פרשני:בבלי:ברכות טז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ברכות טז ב

חברותא

ועדיין מקשה הגמרא: אי הכי, שחתן פטור מקריאת שמע משום "עוסק במצוה" ולא משום טרדה, מאי איריא ששנינו "הכונס את הבתולה" פטור, והרי אפילו הכונס את האלמנה נמי עושה מצוה בנישואיו, ומדוע אינו פטור מקריאת שמע? ומחלקת הגמרא: הכא, הכונס את הבתולה, טריד במחשבתו, ואינו יכול לכוון. ואילו הכא הכונס את האלמנה לא טריד ויכול לכוון, ולכן חייב לקרא.
ומקשה הגמרא: אי משום טירדא פטרת אותו, ולא משום "עוסק במצוה", אם כן אפילו טבעה ספינתו בים נמי יהא פטור, שהרי הוא טרוד בצערו! ואם כן אלמה אמר רבי אבא בר זבדא, אמר רב: אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהם "פאר". שנאמר [יחזקאל כד יז] "פארך חבוש עליך", ודרשו [במועד קטן טו א] שאין נותנין "פאר במקום אפר", ולכן אבל פטור מהן, כי נקרא "מתגולל בעפר". ואילו טרדא פוטרת, למה לא יפטר האבל מפני טרדת צערו?
ומחלקת הגמרא: אמרי, התם, בטבעה ספינתו בים, וכן באבל - טרדא דרשות היא שהרי אינו חייב להצטער. ולכן חייב להסיח דעתו מצערו ולכוון בקריאת שמע.
אבל הכא בחתן הנושא את הבתולה, טרוד טרדא דמצוה ואינו צריך להסיח דעתו, ולכן פטור מקריאת שמע  21 .

 21.  רבינו יונה ביאר שטרוד במחשבת מצוה, שמתיירא שלא לעשות כרות שפכה. והרמב"ם [ק"ש ד א] ורש"י לעיל [יא א] ביארו שטרוד שמא לא ימצא לה בתולים. וכתב הרע"ב שאחר מוצאי שבת לבו גס בה, וביאר התוי"ט שלדעת הרמב"ם אחר זמן לבו קרוב לה וימחול לה על חסרון בתולים, ואילו לדעת רבינו יונה כיון שקרוב לה אינו בוש וישהה בבעילתו ולא יבא לידי כרות שפכה, ולכן אינו טרוד.
מתניתין:
במשנה הקודמת מצינו שרבן גמליאל נהג באופן מיוחד, וכן מצינו שרחץ במים חמים בלילה ראשון לאחר שמתה אשתו ונקברה בו ביום, אף על פי שאבל אסור ברחיצת כל גופו אפילו בצונן.
אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ!?
אמר להם: איני כשאר בני אדם שאסורים ברחיצה באבלות, אלא איסטניס [מעונג] אני, שהריני מצטער אם אינני מתרחץ, ומותר לי להתרחץ, כי לא אסרו לרחוץ בימי אבלו אלא רחיצה של תענוג  22 .

 22.  כך ביארו תוס', והרא"ה נקט שטעם ההיתר שייך גם באונן דאורייתא, אלא שהחמירו ביום הראשון, כי האיסניסטיות אינה נראית לעין [שהרי הוצרך לספר לתלמידיו שהוא איסטניס], ויתכן שכוונתו כמבואר בדברי יחזקאל [יז ו] שאף אם אנינות דאורייתא, אין המצוה אלא בעצם האבילות, אך פרטי האיסור הם רק משום סתירה לאבילות, ולפיכך רחיצה שאינה של תענוג היא דרבנן. אך הרא"ש כתב בשם רבינו חננאל שהתירו לאיסטניס רק בדוחק משום שרפואה היא לו, אך היתר זה אינו מועיל באנינות דאורייתא, כמו שלא התירו ביו"כ משום רפואה אלא עינויים דרבנן. וראה בשו"ע [יו"ד שפא ג] שהתירו ליולדת אבלה לרחוץ לצורך, ולא חילק בין יום ראשון לשאר ימים, ומשמע שהוא היתר גמור, ולא החמירו אלא שצורך שאינו נראה לעין. ולדברי תוס' בסמוך, יתכן שבזמננו לא גזרו על רחיצה דרבנן כי אין אוכלי מעשר. [אך יתכן שההיתר ליולדת הוא כדברי הרמב"ן בתורת האדם שבמקום מיחוש התירו אפילו ביום ראשון].
וכשמת טבי עבדו הכנעני, קבל עליו תנחומין,  23  כשחזר מבית הקברות ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים, והעם עשו לו שורה וכבוד כמו שעושים לאבל על קרובו  24 .

 23.  הגר"א [דברי אליהו] דקדק שלגבי ק"ש ורחיצה הוקדמה הנהגת רבן גמליאל לסיפור המאורע, וכאן הוקדם הסיפור להנהגתו, משום שלעיל סיבת השינוי נבעה מצד רבן גמליאל שיכל לקרא והיה איסטניס, אך השינוי בקבלת התנחומין לא היה תלוי בו אלא מפני מעלת טבי.   24.  הרשב"א תמה למה ניחמוהו והרי אין מקבלין תנחומין אלא על קרובים, ולמה שאלוהו תלמידיו רק מפני שהיה עבד כנעני. והביא ירושלמי שעבד המשמש את האדם כרצונו חביב עליו כבנו, ומקבלין עליו תנחומין, אך על שאר עבד כנעני אין מקבלין. והריטב"א כתב שהוצרכו לומר שאין מקבלין עליהן תנחומים, כי הוה אמינא שכיון שגופן קנוי לו יחשבו כגופו. וראה בהערה הבאה שאין חיוב אבילות, [ובירושלמי אמרו שאין מקבלין עליהן תנחומין כי חשובים כבהמה] ויתכן שגם כוונת הרשב"א לבאר רק מה ההוה אמינא שיתאבלו עליהם.
אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שאין מקבלים תנחומין על העבדים הכנעניים!?.
אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל עבדים, אלא כשר היה. שהיה טבי תלמיד חכם, וראוי לסמוך, ומקבלין עליו תנחומין מפני כבוד התורה  25 .

 25.  ראה תפארת ישראל. ובמשנה הוזכר רק קבלת תנחומין, ומשמע שלא עמד עליו בשורה מפני חשש יוחסין וכדלהלן [וראה הערה 28] וכן לא מצינו שברך עליו ברכת אבלים, כי אין חיוב אבילות אלא על קרובים, ואילו בעבד רק התירו כשהוא קרוב אליו כבנו. וראה במאירי שלא נהג אבלות אלא רק הצטער עליו. וגם בשנות אליהו כתב שהשיב להם שחייבין לקבל עליו "תנחומין", ומשמע שאין "חיוב אבלות". וראה רמב"ן בתורת האדם שאע"פ שאין להם יחס מתאבלין הן על קרוביהם, וביאר בקובץ הערות [כב ה] שצער אבילות הוא טבעי, ולכן אינו תלוי ביחוס גרידא. [ודחה, שהרי גרים אינם מתאבלין].
חתן - אם רוצה לקרות קריאת שמע לילה ראשון, למרות שהוא פטור, קורא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם, שם טוב שמדקדק במצוות, יטול. כי אין זו אלא דרך גאוה, שמראה את עצמו שיכול לכוון  26 .

 26.  תוס' [יז ב ד"ה רב] כתבו שבזמננו שכל אדם אינו מכוון כראוי, גם חתן צריך לקרא ק"ש, וראה משנה ברורה [ע יד] שאם אינו קורא הרי הוא מתגאה, כי מראה שבשאר ימים הוא מכוון כראוי. ולכאורה כל החיוב רק מצד חשש יוהרא, כי אילו חיוב ק"ש חל גם במקצת כוונה למה לא בזמנם לא התחייב. אך א"כ תמוה איך יפטר בקריאה זו בהמשך הלילה אחר שיבעול, ושמא אין הטירדא סותרת לקיום המצוה, אלא שהיכול לקרא בכוונה גמורה, פטרוהו מקריאה בכוונה חלקית בעת טרדה, ולכן בזממנו הכל חייבים בק"ש אף שאין אלא מקצת כוונה. [ומלשון מהר"ם רוטנבורג המובא בטור משמע שהחיוב מצד ק"ש שכתב "לא אמרו לפטור:. ", וצ"ע].
גמרא:
הגמרא דנה: מאי טעמא דרבן גמליאל שרחץ לילה ראשון?
ומבארת: קסבר, אנינות לילה שלאחר יום המיתה - דרבנן היא. דכתיב [עמוס ח י] "ואחריתה כיום מר", ומשמע שעיקר האנינות היא רק ב"יום", אך בלילה שאחריו כיון שאינו חלק מה"יום", אין האנינות אלא גזירה דרבנן, ובמקום איסטניס כרבן גמליאל לא גזרו ביה רבנן, ומותר ברחיצה  27 .

 27.  תוס' ביארו שאילו לגבי דינים דאורייתא [כאכילת מעשר] היתה נוהגת גם בלילה אנינות מדאורייתא, היו גוזרים גם על רחיצה שאיסורה דרבנן, כי כל תקנותיהם נתקנו כעין דאורייתא, ולכן הוצרכו לומר שמדאורייתא האנינות מסתיימת בסוף היום, ובלילה שאחריו היא רק מדרבנן.
שנינו במשנה: וכשמת טבי עבדו וכו'.
תנו רבנן: עבדים ושפחות כנעניים שמתו - אין עומדין עליהן בשורה, כשחוזרים מבית הקברות היו עושין שורות סביב האבל ומנחמין אותו, ואין עושים כן לאדון שקבר את עבדו הכנעני, כדי שלא יבואו להעלותם ליוחסין  28 . וכשמברין את האבל בסעודה ראשונה משל אחרים אין אומרים עליהם ברכת אבלים, שהיא "ברוך מנחם אבלים". ואין מנחמים את בעליהם בתנחומי אבלים. מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר. נכנסו תלמידיו לנחמו  29  . כיון שראה אותם, עלה לעליה ועלו אחריו. נכנס לאנפילון - חדר קטן לפני טרקלין גדול - נכנסו אחריו. נכנס לטרקלין נכנסו אחריו. אמר להם: כמדומה אני שאתם נכוים אפילו במים פושרים, כלומר סבור הייתי שתבינו את הרמז הקל שנתתי לכם, כאשר סרתי מעליכם ליכנס לאנפילון  30 , והראתי שאינני חפץ בניחום על השפחה. אולם עכשיו, נוכחתי שאי אתם נכוים אפילו ב"חמי חמין" ואינכם מבינים אפילו רמז ברור, עד שאומר לכם דבר מפורש: וכי לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים, ולא תנחומי אבלים. אלא מה אומרים עליהם - כשם שאומרים לו לאדם על שורו, ועל חמורו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך. כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו: המקום ימלא לך חסרונך  31 .

 28.  כך ביארו תוס', וטעם זה שייך דוקא לגבי שורה, וכמו שפירש רש"י ש"אין שורה פחותה מעשרה" וביאר במלאכת שלמה שהיו עושין אותה לכבוד מת מישראל, וראה הערה במשנה. והצל"ח נקט שעל עבד כשר יכולין לעשות שורה ולא לחשוש שיעלו בניו ליוחסין, ולכן כתבו תוס' טעם זה רק בגמ' שעוסקת גם בשפחה, וראה עינים למשפט.   29.  לכאורה תמוה מנין לו שבאו לנחמו, ושמא באו לומר "המקום ימלא חסרונך". וביאר בן יהוידע שלשם כך לא היו מבטלין תלמודם ובאין אצלו, כי היא תפלה בעלמא ואינה צריכה להאמר בפניו כניחום אבלים.   30.  כך פירש רש"י, והצל"ח העיר למה לא פירש שהרמז הקל היה בשלב הראשון כשעלה לעליה, וראה רש"ש שהגיה בדברי רש"י.   31.  ומשמע שתלמידיו סברו שמנחמים עליה כי שפחה כשרה היתה, ויש לדון אם רבי אליעזר סבר שאין מנחמים אלא על עבד כשר מפני כבוד התורה, [כך צידד באמרי נועם] או שנחלק על רבן גמליאל וסבר שאף על עבד כשר אין מנחמים, כי חשוב כבהמה, ויתכן שזה מקור הרמב"ם [אבל יב] שסתם "אין מקבלין תנחומין על עבדים" ולא חילק בעבד כשר.
תניא אידך: עבדים ושפחות אין מספידין אותן.
רבי יוסי אומר: אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי, לשון גניחה וצעקה, איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו.
אמרו לו: אם כן אתה אומר על עבדים, מה הנחת לכשרים.
תנו רבנן: אין קורין "אבות"  32  אלא לשלשה, והם אברהם יצחק ויעקב  33 . אך לא לשבטים בני יעקב  34 .

 32.  הגירסא במס' שמחות [א יד] "אין קורין לאבות "אבינו", וכן משמע בריש מס' דרך ארץ זוטא שמנו "ז' אבות" והוסיפו "משה אהרן פנחס ודוד". והחיד"א ב"דבש לפי" כתב שנקראו אבות אגב אברהם יצחק ויעקב, וצ"ב. וכתב הראב"ד שאין אומרים "ראובן אבינו" ואם אמר לא הפסיד, אלא שאין חובה לכבוד זה אלא לשלשה, והביאו הרשב"א והקשה עליו שהרי באמהות אי אפשר לפרש כן, ולכן ביאר בשם רב האי, שאין חשובים להקרא אבות ואמהות לכל ישראל אלא אלו. ובפתח עינים ובית האוצר כתבו שהאיסור רק אם קוראם "אבות" בלבד, אך יכול לומר על אחרים "אב לחכמה" או "אבות העולם" [ראה עדיות א ד]. ובטעם האיסור ראה בזהר [ח"א רטז] שדרש מ"רק מאבותיך", ובדעת חכמה ומוסר [ב סא] ביאר שבאבות נגמר עיקר הבנין.   33.  להלן [נד א] אמרו שהרואה מקום שנעשו ניסים לישראל אומר ברוך שעשה נס "לאבותנו", וכן להלן [נז א] לגבי הרואה גוב אריות [ושם גי' הרי"ף "לצדיקים" וראה רש"ש שם]. ובפירוש חרדים לירושלמי [פ"ט ה"א] ביאר שהצדיקים נקראו "אבות העולם". והחיד"א [בהגדה ש"פ] כתב שאין קורין "אבות" כשם כללי, אך קורין "אבינו" או "אבותינו". והחתם סופר [דרשות ח"ב רס] ביאר שרק לשבטים לא קראו "אבות" כי הם חלוקים כל אחד לשבטו, אך כלל ישראל בדורות קודמים נקרא "אבותינו", וכן משמע בסוטה [לד א] ש"אבות" עברו את הירדן. וראבי"ה [ב נז] פירש, ש"אין מתפללין אלא בזכות שלשה אבות", ואור זרוע [ח"א קו] הביא שגם רבינו חננאל ביאר כך ועוד שאין אומרים בהספד המת לשבחו אלא שהוא בן שלשת אבות ולא בן השבטים, ולביאוריהם כולם נקראין "אבות" אלא שאין מתפללין ואין משתבחין בזכותם. וראה עוד בסמוך.   34.  כך פירש רש"י, וכתב החיד"א [בהגדה ש"פ] שדקדק ממה שצידדה הגמרא "דלא ידענא ממאן אתינא", שהאיסור רק על הדורות שלמטה מהאבות, ולא על הקודמים להם, אך הסיק שהאיסור חל גם על הקודמים לאבות.
ואין קורין "אמהות" אלא לארבע, שהן: שרה רבקה רחל ולאה  35 .

 35.  ראה באוצר הגאונים בשם רב האי שבלהה וזלפה לא נחשבות אמהות בישראל, אך בתרגום יונתן [שמות יד כא] מצינו שעל מטה משה היו חקוקין שמות שלשה אבות ושש אמהות. ויש שפירשו שאין קורין על אשה בהספדה לשון חשיבות של "אמא" אלא אם היא באה מד' אמהות. ויש שפירשו שאין אומרים עליה שהיא "בת אמהות" אלא אם היא באה מד' אמהות, וכתב שם רב האי, שאי אפשר לפרש כן כי אם כן נמצא שנשים רבות ועצומות משבטי השפחות לא יספדו. ובאור זרוע בשם רבינו חננאל ביאר שאין אומרים בהספד אשה אלא שהיא בת שרה רבקה רחל ולאה.
ודנה הגמרא: "אבות" מאי טעמא לא קורין לשבטים?
אילימא משום דלא ידעינן אי משבט ראובן קא אתינן אי משבט שמעון קא אתינן, ואין כל אדם יכול לדעת למי יקרא "אבינו".
אי הכי אמהות נמי הרי לא ידעינן אי מרחל קא אתינן, אי מלאה קא אתינן. ואף על פי כן אנו קוראים להן אמהות.
ומבארת הגמרא: אלא הטעם הוא, עד הכא סוף דור האבות והאמהות חשיבי, טפי לא חשיבי.
תניא אידך: עבדים ושפחות אין קורין אותם בתואר כבוד "אבא פלוני", ו"אמא פלונית" שמא יפסלו הקוראים את עצמן, שלשון זה מטעה לחשוב שהם בניהם  36 . ועבדיו ושפחותיו של רבן גמליאל היו קורין אותם "אבא פלוני" ו"אמא פלונית". ומקשה הגמרא: וכי הברייתא מביאה מעשה שמוכח ממנו ליסתור את הדין האמור קודם לו?

 36.  ביאר הסמ"ע [חו"מ רעט יד] שאם קורא לשפחה "אמא" יטעו שהוא בנה והוא עבד, ואם קורא לעבד "אבא" אף שיתכן שאמו מישראל, הרי יטעו שהוא "פגום". ובהגהות ההפלאה [שם] כתב שהחשש שמא יטעו שהשפחה כשרה ותנשא לישראל כשר, ויהא הולד עבד, ובעבד החשש שיהא הולד פגום. [וכ"כ המאירי, אלא שביאר שחשש זה אינו מחמת הטעות מפני שם "אמא", אלא מפני הכבוד שבתואר זה].
ומבארת הגמרא: בביתו של רבן גמליאל לא היה חשש שיטעו להחשיב אותם כבני עבדים ושפחות משום דחשיבי - בני ביתו היו חשובים וניכרים לרבים  37 .

 37.  כך פירש הריטב"א, והיינו כלפי החשש שיפסל הקורא להם. אך הרמב"ם [נחלות ד ה] כתב שהשעבדים והשפחות היו חשובין, כל הקהל מכירין אותם ואת בני ועבדי אדוניהם, ומשמע שהחשש היה שינשאו לעבדים ולשפחות, [ובשו"ע כתב שמכירין אותם ואת בניו].
אמר רבי אלעזר מאי דכתיב [תהילים סג ה] שאמר דוד המלך "כן אברכך בחיי, בשמך אשא כפי" ובהמשך נאמר "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" ותמה רבי אלעזר, למה נכתב "כמו" והרי עדיף לכתוב: כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי [ובשכר זאת] - חלב ודשן תשבע נפשי!
וביאר: דברי דוד המלך נסובים על הפסוק הקודם, "כי טוב חסדך מחיים - שפתי ישבחונך". והיינו, החסד הזה ששפתי ישבחונך הוא גדול מהחסד שנתת לי חיים, והמשיך ואמר: "כן אברכך בחיי" - זו קריאת שמע  38  . "בשמך אשא כפי" - זו תפלה. ואם עושה כן - עליו הכתוב אומר: "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" חשובה בעיני קריאת שמע ותפלה כאילו הקרבתם לפני "חלב" של קרבן שלמים, ו"דשן" קרבן עולה, ואף בזמן חורבן הבית "תשבע נפשי" בתפילה תחת עבודת הקרבנות.

 38.  ביאר רבינו בחיי [כד הקמח, יחוד ה'] שבק"ש מברך באומרו "ברוך שם" ובתפלה נושאים כפים בברכת כהנים. והמהרש"א ביאר ש"בחיי" מרמז על ק"ש, כי מקיים בקריאתה מצוות תלמוד תורה [מנחות צט ב], ועל התורה נאמר "כי היא חייך", ותילה נרמזת ב"אשא כפי" כי נאמר בה [איכה ג מא] "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". והגר"א ביאר שק"ש היא חיים של אדם, כי יש בה רמ"ח תיבת נגד רמ"ח אברים, והקוראה כתיקונה כל אבר שבו מתרפא.
ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ומשמעותו - שתי רננות, שכשם שהוא משבח לקב"ה על הטוב שנחל בעולם הזה, כן יזכה לשבחו גם על הטוב שינחל בעולם הבא  39 .

 39.  רבינו בחיי [כד הקמח, שם] ביאר שנוחל עוה"ז בעד ק"ש ועוה"ב בעד תפלה.
רבי אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשכן בפורינו - בגורלינו - אהבה ואחוה שלום ורעות. ותרבה גבולנו בתלמידים, ותצליח סופנו אחרית ותקוה, שתהא אחריתנו טובה ונראה מה שקוינו. ותשים חלקנו בגן עדן. ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך. ונשכים ונמצא יחול [תאוות] לבבנו ליראה את שמך. שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום. אלא כשנשכים בבקר נמצא לבבנו מייחל לך.
ותבוא לפניך קורת נפשנו, סיפוק צרכנו וקורת רוחנו - לטובה!
רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתציץ בבושתנו שאנו מתבישים מעברות שבידינו, וכל המתבייש מוחלין לו, ואחר כך  40  תביט ברעתנו, שתדע ותתן לבך ברעה הבאה עלינו. ותתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך, ותתעטף בחסידותך, ותתאזר בחנינותך, ותבוא לפניך מדת טובך וענותנותך.

 40.  על פי צל"ח.
רבי זירא בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שלא נחטא ולא נבוש מחמת מעשי עצמינו ולא נכלם בהם מפני אבותינו  41 .

 41.  על פי הגר"א, וביאר ש"בושה" היא מחמת עצמו, ו"כלימה" היא מאחרים. ובערוך [יחול] ביאר שלא נתבייש יותר מאבותינו.
רבי חייא בתר דמצלי אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. רב בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים,  42  חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות שיהא בריא בגופו ואבריו  43 . חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד. חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים,  44  חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה.

 42.  החיד"א בפתח עינים כתב שנתקבלה תפילתו, כמבואר בשטמ"ק [כתובות פא א] בשם סדר עולם להרמב"ם, שחי שלש מאות שנה, והרמ"ע מפאנו כתב שחי ארבע מאות שנה, וראה בחולין [קלז א] שנקרא משום כך "אבא אריכא" ועי' בגליון הש"ס לירושלמי סוף ברכות.   43.  כך פירש הגר"א.   44.  הגר"א [ביאור אגדות שבת קד א] ביאר ששתי יראות הן, "יראת חטא" היא יראה מפני העונש, ומעולה ממנה היא הבושה בחטא, ונקראת "יראת שמים", שהוא כמלאך שאינו עושה מחמת שכר ועונש.
רבי בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו מעזי פנים שלא יתגרו בנו, ומעזות פנים שלא יוציאו עלינו לעז ממזרות  45 , מאדם רע ומפגע רע, מיצר רע, מחבר רע שלא נלמד ממעשיו, משכן רע, שלא נלקה עמו, ומשטן המשחית,  46  שלא יחטיאנו ומדין שקשה לעשות בו פשרה, ומבעל דין קשה, בין שהוא יהודי בן ברית, בין שהוא גוי שאינו בן ברית - שאינו מהול.

 45.  כך פירש רש"י, והגר"א העיר שמצינו בשבת [ל א] שהוציאו לעז על רבי, וכי לא הועילה תפילתו. ולכן פירש שהתפלל שלא תהיה בו עצמו עזות פנים, שהרי עז פנים לגהנום [אבות ה כ]. וראה באבודרהם שביאר "עזי פנים" שלא יוציאו לעז, וב"עזות פנים" ביאר שלא תהיה בו עצמו עזות פנים. והרוקח ביאר שהתפלל שלא יצא ממנו ממזר עז פנים.   46.  ביאר היעב"ץ שהוצרכו לומר "המשחית" כי יש גם שטן טוב, כמו המלאך שהיה ניצב לבלעם בדרך, והיה מבקש טובתו.
והיה רבי אומר תפילה זאת אף על גב דקיימי קצוצי עליה דרבי. שהיו שוטרים עומדים במצות קיסר אנטונינוס להכות ולהנקם בכל העומדים עליו.

דרשני המקוצר