פרשני:בבלי:שבת עד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת עד ב

חברותא

ומשנינן: שאני תורמסין, <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  דשלקי ליה שבע זימני, שמבשלים אותם שבע פעמים עד שנעשים מתוקים. ואי לא שקלי ליה - מסרח. שמתוך שנתרככו ביותר ע"י הבישול, אם ישארו התורמוסים שם הם יתקלקלו.
ולכן, גם התורמוסין עצמן נחשבים עתה, לפני שהוצאו מתוך הפסולת, כפסולת. וכשבורר אותם מתוך הקליפה - כבורר פסולת מתוך אוכל דמי!  1 

 1.  מדקאמר סתמא, משמע דאפילו לאלתר חייב בפסולת מתוך האוכל (ואפילו ביד). והטעם, משום דעיקר בורר היינו פסולת מתוך האוכל. ר"ן בשם ר"ח (וכן נפסק בשו"ע).
(הר"ן מפרש דהקליפה עצמה אינה מסרחת גם אם ישאירו אותה. הילכך התורמוסים נחשבים כפסולת מתוך האוכל. אך מרש"י משמע ששניהם נחשבים כפסולת. וצ"ע).
פירוש אחר אומר רש"י, שהתורמוסין מעורבים בהם מינים אחרים גרועים מהם, ואותם מינים מתבשלים בפעם אחת או שתים, ואילו התורמוסים צריך לבשלם שבע פעמים. ואם לאחר כמה בישולים הוא בורר את התורמוסים מתוך שאר המינים, הרי אעפ"י שלכאורה הוא בורר אוכל מתוך פסולת, מכל מקום, כיון דאי לא שלקי ליה - מסרח, שהרי אם לא יוסיף לבשל את התורמוסים הם יתקלקלו, ואילו שאר המינים שכבר גמרו להתבשל לא יתקלקלו. הילכך כשנוטל את התורמוסים מתוך התערובת - כבורר פסולת מתוך אוכל דמי.
עוד פירוש הביא רש"י, דגרסינן ואי שקילי ליה מסרח שכל מה שהוא נוטל בידו נימוח בין אצבעותיו ונמאס. הילכך הוא נחשב כפסולת לעומת הנשאר, שהוא עדיין אוכל, עד שיטלנו בידיו.
שנינו במשנה: והטוחן!
אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא חותכו דק דק חייב משום טוחן.
אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי חותך עצים דק דק כדי להבעיר בהם אש - חייב משום טוחן.
אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא מקפיד לחתוך העצים במדה - חייב משום מחתך, שהוא אחד מאבות מלאכות, שחותך את העור במדה מדויקת כדי לעשות ממנו רצועות וסנדלים.
שנינו במשנה: והלש והאופה.
אמר רב פפא: קשיא לי: אמאי שבק תנא דידן את מלאכת בישול סממנים, דהוה במשכן, ונקט אופה, למרות שלא היתה אפיה במלאכת המשכן?!  2 

 2.  כתב בפתיחה לספר אגלי טל: לכאורה מכאן ראיה דלא ילפינן לענין שבת אלא ממלאכות שהיו לצורך המשכן עצמו ולא ממה שהיה לצורך הקרבנות שהוקרבו במשכן (וכן משמע ברש"י במתניתין דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת). דאם לא כן, מאי פריך הגמרא? והרי היתה אפיה בלחם הפנים וחביתין. אלא שדעת רב האי גאון דילפינן גם מהקרבנות, ועיי"ש שיישב סוגייתנו לדעתו.
ומתרצינן: תנא דידן - סידורא דפת נקט. שהתנא העדיף למנות את סדר המלאכות כפי שהן נוהגות בפת (כי הוא שכיח. ר"ן), הילכך נקט האופה במקום מבשל, והאפיה היא בישול הפת.
אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדי סיכתא לאתונא, שזרק יתד עץ לח לתוך תנור חם כדי שיתייבש ויתקשה - חייב משום מבשל.
והוינן בה: פשיטא?!
ומשנינן: מהו דתימא, לשרורי לחזק ולהקשות מנא, את היתד, הוא קא מכוין, וזה ההיפך מבישול, שהיא פעולה לריכוך הדבר - קמשמע לן דמירפא רפי, שבתחילה הוא מתרכך מהחום, ורק הדר קמיט, שבשלב לאחר מכן, כשהלחות יוצאת ממנו, הוא מתקשה. והחיוב משום מבשל הוא על השלב הראשון.
אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא, התיך זפת - חייב משום מבשל.
והוינן בה: פשיטא?!
ומשנינן: מהו דתימא, כיון דהדר ואיקושא, שהזפת לאחר שהותך דרכו לחזור ולהתקשות, אימא לא יתחייב משום בישול - קמשמע לן דחייב.
אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא חבית של חרס חייב משום שבע חטאות. ואלו הן:
א. טוחן. שטוחן את רגבי העפר עד דק.
ב. בורר. בורר מהעפר הדק את הצרורות הגסות.
ג. מרקד. מנפה את העפר בנפה.
ד. לש. לש את העפר ועושה אותו טיט.
ה. ממחק. ממרח (מחליק) את טיט שעשויה ממנו החבית, כדי שתהיה החבית חלקה. וממרח הוא תולדה דממחק.
ו. מבעיר. מדליק אש בכבשן.
ז. מבשל. מכניס את החבית לכבשן כדי לצרפה בו.
(רש"י מבאר שעל מלאכת חופר אינו חייב שהרי אינו צריך את הגומא אלא צריך רק את עפרה כדלעיל עג ב).
ומאן דעבד תנורא - חייב משום שמונה חטאות. שיש כאן מלאכה הנוספת על שבע המלאכות שבחבית, כי לאחר שהוא מוציא את התנור מהכבשן הוא מורח עליו טיט, לעבות אותו, כדי שהחום שבתנור יישמר. ובזה נגמרה מלאכתו וחייב עליו משום מכה בפטיש, שהיא מלאכת "גימור הכלי".
(אבל על עשיית חבית לא שייך לחייב משום "מכה בפטיש", כי מלאכת גימור שהיא מהות ההגדרה של "מכה בפטיש", צריכה להעשות כמלאכה בפני עצמה, ורק אז היא מוגדרת כמלאכת "גימור". ואילו נתינת החבית לכבשן אינה פעולת "גימור" אלא פעולת צירוף, ומה שנגמרת מלאכת עשיית החבית מאליה בכבשן אינה מוגדרת כפעולת גימור. כך נראה ממשמעות דברי רש"י. אך יש הסוברים שדעת רש"י היא לומר, שאין חייבים על מכה בפטיש אלא אם עושים זאת בידים).
אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא, כוורת ארוגה מקנים - חייב אחת עשרה חטאות. ואלו הן:
א. נוטע. זומר את הקנים, וזמירה תולדה דנוטע.
ב. קוצר. הזומר וצריך לעצים חייב גם משום קוצר.
ג. מעמר. אוסף את הקנים יחד.
ד. בורר. בורר את הקנים הטובים מהגרועים.
ה. ממחק. מחליק את פני הקנים.
ו. טוחן. חותך את הקנים לשנים ולשלשה ועושה אותם דקים.
ז. מחתך. שהחיתוך הוא במדה.
ח. מיסך. מעמיד את קני השתי.
ט. עושה שתי בתי נירין. אורג קנה אחד של ערב למעלה בתוך השתי ואחד למטה כדי להעמיד את האריגה. (רש"י במשנה להלן קה א מבאר שאין כאן ממש נירין ומ"מ בכלל מלאכת העושה שתי בתי נירין הוא, הגהות הב"ח).
י. אורג. שממשיך באריגת הכוורת.
יא. מכה בפטיש. חותך את קצות הקנים כדי להשוותם וזו גמר מלאכת הכוורת.
ואי חייטיה לפומיה, שעשה שפה לפי הכוורת על ידי כפיפת ראשי הקנים פנימה - חייב שלש עשרה חטאות. שנוספו בכך עוד שתי מלאכות, והן:
התופר. שתפר את השפה לכוורת.
והקושר. שהתפירה אינה מתקיימת ללא קשירה אחריה.
(רש"י מבאר שאין לחייבו משום מלאכת בונה לא בחבית ולא בתנור וכוורת, כי אין בנין בכלים.  3 

 3.  ותוס' הקשו על זה, דמשמע בגמרא דהא דאין בנין בכלים הוא דוקא בחיבור פרקים של כלי, אבל אם עושה לגמרי כל הכלי חייב משום בונה. ובריטב"א כתב, דלכן צריך להוציא אחת מהמלאכות שמנה רש"י, ולהכניס במקומה מלאכת בונה. ומסתבר להוציא את מלאכת מבעיר, כי אין זה בגוף עשיית התנור, שהרי אפשר לעשות התנור בכבשן שהיה בו אש מלפני כן. ולגבי עשיית כוורת דלקמן, צריך לומר דאין למנות שם "בונה", שכיון שמונה את מלאכת האורג והמסיך - זהו בנינו.
ועוד כתב שיש מפרשים שהטוחן בכוורת הוא בכך שקודח חורים בעץ לתחוב בתוכם את ראשי הקנים של שתי. והקשה, הרי הטחינה הזאת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה).
שנינו במשנה: הגוזז את הצמר, והמלבנו.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלש חטאות:
אחת משום גוזז, שגוזז את הצמר מהבהמה לאחר הטוויה.  4  ואחת משום מנפץ, שסרק את הצמר קודם הטוויה.

 4.  הגר"א מפרש שהטוויה עצמה כמו גוזז, מחמת שלא יגדל עוד. ולכן אמרו שאין דרך גזיזה בכך. הגר"א על הרמב"ם פ"ט ה"ז מהדורת פרנקל.
ואחת משום טווה.
רב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך לגזוז צמר טווי.
ואין דרך מנפץ בכך.
ואין דרך טווי בכך לנפץ ולטוות את הצמר בעודו מחובר לבהמה.
ומקשינן: וכי לא הוי דרך טווי בכך?!
והתניא משמיה דרבי נחמיה: נאמר במלאכת המשכן "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים" משמע שטוף בעזים וטוו בעזים כשהצמר על העזים שטפו וטוו אותו אלמא טוויה על גבי בהמה שמה טוויה?
ומתרצינן: חכמה יתירה שאני!  5  שהיו חכמות לב ודרכן לטוות כך אבל הדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד.

 5.  וגם הן אינן חייבות על כך בשבת, דבטלה דעתן אצל כל אדם. תוס' ד"ה חכמה.
תנו רבנן: התולש את הכנף נוצה גדולה מכנף העוף, והקוטמו חותך את הקצה הדק של הנוצה שהוא ראוי להשתמש בו כך להכניסו לכר וכסת והמורטו יתר הנוצה הוא מורט את השערות משני הצדדים ומשליך את הקנה  6  ומשתמש בשערות לכר וכסת חייב שלש חטאות.

 6.  הקשה הריטב"א: אם כן למה חייב על הקנה משום ממחק? הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכתב דהנכון הוא כמו שפירש רש"י לקמן, שגם בקנה משתמש לעשיית כובעים.
אמר רבי שמעון בן לקיש: אלו הן שלש החטאות: תולש את הכנף - חייב משום גוזז, קוטם - חייב משום מחתך שהוא מקפיד לחתוך במדה כי הוא משתמש גם בצד העבה של הנוצה לאריגת כובעים. ממרט - חייב משום ממחק שמחליק את הנוצה ע"י הסרת השערות.
שנינו במשנה: הקושר והמתיר.
והוינן בה: קשירה במשכן היכא הוי?
ומשנינן: אמר רבא: שכן היו קושרין ביתדות הנעוצות בארץ את האהלים יריעות המשכן על ידי מיתרים.
ומקשינן: ההוא - קושר על מנת להתיר בפירוק המשכן הוא, והוי ליה קשר שאינו של קיימא שלא חייבין עליו בשבת?
ומתרצינן: אלא, אמר אביי: שכן אורגי יריעות המשכן שנפסקה להן נימא באמצע האריגה קושרים אותה.
אמר ליה רבא: תרצת "קושר" אבל "מתיר" מאי איכא למימר היכן היה "מתיר" במשכן? וכי תימא דאי מתרמי ליה תרי חוטי קטרי בהדי הדדי שני חוטים סמוכים שבכל אחד מהם נעשה קשר האחד ליד השני ומשום שהדבר בולט ואינו נאה שרי חד מתיר אחד מהקשרים וקטיר חד ואת השני משאיר קשור.
אי אפשר לומר כן.
כי השתא, לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא - עושין?! שהרי אם יתיר אחד מהקשרים ישאר שם חלל, כי החוטים הם עבים, שכל חוט היה שזור מששה חוטים.
אלא, כשנקרע החוט ליד קשר סמוך, היו מושכים את שני חלקי החוט הקרוע מכאן ומכאן ובאמצע מכניסים חוט חדש, וקושרים אותו לשני הקצוות, כדי שלא יווצרו שני קשרים סמוכים.
ומתרצינן: אלא, אמר רבא ואיתימא רבי עילאי: מלאכות קושר ומתיר היו במשכן, שכן צדי חלזון, אשר מדמו היו צובעים את התכלת,  7  היו קושרין ומתירין. שהרשת עשויה קשרים קשרים, ולפעמים מתיר את הקשר ברשת אחת ומעביר חוטים לרשת אחרת, וקושרם ברשת שניה.

 7.  הקשה השפת אמת: למה היו צריכים לצוד חלזון? הרי נצטוו להביא תכלת וכל אחד הביא מאשר נמצא בידו, כדכתיב "וכל אשר נמצא אתו תכלת - הביאו".
שנינו במשנה: והתופר שתי תפירות. והוינן בה: והא לא קיימא! והרי שתי תפירות בלבד אינן מתקיימות אלא סופן להיפרם, ולא הוי מלאכה?
ומתרצינן: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שקשרן את שני ראשי החוט כדי שהתפירה תתקיים.  8 

 8.  הקשו הראשונים: אם כן, יתחייב נמי משום קושר? ותירצו, שאינו קושר אלא קשר אחד בלבד לקיים את התפירה. ומכאן ראיה דקושר אינו חייב אלא בקשר על גבי קשר. ועוד תירצו, כי קושר על מנת להתיר - משום קשירה אינו חייב, אבל משום תפירה חייב, כיון דמתקיימת עכשיו. ועוד תירצו, כיון שאין הקשירה אלא כדי להעמיד התפירה חשבינן ליה רק משום תופר. ועוד תירצו, ש"קשרן" - לאו דוקא, אלא ששזר ראשו החוטין זה עם זה כדי לקיים התפירה.
שנינו במשנה: הקורע על מנת לתפור.
והוינן בה: קריעה במשכן מי הוה?!

דרשני המקוצר