פרשני:בבלי:שבת ל א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת ל א

חברותא

גמרא:
ומדייקינן: מדקתני סיפא דמתניתין, כחס על הנר חייב, שמע מינה: מתניתין - רבי יהודה היא, דאמר העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. שהרי הכיבוי שבסיפא אינו נעשה לצורך גופו, לתקן את הפתילה, אלא למנוע את פקיעת הנר.
ואם כן, תיקשי: רישא דמתניתין, דקתני המכבה את הנר מפני החולה - במאי עסיקנא?
אי איירי במכבה לצורך חולה שיש בו סכנה - מאי טעמא תני "פטור"? [שמשמעות "פטור" הוא שפטור מחיוב סקילה במזיד ומחיוב קרבן בשוגג, אבל אסור לעשותו מדרבנן, כדאמר שמואל לעיל ג א: "כל פטורי דשבת - פטור אבל אסור"]? והרי "מותר" - מיבעי ליה למיתני, שהרי פקוח נפש הוא!?
ואי מתניתין איירי בחולה שאין בו סכנה - אמאי תני "פטור", שמשמעותו איסור דרבנן בלבד? והרי אליבא דרבי יהודה - "חייב חטאת" מיבעי ליה למיתני, דהא רבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה!
ומבארינן: לעולם, מתניתין איירי, בחולה שיש בו סכנה [וכמו כן שאר האופנים שנמנו ברישא "מפני נכרים או רוח רעה" איירי בחשש סכנה].
וכיון דהוי פיקוח נפש, בדין הוא דהוה ליה ליתני "מותר", דמשמע לכתחילה.
והטעם שהמשנה נקטה לשון "פטור": איידי דבעי למתני בסיפא, במכבה מפני שהוא חס על השמן, חייב - תנא נמי רישא "פטור" [שהיא לשון נגדית למילה "חייב". ואמנם בחולה שיש בו סכנה מותר לכתחילה].
ומקשינן: והדתני רבי אושעיא: המכבה את הנר, אם בשביל החולה שיישן - לא יכבה, ואם כבה פטור אבל אסור. וקתני להדיא פטור אבל אסור, ולדבריך הא מותר לכתחילה? ומבארינן: ההיא דרבי אושעיא - בחולה שאין בו סכנה איירי, ומכל מקום אין איסורו מהתורה אלא מדרבנן, כיון שהכיבוי הזה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו מתקן בכך את הפתילה הנכבית, ואליבא דרבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה מהתורה.
שאול שאילה זו לעילא [לפני] מרבי תנחום דמן נוי [מקום].
מהו לכבות בוצינא דנורא [נר דולק] מקמי באישא, מפני חולה, ביומא דשבתא?
וקודם שהשיב להם על שאלתם פתח בדברי אגדה, ואמר:
אנת, שלמה המלך - אן היכן חכמתך, אן סוכלתנותך!? לאן הלכה חכמתך ובינתך?
לא דייך, שדבריך סותרין את דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה;.
דוד אביך אמר: [תהילים קטו יז] "לא המתים יהללו יה", ומשמע שהחיים הם עדיפים על המתים.
ואילו את אמרת: [קהלת ד ב] "ושבח אני את המתים, שכבר מתו". ומשמעו שמשבח יותר את המתים.
ודבריך סותרים זה את זה: שהרי חזרת ואמרת: [שם ט ד] "כי לכלב החי - הוא טוב מן האריה המת". והיינו, שגדולה מעלת החי על המת. ונמצאו דבריך סותרים למה שאמרת "ושבח אני את המתים, שכבר מתו".
ותריץ להו רבי תנחום דמן נוי: לא קשיא.
הא דקאמר דוד "לא המתים יהללו יה" - הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות, משום שכיון שאדם מת - בטל הוא מן התורה ומן המצוות  80 . ויותר אין להקדוש ברוך הוא שבח בו.

 80.  אומר המהרש"א מדוע לכאורה צריך ראיה לזה שמת פטור מן המצות, והרי אי אפשר כלל לקיים מצות בקבר? ותירץ שזה בא לומר שמותר לקבור מת בבגד של כלאיים.
והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי משמעות האי דכתיב [תהילים פח ו] "במתים חפשי"? כיון שמת אדם הוא נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות.
והא דקאמר שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו", הכי פירושו: שכשחטאו ישראל בחטא העגל במדבר, עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו. כדכתיב בפרשת עקב [דברים ט יח] "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה" [מהרש"א], ולא נענה לו. וכשאמר [שמות לב יג] "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" - מיד נענה.
ואם כן: וכי לא יפה אמר שלמה: "ושבח אני את המתים, שעסקו בחייהם בתורה ובמצוות, שכבר מתו" וראויים הם לשבח יותר מהצדיקים החיים.
שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, שהרי תפילת משה בשעה שהיה חי לא נתקבלה, ואילו זכות האבות, שכבר מתו, עמדה להם לישראל.
דבר אחר: מנהגו של עולם, שר שהוא בשר ודם כשהוא גוזר גזרה, ספק אנשים מקיימין אותה, ספק אין אנשים מקיימין אותה. ואם תמצי לומר מקיימין אותה, בחייו מקיימין אותה, אבל במותו אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות, ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים.
ואם כן: וכי לא יפה אמר שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו".
[ואלו הן חלק מהגזירות והתקנות שגזר משה: א. גזר על הנתינים. ב. תיקן את [נוסח] ברכת הזן בשעה שירד המן. ג. תיקן שיהו קורין בתורה ודורשין בענינו של יום. ועיין בפירוש רב נסים גאון כאן].
דבר אחר: מאי דכתיב ושבח אני את המתים - כדרב יהודה אמר רב: דאמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא דכתיב: [תהילים פו יז] "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו".
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: מחול לי על אותו עון של בת שבע.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: מחול לך.
אמר לו דוד: עשה עמי אות בחיי ויראו שונאי, אלו המלעיגים עלי, שמחלת לי - ויבושו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: בחייך איני מודיע, אבל בחיי שלמה בנך אני מודיע שמחלתי לך.
והכי הוה: כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים של בית קדשי הקדשים זה בזה ולא יכל להכניסו.
אמר שלמה עשרים וארבעה רננות [לשונות רנה ותפלה המוזכרים בתפלת שלמה], ולא נענה.
פתח שלמה ואמר: [שם כד ז] "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד". רהטו, מיהרו בתריה אחריו, השערים - למיבלעיה. דסברי שעל עצמו אומר "מלך הכבוד", ולכך רצו לבולעו.
אמרו לו השערים: "מי זה מלך הכבוד"?
אמר להו שלמה: "ה' עזוז וגבור".
חזר שלמה ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד? ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה", ולא נענה, ולא נפתחו לו השערים;.
כיון שאמר: [דברי הימים ב ו מב] "ה' אלהים, אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך" - מיד נענה ונפתחו השערים.
באותה שעה, נהפכו פני כל שונאי דוד [משפחות שאול ושמעי] כשולי קדירה מרוב הבושה. וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא לדוד על אותו עון של בת שבע.
ולא יפה אמר שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו", שבעוד דוד חי לא נודע שמחל לו, ורק לאחר שמת נודע שנמחל לו.
והיינו דכתיב התם: [מלכים א ח סו] "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו"
והכי פירושא דקרא:
"וילכו לאהליהם" - שמצאו נשותיהן בטהרה.
"שמחים" - שנהנו מזיו השכינה.
"וטובי לב" - שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה בן זכר.
"על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו" - שמחל לו על אותו עון.
"ולישראל עמו" - דאחיל להו על עון דאכלו ביום הכפורים. [כדאיתא בגמרא מועד קטן ט א אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן: אותה שנה שחנכו את בית המקדש בסעודה, לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה. יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא, ודרשו התם מקל וחומר להתיר אכילה ביום הכפורים].
ודקאמר שלמה: "כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת" - מאי היא?
ומבארינן: כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מאי קרא דכתיב: [תהילים לט ה] "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני".
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! הודיעני ה' קיצי מה הן העתידות לבוא עלי.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קיצו של בשר ודם.
"ומדת ימי מה היא", כמה הם ימי חיי?
אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם.
"ואדעה מה חדל אני" - באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשבת תמות.
ביקשו דוד: אמות באחד בשבת, כדי שיוכלו להתעסק בקבורתי ובהספדי  81 .

 81.  רש"י מפרש כדי שיוכלו להתעסק בי ובהספדי. והקשה השפת אמת שהרי אם ימות בשבת יעסקו בו ביום ראשון ויוכלו לעסוק בהספדו? ולכן פירש שלא רצה לבטל את העונג של אותה השבת שימות בה. ובעיון יעקב כתב הטעם מדוע רצה למות באחד בשבת, כי לגוף קשה מאוד ביציאת הנשמה, ובשבת שיש נשמה יתירה נמצא שצריך להוציא שתי נשמות, וזה קשה יותר, ולכן עיקר בקשתו היתה לא למות בשבת.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.
חזר ובקשו: אמות בערב שבת, קודם שיגיע זמנו של שלמה למלוך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: [תהילים פד יא] "כי טוב יום בחצריך מאלף" - טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח בגבעון ביום אחד, כדכתיב: "אלף עולות יעלה שלמה".

==דרשני המקוצר==