פרשני:בבלי:יומא סט ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
והא אנן תנן: <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> אין ישיבה בעזרה משום דכתיב "לעמוד לשרת", וכן "העומדים שם לפני ה'".
ולא מצינו ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד!
שנאמר (דברי הימים א יז) "ויבא המלך דוד, וישב לפני ה"'.
ומשנינן: כדאמר רב חסדא על הברייתא העוסקת בענין הקריאה בספר תורה (כפי שיבואר להלן), שהמדובר הוא בעזרת נשים הסמוכה לעזרה, ולא בעזרה עצמה.
הכא נמי במשנתנו המדובר הוא שיושב הכהן הגדול בעזרת נשים.
ומבארת הגמרא: והיכא איתמר דרב חסדא?
(לפי גירסת הגר"א) אהא דתניא: היכן קורין בו - בעזרה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהר הבית.
שנאמר (נחמיה ח) "ויקרא בו עזרא לפני הרחוב אשר לפני שער המים".
ואמר רב חסדא: הקריאה הזאת היתה בעזרת נשים.
וממשיכה הגמרא, בביאור המקרא בספר נחמיה:
(נחמיה ח) "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול".
מאי גדול?
אמר רב יוסף אמר רב: שגדלו עזרא להקב"ה, בכך שברכו בשם המפורש.
רב גידל אמר: גידל את כבודו בתיקון שתיקן, לומר במקדש בסוף כל ברכה "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם". (דברי הימים א טז)
אמר שאל ליה אביי לרב דימי על דברי רב גידל: ודילמא שגידלו בשם המפורש?
אמר ליה: אין אומרים שם המפורש בגבולים, מחוץ לעזרה, והרי עזרא אמר זאת בחוץ ולא בעזרה.
ותמהינן: וכי לא אמר עזרא את השם המפורש מחוץ לעזרה בהזדמנות אחרת?
והכתיב (לפי גירסת הגר"א):
(נחמיה ט) "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם"
ואמר על כך רב גידל עצמו: "בקול גדול"
- שגדלו עזרא להקב"ה בשם המפורש!
ומשנינן: הוראת שעה היתה לצורך הזעקה לומר את השם המפורש חוץ לגבולים, ולכן כשעמד עזרא בפעם אחרת לברך מחוץ לעזרה, הוא לא הזכיר את השם המפורש.
ועתה מבארת הגמרא את אותה הזעקה:
(נחמיה ט) "ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול ".
מאי אמור?
אמר רב ואיתימא רבי יוחנן, כך אמרו ישראל באותה שעה:
בייא, בייא! לשון זעקה וקובלנה (רש"י).
מבקשים אנו שתמסור בידינו את יצר הרע של עבודה זרה.
כי היינו האי, זה הוא שגרם דאחרביה הקב"ה למקדשא, וקליה להיכליה, ושרף את היכלו, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון.
ועדיין יצר הרע הזה מרקד בינן, בינותינו.
כלום, הרי זה שיהבתיה לן שנתת לנו את יצר הרע הזה אינו אלא לקבולי ביה אגרא, שנקבל שכר בהתמודדתנו עמו.
לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן. איננו רוצים לא אותו ולא את השכר על ההתמודדות אתו!
נפל להו פיתקא כתב מרקיעא, דהוה כתב בה: אמת! שאישר הקב"ה את בקשתם בכך.
אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
אותיבו ישבו בתעניתא תלתא שלשה יומין ותלתא לילואתא לילות.
לבסוף, מסרוהו משמים ליצר הרע של עבודה זרה - ניהליהו, לידם.
נפק, יצא אותו יצר הרע, אתא והוא בא ונראה כי כמו גוריא דנורא גור אריה (לפי רש"י סנהדרין סד א) של אש, בצאתו מבית קדשי הקדשים.
אמר להו הנביא זכריה בן עדו לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה. שנאמר (זכריה ה) "ויאמר: זאת הרשעה".
בהדי דתפסוה ליה כאשר תפסוהו, אשתמיט נשמטה ביניתא שערה אחת ממזייא, מאדרת שערו, ורמא קלא, והרים גור הארי של אש את קולו, ואזל קליה והלך קול שאגתו עד מרחק של ארבע מאה פרסי.
אמרו ישראל: היכי נעביד, מה נעשה? כי אם נשאיר אותו כמות שהוא בידינו, דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא, כשישמעו קולו המתחנן.
אמר להו נביא: שדיוהו השליכוהו בדודא דאברא, בתוך דוד של עופרת, וחפיוהו לפומיה באברא, וכסו את פי הדוד בעופרת, היות דאברא - משאב שאיב קולטת קלא. ולא ישמע קולו.
שנאמר (זכריה ה) "ויאמר: זאת הרשעה! וישלך אתה אל תוך האיפה, וישלך את אבן העופרת אל פיה".
אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבעי רחמי גם איצרא דעבירה. שימסר בידינו גם יצר הרע של עריות.
בעו רחמי, ואמסר ונמסר בידייהו.
אמר להו יצר הרע של עריות: חזו, ראו דאי קטליתו ליה לההוא, אם תקטלו אותו (והתכוון לעצמו) - כליא עלמא, יכלה העולם, לפי שרק מכח היצר הזה עוסק העולם בפריה ורביה, ואי אפשר לחלקו בין מעשה מותר למעשה אסור.
חבשוהו תלתא יומי, כלאו אותו במשך שלשה ימים.
ואכן נפסק כח היצר לגמרי, ולא עסקו עוד בפריה ורביה.
ובעו ובקשו ביעתא ביצה בת יומא, שנולדה היום, בכל ארץ ישראל - ולא אשתכח, לפי שגם התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים.
אמרי: היכי נעביד?
אם נקטליה ליצר הזה - כליא עלמא!
אם ניבעי רחמי אפלגא, על מחצית כח היצר, שיביא לכך שתמשיך פריה ורביה בעולם רק בהיתר ולא באיסור.
דבר זה לא יתכן.
כי פלגא, מחצית היצר - ברקיעא משמים לא יהבי אין נותנים.
כחלינהו, סמאוהו בצבע "כחול" לעיניה, ושבקוהו, ושחררוהו.
ואהני, והועיל מה שעוורוהו לכך דלא מיגרי ביה לאיניש שלא מתגרה אדם בקריבתה, בק רובותיו.
במערבא, בארץ ישראל, מתנו היו שונים את הסוגיה לעיל, בביאור הפסוק (בנחמיה ח) "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול", הכי: רב גידל אמר: "גדול" - שגדלו בברכתו בשם המפורש.
ורב מתנא אמר: גידלו בכך שאמר (לקמן, בנחמיה ט) "האל הגדול הגבור והנורא".
והא דאמר רב מתנא - מסייע (לפי הגר"א) לדברי רבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן "אנשי כנסת הגדולה"?
לפי שהחזירו עטרה ליושנה, כדלהלן:
תחילה, אתא בא משה, ואמר: (דברים י) "האל הגדול הגבור והנורא".
אך בדור מאוחר יותר, אתא בא ירמיה הנביא, ואמר, כאשר ראה את שרי נבוכדנצר מריעים בתוך המקדש: בשעה שנכרים מקרקרין בהיכלו - איה הוא גילוי נוראותיו? דהיינו, הגילוי של "נורא" הוא כאשר אנו רואים זאת, ולא בשעת הסתר פנים.
לא אמר ירמיה "נורא", היות וחסר אז גילוי זה.
אתא דניאל, בזמן גלות בבל ואמר: בשעה שנכרים משתעבדים בבניו במשך שבעים שנה - איה הוא גילוי גבורותיו?
לא אמר דניאל "גבור".
אתו אינהו, באו הם, אנשי כנסת הגדולה, והחזירו עטרה ליושנה, ואמרו: אדרבה, זו היא התגלות גבורת גבורתו של הקב"ה, שכובש את יצרו, בכך שנותן "ארך אפים" לרשעים בתקופה כה ארוכה שבה משתעבדים הגויים בבניו ומציקים להם בגזירותיהם.
ואלו הן נוראותיו שהתגלו בזמן החורבן, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא - היאך אומה אחת של עם ישראל, יכולה היתה להתקיים בין כל האומות, שנאספו שם להשמידם, ובכל זאת עם ישראל שרד, וממשיך להתקיים.
ולכן נקראו אנשי כנסת הגדולה בשם זה, על שגידלוהו להקב"ה בהחזרת אמירת "הגבור והנורא".
והוינן בה: ורבנן, ירמיהו ודניאל, היכי עבדי הכי, ועקרי תקנתא דתקין משה לומר גם "הגבור והנורא"!?
אמר רבי אלעזר: מתוך שהם היו יודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
שנינו במשנה: וקורא אחרי מות ואך בעשור.
ורמינהי מהמשנה במסכת מגילה, ששנינו בה: מדלגין בקריאת הנביא מפרשה לפרשה ואין מדלגין בקריאת התורה!?
ומשנינן: לא קשיא.
כאן - בדילוג ארוך, בכדי שיפסיק יסיים התורגמן המתרגם את תרגום הפרשה הקודמת ועדיין לא יספיק הגולל להגיע לפרשה הבאה, אין מדלגים, שאין זה כבוד הציבור שיישבו וימתינו.
כאן - בדילוג קצר, כמו הדילוג בין פרשת אחרי מות לפרשת אמור, שהוא בכדי שלא יפסיק התורגמן, שלפני שהמתרגם יסיים את תרגומו יכול הגולל להספיק להגיע לפרשה הבאה, יכולים לדלג.
אך מקשה הגמרא שאי אפשר לתרץ כך את הסתירה:
והא עלה על אותה המשנה במסכת מגילה קתני בברייתא: מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה. ועד כמה מדלג בנביא - בכדי שלא יפסיק התורגמן.
הא בתורה - כלל כלל לא יפסיק!?
אמר אביי: לא קשיא.
כאן שמדלגין, המדובר הוא בענין אחד.
כאן שאין מדלגין המדובר הוא בשני ענינין.
ומביאה הגמרא ראיה לתירוצו של אביי:
והתניא: מדלגין בתורה בענין אחד, ובנביא בשני ענינין.
כאן וכאן בכדי שלא יפסיק התורגמן.
ואין מדלגין מנביא לנביא.
ובנביא של ספר שנים עשר (תרי עשר) מדלגין מנביא לנביא, שנחשב לספר אחד.