פרשני:בבלי:מנחות לד א
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
ומר חכמים סברי, כולה בית שער, <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'> אדעתא דגינה הוא דעבידא, בעיקר נעשה עבור הגינה, ולכן אפילו שההיכר ציר הוא לכיוון הבית, מכל מקום הוא נחשב כפתח של הגינה ופטור הוא מן המזוזה (ברש"י הביא עוד פירוש אחר בענין זה).
אביי ורבא עבדי בענין זה כדברי רבה ורב יוסף, שכאשר ההיכר ציר לכיוון הגינה, כולם סוברים שפטור הבית שער ממזוזה, וחולקים רק כאשר ההיכר ציר הוא לכיוון הבית.
ורב אשי עביד בענין זה כדברי רב ושמואל לח ומרא.
והלכתא כרב ושמואל לחומרא. ובכל האופנים, ואפילו אם ההיכר ציר 23 הוא לכיוון הגינה חייב הבית שער במזוזה כדעת רבי יוסי.
23. כתב הט"ז (רפ"ט ד') שחצר שנמצאת אחורי הבית ואיננה פתוחה לרשות הרבים, ויש פתח בינה לבין הבית. צריך לקבוע את המזוזה בימין הכניסה לחצר, ואפילו אם ההיכר ציר הוא בבית גם כן קובעים בימין הכניסה לחצר. כי כל מה שהולכים אחרי הכר ציר זה דווקא כשיש שני חדרים שכל אחד פתוח לרשות הרבים, וכשיש פתח ביניהם דינו תלוי בהיכר ציר, אבל כשרק אחד פתוח לרשות הרבים והשני הוא פנימי, בזה לא הולכים אחרי הכר ציר כמבואר בראשונים, ומניחים את המזוזה בימין הכניסה לחדר הפנימי, והוא הדין בחצר שהיא לפנים מהבית ואיננה פתוחה לרשות הרבים. שקובעים את המזוזה בימין הכניסה לחצר, ואפילו כשההיכר ציר בתוך הבית. אך הבית מאיר (יו"ד) חולק עליו, ומדמה את דין החצר לדין גינה המבואר בסוגיא. שכיון שהגינה פטורה ממזוזה, הרי תמיד קובעים את המזוזה בימין הכניסה לבית ואפילו כשההיכר ציר הוא בגינה. והוא הדין חצר שהיא פטורה ממזוזה. ממילא מקום המזוזה הוא בימין הכניסה לבית. ואף על פי שמבואר ששערי חצירות חייבים במזוזה, ואם כן מוכח שחצר איננה כמו גינה, ביאר הבית מאיר שכל חיוב שערי חצירות הוא כמו שכתב רבינו מנוח (הובאו דבריו לעיל) משום שמשם הולכים לבית. אך החצר עצמה פטורה ממזוזה. ואם כן תמיד קובעים את המזוזה בפתח שבין החצר לבית. בימין הכניסה לבית. וסיים הבית מאיר שנלך אחרי לשון בני אדם, שהם אומרים נכנס מהחצר לבית. ונצא מהבית לחצר. הרי שהכניסה היא לבית, ואם כן המזוזה בימין כניסתו לבית. שזוהי דרך הכניסה וזהו המחייב במזוזה. וכתב החזו"א שסברת הט"ז היא שחצר עצמה חייבת במזוזה, וכדעת הרא"ש שאף על פי שאין לה תקרה היא חייבת במזוזה. כיון שכך דרך חצר להיות בלי תקרה, וכיון שהיא חייבת במזוזה אין דינה כמו גינה המבואר כאן. ולכן קובע את המזוזה בימין הכניסה לחצר.
איתמר: לול הפתוח מן הבית לעליה חלל שהיה ברצפת העליה ודרכו היו עולים במדרגות מן הבית לעליה ויורדים מן העליה לבית, וסביב למדרגות היו עושים ארבע מחיצות כדי שלא יוכלו להכנס בני הבית אל העליה ובני העליה אל הבית ללא רשות. ולפעמים המחיצות היו מסביב המדרגות גם בעליה וגם בבית, ולפעמים בעליה בלבד או בבית בלבד. ובמחיצה היה פתח.
אמר רב הונא: אם יש לו לאותו לול פתח אחד או בעליה או בבית, חייב במזוזה אחת. ואם יש לו שני פתחין, חייב בשתי מזוזות (ולקמן מפרשינן מה חידש רב הונא).
אמר רב פפא: שמע מינה מדרב הונא, האי אינדרנא (חדר) דאית ליה ארבעה באבי (פתחים), חייב בארבע מזוזות.
והוינן בה: פשיטא! כיון שיש לחדר ארבעה פתחים, ודאי שחייב בארבע מזוזות.
ומשנינן: לא צריכא, אף על גב דרגיל הוא להשתמש בחד מן הפתחים יותר מאשר בשאר הפתחים, מכל מקום כל הפתחים חייבים 24 במזוזה (ומה שאמרנו למעלה ש"במזוזה הלך אחר הרגיל" היינו באופן שישנם רק שני פתחים, שאז הולכים אחרי הפתח הרגיל ורק הוא חייב במזוזה, אבל כשישנם שלשה או יותר פתחים, לא הולכים אחרי הרגיל, שאין פתח אחד מבטל את שאר הפתחים. ויש מפרשים שרק פתח המשמש לאדם אחד ושאר האנשים נכנסים מפתח אחר אז אותו פתח פטור, אבל פתחים המשמשים לכניסת כולם ובפתח אחד משתמשים יותר מאשר בשאר פתחים אזי כל הפתחים חייבים במזוזה).
24. הקשה בשיטה מקובצת (אות ג) כיצד אפשר ללמוד זאת מדברי רב הונא. והרי בדינו של רב הונא הוא רגיל בשני הפתחים במידה שווה. שהרי אחד מהם הוא כניסה ללול והשני ליציאה. ואיך אפשר ללמוד מזה לפתח שאינו רגיל בו שהוא חייב במזוזה. ולכן פירש השיטה מקובצת בשם הר"מ שלא כמו רש"י. ושני פתחים שאמר רב הונא שניהם נמצאים בכניסה ללול. או ביציאה מהלול. והוא רגיל באחד מהם יותר מאשר בשני. ועל זה אמר רב הונא ששניהם חייבים במזוזה. ואם כן אפשר ללמוד מזה לאינדרונא שיש בה ארבעה פתחים. שכולם חייבים במזוזה ואפילו בפתח זה שאינו רגיל בו.
וזהו מה שחידש רב פפא, שאף על פי שהרגילות היתה רק בפתח אחד, מכל מקום כל הפתחים חייבים במזוזה.
אמר אמימר: האי פתחא דאקרנא פתח שנמצא בקרן זוית של הבית (יש מפרשין שרוח רביעית פרוצה 25 במלואה, ויש מפרשים (חזו"א) שהפתח עשוי מפרצה בשתי הדפנות הצמודות), חייב במזוזה.
25. כך פירש הרא"ש (הלכות מזוזה סי' י"ד) והטור (רפז). ותמה הפרישה (רפז ג) הרי מבואר בגמ' לעיל שאכסדרה פטורה ממזוזה כיון שאין לה פצימין והיא פרוצה במלואה. ופסק כך הטור. ומדוע כאן חייב במזוזה. ותירץ הפרישה שכאן מדובר שיש לפתח דלת ולכן חייב במזוזה. וכתב החזו"א שלכאורה כוונת הפרישה היא, שכאשר יש דלת חייבים במזוזה גם בלי פצימין. אך דחה החזו"א זאת. שהרי הגמ' מקשה כאן בפתחא דאקרנא מדוע חייב והרי אין לו פצימין. ומתרצת הגמ' שראשי הכותל הם הפצימים. אם כן מוכח שיש כאן פצימים. ולכן ביאר החזו"א שכאשר עושים דלת שוב מוכח מזה שראשי הכותל נעשו לשם פצימין, וחייב במזוזה.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא לית ליה לפתח זה פצימין?!
אמר ליה: עדי הרי, אלו ראשי הכתלים, משמשים כפצימין של הפתח.
רב פפא איקלע (הזדמן) לבי מר שמואל, חזא ההוא פתחא (ראה את אחד הפתחים) דלא הוה ליה אלא פצים אחד משמאלא (מצד שמאל של הפתח). ועבידא ליה והיתה עשויה לאותו פתח מזוזה.
אמר ליה רב פפא לשמואל: כמאן אתה סובר שקבעת מזוזה, האם כרבי מאיר שמחייב במזוזה אף על פי שאין אלא פצים אחד? אימר דאמר רבי מאיר כאשר הפצים מימין, אבל כאשר הפצים משמאל מי אמר רבי מאיר שחייב במזוזה? והרי צריך לקבוע את המזוזה בימין!
מאי היא מנין דין זה שהמזוזה תהיה בצד ימין?
דתניא: כתוב "וכתבתם על מזזות ביתך", ודורשים: ביאתך מן הימין. דהיינו בימין ביאתו לבית. אתה אומר שביאתך היא מן הימין, או אינו אלא מצד שמאל?
תלמוד לומר "ביתך".
מאי תלמודא היאך אתה דורש מ"ביתך" שצריך צד ימין?
אמר רבה: דרך ביאתך (שדורשים "ביתך" לשון ביאה) כדרך בואך לבית תקבע את המזוזה, ולא כיציאתך מן הבית. וזה מן הימין, דכי עקר איניש כרעיה (כשאדם עוקר את רגלו ללכת), רגל דימינא עקר ברישא 26 27 (בתחילה), ומזה לומדים שקביעת המזוזה תהיה בימין הכניסה לבית.
26. כתב המחבר (או"ח קכג ג) שכאשר פוסעים לאחור אחרי תפילת שמונה עשרה, צריך לפסוע בהתחלה ברגל שמאל, וכתב המגן אברהם שהטעם הוא, מכיון שמבואר כאן שדרך האדם לפסוע בימין תחילה, לכן אחרי התפילה פוסעים בשמאל תחילה להראות שקשה לנו ללכת מלפני הקב"ה. 27. כתב המרדכי (סי' תתקסב) שאם זהו הטעם, אם כן באיטר שדרכו לעקור רגל שמאל תחילה ישתנה הדין ויקבע מזוזה בשמאל. וכמו שמצאנו בתפילין שאיטר חלוק משאר האנשים ומניח תפילין בימין. הוא הדין במזוזה יהיה דינו לקובעה בשמאל. ודחה המרדכי, שתפילין מיועדים רק למניח, ולכן איטר מניח בימין. אך מזוזה מיועדת לכל הבאים לבית, ואפילו כשהוא איטר לא ישתנה הדין וקובע בימין.
רב שמואל בר אחא קמיה (לפני) דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: מהכא לומדים שקביעת המזוזה היא בצד ימין, וכתוב בספר מלכים "ויקח יהוידע הכהן ארון אחד ויקב חור בדלתו ויתן אותו אצל המזבח מימין בבוא איש בית ה', ונתנו שמה הכהנים שומרי הסף את כל הכסף המובא בית ה'." וכשאדם היה נכנס לעזרה מצד מזרח והלך לצד מערב, אותו ארון שעמד בצד צפון של המזרח היה בצד ימין של הנכנס. ומזה רואים שביאת האדם למזבח היתה בצד ימין, ולכן נתנו שם את הארון. ומזה נלמד שדרך ביאה של אדם היא תמיד לצד ימין. והוא הדין במזוזה שכתוב דרך ביאה צריך לקובעה בצד ימין.
ומפרשינן, מאי היכן שנינו את דברי רבי מאיר שמספיק פצים אחד לחיוב מזוזה.
דתניא: בית שאין לו אלא פצים אחד רבי מאיר מחייב במזוזה.
וחכמים פוטרין כיון שאין לו שני פצימין.
מאי טעמא דרבנן שהצריכו שני פצימין? "מזוזות" כתיב, ומעוט מזוזות היינו שתים.
מאי טעמא דרבי מאיר שמספיק פצים אחד?
דתניא: כתיב בפרשת שמע "וכתבתם על מזוזות ביתך", שומע אני ממשמעות הפסוק שכתב מזוזות ולא מזזת, מיעוט מזוזות דהיינו המספר הקטן ביותר שאפשר לפרש את המילה מזוזות וזהו שתים. כשהוא אומר "וכתבתם על מזוזות ביתך" בפרשה שניה והיה אם שמוע, שאין תלמוד לומר, שלכאורה מילה זו מיותרת, שכבר כתוב מזוזות בפרשה ראשונה (פרשת שמע), וכיון שכך הוי המילה מזוזות המוזכרת בשתי הפרשיות ריבוי אחר ריבוי, וכלל הוא בידינו שאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. מעטו הכתוב למזוזה אחת, לומר שאפילו אם אין בפתח אלא פצים אחד חייב הוא במזוזה, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד מרבוי אחר רבוי, שמספיק מזוזה אחת.
כשהוא אומר בפרשת קרבן פסח "וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות", שאין תלמוד לומר שתי מזוזות, שפירוש המילה מזוזות הוא לכל הפחות שתי מזוזות, ואם כן המילה "שתי" מיותרת.
אם כן מה תלמוד לומר "שתי", זה בנה אב, שכל מקום שנאמר מזוזות אינו אלא אחת, עד שיפרט לך הכתוב שתים כמו שפרט בפרשת קרבן פסח. וכיון שכך במזוזה שכתוב סתם "מזוזות", מפרשים שכונת הכתוב הוא למזוזה אחת. וזהו דעת רבי מאיר שמספיק פצים אחד לחיוב מזוזה.
תנו רבנן: כתוב בפרשת מזוזה "וכתבתם על מזוזות". יכול יכתבנה (את המזוזה) על האבנים 28 של המזוזות, ככתוב "וכתבתם על מזוזות", ומשמע על המזוזות עצמם!?
28. בהגהות מיימוניות (פ"א מתפילין אות ז) הוכיח מזה שקלף המזוזה איננו צריך עיבוד לשם קדושת מזוזה. שאם נאמר שצריך עיבוד לשמה, אם כן איך יש צד בגמרא שיכתבו את המזוזה על אבן, והרי באבן לא שייך עיבוד לשמה. אלא מוכרח מזה שמזוזה איננה צריכה עיבוד הקלף לשם מזוזה.
נאמר כאן במזוזה כתיבה, ונאמר להלן בפרשת גט כתיבה "וכתב לה ספר כריתות", מה להלן בגט, כתיבה על הספר 29 ,אף כאן במזוזה כתיבה על הספר.
29. התוס' הקשו על זה שהרי מפורש במשנה בגיטין שאפשר לכתוב גט על עלה של זית ועל קרן של פרה ולא צריך ספר. ומה שכתוב בתורה ספר כריתות בא ללמד שצריך שתהיה בגט ספירת (ביאור ופירוש) דברים. אבל אין צורך בקלף דווקא. ולכן פירשו התוס' שמה שלומדת הגמ' כתיבה כתיבה, אין הלימוד מגט (כמו שפירש רש"י), אלא מפרשת סוטה או מספר תורה של מלך, שבשניהם נאמר דין כתיבה בספר.
או כלך לדרך זו? אולי נלמד באופן אחר את הגזירה שוה:
נאמר כאן במזוזה כתיבה, ונאמר להלן כשנצטוו לכתוב את התורה על האבנים כשעברו את הירדן כתיבה "וכתבת עליהן את כל דברי התורה".
מה להלן כשעברו את הירדן כתבו על האבנים, אף כאן במזוזה 30 על האבנים?!
30. תמה הקרן אורה, הרי יש הלכה למשה מסיני שמזוזה נכתבת על דוכסוסטוס, שזהו מקום מסויים בקלף, ואם כן איך שייך ללמוד מגזירה שווה שיכתבו את המזוזה על אבנים, הרי יש הלכה למשה מסיני מפורשת שהיא בקלף דווקא.
נראה למי דומה מזוזה: דנין את כתיבת המזוזה שהיא כתיבה הנוהגת לדורות, מכתיבה של גט שהיא כתיבה הנוהגת לדורות. ואין דנין כתיבה הנוהגת לדורות מזוזה, מכתיבת התורה על האבנים שהיא כתיבה שאינה נוהגת לדורות, אלא הוראת שעה היתה.
וכמו כן צריך לכתוב בדיו בין במזוזות ובין בגט 31 , וכמו שנאמר להלן בספר ירמיה לגבי כתיבת פרשת איכה על ידי ברוך בן נריה "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו". ולמדים מזה שכל מקום שצריך כתיבה בספר צריך לכתוב בדיו.
31. גם בזה הקשו התוס' שהרי מפורש במשנה בגיטין שאפשר לכתוב גט גם בסם ובסיקרא, ואין צורך בדיו דווקא. והתוס' באמת מפרשים שאין כוונת הגמרא על גט, אלא על פרשת סוטה או ספר תורה של מלך.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רחמנא אמר "וכתבתם על מזוזות" ומשמע שצריך כתיבה על הסף ממש ולא בקלף, ואת אמרת שנילף שכותבים את המזוזה על הקלף בגזירה שוה דכתיבה כתיבה מגט!? ואיך אפשר לעקור את משמעות הפסוק שצריך כתיבה על הסף על ידי זה שלמדים גזירה שוה.
אמר ליה: אמר קרא "וכתבתם" ומשמע שצריך כתיבה תמה (שלמה), וכתיבת דיו על האבנים איננה כתיבה תמה (לפי שאינה מתקיימת, תוס'), אלא רק על הספר שייך כתיבה תמה, והדר ואחר הכתיבה, אמרה תורה לשים אותה על המזוזות של הפתח.
והוינן בה: ומאחר דכתיב "וכתבתם" ודורשים שאי אפשר לכתוב את המזוזה על האבן אלא על הספר, האי גזירה שוה שלמדים ממנה שכותבים על הספר למה לי? הרי גזירה שוה זו מיותרת.
ומשנינן: אי לאו דילפינן האי גזירה שוה, הוה אמינא ליכתבא אאבנא יחקוק את הכתב בסכין על גבי האבנים (ועל ידי חקיקה אפשר לכתוב כתיבה תמה גם על אבן) והדר ליקבעה אסיפא - ואחר החקיקה יקבע את האבן שחקק בה בצורת הפתח, ועל ידי זה יקיים את הפסוק "וכתבתם" כתיבה תמה, שעל ידי חקיקה היא כתיבה תמה, ואחר כך יקבענה במזוזת הפתח, קא משמע לן הגזירה שוה שצריך כתיבה בספר ולא באבן (עיין בשטמ"ק פירוש אחר).
שנינו במשנה: ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד (אות אחת) מעכבן.
והוינן בה: פשיטא שכתיבת אות אחת מעכבת שהרי כתוב "והיו לטוטפות" ומשמע לשון הויה ועכוב.
אמר רב יהודה אמר רב: לא נצרכא משנתינו להשמיע אלא לקוצו של יו"ד שגם הוא מעכב (יש מפרשים שהוא הרגל הימנית של היו"ד, ויש מפרשים שזה הכיפוף בצד שמאל של גג היו"ד, והוא הנקרא קוצו של יו"ד של רבינו תם).
והוינן בה: והא נמי פשיטא שקוצו של יו"ד מעכב, שהרי הוא חלק מהאות?
ומשנינן: לא נצרכא אלא לאידך דין שהשמיע רב יהודה. דאמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גויל שאין גליון חלק של קלף מוקף לה מסביב מארבע רוחותיה אלא נוגעת אות אחת בחברתה פסולה.
וזהו שכתוב ואפילו כתב אחד מעכבן, שאפילו הלכות ומשפט אות אחת מעכב את התפילין, ואם אות אחת בתפילין אינה מוקפת גויל התפילין פסולות.