טומאת ארץ העמים

"ארץ ישראל" לעניין זה היא שטח היישוב היהודי בתקופת הבית השני, בין עכו בצפון לאשקלון בדרום‏^[1] שטח זה מטמא את היוצאים מן הארץ בטומאת מת, כאילו נכנסו לבית קברות‏^[2] אם כי בפרטי הדברים יש הקלות מסוימות בארץ העמים בהשוואה לבית קברות,‏^[3].

גזירה זו נגזרה במאה השנייה על ידי יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. הם גזרו טומאה על אדמת ארץ העמים (חוץ לארץ) רק בתורת ספק, אבל על אויר ארץ העמים לא נגזרה טומאה. שמונים שנה לפני חורבן בית שני, הוסיפו הסנהדרין וגזרו גם על אויר ארץ העמים. לאחר מכן גלתה הסנהדרין לאושא, ושם החמירו וגזרו על גוש ארץ העמים בתורת טומאת וודאי, ולפי גזירה זו קדשים (בשר קרבנות ותרומות) שנגעו בעפר ארץ העמים יש לשורפם‏^[4].

טעם הגזירהעריכה

סיבת הדבר, שחז"ל סברו שקיים סיכון שהגויים לא קברו בצורה מסודרת ולפיכך יש חשש להימצאות קברים בכל מקום. מטעם זה, הקלו חכמים במקומות שבהם אין חשש לקבורה, כמו בשפת הים‏^[5] בתוספות‏^[6] מציינים מטרה נוספת שעמדה ברקע הגזירה, למנוע ירידה מהארץ.

על תוקפה של טומאה זו מלמדת העובדה המסופרת במשנה^[7]: "מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום - אהא נזירה שבע שנים! ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות", מפני שטומאת חוץ לארץ ביטלה את נזירותה. גם הכהנים מנועים מלצאת לחוץ לארץ בגלל טומאה זו, אלא אם כן יצאו למטרות מיוחדות, כגון לשאת אשה או ללמוד תורה מרב מיוחד המתאים לו^[8].

אוהל מעל ארץ העמיםעריכה

התנאים נחלקו בדיני טומאה זו, האם אוהל המיטלטל נחשב לאוהל. הדיון הוא באדם הנכנס לחוץ לארץ ב"אוהל זרוק" שאינו נוגע בקרקע (דוגמה אקטואלית - מטוס), כך שהוא לא נוגע בעפר חוץ לארץ שגזרו עליו טומאה, והאוהל מפסיק בינו לבין אויר ארץ העמים, לפי רבי יוסי ברבי יהודה האוהל חוצץ בינו לבין ארץ העמים, ולפי רבי יהודה הנשיא אין אוהל כזה, שמיטלטל ממקום למקום, נחשב לאוהל המפסיק‏^[9].

• סוריא

• משה יהודה בלוי (עורך), "טומאת ארץ העמים", יחוסי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים ת"י - תט"ו, באתר HebrewBooks