פרשני:בבלי:שבת לג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת לג ב

חברותא

תנו רבנן: אסכרה באה לעולם <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  על העון שאינו מעשר פירותיו, ואוכלם בטבלם. משום כך נענש בגרונו משום שדרכו אכל.
רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: על לשון הרע.
אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי אמרה: מאי קראה?
דכתיב בתהלים (סג): "והמלך ישמח באלהים, יתהלל כל הנשבע בו. כי יסכר פי; דוברי שקר". "יסכר" מלשון "אסכרה".
איבעיא להו: האם כונתו של רבי אליעזר ברבי יוסי שאסכרה היא רק על לשון הרע, ולא על שאוכל פירותיו בעודם בטבלם, וזהו דקאמר "על לשון הרע".
או דלמא: רבי אלעזר ברבי יוסי אף על לשון הרע נמי קאמר, שגם על עון זה בא עונש אסכרה.
תא שמע: כשנכנסו רבותינו לבית המדרש שהיו יושבים בו שורות שורות כמו כרם, והיה זה ביבנה. היה שם רבי יהודה, ורבי אליעזר ברבי יוסי, ורבי שמעון;.
ונשאלה שאלה זו בפניהם: מכה זו של אסכרה - מפני מה מתחלת המחלה בבני מעיים, והיא גומרת בפה?
נענה רבי יהודה ברבי אלעאי, ראש המדברים, שהיה מדבר ראשון בכל מקום, כי כן צוה המלך.
ואמר תשובה: אף על פי שכליות הם יועצות עצה לאדם ולב הוא מבין, ולשון הוא מחתך, אולם הפה הוא גומר את דיבור הלשון הרע, שממנו הקול יוצא. ולכן האסכרה מתחילה במעיים ומסיימת בפה.
נענה רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר: ההסבר מדוע היא נגמרת בפה, הוא מפני שאוכלין בה - בפה, דברים טמאין.
ותמהינן: דברים טמאים סלקא דעתך?! וכי עונש האוכל דברים טמאים הוא במיתה?
ומבארינן: אלא הכי קאמר: מפני שאוכלין בה דברים שאינן מתוקנים ועודם בטבלם, והאוכל טבל דינו במיתה.
נענה רבי שמעון ואמר: בעון ביטול תורה  101 .

 101.  מבאר השפתי חיים שיש כאן מידה כנגד מידה, שהרי מיתת אסכרה מתחילה מהפה ומסיימת בגרון, ונמצא שהיא ממיתה את האדם ע"י שהיא מבטלת ממנו את יכולת הדיבור, שזהו כל עצמותו וחיותו של האדם וייחודו יותר מבהמה, ועונש זה הגון הוא למי שמבטל תורה, שגם היא עצמותו וחיותו של האדם.
אמרו לו חכמים: נשים יוכיחו, שאינן מצוות בלימוד תורה, דכתיב "ולמדתם אותם את בניכם", ואף הן מתות באסכרה.
אמר להם: אף הן נענשות בעוון ביטול תורה, מפני שהן מבטלות את בעליהן מלימוד תורה.
אמרו לו: נכרים יוכיחו, שלמרות שאין להם שייכות לתורה, אף הם מתים מאסכרה.
אמר להם: הם נענשים משום שהם מבטלים את עם ישראל מלימוד תורה.
אמרו לו: תינוקות יוכיחו שאינם מבטלין מלימוד תורה ובכל זאת מתים באסכרה.
אמר להם: מפני שמבטלים את אביהן מללמוד.
אמרו לו: תינוקות של בית רבן שהם לומדים תורה ואינם מבטלים אותה, הם יוכיחו שאין העונש בא בעון ביטול תורה.
ומבארינן: התם, בתינוקות של בית רבן, כדרבי גוריון.
דאמר רבי גוריון, ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה אמרה: בזמן שהצדיקים קיימים בדור, הם הצדיקים נתפסים להענש על עון הדור.
וכשאין צדיקים בדור, אז תינוקות של בית רבן נתפסים על עון הדור. ומיתתם באסכרה היא לא על חטאם.
אמר רבי יצחק בר זעירי, ואמרי לה אמר רבי שמעון בן נזירא: מאי קראה? דכתיב: "אם לא תדעי לך היפה בנשים - צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים".
והכי פירושא דהאי קרא: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" - לשמור מצוותי כראוי.
"צאי לך", ובקשי רחמים, בזכות "עקבי הצאן", אלו האבות הקדושים שהם היו רגלי הצאן.
"ורעי", בזכות האבות,
"את גדיותיך", אלו התינוקות שלך, "על משכנות הרועים".
ואמרינן: אלו גדיים, הממושכנין, כעין משכון, על הרועים, שלא יתפסו בעון רועי הדור ופרנסיו.
ומסקינן מהא: שמע מינה, מדקאמר רבי אלעזר ברבי יוסי: מפני שאוכלין בה דברים שאינם מתוקנים, אף על עון לשון הרע נמי קאמר, שמע מינה;.
והוינן בה: ואמאי קרו ליה לרבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום?
ומבארינן: דמעשה הוה, דיתבי רבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי. ויתיב יהודה בן גרים גבייהו (והיה נקרא כך על שם שהיו אביו ואמו גרים).
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים  102  מעשיהם של אומה זו (רומי). שהרי הם תקנו שווקים, ותקנו גשרים, ותקנו מרחצאות.

 102.  השפת אמת מקשה איך אמר כך והלא יש בזה איסור של לא תחנם, ודרשו שאסור ליתן להם חן ולומר על נכרים שהם נאים? וכתב השפ"א שהוא דיבר בלשון תימה.
רבי יוסי כששמע את דברי רבי יהודה, שתק.
נענה רבי שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שהרומיים תקנו, לא תקנו אלא לצורך הנאת עצמן.
תקנו שווקין - כדי להושיב בהן זונות.
תקנו מרחצאות - כדי לעדן בהן את עצמן.
תקנו גשרים - כדי ליטול מהן, מהעוברים בהם, מכס.
הלך (רבי) יהודה בן גרים וסיפר בביתו את דבריהם של החכמים. ומתוך כך נשמעו למלכות רומי.
אמרו המלכות: רבי יהודה שעילה וקילס את המלכות, הוא יתעלה בשכר זה להיות ראש המדברים בכל מקום.
רבי יוסי ששתק ולא שבח, ואף לא מחה על דברי רבי שמעון, הוא יגלה לציפורי.
רבי שמעון שגינה את המלכות, הוא יהרג.
אזל הוא - רבי שמעון, ובריה - רבי אלעזר. טשו הסתתרו, בבי מדרשא.
כל יומא הוה מייתי להו דביתהו, אשתו של רבי שמעון, ריפתא, לחם לאכול, וכוזא (כד) דמיא, וכרכי, והם היו אוכלים.
כי תקיף גזירתא, שחיפשו אחריו מאד. אמר ליה רבי שמעון לבריה: מכיון שנשים דעתן קלה עליהן. חוששני, דלמא הרומאים מצערי לה בעינויים קשים שהיא לא תעמוד בהם, ומגליא לן היכן אנחנו מסתתרים.
אזלו טשו נחבאו במערתא.
ואיתרחיש להו ניסא, ואברי להו עץ חרובא שאכלו ממנו פירות  103 , ועינא דמיא, ומעין לשתות ממנו מים.

 103.  מסביר המהרש"א שיש כאן נס בתוך נס, כיון שדרכו של חרוב להוציא פירותיו רק לאחר שבעים שנה, ואילו כאן הוציא החרוב פירותיו לאלתר. ויש להקשות הרי פירות החרוב היו ערלה? וההסבר לזה הוא כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד רצד, כז) שאילן העולה מאיליו במקום סלעים אין בו חיוב ערלה.
והיו רבי שמעון ורבי אלעזר, משלחי מנייהו, פושטים את בגדיהם, כי היכי דלא ליבלו. והוו יתבי עד צוארייהו בחלא (בחול).
כולי יומא הוו גרסי, ובעידן צלויי, כשעמדו לתפילה, לבשו בגדיהם, מיכסו ומצלו, וכשגמרו תפילתם, הדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו.
איתבו תריסר שני במערתא.
לאחר שנים עשרה שנה, אתא אליהו הנביא, וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה, מי יודיע, לבר יוחאי דמית קיסר רומי, ובטיל גזרתיה?
כששמעו את דבריו, נפקו רבי שמעון ובנו, ויצאו מהמערה.
וביציאתם, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, שעסקו בחרישה וזריעה.
אמר רבי שמעון: אנשים אלו, מניחין חיי עולם, ועוסקין בחיי שעה, והיה להם לעשות עבודות אלו על ידי גויים, והקדוש ברוך הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו.
כל מקום שהיו נותנין בו את עיניהן, מיד היה נשרף.
יצתה בת קול ואמרה להם: כלום להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!
הדור אזול למערה, איתייבו בה עוד תריסר ירחא שתא.
אמרו: הרי משפט רשעים בגיהנם הוא י"ב חודש, ובודאי שאנחנו יכולים לצאת.
יצתה בת קול ואמרה להם: צאו ממערתכם! נפקו.
כל היכא דהוה מחי (מכה) רבי אלעזר, הוה מסי (מרפא) רבי שמעון.
אמר לו רבי שמעון לרבי אלעזר: בני, די לעולם שיעסקו בתורה אני ואתה.
בהדי פניא דמעלי שבתא, בערב שבת לפנות ערב, חזו ההוא סבא, דהוה נקיט תרי מדאני אסא, שתי חבילות הדסים, והוה רהיט, רץ, בזמן בין השמשות.
אמרו ליה: הני הדסים למה לך?
אמר להו: לכבוד שבת קניתים להריח בהם.
שאלוהו: ומדוע לא תיסגי לך בחד? אמר להם: חבילה חד, כנגד "זכור", וחבילה חד, כנגד "שמור";.
אמר ליה: רבי שמעון לבריה: חזי! ראה, כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו.
שמע רבי פנחס בן יאיר, דהוה חתניה, שרבי שמעון ובנו באים, ונפק לאפיה יצא לקראתם לקבלם.
עייליה לבי בניה הכניסו לבית המרחץ.
הוה קא אריך, מתקן ומנקה, לבישריה. חזי דהוה ביה פילי בגופיה, סדקים שנוצרו משהייתו בחול. הוה רבי פנחס קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה דרבי פנחס על רבי שמעון, וקמצוחא ליה רבי שמעון, שהיו הדמעות צורבות לו על פצעיו.
אמר ליה רבי פנחס בן יאיר: אוי לי שראיתיך בכך! בצער שכזה.
אמר ליה רבי שמעון: אשריך שראיתני בכך! משום שאילמלא לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך.
ומבארינן: משום דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בר יוחאי קושיא, הוה מפרק (מתרץ) ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי.
לסוף, לאחר שובו, כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רבי שמעון בר יוחאי עשרין וארבעה פירוקי.
אמר רבי שמעון: הואיל ואיתרחיש לי ניסא, איזיל אתקין מילתא, כדרך שעשה יעקב אבינו כשניצל מידי עשיו, דכתיב: "ויבא יעקב שלם", ואמר רב: שלם בגופו - שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלם בתורתו - שלא נשתכחה לו בדרכו הארוכה.
וכתיב: "ויחן את פני העיר", אמר רב: מטבע תיקן להם (ולשון "ויחן" מתפרשת - חן ותיקון, פירוש נוסף ברש"י שזה נלמד מהמשך הפסוק: "ויקן את חלקת השדה", לשון תיקון).
ושמואל אמר: שווקים תיקן להם.
ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם.
אמר רבי שמעון בר יוחאי: האם איכא מילתא דבעי לתקוני?
אמרו ליה: אין, איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה.

דרשני המקוצר