פרשני:בבלי:יבמות כא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות כא ב

חברותא

ומקשינן על רב: למה מנה רב בתוך רשימת השניות שיש להן הפסק, גם את כלתו?
והרי היא איננה שניה, אלא איסורה - <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  מדאורייתא היא!
דהא כתיב "ערות כלתך לא תגלה"!?
ומתרצינן: אימא בדברי רב: כלת בנו, שאיסורה רק מדרבנן, כדין שניות.
ותמהינן: וכי כלת בנו יש לה הפסק?
והא תניא: כלתו היא ערוה. כלת בנו היא שניה.
וכן אתה אומר לאסור כלה בבנו של בנו, ובן בנו של בנו, וכן הלאה, עד סוף כל הדורות!? וחוזרת בה הגמרא, ומעמידה באופן אחר:
אלא, אימא כך אמר רב: כלת בתו יש לה הפסק, כיון שלא שייך בה איסור דאורייתא.
דאמר רב חסדא: הא מילתא, מגברא רבה שמיע לי. ומנו, מי הוא הגברא רבה ששמעתי ממנו דבר זה? - רב אמי!
וכך אמר רב אמי: לא אסרי כלה, אלא מפני כלה!
ולביאור הדברים הוסיף רב חסדא, ואמר: ובעבר אירע שאמרו לי כלדאי, החוזים בכוכבים: מלפנא הוית! חכם תהיה!
ואמינא, אמרתי אז לעצמי, אם מה שראו החוזים בכוכבים שאהיה חכם, יתקיים בי על ידי ש"גברא רבה" הוינא בתלמוד, הרי לא אצטרך לשאול לחכמים את הסבר הדברים שאמר רב אמי "לא אסרו כלה אלא מפני כלה", אלא אסברא, אסביר בעצמי את דברי רב אמי, מדעתי.
אך אי הכוונה של חוזי הכוכבים ש"מקרי דרדקי" הוינא, שאהיה רק מלמד תינוקות, ולא אוכל להבין מדעתי את דברי רב אמי, אזי אשיילה אשאל את הסבר דבריו מרבנן, דאתו לבי כנישתא, הבאים לבית הכנסת.
והשתא, עתה סברתה סברתי מדעתי, שכוונת רב אמי היא לומר: לא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו.  1 

 1.  הב"ח (בסי' ט"ו) דייק מרש"י (ד"ה כגון) שכל האיסור בכלת בתו אלא במקום שיש לו כלת בנו, וכן כתב כאן הריטב"א, ופירש בזה את החידוש שמצא רב אמי בשניה זו יותר משאר שניות שנאסרו משום חילופין. אכן בדרכי משה (שם) התפלא כיצד יתכן לחלק בין יש לו כלת בנו או לא, והרי הרבה שניות נאסרו משום שמא יתחלפו באחרת אף כשאין הערוה האחרת בבית.
שאין איסור דאורייתא בכלת בתו, וכל איסורה משום שמתחלפת בכלת בנו, שהיא שניה, ובה כן שייך איסור דאוריתא, בדור הראשון, דהיינו בכלתו שלו, שהיא אשת בנו.
וכשם שביאר רב חסדא את דברי רב אמי, כך נבאר את דברי רב, שכלל את כלתו בין השניות שיש להם הפסק, שכוונתו היא לכלת בתו, שיש לה הפסק.
אמר ליה אביי לרבא: אסברה אסביר לך ששייך להחליף ולטעות בין כלת בנו לכלת בתו.
כגון כלתה דאדם הנקרא "בר ציתאי", שהיו לו כלת הבן וכלת הבת, ויכולים לטעות ולהחליף ביניהן.
רב פפא אמר: כגון כלתה דבי רב פפא בר אבא.
רב אשי אמר: כגון כלתה דבי מרי בר איסק.
וכל אחד נקט משפחה שהיתה בימיו (תוס').  2  איבעיא להו: אשת אחי האם מן האם - מהו?

 2.  הריטב"א הסביר מה טעם הביאו דוגמאות ממקרים אלו, וכי אין כלת הבת חוץ מהן? ובהכרח כמו שנקט, שאין האיסור אלא בבית שיש בו גם כלת הבת וגם כלת הבן, וחוששין לחלופין בחומר האיסור. אך הראב"ן ביאר שלא בא אביי להסביר למה גזרו כלת בתו אטו כלת בנו, אלא מה טעם יש הפסק לכלת הבת. דהיינו, מפני שהכלות נקראות על שם הבנים ולא על שם הבנות, כמו שמצינו בבי בר ציתאי, שכלות בניהם נקראו על שמם, ולא על שם אבי נשי בניהם. ולכן לא גזרו על דור למטה מכלת בתו, שאינה קרויה על שמו, אלא רק על דורות שתחת כלת בנו שהיא קרויה על שם ביתו, על ידי בנו.
האם היא אסורה כשניות מדרבנן, או שלא גזרו עליה כלל.
וצדדי הספק הם:
האם רק אשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם מן האב, נאסרו כשניות לעריות, כי היות דאיכא בהן "צד אב", הוא דגזרו בהן רבנן שניות. ומשום שב"צד אב" ישנו אופן של איסור מן התורה, באשת אחי האב מן האב, שהיא אסורה מדאורייתא.
אבל היכא דליכא "צד אב", שהרי הקירבה של אשת אחי האם מן האם, היא רק על ידי אמו ואם אמו, לא גזרו בהו רבנן.
או דילמא לא שנא, שגזרו על אשת אחי האם, בין היא אשתו של אחי האם מהאב, ובין אם היא אשתו של אחי האם מהאם.
ופשטינן: אמר רב ספרא: אשת אחי האם מן האב היא גופא גזירה של שניות.
וכי אנן ניקום ונגזור על אשת אחי האם מן האם, גזירה לגזירה משום אשת אחי האם מן האב.
אך דוחה הגמרא לטענת רב ספרא.
אמר רבא: אטו האם כולהו (אין הכונה לכל השניות, אלא רק לשניות שימנה עתה רבא) לאו "גזירה לגזירה" נינהו?
והרי יש לי שלש ראיות שגוזרים בהן גזירה לגזירה:
א. הרי אמו היא ערוה מן התורה.
וגזרו על אם אמו, שתהיה אסורה מדרבנן בתורת "שניה".
והוסיפו וגזרו גזירה לגזירה, גם על אם אביו, משום אם אמו
ואף על גב שאין טעם לגזור על אם אביו מחמת איסור אמו גרידא.
ואם כן, אף אתה אל תתמה אם גזרו חכמים גם על אשת אחי אמו מן האם, משום שהיא מקבילה לאשת אחי אמו מן האב. ואם כן, אין פשיטות לבעיה אם גזרו עליה או לא!
ומבארינן: וטעמא מאי? מדוע אכן גזרו בהן גזירה לגזירה, והרי אין גוזרים גזירה לגזירה?
משום דכולהו (גם כאן אין הכונה לכל השניות, אלא ל"אם אמו" ו"אם אביו" שאנו עוסקים בהם), "דבי אימא רבתיא" קרו להו. לכן היא נחשבת לגזירה אחת, על "אימא רבתא", משום אמו האסורה מן התורה.
ב. אשת אביו היא ערוה מן התורה.
ועשו חכמים את אשת אבי אביו, "שניה".
וגזרו על אשת אבי אמו, אף על פי שלא שייך בה איסור דאורייתא, משום אשת אבי אביו, ולא נחשב הדבר כגזירה לגזירה.
וטעמא מאי?
מפני שכולהו (אשת אבי אמו ואשת אבי אביו), "דבי (בית) אבא רבה" קרו להו.
ג. אשת אחי האב מן האב היא ערוה מן התורה.
ועשו את אשת אחי האב מן האם, שניה.
וגזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם,
וטעמא מאי לא הוי כגזירה לגזירה?
משום דכולהו (אחי האב מן האם ואחי האם מן האב) "דבי (בית) דודי" קרו להו. ולכן אסרו את נשותיהן.
ומכל הני גזירות מוכח שלא נמנעו לגזור בהם גזירה לגזירה, כי משום הדמיון בקירבתן גזרו עליהן כאחת.
ואם כן חוזרת האיבעיא: אשת אחי האם מן האם - מאי, מהו דינה?
ואמרינן: תא שמע, מהא דכי אתא כאשר בא רב יהודה בר שילא מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא (בארץ ישראל, הנמצאת מערבית לבבל), כלל בשניות לעריות:
כל שבנקיבה ערוה, דהיינו, כל דרגת קירבה הגורמת לנקיבה להאסר על הקרוב לה באיסור ערוה מן התורה -
הרי בזכר, כל הקרוב לזכר בדרגת קירבה זהה - גזרו על אשתו, שתאסר לקרוב הזה של בעלה, משום "שניה".  3 

 3.  הקשה האור שמח (פ"א מאישות ה"ו) לפי כלל זה, למה הוצרכו לעיל לומר שאסרו כלת בתו משום כלת בנו והוי גזירה לגזירה, ולא אמרו שבנקיבה בת בתו ערוה, ולכן בזכר גזרו על אשתו, והיא גזירה אחת. ומכאן הוכיח שלמדו רבנן, שהתורה עשתה סייג ואסרה אשת אחי האב כמו שאסרה אחות האב, וכן אסרה אשת אחיו מפני אחותו, ועשו חכמים משמרת למשמרת באופן שעשתה התורה. אך לא עשו את איסור כלתו כאיסור שנעשה במקביל לבתו. שהרי בתו קלה מכלתו, שכלתו בשריפה, ולכן גם לא אסרו כלת בנו משום בת בנו, והצריכו טעם אחר של כלת בתו משום כלת בנו. ואין גזירתם מסברא, אלא החכמים שמו אורחותם במסלול התורה.
ולהלן מפרט על מי חל הכלל הזה.
ואמר הקשה רבא: וכי דבר זה כללא הוא בכל ענין של קירבה שכזאת?
והרי חמותו אסורה משום ערוה.
ואילו אשת חמיו - מותרת!
וזאת, אף על פי שאשת חמיו היא אשת זכר הקרוב בדרגת קירבה הזהה לקירבה של חמותו, שהיא ערוה בנקיבה.
וכן מצינו בת חמותו שהיא ערוה, לפי שהיא אחות אשתו.
ואילו אשת בן חמותו מותרת.
ואף שדרגת הקירבה של בן חמותו מקבילה לבת חמותו, בכל זאת לא אסרו את אשתו כשניה.
וכן מצינו שבת חמיו היא ערוה, ואילו אשת בן חמיו מותרת.
ולא אסרוה מפני שבעלה קרוב כבת חמיו.
וכן, חורגתו, בת אשתו, ערוה, משום אשה ובתה.
ואילו אשת חורגו, מותרת.
ואף על פי שבן אשתו הוא מקביל בדרגת הקירבה לחורגתו, אין אוסרים את אשתו.
וכן בת חורגתו היא ערוה, ואילו אשת חורגו מותרת.
ואף על פי שבן חורגו קרוב כבת חורגו, בכל זאת לא אסרו את אשתו.
ומסיים רבא את קושייתו:
ואם כן, שאין זה כלל, יש לנו לדייק:
הא דאמר רב יהודה בר שילא, שאמרו במערבא "כל שבנקיבה ערוה, בזכר גזרו על אשתו משום שניה" - לאתויי מאי?
מאי לאו, לאתויי אשת אחי האם מן האם, שאסורה, היות ד"כל שבנקיבה (אחות האם מן האם) ערוה - בזכר (אחי האם מן האם) גזרו על אשתו משום שניה.
והוינן בה: ומאי שנא הני, אשת חמיו ואשת בן חמיו, ובן חמותו, ואשת חורגו ובן חורגו, שאין נשותיהם אסורות משום כלל זה.
ומאי שנא הא, אשת אחי האם מן האם, שנאסרה משום כלל זה.
ומתרצינן: הא, אשת אחי האם, בחד קידושין בלבד מיקרב לה.
קירבתה לנאסר בה, באה על ידי שקדשה אחי אמו, ולכן ראוי לאסרה.
אבל הני, עד דאיכא תרי קידושין - לא מקרב להו.
אשת חמיו, הקירוב עמו לא נעשה על ידי שקדש הוא את אשתו בלבד, אלא הוצרך גם לקידושי חמיו אותה.
וכן באשת בן חמיו, לא התקרבה על ידי קידושי אשתו, עד שקדשה בן חמיו.
ולכן, אין קירבה זו אוסרת את אשת הזכר המקביל לנקיבה שהיא ערוה, כיון שנוסף שלב של קידושין נוספים.
שלח ליה רב משרשיא מתוסנייא לרב פפי: ילמדנו רבינו!
אשת אחי אבי האב מן האב, ואחות אבי האב בין מן האב ובין מן האם - מהו?
כיון שמצינו לעיל שאשת אחי האב מן האם היא בכלל העריות שיש להם הפסק, דהיינו שאין אשת אחי אבי האב מן האם אסורה כלל, היות ואף הקודמת לה, אשת אחי האב מן האם אין איסורה מן התורה.
לכן הסתפק רב משרשיא, שמא גם אשת אחי אבי האב מן האב, ואחות אבי האב, בין אחותו מאב ובין מאם - האם יאסרו?
וצדדי הספק הם: מדמצינו שלמטה מהן, דהיינו, אשת אחי האב מן האב, ואחות האב, הם ערוה מן התורה, לכן אף בהם נמי גזרו, שיהיה להן דין שניות.
או דילמא, הא איתפלג דרתא, הרי התרחקה הקורבה בדור נוסף, ואין לגזור.
תא שמע מברייתא דלעיל, דתניא: מה הן שניות?
ולא קחשיב להו, לאחות אבי האב, ואשת אחי אבי האב, בהדייהו.
ומשמע שלא נאסרו משום שניות לעריות.
ודחינן: אין ראיה ממה שלא הזכירן התנא בברייתא.
דשמא, תנא, ושייר.
ומקשינן: הרי לא מסתבר שישייר התנא דבר אחד בלבד. כיון שטעם השיור הוא לפי שאין התנא רוצה למנות את כל הפרטים. ובהכרח שאם שייר, ישנם עוד פרטים ששייר.
וכיון שדחינו את הראיה מהברייתא רק מכח הטענה לפי שיש לומר שהתנא שייר, יש לנו לדעת: מאי שייר עוד, דהאי נמי שייר!?
ומתרצינן: שייר התנא "שניות דבי רבי חייא", שמנה לקמן (כב א) עוד שש שניות לעריות, ולא הזכירן התנא בברייתא.
ואם כן אין ראיה להתיר את אלו שלא הוזכרו כשניות, כי סבר שאף הן חשובות שניות לעריות.
אמימר אכשר לשאת באשת אחי אבי אביו, ובאחות אבי אביו.
אמר ליה רב הלל לרב אשי: לדידי, חזיא לי רשימת השניות לעריות, שידוע שמנה אותן מר בריה דרבנא.
וכתיבן שיש בהן שיתסרי לאיסורא.
ומי אלו השש עשרה שניות?
מאי לאו, כך יש למנות את שש עשרה השניות:
תמני דמתניתא, שמונה שניות שנשנו בברייתא לעיל.
ושית שש שניות דבי רבי חייא, כדלקמן.
והנך תרתי, אותן שתיים, אשת אחי אבי אביו, ואחות אבי אביו, שרב משרשיא מסופק בהן.
וביחד הא שיתסרי, שש עשרה.
ונפשוט מכאן לאוסרם. ואיך התירן אמימר!?
ודחי ליה רב אשי: ולטעמיך, שיבסרי הויין! שבעה עשר הן:
דהא איכא גם אשת אחי האם מן האם, דפשטינן לעיל לאיסורא!
אמר ליה רב הלל: הא, לא קשיא.

דרשני המקוצר