פרשני:בבלי:בבא בתרא נד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
האי מאן <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר, (הזורע לפת בנקעי שדה של גר) ולא כיסה אותם בעפר כדרך הזורעים, ואף שגדל הלפת ונשרש לאחר זמן בקרקע, לא הוי חזקה! ומפרשינן: מאי טעמא?
כי בעידנא דשדא לליפתא לא הוי שבחא, ואילו השתא דקא שבח, ממילא קא שבח (בשעה ששם את הלפתות הרי לא עשה שום שבח בקרקע, ולאחר זמן ששבחה הקרקע, הרי ממילא השבחה). 1
1. כתב הרשב"ם: ואינו דומה ל"רפק בה פורתא" שהוא קונה, כי שם עושה הוא מעשה בגוף הקרקע, ומשביח הקרקע מיד בחרישה זו, וכן צמד לה מיא (דלעיל נג א), הרי משקה את השדה, ומנגב (ראה רש"ש בביאור הכוונה והגירסא) את הקרקע, אבל זה אינו עושה כלום; ואכילת הלפת אינה חזקה, כי אכילת פירות בנכסי הגר אינה חזקה לקנותם, שהרי אינו עושה לא בלקיטתם ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה ל"נעל גדר ופרץ", וגם אינו דומה ל"מציע מצעות בנכסי הגר" (לעיל נג ב), כי שם גופו נהנה מן הקרקע ומשמשת אותו הקרקע כעבד לרב; וראה עוד שם שהביא ראיות לזה.
אמר שמואל:
האי מאן דפשח דיקלא (נוטל ענפים מן של הדקל): 2
2. פירש הרשב"ם: כמו "דרכי סורר ויפשחני שמני שומם" (איכה ג יא; ופירש רש"י שם: דרכי סורר: לשון סירים קוצים, סורר: קווץ אותם, מפזר קוצים בדרכי; ויפשחני: לשון פיסוק הרגלים, שהעובר על הדרכים שאין מופנים, צריך להרחיב צעדיו, ויש דוגמא בלשון גמרא האי מאן דפשח דדיקלא), נוטל מן הענפים, ויש שמפשחין אותו לצורך הדקל, לפי שענפיו מרובים, ואין מניחין אותו ליגדל, ומהניא ליה הפשיחה כזימור בכרם.
אם עשה כן אדעתא דדיקלא (כדי שיגדל הדקל, שהפשיחה לדקל כזימור בכרם) - קני את הדקל.
אבל אם עשה כן אדעתא דחיותא (על דעת בהמותיו) כדי להאכילם את הענפים, לא קני. 3
3. כתב הרשב"ם: ואף על גב שממילא מועיל הוא לדקל, מכל מקום כיון שאינו מתכוין לתקן את הדקל וכמו "נעל גדר ופרץ", אלא שמתכוין הוא ללקיטת פירות - לא קנה, ודומה הוא למי שהחזיק שלא מדעת, וכי קאמר "מתכון אני לקנות בלקיטה זו", הר זה כמי שהולך בשוק ואומר "רוצה אני להחזיק בשדה פלונית", שבדיבור בלא מעשה אין כאן חזקה, כי תרתי בעינן, שיעשה תיקון בקרקע בידים, ובאותו תיקון מתכוין לשם תיקון כדי להחזיק; וראה את לשון התוספות בזה.
היכי דמי, כלומר, מנין יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו, שלא יטען ויאמר "נתכוונתי אדעתא דדיקלא"?
אם שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא (אם נטל ענפים מכל צידי הדקל), כי אז אנו תולים דאדעתא דדיקלא נתכוין, ומשום שכן הוא המנהג לעשות לצורך הדקל; 4 אבל אם פשח כולא מחד גיסא (מצד אחד בלבד) של הדקל, כי אז ודאי לא פשח אלא אדעתא דחיותא, כי העושה כן מקלקל הוא את האילן שמגלהו כולו מצד אחד, ובהכרח שכל כוונתו היא בשביל הבהמות, ולתועלת האילן אינו חושש.
4. כתב הרשב"ם: ואף על גב דאיכא למימר נמי אדעתא דחיותא, מסתמא כל אדם אדעתא להחזיק מתכוין, וכל היכא דאיכא למימר הכי והכי (כך וכך), אמרינן אדעתא למקני מכוין.
ואמר עוד שמואל:
האי מאן דזכי זיכיא (מכבד ומטהר את השדה מקיסמים ועשבים רעים):
אם עשה כן אדעתא דארעא (לטובת הקרקע) שתהא נוחה ליחרש - קני את השדה.
אבל אם עשה כן אדעתא דציבי (בשביל העצים שהוא מלקט) - לא קני, שאין זה אלא כלקיטת פירות שאינה חזקה.
היכי דמי, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?
אם שקל הן רברבי והן זוטרי (עצים גדולים וקטנים), כי אז תולים אנו שעושה כן אדעתא דארעא; ואם שקל רברבי ושבק זוטרי (נוטל גדולים הראויים לשריפה ומניח את הקטנים), לא עשה כן אלא אדעתא דציבי, שהוא נצרך להם לשריפה.
ואמר עוד שמואל:
האי מאן דאתקיל תיקלא (מסיר מכשולות ומשוה פני הקרקע) בשדה שעדיין לא נחרשה: אם עשה כן אדעתא דארעא כדי שתהא נוחה ליחרש, שלא תיתקל המחרישה ותישבר - קני.
אבל אם עשה כן אדעתא דבי דרי (לעשות שם גורן לדוש שם תבואה), לא קני, כי השדה אינה עומדת לעשות שם גורן, וסופו לקלקלו ולסותרו. 5
5. כתב הרשב"ם: דבי דרי: גורן לדוש שם תבואה, דכיון דקרקע זה לחרישה עומד ולא לגורן, ואף לאחר שיחליקנו לגורן ויחבוט שם חיטין יהא צריך לחרוש שם ולזרוע, נמצא שאין גורן זה כאן כי אם קלקול, ואין זה מתקן השדה כי אם מקלקל, (וכל) (דכל) תיקון שסופו לסתור אינו אלא קלקול, ומעיקרא לא מתקן הוא; ולא דמי לנעל וגדר ורפק ביה פורתא והשקאת מים, שכל הדברים הללו אין סופן לסתרן, אבל גורן זה סופו לקלקלו ולסתרו, דעיקר דארעא לחרישה קיימא; אבל אם רצה לעשות שם גורן קבוע לעולם, נראה בעיני דקני, דאין לך חזקה גדולה מזו.
היכי דמי, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?
שקל מוליא ושדא בנצא (נטל את התל הגבוה והטילו בגומא שבקרקע) ונמצא שהשוה את כל הקרקע, כי אז תולים אנו שעשה כן אדעתא דארעא וכדי שלא תתעכב המחרישה.
אבל מוליא במוליא ונצא בנצא (תל בתל וגומא בגומא) מרחיב את התל בעצמו שלא יהא זקוף כל כך, וכן מסדר את הגומא בעצמה שתהא חלקה, ונמצא שנותרו בשדה התילים והגומות - אדעתא דבי דרי, כי ראוי הוא לחבוט שם חיטים ואינו ראוי לחרישה.
ואמר עוד שמואל:
האי מאן דפתח מיא בארעא (פתח פתח למים מן הנהר שייכנסו לשדה): אם אדעתא דארעא להשקות את השדה - קני.
אבל אדעתא דכוורי (כדי שייצודו הדגים), לא קני.
היכי דמי, כלומר, איך יכולים אנו לדעת למה היתה כוונתו?
אם פתח תרי בבי, חד מעייל וחד מפיק (פתח שני פתחים, האחד לכניסה והשני ליציאה) - אדעתא דכוורי, כי אם להשקות את השדה הוא מתכוין, כי אז היה עושה פתח אחד בלבד, והיתה השדה מושקית, וגם הדגים היו ניצודים מאליהם. 6
6. הוסיף ב"יד רמה" אות רלב: שמא תאמר: לא ניחא ליה שישהו המים בקרקע יתר מדאי ולכן פתח פתח ליציאת המים! ? אם כן תרי מעיקרא למה ליה, יפתח אחד בלבד, ולכי שתיא ארעא כל צרכה, כי אז יפתח אחרת כדי להוציא את המים הנשארים. עוד כתב לבאר שלא תיקשי, אם עשה על דעת צדיית הדגים, למה פתח פתח פתח נוסף, והרי ככניסתם כן יציאתם! ? שתי תשובות בדבר: חדא, דלא סגיא דלא משתייר מינייהו בנאגאני דארעא; ועוד, דאימור דעתיה הוה לאוקומי מהך גיסא דמפיק, ולא איתרמי ליה; וראה עוד שם.
אבל אם פתח חד בבא בלבד - אדעתא דארעא.
מעשה בההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין, אתא ההוא גברא רפיק תותיה פורתא; אתא לקמיה דלוי, ואמרי לה קמיה דמר עוקבא, אוקמיה בידיה. אתאי קא צווחא קמיה, אמר לה: מאי אעביד לך!? דהא לא אחזיקת כדמחזקי אינשי!
(מעשה באשה שהיתה מלקטת ענפים מצד אחד של דקל שהשאיר אחריו גר, במשך שלוש עשרה שנים; ובא אדם אחד ועדר מעט תחת הדקל - שהוא מועיל לאילן כמו חרישה לזריעה כדי לקנותו בזה, ובא אותו אדם לפני לוי ויש אומרים לפני מר עוקבא, והעמיד החכם את הדקל בידו; ובאה אותה אשה וצווחה לפניו, על שהעמיד את הדקל ביד השני; וענה לה: וכי מה אעשה לך!? הרי לא החזקת כמו שמחזיקים אנשים כשעושים כן אדעתא דדיקלא, כי לא ליקטת אלא מצד אחד של הדקל, ונראה שליקטת בשביל הבהמות), וכמבואר לעיל גבי "האי מאן דפשח דיקלא".
אמר רב:
הצר צורה של חיה או עוף (שהוא ציור חשוב) בנכסי הגר (בכתלי ביתו של גר) - קנה את הבית; 7 xxx
7. ביאר הרשב"ם: אבל סיוד וכיור דאמר לעיל נג ב "אמה נגד הפתח", לאו היינו צורת בריה, אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים, אבל צורת חיה או עוף חשובה, ודי באחד, ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח.
ומנין אנו יודעים שאמר כן רב?
דהרי רב לא קני לגנתא דבי רב, אלא בצורתא, (שהרי רב לא קנה את הגינה שהיתה סמוכה לבית מדרשו - שהיתה מעזבונו של גר - אלא על ידי צורה שצר בה).
איתמר: שדה של גר המסויימת במצריה (שדה שיש לה מצר מארבע רוחותיה), ועומדת היא לחרישה:
אמר רב הונא אמר רב: כיון שהכיש בה מכוש אחד (נתן מכה אחת במכוש בקרקע וחפר בה מעט), והיינו חרישה מעט, קנה את כולה.
ושמואל אמר: לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. 8
8. כתב הרשב"ם: אבל כשבא לקנות מחבירו, הרי זה קנה את כולה, שהרי אפילו עשר קרקעות בעשר מדינות קנה, כשנתן מעות למוכר כדי לקנות, (כמבואר לעיל נג ב ברשב"ם ובהערות שם) ; כלומר, ומאחר שקנה את מקום מכושו, ממילא קנה את כל השדות ומשום דסדנא דארעא חד הוא.