פרשני:בבלי:כתובות קיב א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של כל ארץ ישראל וכשתצרף את כל המקומות שבהם ארץ ישראל זבת חלב ודבש <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> הויא, יתקבל מקום גדול כמו השטח שמ"בי מיכסי" עד "אקרא דתולבנקי", שהוא כ"ב פרסי אורכא, באורך, ופותיא, ורוחבו הוא שיתא פרסי, שש פרסאות.
רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי בר חנינא איקלעו נזדמנו לההוא אתרא, למקום אחד בארץ ישראל. אייתו קמייהו הביאו לפניהם אפרסקא אפרסק דהוה גודלו כשיעור גודלו של אילפס (כלי טיגון) של כפר הינו.
ומבארת הגמרא: ואילפס של כפר הינו - כמה הוי שיעורו? - ה' סאין.
אכלו מהאפרסק שליש, והפקירו ממנו שליש, ונתנו לפני בהמתן שליש.
לשנה הבאה, איקלע רבי אלעזר להתם, לאותו מקום, ואייתו לקמיה אפרסק מאותו המקום. אלא שהפעם היה האפרסק קטן, עד שנקטו בידיה, שיכול היה לאוחזו בידו האחת.
ואמר, קרא רבי אלעזר על אנשי המקום ההוא, שהתקטנו פירותיו בצורה שכזאת, את דברי הכתוב בספר תהלים (פרק קז): "ארץ פרי תהפוך לארץ מלחה - מרעת יושבי בה!".
רבי יהושע בן לוי איקלע למקום בארץ ישראל הנקרא "גבלא". חזנהו, וראה שם בין הגפנים להנהו קטופי, לאשכולות גדולות של ענבים דהוו קיימי כי עיגלי, שמרוב גודלן הן נראו כעגלים.
אמר, תמה רבי יהושע בן לוי: וכי יש עגלים בין הגפנים!?
אמרו ליה: קטופי נינהו, אשכולות ענבים הן ולא עגלים! פנה רבי יהושע בן לוי לארץ, ואמר לה: ארץ, ארץ! הכניסי פירותייך! למי את מוציאה פירותייך? האם לערביים הללו, שעמדו עלינו בחטאתינו!?
לסוף השנה, איקלע הזדמן רבי חייא להתם.
חזנהו, ראה את אשכולות הענבים דהוו קיימי גדולות כעיזי.
אמר: וכי יש עזים בין הגפנים?
אמרו ליה תושבי המקום: זיל, לך מכאן, כדי שלא תעביד לן כי חברך, שלא תעשה לנו כרבי יהושע בן לוי חברך, שפנה אל הארץ שלא תוציא אותם גדולים כל כך, ולכן הם קטנו משיעור של עגלים לשיעור של עיזים, ואין אנו רוצים שהם יתקטנו יותר.
תנו רבנן: בברכותיה של ארץ ישראל, בשנה מבורכת - שדה בגודל בית סאה עושה תבואה בשיעור של חמשת ריבוא כורין.
וראיה לדבר, מצוען, שהיא המקום המבורך ביותר במצרים, וממנה אתה למד לתנובתה פירותיה של ארץ ישראל.
א. הרי בישיבתה של צוען (בזמן שהיא היתה מיושבת) - שדה של בית סאה, היתה עושה תבואה של שבעים כורין.
והראיה שכך היתה עושה שדה של בית סאה בצוען, מהא דתניא -
אמר רבי מאיר: אני ראיתי בבקעת בית שאן (שאינה מארץ ישראל) בית סאה עושה שבעים כורין.
ואם בבית שאן כך - כל שכן בצוען!
היות ואין לך ארץ מעולה בתנובת הפירות בכל הארצות (חוץ מארץ ישראל) יותר מארץ מצרים. וכמו שנאמר בתיאור השבח של איזור סדום (ככר הירדן), לפני הפיכתו, שהיה ארץ אשר (בראשית יג) "כולה משקה, כגן ה' - כארץ מצרים".
ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מהעיר צוען, דהוו מרבו בה שהיתה עיר מושב של המלכים.
דכתיב (ישעיהו ל): "כי היו בצוען שריו", שהיו שרי ישראל יוצאים בשליחות לצוען, להפגש שם עם מלך מצרים, במקום מושבו.
ואין לך אדמת טרשים (שאינה טובה לגדל בה תבואה) בכל ארץ ישראל יותר מחברון, דהוו קברי בה שיכבי, שהיו קוברים בה מתים היות והיא לא היתה ראויה לעיבוד השדות.
ב. ואפילו הכי, העיר חברון היא "מבונה", מניבה פירות, בשיעור מרובה - על אחת משבעה (פי שבעה) מאשר התנובה של השדה בצוען.
דכתיב (במדבר יג): "וחברון - שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים".
מאי, מהו ביאור המילה "נבנתה"?
אילימא, אם נאמר, שחברון נבנתה ממש שבע שנים לפני שנבנתה מצרים - אי אפשר לומר כך.
כי האם אפשר הדבר שיהא אדם (חם, בן נח) בונה בית לבנו קטן (לכנען, שחברון נמצאה בארצו), קודם שיבנה בית לבנו גדול (מצרים, שהוא גדול מכנען)?
שנאמר (בראשית י): "ובני חם - כוש, ומצרים, ופוט, וכנען".
אלא, בהכרח, כונת הכתוב היא לומר, שחברון "מבונה", נותנת תנובת פירות משדותיה, על אחת משבעה (פי שבעה) מתנובת השדה בצוען.
וכיון שמצינו שבבית שאן (שאינה מארץ ישראל) נתנה שדה אחת של בית סאה שבעים כורים, בהכרח שגם בצוען, שהיתה הארץ המניבה ביותר (חוץ מארץ ישראל), גם היא נתנה תנובת פירות של שבעים כורים.
ג. והיות ושדה בחברון נותנת פי שבעה מצוען, נמצא ששדה של בית סאה בחברון נותנת ארבע מאות ותשעים כורים.
ד. והני מילי שהשדה נותנת ארבע מאות ותשעים כורים, באדמת טרשים כמו חברון.
אבל שלא באדמת טרשים - יש להוסיף על תנובתה, והרי היא נותנת לפחות חמש מאה כורים.
ה. והני מילי שנותנת חמש מאות כורים, שלא בברכותיה.
אבל בברכותיה - כתיב (בראשית כו) "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים". והיינו, פי מאה.
וחמש מאות כפול מאה הם חמש ריבוא!
תניא, אמר רבי יוסי: סאה ביהודה היתה עושה חמש מיני סאין של חמש מינים: סאה קמח, סאה סלת, סאה סובין, סאה מורסין, וסאה קיבוריא (עיין החילוקים ברש"י).
אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא: יאה משבחיתו בה בארעכון, יפה מה שאתם מספרים בשבח ארצכם -
שהרי בית סאה אחת הניח לי אבא בארץ ישראל, ממנה משח, שמן, ממנה חמר, יין, ממנה עיבור, מזון, ממנה קיטניות, ממנה רועות מקנתי.
אמר ליה שאל ההוא בר אמוראה, אחד מבני העם האמורי, לבר ארעא דישראל, לאחד מבני ישראל, בעומדם על השפה המזרחית של נהר הירדן, לפני שנכנס הישראלי לארץ:
האי תאלתא, דקל זה דקיימא אגודא דירדנא, העומד על שפת הירדן, מעבר הנהר, בארץ ישראל - כמה גדריתו מינה? כמה כורים של תמרים הינכם קוטפים ממנו?
אמר ליה: שיתין ששים כורי.
אמר ליה: אכתי לא עייליתו בה, עדיין לא עלית בה, וכבר אחריבתוה! החרבת אותה!
שהרי אנן, האמוראים - מאה ועשרים כורי הוה גזרינן (גדרינן) מינה, ואילו עתה מתכוון לקטוף ממנה ששים כורים בלבד!
אמר ליה: אנא נמי, מחד גיסא מצד אחד בלבד קאמינא לך שיש בו ששים כורים, אבל משני הצדדים אקטוף ממנו מאה ועשרים כורים.
אמר רב חסדא, מאי מהו ביאור הכתוב דכתיב (ירמיהו ג): "ואתן לך ארץ חמדה, נחלת צבי"? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי?
לומר לך: מה צבי זה, אחרי שמפשיטים ממנו את עורו הוא מתכווץ, ואין עורו מחזיק עוד את בשרו, אם ינסו להכניס את בשר הצבי חזרה לעורו המופשט - אף ארץ ישראל, אינה מחזקת פירותיה. שעושה פירות מרובים עד כדי כך שאם קוטפים אותם מהאילנות אין די מקום להצניע את הפירות.
דבר אחר: מה צבי זה, קל הוא מכל החיות - אף ארץ ישראל, קלה היא מכל הארצות לבשל את פירותיה.
אי מה צבי זה קל ואין בשרו שמן, אף ארץ ישראל קלה לבשל ואין פירותיה שמנים?
תלמוד לומר: "זבת חלב ודבש" -
שפירותיה שמנים מחלב, ומתוקים יותר מדבש.
רבי אלעזר כי הוה סליק כאשר היה עולה לארץ ישראל, אמר: פלטי לי מחדא! נצלתי עתה מן אחת משלשת הקללות האמורות בתורה, וכפי שיבואר להלן.
כי סמכוהו בסמיכת חכמים לדון, אמר: פלטי לי מתרתי! נצלתי משתי קללות מתוך השלש.
כי אותבוהו כשהושיבוהו ב"סוד העיבור" (של חדשי השנה) - אמר: פלטי לי מתלת!
ומבארת הגמרא את שלשת הקללות שניצל מהן רבי אלעזר.
לפי שנאמר (יחזקאל יג): "והיתה ידי אל הנביאים, החוזים שוא" וגומר
"בסוד עמי לא יהיו" - זה סוד עיבור.
"ובכתב בית ישראל לא יכתבו" - זה סמיכה.
"ואל אדמת ישראל לא יבואו" - כמשמעו.
רבי זירא, כי הוה סליק כשעלה לארץ ישראל מבבל, לא אשכח מברא, לא מצא גשר למעבר לעבור עליו את הנהר במקום שרצה לעבור בו.
נקט רבי זירא במצרא, וקעבר עליו.
שלא היה במקום ההוא גשר, אלא בול עץ צר שהיה מונח לרוחב הנהר, והיה מתוח מעליו חבל, והעובר על העץ היה צריך לאחוז בידו בחבל שמעליו כדי שלא יחליק למים. וכך עשה רבי זירא, שאחז ("נקט") בידו בחבל שמעליו, וכך הוא עבר את הנהר על גבי בול העץ הצר.
אמר ליה ההוא צדוקי לרבי זירא בראותו נחפז לעבור באופן שכזה את הנהר ואינו הולך עד מקום שיש בו גשר:
עמא פזיזא עם פזיז (בהול) אתם, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, שמיהרתם והקדמתם להסכים לקבל את התורה בפיכם, באומרכם "נעשה ונשמע", לפני ששמעתם באזנכם מה היא התורה שאתם מקבלים!
אכתי בפזיזותייכו קיימיתו! עדיין נוהגים אתם בבהילות (חפזון ובפזיזות), וכמו שעשה רבי זירא, שמיהר לעבור את הנהר על מעבר כה צר, ולא המתין להגיע למקום שיש בו גשר.
אמר ליה רבי זירא: מה שמיהרתי לעשות כך הוא משום שאיני בטוח שאזכה להגיע לארץ ישראל, ולכן אני בהול לעבור לשם ולא להתעכב. כי דוכתא, ארץ דמשה ואהרן לא זכו להכנס לה, אנא, רבי זירא, מי יימר מי יאמר דזכינא להכנס לה!?
ומביאה הגמרא כמה מעשים המראים את גודל חיבת ארץ ישראל שהיתה לתלמידי החכמים -
רבי אבא היה מנשק כיפי סלעים דעכו.
רבי חנינא היה מתקן מתקליה. היה מיישר את הדרכים כדי שלא יתקלו בהם אנשים ויבואו להוציא שם רע על דרכיה של ארץ ישראל.