פרשני:בבלי:בבא מציעא צז א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> אדינא הכי?! (וכי כך הוא באמת הדין?!) והרי שנינו במשנה (ב"ק ט ב) לגבי מזיק "כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק", והברייתא מפרשת את המשנה ואומרת: "תשלומי נזק", מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה. פירוש הדבר, שאין המזיק חייב להחזיר לניזק בהמה, אלא נותן לו את הנבילה, ומשלם את ההפרש בין מחיר הבהמה החיה למחיר הנבילה. וכיון שהדין כן במזיק, כן צריך להיות הדין בשואל.
ושתיק רב, ואין ידוע אם קבל דעתם או לא 87 .
87. בכמה מקומות בש"ס מצינו, שרב כהנא ורב אסי הקשו על רב ושתיק רב. ונחלקו בעל המאור והרמב"ן בפירוש הדבר. לדעת בעל המאור רב שתק כי לא חש לדבריהם. ולדעת הרמב"ן רב שתק מפני שלא היתה לו תשובה, אבל לא ידוע לנו אם חזר בו רב בגלל הקושיא, או שלא חזר בו על אף הקושיא, כי קבלה בידו כדבריו. (סוכה דף ז' ע"א במאור ובמלחמות)
ופסקינן: והלכתא כרב כהנא ורב אסי, דמהדר ליה תבריה, וממילא ליה דמי מנא (מחזיר לו השברים, ומשלים לו את דמי הקרדום) היתרים על השברים.
ומביאה הגמרא עובדה אחרת: ההוא גברא דשאיל דוולא (דלי) מחבריה. איתבר.
אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה רב פפא, כמו שאמר רבא: אייתי סהדי דלא שנית ביה, ואיפטר.
ומביאה הגמרא עובדה אחרת: ההוא גברא דשאיל שונרא (חתול) מחבריה, כדי שיהרוג לו את העכברים, חבור עליה עכברי וקטלוהו (התאחדו העכברים נגדו והרגו אותו).
יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה, כי האי גוונא, מאי?
כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא? (רב אשי הסתפק בכגון זה, האם זה מתה מחמת מלאכה או לא?) כי אולי מה שהכניסה השואל למקום שיש הרבה עכברים, נחשב כשינוי מדרך ההשתמשות בחתול 88 .
88. תוספות ד"ה כי האי.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא, על מעשה כזה שהיה בזמנו: גברא דנשי קטלוהו, לא דינא ולא דיינא (איש שנשים הרגו אותו, אין מה לדון בו), ובודאי שהדרך להביא חתול לכל מקום שיש שם עכברים, ונחשב הדבר כמתה מחמת מלאכה 89 .
89. משמע מהגהת הגר"א, שהיה מקום לפרש את הגמרא, שאין זה מתה מחמת מלאכה. והביא את הטור שפירש שזה מתה מחמת מלאכה.
איכא דאמרי (יש אומרים):
אותו חתול לא הרגוהו העכברים, אלא אכיל עכברי טובא וחביל ומית. (אכל הרבה עכברים ונתחמם ומת).
יתיב רב אשי, וקא מעיין בה, כהאי גוונא, מאי, האם זה כמתה מחמת מלאכה, או שלא היה לשואל להכניס החתול למקום הזה?
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא: גברא דנשי קטלוהו לא דינא ולא דיינא, דומה הדבר לאדם שמת מחמת רוב בעילות נשים, ובודאי שזה כמתה מחמת מלאכה, שאין להעלות זאת על הדעת.
ועתה הגמרא חוזרת לדין משנתנו, לדין שאילה בבעלים.
אמר רבא: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה, וליפטר (מי שרוצה לשאול דבר מחבירו, ויפטר) מאחריותו על ידי רמאות 90 , נימא ליה (יאמר לו) בזמן השאילה, אשקיין מיא (תן לי מים לשתות), דהוי שאילה בבעלים, מפני שהמשאיל עושה מלאכה לשואל בזמן השאילה.
90. המאירי כתב, שמעשה זה הוא מעשה רמ א ות.
ואי פקח הוא המשאיל, ויודע שפטור בעלים תלוי בזמן השאלה, נימא ליה משאיל לשואל, שאיל ברישא והדר אשקייך (שאל את הדבר קודם, ואחר כך אתן לך מים) ואין זו שאלה בבעלים.
ומביאה הגמרא מימרא אחרינא דרבא:
אמר רבא: אומנים שעושים מלאכתם לכל בני העיר, וכל מי שצריך לו, מחוייב האומן לעשות מלאכתו, כגון מקרי דרדקי, שתלא, טבחא ואומנא, ספר מתא (מלמד תינוקות, נוטע כרמים, שוחט, מקיז דם וספר של העיר) כולהון (כלם) השואל מהם פרה בעידן עבידתייהו 91 (בזמן עבודתם), כשאילה בבעלים דמו, ואף שאותו אומן לא עוסק במלאכתו של השואל בלבד, אם שאל ממנו אחד מבני העיר, ובאותו זמן היה עסוק במלאכתו, נחשב כשאלה בבעלים 92 .
91. מגמרא זו משמע, שרק בזמן העבודה - נפטר השואל, ובשעה שאין המשאיל עובד לא נפטר השואל. הקשו תוספות: תחילת הפרק (צד ע"ב) הגמרא אומרת שהבעלים מתחילים להיות במלאכת השואל משעת אמירה, והיינו שמשעה שנשתעבד לעשות מלאכה הוא כמו במלאכתו! תרצו תוספות: באמירה לבד אין ממש. אלא שמשעה שמכין עצמו לעשות המלאכה, נחשב כעושה מלאכתו. וכוונת הגמרא "בעלים באמירה" היינו אמירה עם הכנה למלאכה. אבל אם אחרי האמירה עוסק בדבר אחר, אין נחשב עמו במלאכתו באותו זמן. (תוספות צ"ד ע"א ד"ה פרה) והרא"ש הביא דברי תוספות הללו, והוסיף שכן כתב הראב"ד. והוסיף עוד בשם הראב"ד, שהבעידן עבידתייהו, הפירוש הוא בזמן הראוי למלאכה, ואף על פי שאין עוסק בה, לפי שאין רשאי להשמט מן המלאכה ההיא. (רא"ש סימן ו') וכתבו אחרונים בביאור דעה זו, שאם האומן הוא שכיר יום, שחייב לעבוד בזמן מסוים, כשמשאיל באותו זמן, אף שאינו עושה מלאכה בזמן ההשאלה, זו שאילה בבעלים, לפי שאין רשאי להשמט מהמלאכה. ואם הוא קבלן, אז רק בשעה שעושה מלאכה או מכין עצמו לה, והשאיל באותה שעה - נפטר השואל. אבל בשעה שאינו עוסק, אף שמוטל עליו לגמור המלאכה, כיון שיכול להניחה למחר, אין זה שאלה בבעלים. (ערוך השלחן סימן שמ"ו ס"ק ט"ו) ויש ראשונים שסוברים, שבאמירה לבד שקבל על עצמו לעשות מלאכה יש דין שאלה בבעלים, כיון שיש לו לעמוד בדיבורו, והחוזר בו עושה עול. (נמוקי יוסף דף נד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ואמרינן) (וראשונים אלו מודים, שבשעות ידועות שהאומן פטור מלעשות מלאכה אין דין שאלה בבעלים. (נמוקי יוסף נ"ה ע"ב בדפי הרי"ף) ויש סוברים, שרק בשעה שעושה מלאכה ממש, יש דין שאילה בבעלים. (עיין הערה 7 דעת הגר"א) ולדעתם קשה, ממה שאשה נחשבת כעושה מלאכת בעלה תמיד, אף על פי שלא עוסקת במלאכתו בפועל תמיד. (עיין הערה 67) ותרצו: פועל שאי אפשר להכריחו לעבוד, ויכול בכל שעה להפסיק עבודתו, אין בו דין שאילה בבעלים רק כשעובד, אבל אשה שמשועבדת לבעלה ויכול להכריחה לעבוד, יש בה דין שאילה בבעלים אף שלא עובדת. (איילת השחר דף צו ע"ב ד"ה והנה) 92. כתב הריטב"א, שמדברי רש"י נראה שלא נאמר דין זה, רק במי ששאל פרה מהאומן, והאומן היה במלאכה שלו, אבל אם עשה האומן מלאכת חבירו מבני העיר, לא נפטר השואל משום בעליו עמו. והקשה הריטב"א על רש"י, מה חידש רבא, אם האומן עושה מלאכת השואל בודאי שזו שמירה בבעלים. לכן פירש הריטב"א, שרבא חידש שאף שהאומן לא עושה מלאכת השואל בזמן השאילה, אלא עושה מלאכת אחד מבני העיר, פטור השואל לפי שכל בני העיר שכרוהו בשותפות, וכשעושה מלאכת האחד נחשב כעושה מלאכת כלם. וכן פירש הרא"ש בשם הראב"ד, ולא הביא פירוש רש"י כלל. והבית יוסף כתב שמהרמב"ם לא משמע כפירוש הרא"ש בשם הראב"ד. (חו"מ שמ"ו ס"ק יד)
אמרו ליה רבנן לרבא: מאחר שאתה אומר כן, שאיל לן מר (שאול לנו רבינו), שאתה מלמד אותנו תורה כל היום. ואם אנחנו שואלים ממך פרה, אנו פטורים.
אקפיד רבא, אמר להו לתלמידיו, לאפקועי ממונאי קא בעיתו?! (האם אתם רוצים להפקיע את ממוני?!) אינכם צודקים ! אדרבה, אתון שאילתון לי בזה שאתם באים ללמוד ממני, שאני מלמד אתכם גם לתועלתי, שבכך אני שומר על תלמודי 93 , ואני נהנה ממכם יותר, דאילו אנא, מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא, ואילו אתון, לא מציתו לאישתמוטי (אני יכול להתחיל מסכת אחרת כשארצה, ואתם לא).
93. מאירי. וכן משמע מרש"י. בודאי שאם אדם מבקש מחבירו שיעשה לו איזה שימוש שיבחר, הרי זה שאילה בבעלים. אבל כאן נהנה רבא עצמו ממלאכתו ולכן אם הדבר תלוי בידו להחליט במה יעסוק. אין זו שאילה בבעלים. (ועיין באילת השחר צז ע"א ד"ה ועדיין)
ודחינן לרבא ואמרינן: ולא היא!
כי איהו, שאיל להו ביומא דכלה, כשדורשים לפני הרגל בהלכות הרגל, ואז הוא לא יכול ללמד דבר אחר.
אינהו, שאילו ליה בשאר יומי שאז הוא יכול ללמד מה שהוא רוצה.
הגמרא מביאה עוד מעשה שהיה, בקשר לדין פטור בעלים.
מרימר בר חנינא אוגר כודנייתא, השכיר פרידה לאנשי "בי חוזאי".
נפק לדלויי טעונה בהדייהו (יצא להרים את המטען עמם) כשנתן להם אותה.
פשעו בה אחר כך, ומית הפרידה.
אתו לקמיה דרבא, חייבינהו לאנשי בי חוזאי לשלם הפרידה למרימר בר חנינא, כי פשעו בה.
אמרו ליה רבנן לרבא: פשיעה בבעלים היא! שהרי בזמן ההשכרה בא לעזור להם, ואף שהם לא בקשו ממנו לעזור להם, 94 בכל זאת, הרי זו שמירה בבעלים.
94. דעת הטור - והיא הדעה העיקרית בפוסקים - שיש דין בעליו עמו, גם כשהמשאיל לא השתעבד לשואל, אלא בא לעזור לו בלי התחייבות (טור שמ"ו סעיף ז') אבל המרדכי חולק (הובא בב"י שם) והב"ח כתב שמלשון הגמרא "נפק לדלויי" משמע שמדעתו יצא. (שם) ונמצא, שדין בעליו עמו שייך בין באופן שהמשאיל מתחייב לעבוד, אף שלא עובד בפועל, (עיין הערה 91) בין באופן שעובד בשביל השואל בפועל בלי התחייבות. (קונטרסי שיעורים שיעור כ"ט קטע אחרון)
איכסוף (התבייש) רבא, והודה שטעה בדין.
לסוף איגלאי מילתא, דלמיסר טעונה הוא דנפק (בסוף התברר, שלראות את ההטענה על הבהמה הוא יצא) ולהשגיח שלא יטעינו עליה משא רב, ולצורכו עשה מה שעשה. 95 . ואין זו שמירה בבעלים, ורבא פסק כדין.
95. כתב המרדכי: פירש רבינו חננאל, למיסר טועניה - לראות שלא יכבד המשאוי על בהמתו, והגביהו לראות כמה משקלו ולהנאתו עשה, ולא לסייע השוכר. (הובא בב"י שמ"ו ס"ק ז') יוצא מפירושו, שאף שהמשכיר מסייע במעשיו לשוכר, כיון שאין כוונתו לכך, אין זו שכירות בבעלים. וכתב הדרישה, שכן נראה באמת, ואין נראה שבתחילה חשבו שהמעשה היה שונה ממה שהיה באמת, שבתחילה חשבו שבא להטעין ובסוף התברר שבא רק לראות. אלא שלא ידעו בתחילה מה היתה כוונתו. עוד כתב הדרישה, שרש"י לא חולק על פירושו של ר"ח אלא שקיצר. (שם)
(לעיל (צה א) נחלקו רב אחא ורבינא בדין פשיעה בבעלים. ואחד מהם מחייב בפשיעה, אף שהיא בבעלים).
ומקשינן: הניחא למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור, משום הכי איכסיף רבא, כי היה לו לפטרם אף שפשעו.
אלא למאן דאמר חייב, אמאי איכסיף? היה לו לומר, מכיון שפשעו בה, הם חייבים אף בבעלים. וקשה לומר שאחד מהאמוראים האחרונים חלק על רבא 96 .
96. כך כתבו תוספות. (דף צה ע"א ד"ה איתמר)
ומתרצינן: לא כך היה המעשה, לא מיפשע פשעו בה, אלא איגנובי איגנוב מבי חוזאי, השוכרים, ומתה כדרכה בי גנב, הוי.
ואתו לקמיה דרבא, וחייבינהו כדין שוכר שחייב בגניבה, ואף שמתה כדרכה לבסוף, ועל מיתה השוכר פטור, זה לא פוטר אותם, היות שכבר נתחייבו כאשר נגנבה.
אמרו ליה רבנן לרבא: גניבה בבעלים היא! איכסיף.
לסוף, איגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק, ורבא פסק כדין.
מתניתין:
משנתנו עוסקת במקרים שנחלקו בעל הפרה והשומר בטענותיהם, כאשר בעל הפרה טוען, שהפרה שמתה היתה שאולה, והשואל חייב באונסין. והשומר אומר שהפרה שמתה היתה שכורה, לפיכך הוא פטור מאונסין.
יש במשנה כמה דוגמאות למקרים כאלה, ובכל המקרים הדין משתנה לפי טיב הטענות של בעל הפרה והשומר.
השואל 97 את הפרה בשלשה מקרים אלו:
97. המשנה פותחת בלשון "השואל את הפרכה", ואחר כך מפרשת את עצמה ואומרת "שאלה חצי היום ושכרה חצי היום", או "שכר אחת ושאל אחת", דהיינו שלא היתה שאילה בלבד, אלא שאילה ושכירות. יכלה המשנה לפתוח בלשון השוכר את הפרה, ומפני שהפרק הזה עוסק בעיקר בדיני שאילה, כתבה המשנה "השואל את הפרה". (ריטב"א)
א. שאלה חצי היום, ושכרה חצי היום, ראובן לקח פרה משמעון ליום אחד, חציו בשאילה וחציו בשכירות.
ב. שאלה ראובן היום, ושכרה למחר.
ג. לקח ראובן משמעון שתי פרות, שכר אחת ושאל אחת.
ומתה הפרה בשני המקרים הראשונים, או אחת הפרות מתה במקרה השלישי 98 , ולא ידוע לנו מתי מתה הפרה, או איזו פרה מתה.
98. מה הצורך לדבר על שלשה מקרים? תוספות פירשו, שהצורך הוא בשביל הדין הרביעי במשנה האומר, שאם שני הצדדים טוענים טענת שמא - יחלוקו, שהוא נאמר בכל שלשת המקרים. (דברי התוספות מובאים בהערה 106) ראשונים אחרים כתבו, שהצורך הוא בשביל הדין הראשון האומר, שאם המשאיל טוען ברי והשואל טוען שמא - השואל חייב. משמיעה המשנה, שלא רק במקרים הראשונים, שכח טענת המשאיל חזקה יותר, שהרי הפרה הנידונת הוחזקה בשאילה, והספק הוא אם נגמר זמן השאילה, אנו מקבלים את טענת המשאיל, אלא אף במקרה השלישי, שלא הוחזקה הפרה המתה בשאילה, ואפשר שלא היתה שאולה מעולם, בכל זאת אנו מקבלים את טענת הברי של המשאיל ששאולה מתה. (רשב"א בשם הראב"ד) וכתבה המשנה מקרה שהשאילה והשכירות היו באותו יום, ולא הסתפקה במקרה שהשאילה והשכירות היו בשני ימים, לחדש שאף על פי, שהיו השאילה והשכירות באותו יום, וטענת שמא של השואל חזקה יותר ומובנת יותר, שלא היה לו לדקדק באיזו שעה בדיוק מתה הפרה, בכל זאת הוא חייב. (ריטב"א, ועיין רשב"א)
הדין נקבע לפי חוזק או חולשת טענות התובע והנתבע. ויש כאן ארבעה חילוקי דינים.