פרשני:בבלי:עירובין כ א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אלא מאי אית לך למימר <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> תרי גווני אילן.
הכא נמי תרי גווני גדר.
(שמועה זו נתבארה על דרך הגאון יעקב, וראה היטב לשון רש"י, ובגירסאות הב"ח, המהר"ם והרש"ש בדברי רש"י).
ה. חצר:
בעא מיניה אביי מרבה: חצר שראשה נכנס לבין הפסין, כלומר: שבנויה בסמוך לבין הפסים של בור, ופתוחה לו. (ראה ציור 1)
ומיבעי לאביי: כיון שתיקנו חכמים שלא לטלטל בשבת מחצר שלו לחצר חבירו (אלא אם כן עירבו "עירובי חצרות"), מהו לטלטל מתוכה של חצר - לבין הפסים שאינו שלו.
וכן - מהו לטלטל מבין הפסים לתוכה? 41
41. וביאר הריטב"א הספק: משום דפסי ביראות אין דיוריהן דיור גמור אלא לפי שעה, מי אמרינן דתשמיש שעושין שם עולי רגלים עראי, לא חשיב כתשמיש חצר של יחיד או של רבים שהוא אוסר על רשות חבירו, אלא הרי הוא כרשות היחיד שאין בו דיורין לאחרים שאינו אוסר על חצר שלו. או דילמא דתשמישן חשוב דיור, ואוסר כחצר או בית, הפתוח לחצר חבירו או לביתו, שצריך שיתוף (עירוב), והכא לאו בר שיתוף הוא עם בין הפסין כדבעינן למימר לקמן - לשון הריטב"א.
אמר ליה רבה לאביי: מותר! שאין אסור לטלטל מחצר לחצר אלא אם כן יש דיורין בכל אחת מהחצירות שאוסרין להוציא, אבל בבין הפסין ליכא דיורין דליסרו עליה דליהוי מוציא מרשותו לרשות חבירו. (פירוש: דלא חשיב תשמיש עולי רגלים, דיור - לשון הריטב"א על הגמרא).
והדר בעי ליה אביי לרבא: שתים חצרות שהיו פתוחות שתיהן לבין הפסין - שהוא כעין מבוי לחצרות - דקיימא לן: שאסור להוציא מחצר של אחד למבוי המשותף לשתיהן, מאי הוי דינן של חצרות אלו, בטלטול לבין הפסים? 42 (ראה ציור 2) אמר ליה רבה לאביי: אסור לטלטל מתוכן לבין הפסין, כדמפרש רב הונא (דבסמוך) טעמא - לשון רש"י.
42. וביאר הריטב"א הספק: כלומר, נהי דדיור עולי רגלים לא חשיב דיור לאיסור, דיור שלהם שמשתמשין בין הפסין כאדם המשתמש בחצר (במבוי) שלפני ביתו חשיב דיור, ושניהן אוסרין זה על זה והוה בעי שיתוף ולא אפשר. או דלמא, אף תשמישן (זה) אינו חשוב דיור כיון שהוא מפולש לכל צד ועשוי לתשמיש ביראות - לשון הריטב"א. ומרש"י משמע, דלא מספקא לן אם מותר לטלטל בלא שיתוף, ופשיטא לן שאסור! ולא מספקא לן אלא אם מועיל שיתוף - ראה לשון רש"י בדיבור המתחיל: אסור.
אמר רב הונא: שתים חצירות הפתוחות לבין הפסים, אסורין לטלטל לבין הפסים ומבין הפסין לתוכן.
ולא מיבעיא היכא דלא עירבו שתי החצרות זו עם זו עירובי חצירות שאסורות, כשם שאסורות כל שתי חצירות הפתוחות למבוי אחד לטלטל מחצר למבוי וממבוי לחצר.
אלא, אפילו היה פתח ביניהן ועירבו שתי החצרות זו עם זו - דבעלמא חשבינן להו כחד חצר, ומותר לטלטל מחצרותיהן המעורבות, למבוי המשותף לשתיהם בלבד - הכא אסורין.
וטעמא: בעלמא כדי להתיר לטלטל מחצר למבוי איכא שני אופנים:
א. שיערבו החצרות - שיש פתח מזו לזו - ביניהן.
ב. שיעשו שיתופי מבואות וישתתפו במבוי לבדו, ואפילו אין פתח ביניהם.
והכא, גבי חצירות הפתוחות לבין הפסין, האי היתרא בתרא שישתתפו במבוי לבדו, לא שייכא, דכי תקינו רבנן "שתופי מבואות" במבוי סתום - תקון, וכשארכו יתר על רחבו, אבל זה מפולש לארבעה צדדין.
(סוף הדברים הם מלשון רש"י. ופירש הריטב"א פירוש לפירושו: דאף על פי שלפעמים מערבין רשות הרבים על ידי לחיין (משני צדי הבתים העומדים על רשות הרבים) לרבי יהודה, או בצורת הפתח (מצד אחד) ולחי (מצד שני) לרבנן, ומשתתפין בו. מכל מקום הוא רשות מיוחד שאפשר לעשות בו דלתות להיות ננעלות בלילה וליחדו להן לכל צרכן, וכיון שכן מועיל בו שיתוף. אבל בבין (הפלוש) (הפסים) שעומד מפולש ופתוח לכל ארבע (צורות) (רוחות) העולם, אינו רשות מיוחד לבני החצירות שראשן נכנס שם, כדי שיועיל שם שתוף כשתוף מבוי או חצר - לשון הריטב"א).
וכיון שלא שייך כאן היתר ד"שתופי מבואות", גזרו חז"ל שאף כשיש פתח ביניהן ועירבו זו עם זו נמי לא יועיל:
גזירה שמא יאמרו עירוב (שיתוף) מועיל לבין הפסין, שיבוא הרואה שאין יודע שיש פתח ביניהן - ועל ידי העירוב מטלטלין הן לבין הפסין - ויאמר: חצרות אלו עשו "שתופי מבואות" ועל כן מטלטלין הן, ויבוא ללמוד להתיר לטלטל מחצרות אלו לבין הפסין על ידי שתופי מבואות, אף היכא דאין פתח ביניהם, ומשום הכי אסרו רבנן לגמרי.
רבא אמר: אם עירבו חצרות אלו שיש פתח ביניהם זו עם זו, מותר, לטלטל בין הפסין, דלגזירה דרב הונא לא חיישינן.
אמר ליה אביי לרבא: תניא דמסייע לך:
חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסין, מותר לטלטל מתוכה לבין הפסין, ומבין הפסין לת וכה.
אבל שתים חצרות הפתוחות לבין הפסין אסור. במה דברים אמורים שלא עירבו, אבל עירבו - מותרין!
הרי תניא ברייתא דמסייע ליה לרבא בהדיא! ותמהינן: לימא תיהוי האי ברייתא תיובתא דרב הונא, דאסר אפילו עירבו?!
ודחינן: אמר לך רב הונא: ברייתא זו הכי קאמרה: "שתים אסור" אפילו יש פתח ביניהן ועירבו עירובי חצרות זו עם זו.
והא דאמרן: "במה דברים אמורים בשלא עירבו, אבל עירבו מותרין", האי "עירבו" דסיפא, לאו עירובי חצירות בפת קאמר - דעירובי חצרות ודאי עשו.
אלא, דהדרן (שחזרו) שוב בני החצירות עצמן וערבן זו עם זו - מלבד הפתח שביניהם - על ידי שנפרצה ביניהן פירצה גדולה בסופה (יש מפרשים: סמוך לבין הפסין. ויש מפרשים: מצידו השני של הכותל שביניהן) שנראה לעין שהחצרות פרוצות ומפולשות זו לזו לגמרי, ונראות שהן כאחת ואין ראויות לאסור זו עם זו, ואז מותרין לטלטל בין הפסים, אם עירבו החצרות ערובי חצרות זו עם זו (על פי תוספות וריטב"א).
ו. שיבשה:
בעא מיניה אביי מרבה: כיון שלא התירו חכמים לעשות פסין לביראות אלא משום מימיהן של עולי רגלים, מי שעשה פסין לביראות ויבשו מים בשבת, מהו לטלטל בין הפסין?
מי אמרינן: שבת - הואיל והותרה הותרה.
או דילמא כיון דהיתר פסין אינו אלא משום מים והרי יבשו, אסור.
אמר ליה רבה לאביי: כלום נעשית מחיצה, כלומר: כלום הותרה מחיצה כזו אלא בשביל מים.
והרי מים הרי אין כאן, ואם כן אף מחיצה אין כאן.
בעי רבין תרתי:
א. יבשו מים בשבת מהו לטלטל בין הפסים (וכדבעא מיניה אביי מרבה)?
ב. עשה פסין בערב שבת כשלא היו מים בבור, ובאו מים בשבת כגון שירדו גשמים, האם מותר לטלטל מעתה? 43
43. ריטב"א. ודעת רש"י, דהא לא מיבעיא ליה, ופשיטא דאסור. והכי מיבעי ליה: אם תימצי לפשוט בעיא ראשונה ולומר: יבשו מים בשבת, אסור לטלטל! עשה פסין בערב שבת כשהיו מים בבור ויבשו בשבת, וחזרו ובאו בשבת, מי אמרינן חזרו פסין להיתרן הראשון לטלטל בתוכן? - ר"ן בהבנת רש"י. וראה נמוקי הגרי"ב.
אמר ליה אביי: יבשו בשבת לא תיבעי לך (ויש גורסים: תיבעי "לי" - ריטב"א ור"ן), דבעי אנא הך בעיא מיניה דמר רבה, שהיה רבו של רבין, ופשיט לי דאסור, וכדאמרן לעיל.
באו מים בשבת נמי לא תיבעי לך, (ויש גורסים: "לי" רש"י וריטב"א) דהוה ליה מחיצה העשויה בשבת. כלומר: שנעשה למחיצה היתר מחיצה בשבת. ותניא: כל מחיצה העשויה בשבת, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון שמה מחיצה! 44
44. נתבאר על פי הריטב"א. ולדעת רש"י דבבאו מים בשבת פשיטא לן דאסור, לא פשיט ליה דמותר, אלא הכי קאמר: שמה מחיצה, לענין דשרינן לטלטל בתוכה היכא דהיתה שם מחיצה בערב שבת ונפלה וחזרה ונעשית, וכי הך דהכא, שבערב שבת היו מים בבור, אלא שיבשו בשבת, וחזרו ובאו מים בשבת - ר"ן בהבנת רש"י. וראה בהערות שנדפסו מחדש על הר"ן, בשם רבינו משולם מבדרשי ז"ל.
ומקשינן עלה: ולאו אתמר עלה דההיא ברייתא דאייתינן, אמר רב נחמן: לא שנו דמחיצה הנעשית בשבת מחיצה היא, אלא, לזרוק מרשות רבים לתוך מקום שהוקף מחיצות בשבת, דחייב, דמדאורייתא ודאי מחיצה היא.
אבל לטלטל בתוך היקף מחיצות שנעשה בשבת - לא, דרבנן גזרו עליה.
ואם כן תפשוט בהיפוך, דהיכא דבאו מים בשבת דהוה ליה מחיצה הנעשית בשבת, אסור לטלטל בה מדרבנן - ריטב"א.
ודחינן: כי איתמר דרב נחמן: אמחיצה שנעשית בשבת במזיד איתמר.
כיון שאסור לעשותה בשבת, קנסא קנסוה. אבל בשוגג - מותר, וכל שכן באו מים בשבת דנעשית מאליה - ועדיף משוגג - דמותר.
אמר רבי אלעזר: הזורק מרשות הרבים לבין פסי הביראות, חייב חטאת, שהרי זורק מרשות הרבים לרשות היחיד.
ותמהינן: אמרו ליה (יעב"ץ): פשיטא דמדאורייתא מחיצה גמורה היא?!
דאי לאו דמחיצה היא מדאורייתא אלא רשות הרבים היא, היכי משתרי ליה (האיך מותר לו) למלאות?! וכי משום דוחק של עולי רגלים יהיה מותר להוציא מהבור שהוא רשות היחיד לבין הפסים שהוא רשות הרבים מדאורייתא?!
ומשנינן: לא צריכא הא דרבי אלעזר להשמיענו שחייב, אלא כגון דעבד כעין פסי ביראות, ברשות הרבים במקום שאין שם בור, וזרק לתוכה דחייב.
ותמהינן: הא נמי פשיטא.
דאי לאו דבעלמא - כשאין שם בור - מחיצה היא. גבי בור - היכי משתרי ליה לטלטולי בלי מחיצות?! ומשנינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא אף על גב דקא בקעי בה רבים בין הפסין - שכיון שאין שם בור, משכחת לה דבקעי בה רבים - ואפילו הכי חייב הזורק לבין הפסין!
ותמהינן עלה: ומאי קא משמע לן רבי אלעזר, דלא אתו רבים דבקעי דרך המחיצות ומבטלי מחיצתא - בתמיהה?!
הא אמרה כבר רבי אלעזר חדא זימנא?!
דתנן: רבי יהודה אומר: אם היתה דרך הרבים עוברת בין הפסין ומפסקתן לפסין, יסלקנה לדרך הרבים לצדדין, דלא ליתו רבים ויבטלו המחיצות!
וחכמים אומרים אינו צריך!
ואמרינן עלה: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: כאן הודיעוך (רש"י) חכמים כמה גדול כחן של מחיצות, דלא מיבטלי משום בקיעת רבים!
הרי חזינן דכבר אמר רבי אלעזר דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות, ולמה לי תרתי?!
ודחינן: אי מהתם דאמר רבי אלעזר: כאן הודיעוך כחן של מחיצות, לא הוה ידענא דהכי סבירא ליה לרבי אלעזר גופיה.
דהוה אמינא: "כאן" הודיעוך חכמים, ולא סבירא ליה לרבי אלעזר גופיה כחכמים. 45
45. דהא רבי יוחנן דאמר נמי "כאן הודיעוך", "כאן ולא סבירא ליה" הוא, וכדאמרינן לקמן דף כב:, והוה מסתברא דרבי אלעזר נמי דאמרה כאחד עם רבי יוחנן, נמי "כאן ולא סבירא ליה" הוא - ריטב"א
קא משמע לן רבי אלעזר הכא, דהא דאמר התם רבי אלעזר: כאן הודיעוך חכמים, היינו "כאן וסבירא ליה"! ומקשינן: ולימא רבי אלעזר רק הא דהכא דליכא לאיסתפוקי בכוונתו, ולא בעי הך דהתם: "כאן הודיעוך חכמים"?!
ומשנינן: לעולם לא אמר רבי אלעזר לתרווייהו. אלא חדא מכלל חבירתה, איתמר! דרבי אלעזר אמר רק הך מימרא דהכא, ואידך דהתם אמרוה תלמידיו מכללא דמימרא דהכא - רשב"א וריטב"א, (וראה מהרש"ל שפירש בהיפוך, ובתורת חיים).
שנינו במשנה: מותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שתהא פרה רובה בפנים ושותה:
תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, ולא יעמוד ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה! דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו, ויעקור הכלי עם המים על מנת להוציאו למקום רגליו, ונמצא מוציא מרשות לרשות - ריטב"א בהבנת רש"י.
שנינו במשנה: מותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שתהא פרה רובה בפנים ושותה:
תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד.
ולא יעמוד ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה! דחיישינן שמא ימשך גופו למקום רגליו, ויוציא את הכלי עמו ונמצא מוציא מרשות לרשות (ובאופן שתהיה עקירה מתחלתה ברשות היחיד על מנת להוציא לרשות הרבים - ריטב"א בהבנת רש"י).