פרשני:בבלי:כתובות נח א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
הרי למדנו: נמצא העבד גנב או <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> קוביוסטוס (גונב נפשות), הגיעו ללוקח ואין המקח בטל משום כך, כי סתמן של עבדים שהם כאלו. 1 מאי איכא, ומה עוד יש לך לחוש?
1. נתבאר לפי שיטת רש"י, ואולם התוספות הוכיחו שקוביוסטוס נוגע לגניבת ממון ולא לגניבת נפשות, שהרי מצינו (בבכורות ה א) שאמר הקיסר לרבן שמעון בן גמליאל על משה רבינו משום עניני ממון "משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס"; וגם תמהו, שהרי כתב רש"י שלכן "הגיעו" משום שדרכן של עבדים בכך, והרי אין דרך עבדים להיות גונבי נפשות. ולכן פירשו התוספות שקוביוסטוס הוא משחק בקוביא.
שמא יימצא העבד לסטים מזויין שאין דרך עבדים בכך ונמצא המקח בטל, או שמוכתב העבד למלכות, חטא למלכות עד שצוה המלך להרוג אותו כל מוצאו, ומקח טעות הוא, ובטל -
זה אינו חשש, כי הנהו - לסטים מזוין או מוכתב למלכות - קלא אית להו (קול יש להם), והיות והלוקח נתן מעות על העבד 2 ולא בירר על מומים אלו שיכול לבררם היות ויש להם קול, מן הסתם סבר האדון וקיבל, שאפילו אם אכן העבד הוא לסטים מזוין או מוכתב למלכות, מעונין הוא לקנותו!
2. על פי דברי רבינו אליהו שבתוספות בהבנת רש"י; ואם לא נתן עדיין הלוקח מעות על העבד ונמצא העבד שהוא לסטים מזוין או מוכתב למלכות, יכול הלוקח לומר למוכר "הרי שלך לפניך". ותמה רבינו עקיבא איגר, שאם כן היתה יכולה הגמרא לומר נפקא מינה בין עולא לרב יהודה בר שמואל באופן שלא נתן הלוקח הכהן מעות על העבד, אלא עשה בו איזה קנין אחר, שלפי רב יהודה בר שמואל אין העבד אוכל בתרומה, היות ויש לחוש שמא לסטים מזוין או מוכתב למלכות הוא, ואילו לפי עולא הרי הוא אוכל בתרומה! ?
שואלת הגמרא:
מכדי בין למר לעולא ובין למר לרב שמואל בר יהודה לא אכלה בתרומה כשהיא ארוסה, לעולא משום "שמא תשקה", ולרב שמואל משום סימפון -
ואם כן מאי בינייהו, איזו נפקא מינה לדינא יש ביניהם?
ומפרשת הגמרא:
איכא בינייהו בין עולא לרב שמואל בר יהודה: א. "קיבל" עליו הבעל שאפילו אם יש בה מומין הרי הוא רוצה בקדושיה, שמשום "סימפון" לא שייך והרי היא אוכלת בתרומה לרב שמואל בר יהודה, ואילו לעולא אינה אוכלת בתרומה משום "שמא תשקה".
ב. מסר האב את בתו הכלה לשלוחי הבעל לנישואין, וכבר אין לחוש ל"שמא תשקה" שהרי כבר אין היא בביתם, ולעולא מותרת היא לאכול בתרומה, ואילו לרב שמואל בר יהודה אסורה היא לאכול בתרומה.
ג. וכן "הלך", כלומר: הלכו שלוחי האב (והכלה אתם) עם שלוחי הבעל, שאין לחוש ל"שמא תשקה", ומותרת היא לאכול בתרומה לדעת עולא, ואסורה היא לדעת רב שמואל בר יהודה.
שנינו במשנה: רבי טרפון אומר: נותנין לה - לאשה שהגיע זמנה להנשא - הכל תרומה; רבי עקיבא אומר: מחצה חולין - לימי טומאתה - ומחצה תרומה:
אמר אביי:
מחלוקת דרבי טרפון ורבי עקיבא, שסובר רבי טרפון: נותנין לה הכל תרומה -
אינה אלא בבת כהן - כי מתוך שהיא רגילה באכילת תרומה, היא בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאתה 3 - המאורסת לכהן, ובזו בלבד סובר רבי טרפון שנותנין לה את כל מזונותיה מן התרומה ואף שבימי טומאתה אינה יכולה לאכול מהתרומה, כיון שאפשר למוכרה ולקנות חולין בדמיה.
3. רש"י; והרא"ה (הובא בשיטה מקובצת) ביאר באופן אחר. והנה בהמשך הסוגיא מבואר, שאין האשה מוכרת את התרומה אלא אביה ואחיה, כי אין דרך אשה בכך, ולפי זה צריך לכאורה לפרש את כוונת רש"י, שהיא בקיאה בשמירת תרומה כדי שיהא ניתן למוכרה (על ידי אביה ואחיה) בימי טומאתה. ואולם רש"י במהדורא קמא (הובא בשיטה מקובצת) כתב: בת כהן בקיאה בטורח תרומה לשומרה ולמוכרה, אם כן כיון דעודה בבית אביה יכולה למוכרה לו; (וראה עוד שם בשם רבי ישעיה מטראני).
אבל בבת ישראל המאורסת לכהן שאינה בקיאה בכך, דברי הכל - ואף לרבי טרפון - הרי הוא נותן לה מחצה חולין ורק מחצה תרומה, כדי שיהא לה חולין לאכול בימי טומאתה.
ואמר עוד אביי:
מחלוקת דרבי טרפון ורבי עקיבא, שסובר רבי טרפון: נותנין לה הכל תרומה -
אינה אלא בבת כהן הארוסה לכהן שהגיע זמנה, כיון שהיא בבית אביה, ואביה הרגיל בכך ימכור את התרומה בימי טומאתה.
אבל בנשואה לכהן האוכלת בתרומה בביתה, וכגון שהלך בעלה למדינת הים והעמיד שליש שיאכיל את אשתו מזונות בביתה, באופן זה דברי הכל נותן לה מחצה חולין לימי טומאתה, מפני שכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה, ומחצה בלבד הוא שנותן לה תרומה. 4
4. א. ברש"י במהדורא קמא (הובא בשיטה מקובצת) הוסיף: "מחלוקת בארוסה דכיון שלא נשאת לו עדיין אין מזונותיה עליו כל כך", כלומר: ולכן אין הוא מרבה לה תרומה (שהיא בזול) כדי שתוכל לקנות בה את החולין הנצרכים לה. ב. שני חילוקים יש בין ארוסה לנשואה: האחד: הארוסה אין לה מזונות לימי טומאתה ככל הצריך לה, שהרי אף אם יטרחו אביה ואחיה למכור את התרומה לא ישיגו אלא מחיר זול לתרומה, ואילו נשואה מקבלת מחצה חולין, ובזה טעם החילוק הוא כי אינו חייב במזונותיה של הארוסה כל כך. השני: הארוסה צריכה לטרוח במכירה על כל פנים על ידי אביה ואחיה, ואילו הנשואה אינה צריכה טירחה, ובזה הטעם הוא, כי לארוסה מצויים טורחים ואילו לנשואה לא.
תניא נמי הכי בהדיא כדברי אביי:
רבי טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה; רבי עקיבא אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה.
במה דברים אמורים: בבת כהן לכהן; אבל בת ישראל לכהן, דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה.
במה דברים אמורים: בארוסה, אבל בנשואה, דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה.
ומוסיפה הברייתא: רבי יהודה בן בתירא אומר: נותנין לה שתי ידות (כלומר: שני שליש) של תרומה, ואחת של חולין. 5
5. סברתו של רבי יהודה בן בתירא היא, משום שאין היא צריכה לימי טומאתה לפי דעתו רק שליש ממזונותיה, על פי מנחת בכורים בתוספתא פרק ה' דכתובות.
רבי יהודה סובר אף הוא כרבי טרפון האומר ש"נותנין לה הכל בתרומה", אלא שלפי רבי טרפון אין מרבין לה במזונותיה שנותנין לה מן התרומה בשביל ששוויה של התרומה פחותה מן החולין, ואילו רבי יהודה אומר:
נותן לה הכל תרומה ומרבה לה במזונותיה כדי שכשתמכור את התרומה בזול תוכל לקנות בדמיה מחצה חולין, והיא מוכרת ולוקחת בדמים שקיבלה את מחצה החולין הצריכים לה לימי טומאתה. 6
6. נראה שענין זה נלמד ממה שאמר "ולוקחת בדמים" דמזה משמע שהיא לטוקחת את כל מזונותיה הנצרכים לה מן הדמים שקיבלה תמורת התרומה, ובהכרח שנותן לה תרומה הרבה.
רבן שמעון בן גמליאל סובר אף הוא כרבי יהודה שיש להרבות במזונותיה, ולא עוד אלא שהוא סובר שיש להקל עליה במכירת התרומה, ולכן הוא אומר:
כל מקום שהוזכרה תרומה לענין מזונות, נותנין לה כפלים בחולין, כלומר: כמות התרומה שניתנת לה כדי שיהיה בידה מחצה חולין הוא כפלים מאשר אם היו נותנים לה חולין, כדי שתוכל למכור את התרומה בזול ותמצא לתרומה לוקחים הרבה.
מאי בינייהו בין רבי יהודה לרבן שמעון בן גמליאל?
איכא בינייהו: טירחא, שלרבי יהודה צריכה היא (היינו אביה ואחיה) לטרוח עד שתמצא למכור את התרומה במחירה הזול בשוק, ואילו לרבן שמעון בן גמליאל אינה צריכה לטרוח, אלא מקבלת תרומה כל כך שבקלות תמכרנה.
שנינו במשנה: היבם אינו מאכיל בתרומה:
ומפרשינן: מאי טעמא אין שומרת יבם אוכלת בתרומה מכח היבם הכהן? 7
7. פשטות שאלת הגמרא היא, היות וזקוקה היא ליבם כהן, אם כן יאכילנה היבם בתרומה, מפני שהזיקה אליו היא כארוסין.
כי את "קנין כספו" הוא דאמר רחמנא שהכהן מאכיל, כמו שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" ובכלל "קנין כספו" אף האשה - ואילו האי - שומרת יבם - קנין דאחיו הוא. 8
8. א. לפי פשוטו כוונת הגמרא ללמוד ילפותא שאין הזיקה מאכלת בתרומה, כי הזיקה היא המשך האישות של הראשון, ואין זה "קנין כספו" של היבם אלא קנינו של אחיו, ולכן אין הוא מאכיל בתרומה, וראה לשון רש"י. ב. כתב רש"י: "אבל כנסה הרי היא אשתו לכל דבר, והכתוב קראה אשתו, דכתיב "ולקחה לו לאשה" דקנייה בביאה, וכי היכי דקדושי ביאה מאכילין בארוסה דאיתקש הוויות להדדי, כך מאכילין ביבמה".
שנינו במשנה: עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, או כולן בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל אינה אוכלת בתרומה:
תמהה הגמרא על הפיסקא האחרונה "או כולן בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל": 9
9. בריטב"א מבואר שרש"י גורס במשנה: "או כולן בפני היבם" ותו לא, וראה בדבריו מה שהוסיף דברים בשאלת ותירוץ הגמרא כאן על פיסקא זו.
למה היה התנא צריך לשנותה כלל, והרי השתא כולן בפני הבעל חסר יום אחד אמרת לא תאכל בתרומה בגין היבם -
אם כולן בפני היבם - מיבעיא שלא תאכל בתרומה בגין היבם, ולמה היה צריך התנא לשנות פיסקא זו!?
ומשנינן: "זו (ששה חדשים בפני הבעל חסר יום אחד) ואין צריך לומר זו (ששה חדשים בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל) " קתני.
שנינו במשנה: זו משנה ראשונה, בית דין של אחריהם אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:
ומפרשינן: מאי טעמא דמשנה אחרונה?
אמר עולא, ואיתימא רב שמואל בר יהודה: משום שמא ימצא בה סימפון ויתבטלו הקידושין.
ומקשינן: בשלמא לעולא שאמר לעיל, כי הטעם שאין ארוסה אוכלת בתרומה הוא משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותה, ניחא שפיר, כי:
טעמא דמשנה קמייתא (משנה ראשונה) שאין ארוסה אוכלת בתרומה הוא משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה -
וטעמא דמשנה בתרייתא (משנה אחרונה) הוא משום סימפון, ועד שתכנס לחופה חיישינן לה. 10
10. ואף שלדעת רב שמואל בר יהודה מבואר לעיל בטעם משנה ראשונה שאינה חוששת לסימפון בהגעת זמן, דהוא משום שהוא בודקה על ידי קרובותיו, מכל מקום עולא לא סבירא ליה כן, ולדעת משנה אחרונה החוששת לסימפון, יש לחוש לו גם לאחר הגעת זמן; והטעם כנראה הוא משום שבדיקה על ידי קרובות אינה בדיקה ש"בדיקת חוץ לא שמה בדיקה", וכמבואר סברא זו בהמשך הסוגיא.