יחסי אישות

יחסי אישות או תשמיש המיטה הם הכינויים הנפוצים בספרות התורנית למערכת היחסים הגופנית שבין איש לאשתו. בספרות ההלכה לדורותיה מופיעות הלכות והנחיות לאיסור ולהיתר לגבי האופן והזמן הראויים לקיום יחסי אישות. קיום יחסי אישות בין בני הזוג מעוגן בחובת מצוות עונה, ומניעתו על ידי אחד הצדדים הוא עילה לגירושין.

כינויים נוספים ליחסי האישות

תשמיש המיטה (או תשמיש בקיצור), הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות בכל מקורות היהדות מאז התנאים חכמי המשנה, כאשר בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי חיבור. בנוסף, במשך הדורות נוצרו כינויים ומונחים רבים בלשון רמז, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר". כמו כן, נעשה שימוש בביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתייה, לדוגמה: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".

המסגרת המתאימה ליחסי אישות

יחסי אישות מותרים אך ורק במסגרת הנישואין. ישנה מחלוקת מהו האיסור בקיום יחסי אישות מחוץ לנישואין, אולם ברור לכל הדעות שלפני הנישואין (אפילו לארח הקידושין) אין היתר לקיים יחסי אישות, כפי שמברכים בברכת האירוסין: "אשר קדשו במצוותיו וצוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין". כמובן שיחסי אישות בתוך המשפחה אסורים באיסור חמור של גילוי עריות, שהעונש המרבי עליו הוא מוות.

הגם בתוך הנישואין ישנה הגבלה בולטת על קיום יחסי אישות. כאשר האישה מוגדרת כ[נידה]] - כלומר כאשר היא רואה את דם הוסת, עד לאחר שתטהר כדין, אסורים יחסי אישות בין בני הזוג באיסור חמור שעונשו כרת.

מסגרות אלו נועדו לקדש את מעשה התשמיש (כפי שחותמים בברכת האירוסין "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין") ולייעדו לתכליתו - חיבור שלם בין איש לאשתו ויצירת חיים חדשים בעולם.

ישנם ימים נוספים האסורים בתשמיש המיטה משום אבלות או עינוי, כמבואר לקמן.

רעיונות מרכזיים

בכל האמור להנאה והימנעות ממנה בעת קיום יחסי אישות, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית. היא מושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם התאווה. לפי חז"ל ישנה לתאווה, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם.

בתלמוד מסופר, כי חכמי ישראל התפללו לביטולו של יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה מן העולם, ועמו גם את יצר העריות, אולם כתוצאה מכך לא נמצאו ביצים בכך הארץ, כלומר - העולם חדל מלהתרבות כתוצאה מביטול תאוות העריות, ובעקבות כך התפללו חכמים להשבת יצר העריות, אם כי בצורה מוחלשת, כלשון חז"ל "ניקרו את עינו" - ובכך בטלה תאוות העריות בתוך המשפחה (בבלי יומא סט ב). במדרש בראשית רבה מובא רעיון דומה:

	"והנה טוב" - זה יצר טוב, "והנה טוב מאוד" - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא! אלא, שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.
– בראשית רבה פרשה ט

.

הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים צידד בדברי אריסטו, לפיהם ההנאה מיחסי אישות מגונה יותר משאר ההנאות הגופניות: "ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות" (מורה נבוכים ב לו), אולם בחיבור "אגרת הקודש" המיוחס לרמב"ן מביע גישה שונה: "ואם כלי המשגל הם דברי גנאי, איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם... נמצאו דברי היוני הבליעל הבלים בטלים מצד אחד. והוא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו". הרב יצחק אייזיק שר מסביר, כי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר וגם הרמב"ם יסובר שזהו דבר נעלה ונשגב^[1].

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:

	הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.
– "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.

המותר והאסור בשעת התשמיש

צניעות בתשמיש

בתלמוד, נחלקו חכמים ורבי יוחנן בן דהבאי כיצד על האדם לנהוג מעיקר הדין בשעת התשמיש: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי: ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? (מדוע נולדים ילדים חיגרים?) מפני שהופכים את שולחנם^[2]. אילמים מפני מה הויין? (מדוע נולדים ילדים אילמים?) מפני שמנשקים על אותו מקום (על מקום הערווה). חרשים מפני מה הויין? (מדוע נולדים ילדים חרשים?) מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? (מדוע נולדים ילדים עיוורים?) מפני שמסתכלים באותו מקום... אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו; צלי – אוכלו; מבושל – אוכלו; שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד".

מרבית הראשונים פסקו להלכה כדברי חכמים. כך לשון הרמב"ם: "אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה (דרך מקום הערווה), בין שלא כדרכה (דרך פי הטבעת), בין דרך אברים (מגע גופני בלבד)" (רמב"ם איסורי ביאה כא א). אולם, הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה) הסביר שחכמים חולקים על רבי יוחנן בן דהבאי שפעולות אלו מביאות לפגמים הללו, אולם גם חכמים מודים שהן אסורות. כדברי הראב"ד פסק השולחן ערוך או"ח רמ: "אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על 'והצנע לכת' ומעביר הבושה מעל פניו... וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על 'בל תשקצו את נפשותיכם'... לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני התשמיש לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן..." ועוד. אמנם, במקום נוסף שבו מביא השולחן ערוך את הלכות תשמיש המיטה, לא מביא השולחן ערוך הלכות אלו, ואדרבה, שם פוסק הרמ"א כדברי הרמב"ם ושאר הראשונים שאין איסור בדבר (אה"ע כה): "יכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך איברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה". יש שהסבירו, שדברי השו"ע בחלק או"ח הינם בגדר הנהגה מוסרית, ואילו הדברים שכתב באה"ע הינם עיקר הדין (ובכך מסבירים מדוע לא חלק הרמ"א על השו"ע באו"ח ומדוע השו"ע לא אסר דברים אלה באה"ע)^[3]. עם זאת, רוב ככל האחרונים הביאו את דברי השולחן ערוך באו"ח ככתבם, שאסור להסתכל באותו מקום כלל^[4].

תשמיש ביום ובאור

בגמרא (בבלי נדה יז א) מובא: " אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר (ויקרא יט יח): 'ואהבת לרעך כמוך'. מאי משמע? (מה הכוונה?) אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום". הגמרא מוסיפה שתי הסתייגויות מדין זה: "אמר רבא: ואם היה בית אפל מותר, ות"ח מאפיל בכסותו ומשמש".

הגמרא מתייחסת למקרה של תשמיש לאור הנר: "המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה". וכן פסק השולחן ערוך (או"ח רמ יא): אסור לשמש לאור הנר אע"פ שמאפיל בטליתו. וכן אסור לשמש ביום אלא אם כן הוא בית אפל". הרמ"א מוסיף על השולחן ערוך שתי הסתייגויות: "אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר^[5] אע"פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי... גם אמרינן התם דשרי כשכופה כלי על הנר", ולגבי תשמיש ביום: "ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי".

תשמיש בפני אדם זר

אסור לשמש את המיטה בפני אדם נוסף, משום צניעות, כדברי השו"ע: "אסור לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפילו ע"י הפסק מחיצה עשרה, ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר" (רמ, ו).

יתרה מכך, אסור לשמש כאשר אנשים נוספים יודעים על התשמיש, אפילו שלא בפניהם (ע"פ או"ח רמ יג, וראה אגרות משה אבן עזר א ע).

תשמיש בפני דברי קדושה

ראו גם

• בעילת מצווה
• עונה
• פריה ורביה
• גילוי עריות
• צניעות
• נידה

הערות שוליים