פרשני:בבלי:שבת צ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת צ א

חברותא

ואמר חזקיה: <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  במיני מתיקה שנו, שכולן טעמן מתוק הואיל וראויין למתק קדירה, הילכך הן מצטרפין לאסור, שהרי טעמן שוה.
ודייקינן: טעמא דמצטרפים, משום דחזו למתק את הקדירה. הא לאו הכי, כגון בשאר מיני תבלין שאינם ממתקין, לא מצטרפין.
ואילו מתניתין אינה מחלקת בכך, אלא כל מיני תבלין מצטרפין לשיעור הוצאה, אעפ"י שאינם ראויים לשימוש ביחד. שהרי אין טעמן שוה?  1 

 1.  הקשה הרמב"ן, דמאי קשיא מאיסורים לענין שיעורי שבת, דבאיסורים ודאי שני מינים אין מצטרפין אבל לענין שבת הלא שנינו לעיל (עו ב) שכל האוכלים מצטרפין לגרוגרת כיון ששיעוריהם שוים, וה"נ כל מיני תבלין שיעורן שוה. ותירץ דיש לחלק, דבכל אוכלין שיעורן הוא מצד עצמן, דגרוגרת הוא שיעור אכילה, ולכן מצטרפין אוכלין שונים. אבל תבלינים, שיעורן הוא מצד שראויין לתבל ביצה, ואיך יצטרפו שני תבלינים שאין טעמן שוה שהרי אם תתבל בהם ביצה אינה מתובלת בכך. ומתרצת הגמרא דה"נ חזי למתק בהם, דהיינו שראויין יחד לתבל בהם ביצה.
ומתרצינן: הכי נמי, חזו למתק. שנינו במשנה: קליפי אגוזין וקליפי רימונים סטיס ופואה כדי לצבוע בגד קטן.
ורמינהו: תניא: המוציא סמנים שרויין שצובעים בהם, שיעורן כדי לצבוע בהן מעט צמר לדוגמא, כדרך הצַבָּע שמראה את הגוון על הצמר לאנשים אם הם חפצים בגוון זה או זה, ושיעור זה מקביל לכמות הסמנים שצריך לאירא לסתום את פי הקנה שהאורג מגלגל עליו את חוט הערב.
ושיעור זה קטן מכדי לצבוע בגד קטן, וקשיא מברייתא אמתניתין?
ומתרצינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שאני קליפי אגוזין לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים בכמות שאינה מספיקה רק כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא אלא כשהוא צריך לשרות הוא שורה לפחות כדי לצבוע בגד קטן, הלכך אין חשיבות בפחות משיעור זה. אבל סמנים שרויין יש בהם חשיבות גם בשיעור קטן מזה.
שנינו במשנה: מי רגלים.
תנא: מי רגלים עד מ' יום אבל אם שהו יותר מכן אינם ראויים לכיבוס.
שנינו במשנה: נתר.
תנא: נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין (שמות של מקומות).
שנינו במשנה: בורית.
אמר רב יהודה: בורית זה חול.
ומקשינן: והתניא: הבורית והחול משמע ששני דברים הם?
ומתרצינן: אלא מאי בורית? כבריתא גפרית  2 .

 2.  רש"י. והריטב"א הקשה, א"כ פשיטא שאין שביעית נוהגת בו ולמה צריך להביא מברייתא ד"זה הכלל"? אלא כבריתא הוא מין גידולי קרקע. ו"כל שאין לו עיקר" ג"כ אין הכונה שאין לו שרש בארץ כלל, דזה פשיטא שאין בו שביעית, אלא שלוקטים אותו ביחד עם השרש ואין מניחין לו עיקר בארץ, וקושית הגמרא היא שכבריתא הוא דבר שנלקט עם עיקרו.
מיתיבי מהא דתניא: הוסיפו עליהן עוד דברים שנוהג בהם דיני שביעית החלביצין, והלעינון לענה, והבורית.
ואי סלקא דעתך דבורית היינו כבריתא, כבריתא מי איתא בשביעית?
והתניא: זה הכלל: כל שיש לו עיקר, שנשרש בארץ - יש לו דיני שביעית. ושאין לו עיקר - אין לו שביעית. וגפרית אין לה שרש בארץ, ולמה נוהג בה שביעית?
ומתרצינן: אלא מאי בורית? אהלא.
ומקשינן: והתניא: והבורית ואהלא. משמע שבורית לאו היינו אהלא?
ומתרצינן: תרי גוונא אהלא נינהו, וחד מינייהו הוא בורית.  3 

 3.  לכאורה היה אפשר לתרץ כן לעיל, דבורית היינו חול ותרי גוונא חול הם, אלא דקים לה לגמרא דליכא בחול תרי גווני. תוד"ה תרי.
שנינו במשנה: קימוליא.
אמר רב יהודה: קימולא היינו שלוף דוץ (לא נתפרש מהו. אבל זה שמו. רש"י).
שנינו במשנה: אשלג.
אמר שמואל: שאילתינהו לכל נחותי ימא יורדי הים ואמרו לי: שונאנה שמיה, ומשתכח בנוקבא דמרגניתא נקב המרגלית, ומפקי ליה ברמצא דפרזלא. ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל (המפרש עה"ג נדה סב.).
מתניתין:
המוציא פלפלת - כל שהוא (אין הכונה לפלפל שהרי הוא בכלל תבלין ששנינו לעיל, אלא מה שהיו משתמשין להעביר ריח רע מהפה, רש"י, ועיין תוי"ט ורש"ש).
ועטרן פסולת הזפת - כל שהוא.
מיני בשמים, ומיני מתכות - כל שהן. מאבני המזבח, ומעפר המזבח, מקק ספרים ומקק מטפחותיהם, החלק שכורסם בספרים או במטפחת שלהם ע"י תולעת הספרים שנקראת מקק - כל שהוא. לפי שמצניעין אותו לגונזן שכל דבר קדש טעון גניזה, הלכך אפילו כל שהוא, חשוב.
רבי יהודה אומר: אף המוציא משמשי עבודה זרה - כל שהוא.
שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם", הרי שהחשיב הכתוב אפילו כל שהוא לענין איסורו (וכשמוציאו מביתו תיקון גדול הוא עושה שמוציא עבודה זרה מביתו. רע"ב) הילכך חייב עליו אפילו בכל שהוא.
גמרא:
ומבארינן: פלפלת כל שהוא למאי חזיא? לריח הפה שהוא מעביר ריח רע מהפה.
שנינו במשנה: עטרן כל שהוא.
ומבארינן: למאי חזיא? לצילחתא שראוי הוא לרפואה לאדם שיש לו כאב חצי הראש.
שנינו במשנה: מיני בשמים כל שהן.
תנו רבנן: המוציא ריח רע - כל שהוא, שמשתמשין בו להבריח מזיקין מחולין ותינוקות.
שמן טוב - כל שהוא. ארגמן צבע שצובעין בו ארגמן - כל שהוא שראוי הוא להריח. ובתולת הורד עלה של ורד שלא נפתח עדיין - אחת. שנינו במשנה: מיני מתכות כל שהן.
ומבארינן: למאי חזו? תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן (מחט שתחוב בראש מלמד הבקר שמכון אותם לחרישה).
תנו רבנן: האומר הרי עלי להביא ברזל לבדק הבית במקדש ולא פירש כמה.
אחרים (רבי מאיר) אומרים: לא יפחות מאמה על אמה ברזל.
ומבארינן: למאי חזיא? אמר רב יוסף: לכליא עורב שהיו שמים על גג ההיכל טבלאות של ברזל, מחודדות בשפתן, בגודל אמה על אמה, כשהן זקופות על צידן, כדי למנוע מהעורבים לישב על גג ההיכל.
ואיכא דאמרי אותו ענין בלשון שונה: אחרים אומרים: לא פחות מ"כליא עורב".
ומבארינן: וכמה שיעורו? אמר רב יוסף: אמה על אמה.
וממשיכה הברייתא: אם אמר: הרי עלי נחשת - לא יפחות מנחשת בשווי מעה כסף.
תניא: רבי אליעזר אומר: לא יפחות מצינורא קטנה, מזלג קטן, של נחשת.
ומבארינן: למאי חזיא? אמר אביי: שמחטטין בה את הפתילות. מסירין את ראש הפתילה השרוף. ומקנחין הנרות של המנורה מהאפר שבתוכן.
שנינו במשנה: מקק ספרים ומקק מטפחת.
אמר רב יהודה: מקק דסיפרי, תכך דשיראי תולעת המכרסמת את המשי, וכן כל אלו דלהלן, שמות תולעים: ואילא דעינבי, ופה דתאני, והה דרימוני - כולהו, סכנתא לאוכלן;.
ההוא תלמידא דהוה יתיב קמיה דרבי יוחנן, הוה קאכיל תאיני.
אמר ליה התלמיד: רבי! קוצין יש בתאנים! שהתולעת דקרה לו בגרונו והיה נדמה לו שהוא קוץ.
אמר ליה רבי יוחנן: קטליה פה, התולעת ששמה פה, הרגה לדין, לזה!
מתניתין:
המוציא קופת הרוכלין, קופסא קטנה של מוכרי בשמים, אף על פי שיש בה מינין הרבה של בשמים - אינו חייב אלא חטאת אחת. שהכל נחשב להוצאה אחת.  4 

 4.  הקשו תוס' בד"ה המוציא, דמאי קמ"ל, דפשיטא היא, דהא אפילו בהוציא וחזר והוציא בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כ"ש בבת אחת. ותירצו, דמיירי שנודע לו על מין אחד והביא עליו חטאת ושוב נודע לו על מין השני, דבכה"ג בשתי הוצאות היה חייב חטאת נוספת על הוצאה השניה, אבל בהוצאה אחת פטור על המין השני דהוי הכל כמו דבר אחד. ועוד תירצו, דהחידוש הוא למ"ד תמחויין מחלקין (לעיל עא, א) דהיינו אם אכל שתי כזיתים שכל אחד נתבשל בצורה אחרת חייב חטאת על כל אחת ואחת, וס"ד דה"ה מינים מחלקים. ועיין מהרש"ל ומהרש"א.
זרעוני גינה - פחות מכגרוגרת, ואעפ"י שבכל האוכלים השיעור הוא כגרוגרת (כדלעיל עו ב) מכל מקום, מה שעומד לזריעה שיעורו בפחות מכגרוגרת. (היינו קרוב לגרוגרת, רמב"ם בפיהמ"ש).
רבי יהודה בן בתירה אומר: אפילו לא הוציא אלא חמשה גרעינים בלבד חייב חטאת.

דרשני המקוצר