מיקרופדיה תלמודית:הודאת בעל דין

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:46, 19 בנובמבר 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - נאמנות אדם בהודאה על עצמו לחובתו[2]

הנאמנות וגדרה

הודאת בעל דין כמאה עדים (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) א י; גיטין מ ב, ושם סד א, וקדושין סה ב, ובבא מציעא ג ב; רמב"ם זכיה ד יב, וטוען ו ג, ועבדים ו ג; טוש"ע יו"ד רסז עה, וטור חו"מ מו ומז ועט ורנה, וטוש"ע שם פח יב וקיג ב ורמה ה), ויותר ממאה עדים (רמ"א חו"מ עט א), שעדיפה היא מעדים, שאם הודה שחייב לחברו מנה ובאו עדים והכחישו אותו לומר אינך חייב לו כלום, אינו נפטר בכך (בבא מציעא ג ב, ורש"י ד"ה אינו בהכחשה), ומשהודה - שוב אינו יכול לחזור בו (נימוקי יוסף שם; פני יהושע קדושין סה ב, בדעת רש"י שם ד"ה הודאות).

מקור הדין

דין זה נלמד מהכתוב: אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה (שמות כב ח), ובמודה במקצת הטענה הדברים אמורים, שחייב שבועה על השאר (ראה ערך מודה במקצת), הרי שאנו סומכים על הודאת בעל דין (רש"י קדושין סה ב ד"ה הודאת; רשב"א שם; ר"ן שם).

גדר הדין

ובגדרו של הדין נחלקו הדעות:

  • יש מצדדים לומר בטעם הנאמנות של הודאת בעל דין שהוא מתורת מגו (ראה ערכו), שאילו היה רוצה היה יכול ליתן במתנה למי שהוא מודה (תשב"ץ א עו).
  • יש אומרים שהוא בתור התחייבות חדשה, שמכיון שאדם יכול לחייב עצמו אפילו כשאינו חייב, לפיכך הרי הוא בהודאתו כאילו בא עכשיו לחייב עצמו מחדש, וכמי שאומר מתחייב אני לך מנה, ובתורת מתנה באה התחייבות זו (מהר"י בן לב א יט; קצות החושן לד סק"ד, בשמו).
  • יש אומרים שגזרת הכתוב היא, שכשם שהאמינה תורה שני עדים על אחרים, כך האמינה את האדם על עצמו, ואף על פי שאדם קרוב אצל עצמו, לא פסלה תורה את הקרוב אלא במעיד על אחרים, וכן כל שאר פסולי עדות, וכן היותו רק עד אחד שפסול להעיד, במעיד על עצמו לא פסלה התורה שום פסול (קצות החושן שם)
  • ויש תולים את הדבר במחלוקת אמוראים, במי שהחזיק בקרקע של ירושה בטענה שהוא הקרוב יותר, ואחר כך הודה שחברו קרוב יותר, אם מוציאים ממנו גם את הפירות שאכל עד שהודה (מחלוקת רב חסדא ואביי ורבא בבבא בתרא לג א, לפי הרשב"ם שם), שאם זוהי התחייבות - לא התחייב אלא מכאן ואילך, ואם זוהי נאמנות ובירור הרי נתברר שמעיקרו היתה של חברו ומחזיר גם הפירות (צפנת פענח נערה בתולה א א).

למפרע

נחלקו אחרונים אם הודאת בעל דין פועלת למפרע, שנתחייב מהזמן שאמר בהודאתו שחייב (כן משמע מחלקת מחוקק לח ס"ק כב); או שאינה פועלת אלא לחייבו מכאן ולהבא, משעה שהודה, ולא למפרע (בית שמואל שם ס"ק לא), ויש שתלה הדבר בטעמים של הודאת בעל דין, אם הוא בגדר נאמנות או התחייבות מחדש (שערי תורה א א).

על ידי שליח

הודאה על ידי מורשה ושליח, כתבו ראשונים שהרי זו הודאה (ריב"ש שצב, על פי ירושלמי סנהדרין ב א; ש"ך חו"מ קכד סק"ד, בשמו, והסכים עמו); ומהאחרונים יש החולק בדבר (מהרשד"ם חו"מ תלט; ש"ך שם, בשמו); ויש המחלק: שאם העמיד הנתבע מורשה ושם דבריו בפיו כך וכך תודה, הרי זו הודאה גמורה, ששלוחו של אדם כמותו, אבל אם העמיד מורשה ולא שם הודאתו בפיו, אלא שהוא הודה מעצמו, אין הודאתו מועילה לחייב את הנתבע (קצות החושן שם סק"א).

בפני עדים

אין הודאת בעל דין הודאה לחייב את המודה אלא כשתבעו בפני עדים והודה בפניהם, שאמר הנתבע אתם עדי (סנהדרין כט א; רמב"ם טוען ו ז; טוש"ע חו"מ פא ו), או שאמר התובע אתם עדי, והנתבע אמר: כן, תהיו עדים (טוש"ע שם), או שאמר התובע אתם עדי, ושתק הנתבע (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואינו יכול לומר משטה הייתי בך כשהודיתי לך (טוש"ע שם, על פי הגמ' שם). ודוקא כשהודה מקודם על התביעה, ואחר כך כשאמר התובע אתם עדי – שתק; אבל אם שתק גם על התביעה מתחילה ועד סוף, אין שתיקה זו כהודאה (התרומות מב א; טוש"ע חו"מ פא ז), ויכול לומר לא חששתי להשיבך כלל (ראה ערך שתיקה כהודאה. טוש"ע שם).

חזר ואמר טעיתי

אמר להם אתם עדי, וחזר ואמר טעיתי ולא דקדקתי בחשבוני, נחלקו ראשונים אם נאמן במגו שהיה יכול לומר פרעתי (ש"ך חו"מ פא סק"ס, בדעת הרמב"ן והתרומות); או שלמרות המיגו אינו נאמן, משום שהודאת בעל דין כמאה עדים (ש"ך שם, בדעת התוספות והרא"ש והר"ן).

חיוב מכח שתיקה

ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם, ואמר שמעון הן, ולוי שתק - אם אמר ראובן לעדים אתם עדי, ושתק שמעון, הרי זו הודאה לגבי שמעון, אבל לגבי לוי אינה הודאה, ואפילו היו שמעון ולוי שותפים, אין האחד מתחייב בהודאת חברו (שו"ת הרא"ש סה ד; התרומות מב ה; טוש"ע שם כה), שהרי לוי שתק גם על התביעה עצמה (כן משמע מהתרומות שם); ואם היו שותפים, חייב שמעון לשלם הכל על פי הודאתו, שהשותפים ערבים זה לזה (ראה ערך שותפים. ב"ח שם).

טענת השטאה

לא אמר אתם עדי, אלא כשתבעו חברו בפני עדים ואמר לו מנה לי בידך, אמר לו הן, ולמחר תבעו לדין והביא את העדים שהודה בפניהם, והוא אמר משטה הייתי בך כשהודיתי לך בפני העדים, הרי זה פטור (סנהדרין כט א; רמב"ם טוען ו ו; טוש"ע חו"מ פא סק"א), שכיון שלא אמר בשעת הודאה אתם עדי, יכול לטעון בשביל שהיית שואלני מה שלא היה, אף אני שוחק הייתי בך (רש"י שם ד"ה משטה), וכשם שהשטית בי, כך השטיתי בך להודות לך (נמוקי יוסף שם; טור שם, וסמ"ע סק"א).

ואין הפטור מכלום, אלא נשבע לו שבועת היסת (ראה ערכו) שאין בידו כלום (רמב"ם שם), ושכוונתו היתה להשטות בו (רא"ש שם ג כה, בשם רב סעדיה גאון; טוש"ע שם), וכולל שני הדברים - שאין בידו כלום, ושכיוון להשטות - בשבועה אחת (סמ"ע שם סק"ב; ש"ך שם סק"ב), שכשם שתיקנו שבועת היסת לכפירה (ראה ערך הסת), כך תיקנו בכל טענה שטוען כדי לפטור את עצמו (רא"ש שם)[3].

אמתלא אחרת

באמתלא אחרת, מלבד זו של משטה אני בך, אינו יכול לחזור בו מהודאתו, אם מפני שבממונות בכלל אין אמתלא מועילה (חלקת מחוקק קטו ס"ק כב; בית שמואל שם ס"ק כד), או שאפילו במקום שאמתלא מועילה אין זה אלא כשהודה מעצמו בלא תביעה, ולא כשהודה על ידי תביעה (קצות החושן פא ס"ק כא, על פי מהרי"ט אה"ע ח)[4].

כשלא טען טענת השטאה

ואין טענת השטאה מועילה אלא כשהוא בעצמו טוען משטה הייתי בך, אבל אם הוא לא טען - שאמר לא אתן לך, הבא עדים שהלוית לי (רש"י סנהדרין כט א ד"ה ואם לא טען) - אין בית דין טוענים בשבילו (גמ' שם; רמב"ם שם; טור חו"מ לב; טוש"ע שם פא ג וכא) אחר שאמר איני חייב לו, בית דין אומרים לו והלא אתה הודית מעצמך, ואם חזר וטען משטה הייתי בו - פטור (רמב"ם טוען ו ח; טוש"ע חומ פא כא, לפי הב"ח שם ס' כא); ויש חולקים וסוברים שאחר שאמר שאינו חייב לו מיד אומרים לו בית דין אחרי שהודית לך תשלם, ושוב לא יוכל לומר אחר כך משטה הייתי בך, כיון שלא אמר לו כן מיד (ב"ח שם, בדעת רש"י שם ד"ה ואם לא טען).

ודוקא כשטוען התובע טענת ברי אין בית דין טוענים לנתבע טענת משטה, עד שיטען הוא בעצמו, אבל תבעו תחילה בטענת ספק, שמא חייב לו, והלה הודה לו, ותבעו אחר כך על פי הודאתו, כל שההודאה היתה שלא בעדים, או בעדים ולא אמר אתם עדי, בית דין טוענים בשבילו טענת השטאה (ש"ך חו"מ עה סק"ס, ושם פא סק"ב. ש"ך שם ס"ק נא).

כשמכחיש הודאתו

אמר על הודאתו לא היו דברים מעולם, שמעולם לא הודה, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שהוחזק-כפרן (ראה ערכו. אביי בגמ' שם ב), שהרי יש עדים ששמעו שהודה, ולכן אינו נאמן אפילו בשבועה (רש"י שם ד"ה לא היו וד"ה הוחזק).
  • ויש אומרים שדברים שאין בהם ממש אין בני אדם זוכרים (רב פפא בריה דרב אחא בר אדא בגמ' שם), כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח היו, שהשטה בו, אינו זוכרה ושכח אותה הודאה (רש"י שם ד"ה כל מילי), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ פא א).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשאחר שטען לא היו דברים מעולם טען אחר כך משטה הייתי בך כשהודיתי, אלא שלא נאמר שהוחזק כפרן, שהרי קודם לכן אמר שלא הודה כלל, לכך אנו אומרים שדברי רוח עשוי אדם שלא לזכור, ולא הוחזק כפרן (יד רמ"ה שם; חידושי הר"ן שם, על פי רש"י שם; גדולי תרומה מב א, בדעת רש"י ורבנו חננאל והתרומות).
  • ויש אומרים שאפילו אם לאחר שהביא עדים שהודה לא חזר וטען משטה הייתי בהודאתי, טוענים לו בית דין שהיה משטה ולכן אינו זוכר עכשיו, ואנו אומרים שאילו היה נזכר שהודה היה הוא בעצמו טוען משטה הייתי, ודוקא כשמודה שהודה ואינו טוען משטה אין טוענים לו (ראה להלן. העיטור ה הודאה, דף עא טור ד במהדורת רמ"י; רמב"ם טוען ו ז-ח, וטוש"ע חו"מ פא כא, לפי הש"ך שם סק"ג, ושכן דעת הפוסקים; תומים שם סק"ד, שכן דעת רוב הפוסקים).

כשתפס התובע ממון

תפס התובע ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד הממון שהודה לו, חלקו ראשונים:

  • יש אומרים ששוב אינו יכול לטעון משטה אני בך (התרומות מב א; טוש"ע חו"מ פא ד), שהתפיסה עושה את הודאתו להודאה גמורה (טור שם), שכיון שיודע שממונו בידו לא היה לו להודות (סמ"ע שם ס"ק יג).
  • ויש אומרים שמה שיודע שממונו בידו אין זה מוכיח על הודאתו, שיכול לומר ידעתי שתתחייב להחזיר לי את שלי כשאתבעך, ועל מה שתבעת ממני השטיתי בך, ומה ענין ממון זה לממון זה, ואין תפיסה מועילה אלא כשתפס בשעת התביעה על חוב זה שתובע, או שאמר לו בשעת תביעה אני מחזיק ממונך שיש לי מכבר על תביעה זו, והוא הודה, שכיון שראה שזה התאמץ כנגדו לתפוס ממונו לא נוכל לומר שהשטה בהודאתו (רמ"ה ונמוקי יוסף בבא קמא סב ב, לפי ש"ך שם ס"ק יא; לבוש שם ד, במסקנתו).

אף כשתפס אחר ההודאה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שיכול לומר משטה הייתי (התרומות שם, לפי הב"ח שם); ויש סוברים שאפילו אם תפס אחר ההודאה ושתק הרי זו הוכחה שלא השטה (רמ"ה ונמוקי יוסף שם, לפי הש"ך שם).

הטמין עדים

הטמין עדים מאחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך, אמר לו הן, אמר לו רצונך שתודה לי בפני עדים והשיב לו מתיירא אני שמא תכפני לדין לשלם לך ואין לי - ואלמלא כן הייתי מודה לך, והעדים שומעים כל זה (טור חו"מ לב וטוש"ע פא יא) - ולמחר תבעו בדין ואמר תנהו לי, ואמר לו משטה אני בך - פטור (סנהדרין כט א; רמב"ם שם; טור שם וטוש"ע שם), ואין זו הודאה להעיד על פיה (טור שם), והוא הדין אם אמר לא היו דברים מעולם (רמב"ם שם), היינו שלא הודיתי לך כלל (ראה לעיל).

אמר לו רצונך שתודה לי בפני עדים ואמר לו הן, נחלקו ראשונים: יש אומרים שהודאה היא זו (טור חו"מ לב, בשם רמ"ה); ויש אומרים שאינה הודאה (טור שם, בשם הרא"ש), אם מפני שסוברים שאף בהודאה גמורה צריך שיאמר אתם עדי, או לפי שכיון שלא ידע שיש שם עדים אין זו הודאה גמורה (ש"ך חו"מ פא ס"ק יט).

היה לו להעלות על דעתו שעדים טמונים שם, כגון שאמר התובע ערים וישנים יהיו עליך עדים, שאם לא היו עדים טמונים שם לא היה אומר כן, אם הנתבע שתק הרי זו הודאה, ואם אמר לא, אינה הודאה; אבל אם לא היה לו להעלות על דעתו שיש שם עדים, והתובע אמר אתם עדי, וזה אינו יודע שיש שם עדים ושותק, אין הודאתו הודאה (טוש"ע חו"מ פא יג, על פי גמ' שם ב), ואין צריך אפילו לטעון משטה אני בך (ש"ך שם ס"ק כט). ואם יודע שיש שם עדים ואומר מתיירא אני שמא תכפני בדין - חייב (ש"ך שם ס"ק כו, על פי טור חו"מ לב ופא).

הודאת ציבור

ציבור שהודה, אינם יכולים לטעון משטים היינו[5], שאין דרך ציבור להשטות (ריב"ש שעו; רמ"א חו"מ פא א), או לפי שציבור אין צריך קנין (ראה ערך צבור), והרי זה כאילו נעשה קנין, וכל שנעשה קנין אינו יכול לטעון משטה (אורים שם סק"ו; נתיבות המשפט שם, חידושים סק"ה).

בשבועה

אמר מנה לפלוני בידי ונשבע על כך, הרי זה כאומר אתם עדי, ואינו יכול לומר משטה הייתי, ואם נשבעתי לבטלה השם יפרע ממני, ואתם מה לכם בכך, וכן אינו יכול לומר שכחתי כשנשבעתי וסבור הייתי שאני חייב לו, ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו כלום (התרומות מב ז, בשם תשובת הרי"ף; טוש"ע חו"מ פא כח), שחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור (טור שם; ש"ך שם ס"ק סח).

בפני עד אחד

המודה בפני עד אחר, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאין זו הודאה, אפילו אמר לו אתה עד, ואינו נשבע על פיו אם כפר בהודאתו, כדרך שכל עד אחד מחייב שבועה את הנתבע הכופר בעדותו (ראה ערך עד אחד וערך שבועת הדיינים), ואינו חייב על פיו אם הודה בהודאתו ואמר משטה הייתי, שכל זמן שלא הודה בפני שנים ואמר אתם עדי אינם אלא דברי רוח (המאור סנהדרין כט א; רא"ש בבא בתרא ג ל, בשם הראב"ד; טור חו"מ לב, בסתם, ופא, בשם המאור, והראב"ד שכתב בשם גאון; ש"ך חו"מ פא ס"ק כב).
  • ויש סוברים שהודאה חשובה היא זו להישבע על פיו של העד אם כפר בהודאתו, ולשלם על פיו אם הודה בהודאתו (רמב"ם טוען ז א; מלחמות לרמב"ן שם; רא"ש שם, בשמו; טור חו"מ פא, בשם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש; שו"ע שם י), ואינו נאמן לומר משטה הייתי במיגו שהיה יכול להכחיש את העד (ש"ך שם ס"ק כג; קצות החושן שם ס"ק יב).

בפני בית דין

תבעו והודה בפני בית דין, הרי זו הודאה גמורה, ואינו יכול לטעון משטה אני בך (התרומות מב א ו, בשם תשובה לקמאי; טור חו"מ פא, בשם תשובה לגאון; שו"ע שם ו וכב), ואין צריך שיאמר אתם עדי (טור חו"מ לט; רמ"א שם ז; סמ"ע פא ס"ק יז). וכן אינו יכול לחזור בו ולומר טעיתי, אלא בתוך כדי דיבור (התרומות שם; טוש"ע חו"מ פא כב), אבל בתוך כדי דיבור יכול לחזור בו, אפילו תבעו והודה (ש"ך שם ס"ק נו; נחל יצחק פא כב)[6].

בית דין פחות משלושה

הודאה בפני יחיד מומחה, נחלקו בה ראשונים:

  • יש אומרים שאינה הודאה אלא אם כן הודה בפני בית דין של שלשה, אבל אם הודה בפני יחיד מומחה, אין הודאה זו כלום (רמב"ם סנהדרין ה יח; התרומות שם; טור חו"מ ג, בשם הרמב"ם, ושם פא, בשם גאון), וכן הלכה (שו"ע חו"מ פא כב, לפי סמ"ע שם ס"ק מח, וש"ך ס"ק נה; ים של שלמה בבא קמא י יא; ש"ך חו"מ ג סק"ח). ואף על פי שלענין דין מומחה דן יחידי (ראה ערך בית דין), מכל מקום אינו חשוב בית דין, ולהודאה צריך בית דין, שהם שלשה (רמב"ם שם).
  • ויש אומרים שאפילו הודה בפני יחיד מומחה, הודאתו הודאה (טור חו"מ ג, בשם הרא"ש).

מומחה שהמחוהו רבים עליהם - יש סוברים שלדברי הכל חשוב כבית דין של שלשה אף לענין הודאה (סמ"ע ג סק"ז, על פי הרמ"א שם); ויש שאינם מחלקים בין מומחה סתם להמחוהו רבים עליהם (ש"ך שם סק"ח).

היו שני מומחים, יש סוברים שדינם כיחיד מומחה, וההודאה לפניהם תלויה במחלוקת הראשונים בהודאה לפני יחיד (סמ"ע שם); ויש סוברים שבשנים מומחים לדברי הכל הודאה לפניהם הודאה, ועד כאן לא נחלקו אלא בהודאה לפני אחד, מפני שיכול להכחישו ולומר שקר אתה דובר, ולכן אפילו שאינו מכחישו אין הודאתו בגדר הודאת בית דין, לדעת הסוברים כן, אבל בשנים שאינו יכול להכחישם, והם מומחים שדיניהם דין, הכל מודים שהודאה היא זו (תומים שם סק"ד).

בכתב

הודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה, הרי זה כאומר אתם עדי, ואינו יכול לומר משטה אני בך (שו"ע חו"מ פא יז, על פי שו"ת הרא"ש סה א, והטור שם, בשם הרא"ש), וכן אם הודה בקנין או במעמד שלשתן (שו"ע שם), אבל יכול לטעון טעיתי, אם יש לו מיגו שיכול היה לומר פרעתי (ש"ך שם ס"ק מג).

הודה בפני עדים בלא קנין

הודה בפני עדים בלא קנין, אף על פי שאמר להם כתבו שטר: יש אומרים שאם לא אמר אתם עדי אינה הודאה, ויכול לטעון משטה הייתי (בית יוסף חו"מ לב, על פי שו"ת הרא"ש סה ג; שו"ע חו"מ פא יח); ויש אומרים שבודאי הודאה היא, שכשאומר כתובו אין לך יחוד עדים גדול מזה (ש"ך שם ס"ק מח, על פי רמב"ם עדות יז ד).

המוסר שטר לחברו

המוסר לחברו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה, אף על פי שלא אמר אתם עדי, הרי זו הודאה (רש"י כתובות קא ב ד"ה ה"ג לעולם; טור חו"מ מ; שו"ע שם פא יט), כגון שכתב לו בכתב ידו אני חייב לך מנה, ולא חתם - וגם לא כתב אני פלוני חייב לך מנה, שהרי זה כחתימה (תוספות שם ד"ה דאמר) - ומסר לו את השטר בפני עדים (רש"י שם; טור שם); וכן אם כתב פלוני חייב לפלוני מנה, אף על פי שאינו כתב ידו, שכיון שאמר לו בפני עדים, כאילו אמר לו אתם עדי הוא (טור שם), וכן אם אמר לו בעל פה אני חייב לך מנה בשטר בפני עדים, הרי זו הודאה אף על פי שלא אמר אתם עדי (ש"ך שם).

כשנתברר שטעה

המודה לחברו בחזקת שהוא חייב לו, או מסר לו שטר בעדים ועדים חתומים עליו, ואחר כך נתברר שטעה, אין זו הודאה (התרומות סד ד, על פי גיטין יד א; טור חו"מ מ; שו"ע חו"מ פא כ).

בלי תביעה

טענת השטאה

הודה בעל הדין מעצמו, בלי שתבעו התובע, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאפילו אם הודה בפני עדים ולא אמר אתם עדי, וכל שכן אם הודה בפני בית דין, אינו יכול לטעון משטה אני בך (רא"ש סנהדרין ג כה, בשם רבנו תם; נמוקי יוסף שם כט א, בשם יש מפרשים; טוש"ע חו"מ פא ה, ורמ"א שם כא), שאינו יכול לומר משטה אני בך אלא כשחברו היה משטה בו ותובעו דבר שלא היה חייב לו, אבל אם לא תבעו, לא היה לו להודות מעצמו בכדי לשטות בו (רא"ש שם, בשם רבנו תם; סמ"ע שם ס"ק טו).
  • ויש אומרים שיכול לטעון כן (התרומות מב א; המאור סנהדרין שם; רא"ש בבא קמא ג טו, בשם הרמ"ה; מרדכי בבא מציעא ריז, בשם רב האי גאון במשפטי שבועות; ש"ך שם ס"ק יב, בדעת הרמב"ם והראב"ד), ולא עוד אלא שמהם סוברים שאפילו אם הודה בפני בית דין, שאינו יכול לטעון משטה, מכל מקום בהודה מפי עצמו יכול לטעון משטה, וזוהי ששנינו בהודה מפי עצמו שיכול לחזור (רא"ש שם, בשם הרמ"ה; ש"ך שם, בדעת רב האי גאון והרי"ף והרא"ש); ומהם סוברים שאין הדברים אמורים אלא בהודה חוץ לבית דין, ולא אמר אתם עדי, אבל הודה בבית דין אפילו מעצמו אינו יכול לחזור בו (התרומות שם, בשם תשובה לקמאי)[7].

טענת טעות

הכל מודים שיכול לחזור בו בטענת טעיתי, שכן שנינו: הודאת בעל דין כמאה עדים, במה דברים אמורים כשטענו והודה לו, אבל אם הודה מפי עצמו, יכול הוא לחזור בו, שהפה-שאסר-הוא-הפה-שהתיר [ראה ערכו] (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) א י), הרי שיכול לחזור בו בהודה מפי עצמו יותר מהודה על תביעתו של חברו, והדברים אמורים לדעתם, כשאומר טעיתי (ש"ך שם ס"ק נו).

טענת השבעה

וכן יכול לטעון טענת השבעה, היינו שהודיתי כדי שלא להשביע את עצמי (ראה ערך אדם עשוי שלא להשביע את עצמו) אלא שצריך שבועת-היסת (ראה ערכו), אם תובעו עכשיו טענת ברי אתה חייב לי, ואם תרצה לכפור הרי עדים שהודית בפניהם, אבל אם אינו תובעו אלא מחמת הודאתו, אף שבועה אינו צריך (רא"ש סנהדרין שם; טוש"ע חו"מ פא יד), שהרי זו טענת ספק, שאין משביעים עליה (ש"ך שם ס"ק לז).

וכשנשבע על טענת זו - יש סוברים שנשבע סתם שאינו חייב לו, ואינו צריך לכלול בפירוש שלא הודה אלא משום שלא רצה להשביע את עצמו (סמ"ע שם ס"ק לו); ויש סוברים שצריך להישבע בפירוש שלא חייב לו, ושלא הודה אלא שלא להשביע (ש"ך שם ס"ק לו, על פי רבנו ירוחם ג ו ופסקי רקנטי שח).

באמתלא אחרת

באמתלא אחרת, מלבד זו של השטאה והשבעה, נחלקו הדעות אם יכול לחזור בו מהודאתו שלא על ידי תביעה (מרדכי בבא בתרא תרכ; מהר"י בן לב א ו; שב שמעתתא ו יב, בשמו); או שבממון אין אמתלא מועילה כלל, מכיון שהודאת בעל דין לענין ממון כמאה עדים, ומה תועיל אמתלא לענין ממון (חלקת מחוקק קטו ס"ק כב; בית שמואל שם ס"ק כד; נודע ביהודה קמא אה"ע ס; קצות החושן פ סק"א).

כשלא אמר אתם עדי

המודה מפי עצמו ולא אמר אתם עדי, יש מהראשונים כתבו שיכול לחזור ולטעון לתת מתנה נתכוונתי, וכל זמן שלא קנית עדיין אני יכול לחזור בי, אבל כשתבעו והודה אינו יכול לטעון (שיטה מקובצת בבא מציעא ג א, בשם הר"ש ממונטפלייר).

הודאה על ידי תביעה של אחר

הודאה על ידי תביעה של אחר, לא של בעל דבר, כגון ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי, ואמר שמעון הן, ואמר ראובן אתם עדי, נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שהרי זו הודאה, וכשיבוא לוי לתבעו אינו יכול לומר משטה הייתי, אף על פי שלא בא ראובן בהרשאה מלוי, ולא עוד אלא שלסוברים בהודה מעצמו אינו יכול לטעון משטה אני (ראה לעיל) אפילו שלא אמר ראובן אתם עדי אינו יכול לומר ללוי משטה הייתי, שהרי לא תבעו, ולא השטה בו שישטה בו בהודאתו אף הוא (התרומות מב א), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ פא כד).
  • ויש אומרים שאין זו הודאה, כל שלא הודה לבעל דבר עצמו (תוספות בבא קמא קח ב ד"ה תבעו), ואפילו הודה בפני בית דין מומחים וסמוכים, וכל שכן אם הודה בפני עדים ולא אמר אתם עדי (קצות החושן שם ס"ק כג, לדעה זו).

הודאה מתוך כפירה

אף הודאה שאינה מפורשת, אלא שהיא יוצאת מתוך כפירתו, הודאה היא, ולכן כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דומה (בבא בתרא ו א; רמב"ם טוען ו ג; טוש"ע חו"מ עט א), שכל מי שאינו לוה אינו פורע (רש"י שם ד"ה לא היו). ולפיכך אם טענת לא לויתי אין מקבלים, לא יוכל לומר אחר כך לויתי ופרעתי, שכבר הודה שלא פרע, כגון האומר לחברו מנה לי בידך, אמר לו - בפני עדים - הן, למחר אמר לו תנהו לי, ואמר לו אין לך בידי - שלא היו דברים מעולם (גמ' שם) - חייב (משנה שבועות לח ב), שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דומה (בבא בתרא שם), ולכן אם אפילו אחר שאמר לא היו דברים מעולם חזר ואמר פרעתי - אינו נאמן, שכבר הודה שלא פרע בשעה שאמר לא היו דברים מעולם (ר"י מיגש שם).

כשעדים מכחישים הכפירה וההודאה

בהודאה מתוך כפירה, ועדים מכחישים גם את הכפירה וגם את ההודאה, כגון האומר לחברו מנה הלויתיך, והוא כפר - בבית דין (רמב"ם טוען ו ג; טוש"ע חו"מ עט א) - ואמר לא היו דברים מעולם, ובאו שני עדים ואמרו שלוה ממנו מנה ופרעו, והמלוה אומר לא נפרעתי, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שמכיון שאותם העדים שאמרו שלוה אומרים שפרע - פטור (אביי בשבועות מא ב), וממה נפשך, אם נאמין לעדים הרי אומרים שפרע, ואם נאמין ללוה הרי אומר שלא לוה מעולם (התרומות יא א).
  • ויש אומרים שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי (רבא בגמ' שם), שכיון שלפי דיבורו לא לוה, הרי לא פרע, ונאמן הוא בזה, שהודאת בעל דין כמאה עדים, ועל ההלואה העדים נאמנים, וחייב לשלם (רש"י שם ד"ה כאומר), שעדותם שלוה היא זכות המלוה ונאמנים, ועדותם שפרע היא זכות הלוה, והרי הוא מודה שלא פרע (התרומות שם), ונאמן על עצמו יותר ממאה עדים (טור ורמ"א שם), ולכן אין אנו אומרים אף שהודאת בעל דין כמאה עדים, הרי יש כאן עדים נגד עדים, והעמד אדם על חזקתו שהוא כשר ולא הוחזק כפרן, אלא שכיון שנאמן יותר ממאה עדים, הודאתו עיקר ואחריה אנו הולכים (ט"ז שם ד"ה יותר), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשהלוה חזר ואמר פרעתי

ולא זו בלבד כשהלוה עדיין עומד עכשיו בטענתו הקודמת שלא לוה, אלא אפילו חזר ואמר פרעתי - אינו נאמן, שכבר הוחזק כפרן (ש"ך שם סק"ג; באור הגר"א שם סק"ה)[8].

כשאומר שטעה במה שהודה

המודה לחברו שהוא חייב לו, וחזר ואמר שטעה במה שהודה, נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו נאמן, ואפילו עדים העידו כדבריו, שהרי באומר לא לויתי אין הודאתו אלא מתוך כפרנותו, ואף על פי שבאו עדים ואמרו שפרע אין משגיחים בהם וחייב לשלם, כל שכן אם הודה בפירוש, שאינו נאמן אחר כך לטעון שטעה (רשב"א שם, בשם הר"י מיגש, ובבא מציעא ג ב; חידושי הר"ן בבא מציעא שם; נמוקי יוסף שם, וטור חו"מ עט, בשם הר"י מיגש).
  • ויש אומרים שהמודה בבית דין שהוא חייב, ואמר אחר כך נזכרתי שפרעתי, ועדים מעידים שפרע, הרי זו עדות מועילה ועושים על פיהם, שהרי לא הכחיש עדיו, ואינו כאומר לא לויתי מעולם (רמב"ם טוען ז ז; נמוקי יוסף שם וטור שם, בשמו), וכן הלכה (שו"ע שם ג). ודוקא שטען שפרע קודם שבאו העדים, אבל אם באו העדים תחילה - אינו נאמן, שהרי אינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים, וכיון שהודה שהוא חייב, אנו סומכים על דבריו יותר ממאה עדים (נמוקי יוסף שם, לדעה זו; רמ"א שם).

הטוען מתחילה לא לויתי, ואחר כך טוען שלוה אבל פרע

הטוען מתחילה לא לויתי, ואחר כך קודם שבאו העדים שלוה ופרע טען נזכרתי שלויתי אבל פרעתי, יש מהראשונים סוברים שאף בזה נאמן, לדעת הסוברים שיכול לטעון נזכרתי שפרעתי לאחר שהודה שהוא חייב, שהאומר לא לויתי לא גרוע מאומר לא פרעתי, והאומר לא פרעתי כמודה שחייב, והרי אחרי הודאת חיוב נאמן לומר פרעתי (נמוקי יוסף שם, בדעת הרמב"ם); אבל האומר לא לויתי אחר שהודה שחייב, גרוע יותר מאומר פרעתי, לפי שהוא מכחיש לגמרי מה שטען, אבל פרעתי אינה הכחשה למה שטען שהיה חייב, אלא שנזכר שפרע (נמוקי יוסף שם), אבל אם כשאמר תחילה לא לויתי באו עדים והכחישוהו ואמרו שלוה, ואחר כך טען נזכרתי שלויתי ופרעתי והביא עדים שפרע - חייב, ואף על פי שהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, והרי זה כטוען שחייב, שנאמן לומר אחר כך פרעתי, מכל מקום כאן גרוע יותר כשטוען לא לויתי משהיה טוען שהוא חייב, שאף על פי שהכוונה אחת, מכל מקום יש כאן הכחשה בדבריו כשאומר תחילה לא לויתי, וחוזר ואומר לויתי ופרעתי, ואנו סומכים על העדים שלוה, ועל עדי הפרעון אין סומכים כיון שהכחישם במה שאמר לא לויתי וכלא פרעתי דומה (נמוקי יוסף שם; ש"ך שם סק"ט, ונתיבות המשפט שם סק"ב, בשמו).

כשחב לאחרים

כשאומר שהשטר שטר אמנה

אין הודאת בעל דין מועילה במקום שחב על ידי כך לאחרים (קדושין סה ב), ולכן מלוה שאמר על שטר בידו שהוא שטר-אמנה (ראה ערכו), אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה השטר, אין משגיחים על הודאתו, שהרי בהודאה זו הוא חב ומפסיד את אחרים הנושים בו (כתובות יט א, ורש"י ד"ה שחב לאחרים; רמב"ם מלוה ב ו; טוש"ע חו"מ מז א), ושמא קנוניא הם עושים לאבד את זכותו של זה שהמלוה חייב לו (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואפילו לא נודע בשעת הודאתו שהוא חב לאחרים, ונודע אחר כך, נגלה הדבר למפרע שכיוון לחוב לאחרים, ואינו נאמן (רא"ש שם ב ט; טוש"ע שם)[9].

כשאומר שהשטר פרוע

אמר המלוה פרוע הוא השטר, והוא חב לאחרים, נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שנאמן, כיון שהשטר עומד לגביה (התרומות נא ב, בשם ראב"י; רמב"ן שם, בדעת הראב"ד), ונמצא שאינו מבטל את השטר, מה שאין כן בטענת אמנה, שמבטל את השטר (התרומות שם).
  • ויש אומרים שאינו נאמן, והלכה רווחת היא בשום דבר שחב לאחרים אינו נאמן בשום הודאה, ואילו היה שטר פרוע היה לו לקרעו, או שללווה היה שובר (תשובת הראב"ד בתרומות שם; רמב"ן שם; רא"ש שם; רמב"ם שם), וכן הלכה (טוש"ע שם), והוא הדין בכל דבר המבטל את השטר (ש"ך ס"ק א).

המוכר שטר חוב והודה שהוא פרוע או אמנה

אבל המוכר שטר חוב לחברו בכתיבה ומסירה (ראה ערך מכירת שטרות), והודה אחר כך שהוא פרוע - או אמנה הוא, וכל דבר המבטל את השטר (ש"ך חו"מ סו ס"ק לה) - הרי הוא נאמן במיגו שהיה יכול למחול לו, שהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו - מחול (ראה ערך הנ"ל. רמב"ם מלוה טז ז, ומגיד משנה שם; רמב"ן שבועות מח ב; רא"ש שבועות ז יד, ור"ן שם, בשמו; טוש"ע חו"מ סו יא; ש"ך שם ס"ק לה), או שטענת פרוע עצמה הרי זו כמחילה (מגיד משנה שם).

כשלא הוחזק בבית דין

ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שאין הדברים אמורים שאינו נאמן לומר אמנה או פרוע הוא, אלא כשהשטר הוחזק בבית דין - דהיינו שנתקיים בבית דין (ראה ערך קיום שטרות. סמ"ע מז סק"ג)[10] - או שהוא ביד שליש (ראה ערכו), שאם לא כן הרי הוא נאמן במיגו שהיה יכול להצניע את השטר או לשרפו (תוספות כתובות יט א ד"ה וכגון, על פי סנהדרין לא ב; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם א; אורים שם סק"ו; נתיבות המשפט שם, חידושים סק"ג).
  • ויש אומרים שאפילו השטר תחת ידו אינו נאמן במיגו שהיה יכול להצניעו או לשרפו, לפי שחזקה כל מה שתחת יד אדם הוא שלו - ואם כן חזקה ששטר זה הוא בחזקתו (ש"ך שם סק"ו) - ואין מיגו מועיל במקום חזקה (מגיד משנה מלוה א ד, ושם ב ו, בשם הרמב"ן ובדעת הרמב"ם; ש"ך שם, בדעת הסמ"ג; שו"ת הרשב"א א אלף צג)[11].

כשהודה בפני הלוה

ואם הודה שהוא אמנה בפני הלוה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא באומר שלא בפני הלוה, שיכול לומר ללוה לא הודיתי אלא כדי להשתמט מבעל חוב, אבל אם אמר כן בפני הלוה - הודאתו הודאה, שהרי הלוה יכול לתבוע שיכתבו לו בית דין שטר הודאה שהודה בפניהם (תשובת הראב"ד בתרומות נא ב ג).
  • ויש אומרים שאין הבדל כשחב לאחרים בין כשהמלוה מודה שאמנה הוא בפני הלוה או שלא בפניו, שאפילו טען הלוה אמנה או פרוע הוא והודה לו המלוה - אין הודאתו הודאה (רמב"ם מלוה ב ו).

כשהודה ויש לו שטר חוב אחר, ואין לו נכסים כדי שיגבו שניהם

וכן כל מי שיש עליו שטר חוב, והודה לאחר מעצמו בחוב אחר, אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם, גובה בעל השטר בלבד, שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה (רמב"ם שם). יש סוברים דוקא שהודה מעצמו, אבל אם תבעוהו על פי עדי הלואה והודה - הודאתו הודאה (כסף משנה שם); ויש סוברים שלעולם אין זו הודאה, כל שיכול היה לומר פרעתי, ואינו חייב אלא בהודאתו (ש"ך חו"מ צט סק"ג).

פרע לבעל חובו ובא לגבות מן הלוה

פרע המלוה לבעל חובו אחר הודאתו שאמנה היה השטר, ובא עכשיו לגבות מן הלוה, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהרי זה יכול לגבות, כיון שמתחילה כשהודה לא היה נאמן לגבי אחרים, ואנו אומרים להשתמט מהם אמר כן, אף לגבי הלוה אין תופסים אותו בכך, שהרי אם לא היה פורע לאחרים משלו היו מוציאים מן הלוה ונותנים לו, לפיכך גם עכשיו שפרע משלו גובה מן הלוה, שאינו גרוע מאחרים (רא"ש כתובות ב ט, בשם הראב"ד; מגיד משנה מלוה ב ו, בשם הראב"ד והרשב"א)
  • ויש מחלקים: אם תבעו בעל חוב ללוה, ובא המלוה ואמר אמנה הוא, לא אמר כן אלא כדי לדחות את בעל חובו, ולפיכך הוא חוזר וגובה בו, אבל אם אמר המלוה מעצמו, בלי תביעת בעל חוב, נאמן הוא לגבי עצמו, שאינו חוזר וגובה בו, אף על פי שאינו נאמן לגבי בעל חובו, שבעל החוב יכול לגבות ממנו (רא"ש שם, בשם רבנו יונה, והסכים עמו), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ מז א).

מקבל מתנה האומר שלא זכה בה

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו בלשון שמשמעותו שלא זכה בה מעולם, דבריו קיימים, שהודאת בעל דין כמאה עדים (גיטין לב א, ורש"י ד"ה בטלה; רמב"ם זכיה ד יג; טור חו"מ רמה, ורמ"א שם י), ואפילו שהוא חב לאחרים בהודאתו, כגון שיש למקבל בעל חוב (רש"י שם; טור שם, בשם רש"י והרא"ש; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; רמ"א שם), שמאחר שלא היתה בחזקתו עד עתה - נאמן עליה (רשב"א שם; טור שם; רמ"א שם), ואינו דומה לאומר שטר אמנה הוא זה שאינו נאמן, שהשטר מקויים ובחזקתו עומד, והרי זה כאומר על שדה המוחזקת שהיא שלו שאינה שלו במקום שחב לאחרים, אבל מתנה זו אינה שלו, ומכח זכייתו בא בעל חוב לטרפה, ונאמן לומר לא קיבלתי בתורת זכייה (רשב"א שם)[12].

כשבהודאתו מוציא לעז זנות על אחרים

המודה באופן שעל ידי כך הוא מוציא לעז של זנות על אחרים, כגון האומר פתיתי בתו של פלוני, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שמשלם בושת (ראה ערכו) ופגם (ראה ערכו) על פי עצמו (סתם משנה כתובות מא א), וכן הלכה (רמב"ם נערה בתולה ב יב, וסנהדרין ה יד).
  • ויש אומרים שאינו משלם, לא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני (רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בגמ' שם) ויוציא עליה לעז מזנה בעיר (רש"י שם ד"ה לא כל הימנו). ואפילו אם היא מרוצה שיהיה עליה הלעז כדי להשתכר הממון, מכל מקום אי אפשר שאין אחד מבני המשפחה באיזה מקום שהוא שאינו מרוצה בכך, ואין עלינו לעשות דבר להחזיק בושתם (גמ' שם, ורש"י ד"ה ניחא לה וד"ה לא ניחא להו)[13].

הודאת התובע

כשמודה שאין הנתבע חייב לו

התובע שמודה שאין הנתבע חייב לו, אינו צריך שיאמר אתם עדי, שלא אמרו שהמודה יכול לומר משטה אני בך אם לא אמר אתם עדי, אלא בהודאת הנתבע ולא בהודאת התובע (התרומות מב ה, בשם תשובה לקמאי; מרדכי סנהדרין תשב; ריטב"א בבא בתרא מז א, בשם רבותיו; רבנו ירוחם ג ה, בשם רס"ג; טוש"ע חו"מ פא כט), כגון המודה לחברו בפני עדים קיבלתי ממך כך וכך מחוב שיש לי עליך, בין שהוא מלוה בשטר ובין שהוא מלוה בעל פה, אין צריך לומר אתם עדי (טוש"ע שם), והרי זה דומה למי שפרע חוב בפני עדים, שהמעשה נגמר בראייתם, ואין צריך לומר אתם עדי, ואף ההודאה הפוטרת את חברו אינה מחוסרת כלום, ואין צריך לומר אתם עדי (התרומות שם).

כשמודה שמחזיק בשדה שלו

וכן מי שהודה לחברו שבדין הוא מחזיק בשדה שלו (וראה ערך חזקת קרקעות) - שמכרה או שנתנה לו - אינו יכול לחזור ולתבעה ממנו, אף על פי שלא אמר בשעת הודאתו אתם עדי, שכיון שבא בהודאתו לפטור את חברו במה שבידו אינו יכול לומר משטה אני בך (ריטב"א שם).

כשחזר להיות תובע

וכן הנתבע שחזר להיות תובע, כגון האומר לחברו מנה לך בידי הילך מהם חמשים, אף על פי שעל החמשים, שעדיין לא נתן, אם לא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך, מכל מקום לגבי החמשים שכבר נתן, אינו יכול לומר משטה אני ולתבעם מהמלוה, ומה שנתן נתן (התרומות מב ו; שו"ע חו"מ פא כו)[14].

הודאות סותרות

הודאות של שני בעלי דינים הסותרות זו את זו, כגון האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתת לי, אנו אומרים שזיכה לו על ידי אחר (ראה ערך זכיה. תוספתא בבא בתרא (ליברמן) י א; גיטין מ ב; רמב"ם זכיה ד יב, ומגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ רמה ד), אבל אמר כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים (תוספתא בבא בתרא שם; גיטין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ה), והנותן אוכל פירות השדה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואף על פי ששניהם בעלי דין ושניהם מודים, אין אומרים הודאת בעל דין לגבי הנותן, שהנותן לפעמים סבור שקיבל מידו וזכה בה, והוא לא קיבל (תוספות שם ד"ה הודאת) שהמקבל זכור יותר מהנותן, שהנותן קדמה לו מחשבה לתת קודם שיתננה, ופעמים סבור שנתן מפני שעלה בדעתו ליתן והוא לא נתן, אבל המקבל אם קיבל במה יטעה וישכח (שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן קיז, בשם התוספות; ריטב"א גיטין שם, בשם יש מפרשים; סמ"ע שם סק"ח)[15].

כשבן המקבל סותר דברי הנותן

ואם בן המקבל הוא שאמר לא נתת לאבי שדה זו, והוא אומר כתבתי ונתתי לו, מניחים הפירות ביד שליש עד שיוודע הדבר איך היה (גמ' שם, ורש"י ד"ה הא באבא; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמא יבואו עדים שזה מכרה לאביו, והוא לא ידע (רש"י שם). ודוקא כשהבן אומר אני הייתי במעמד שאתה אומר שנתת לאבי, וראיתי שלא נתת לו כלום - שמשלשים, ואין אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים, כיון שהבן לא קיבל בידו השטר, ושמא טעה וסבר שאביו לא קיבל וקיבל, אבל אם לא היה באותו מעמד - היינו שלא אמר בפירוש שהיה באותו מעמד (סמ"ע שם ס"ק יא), או שאומר ששמע מאביו שלא קיבל אותה (ט"ז שם ו ד"ה אבל) - דינו כאומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתת לי, שהרי היא של המקבל (טור שם; שו"ע שם ו, בשם יש מי שאומר)[16].

טענו חטים והודה לו בשעורים

טענו חטים והודה לו בשעורים, פטור אף מן השעורים (בבא קמא לה ב; רמב"ם טוען ג י; טוש"ע חו"מ פח יב) שהרי זה אומר אין לי בידך שעורים, ונמצא דומה למי שאמר לחברו בבית דין מנה לך בידי, ואומר לו האחר אין לי בידך, שאין בית דין מחייבים אותו ליתן לו כלום (רמב"ם שם), ואף כאן הודאת בעל דין של התובע שאינו חייב לו שעורים כמאה עדים, ולפיכך אפילו יש עדים על השעורים - פטור, שהודאת בעל דין של התובע כמאה עדים (התרומות ז ב; רא"ש שם ג טו; מאירי שם, בשם גדולי הדורות; טור שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר)[17]; ויש מפרשים הטעם שפטור אף משעורים, מפני שהתובע מחל על השעורים, מאחר שלא תבעו (רש"י שם ד"ה פטור; תוספות שם ד"ה לימא), ולפיכך אפילו יודע הנתבע בעצמו שחייב לו השעורים, פטור לשלם לו, שהרי מחל לו התובע (רמ"א שם)[18].

ודוקא כשאמר לו חטים הלויתיך ביום פלוני ובשעה פלונית, והלה אומר שעורים היו, שאילו הלוהו שניהם היה טוען על שניהם, אלא ודאי הודאה היא זו שלא הלוה לו שעורים, אבל אם טענו סתם חטים וזה הודה בשעורים - חייב, שאין אדם מוחל על שאר תביעות אם לא תבע אלא אחת (רא"ש וטור שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), והוא הדין אם טענו סתם, בלי זמן ידוע, והתובע מחזיק בטענתו אחר דברי הנתבע ומשיב אתה חייב לי חטים, שפטור משעורים, שהרי זו הודאה (רבנו ירוחם ג ב).

ויש מהראשונים מפרשים הטעם שפטור משעורים לא מפני הודאת בעל דין של התובע, ולא מפני שמחל לו, אלא מפני שהודאת הנתבע שחייב בשעורים אינה הודאה לחייבו, שכיון שהודאתו היתה בלי תביעה הרי זה יכול לומר משטה אני בך (ראב"ד בבא קמא שם; התרומות ז ב, בשמו; רא"ש בבא קמא שם, בשם הרמ"ה; ש"ך שם ס"ק טז), ולדבריהם אם יש עדים על השעורים - חייב (ש"ך שם), ואף אם אין עדים אינו פטור אלא אם חזר בו מהודאתו ואומר מצחק הייתי, אבל אם עומד בהודאתו - חייב לשלם שעורים (התרומות והרשב"א שם, בשם הראב"ד); ויש שכתב שאף אם לא טען משטה הייתי, בית דין טוענים לו, אלא אם כן אחר שפטרוהו בית דין חזר התובע וטען יתן לי השעורים שהודה, אז צריך שישיב זה משטה הייתי (ש"ך שם ס"ק כב, בדעת הרא"ש שם, בשם הרמ"ה).

כשתפס השעורים

תפס התובע את השעורים, נחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שאין מוציאים מידו (רי"ף שם; רמב"ם שם; שו"ע שם; ש"ך שם ס"ק כא), שכיון שהוא מוחזק יכול לומר יודע אני בעצמי שלא הודיתי ולא מחלתי, אלא שלא רציתי לתבוע הכל בפעם אחת (סמ"ע שם ס"ק כו), וכן לטעם של משטה אני, מכיון שתפס וזה שתק, הודאתו שחייב בשעורים הודאה גמורה (ש"ך שם ס"ק כב. וראה קצות החושן שם סק"ט).
  • ויש אומרים שמוציאים מידו (תוספות שם לו א ד"ה ראוי; רא"ש שם; טור שם, בשמו; ים של שלמה שם ג לו), שלדמי חטים אינו יכול לתפסם, כיון שכפר לו בהם, ולשעורים אין התפיסה מועילה, שכבר הודה שאינו חייב לו שעורים, או שמחל לו שעורים, אלא אם כן תפס שלא בפני עדים, שנאמן מתוך שיכול לומר לא תפסתי (רא"ש שם).
  • ויש מחלקים: אם תפס קודם שתבע והודה - מועילה התפיסה, שיכול לומר לא תבעתי השעורים מפני שהייתי מוחזק בהם ואין זו הודאה, אבל תפס אחר שעמד בדין והודה לו, אין התפיסה מועילה, כיון שכבר הודה שאין לו בידו שעורים (התרומות ז ב, בשם התוספות; רבנו ירוחם ג ב; טור שם, בשם יש מחלקים; רמ"א שם, בשם יש אומרים, והסכים עמם), אבל לטעם שפטור משעורים מפני השטאה, אף בתפס לאחר שעמד בדין מועיל (ש"ך שם ס"ק כב וכד)[19].

כשפוסל עליו עדים

מי שאמר בבית דין על עדים שחתמו בשקר, שוב אין עדותם מועלת לו לעולם, כיון שהודה בעצמו שהם עדים פסולים, שחתמו פעם אחת שקר (תוספות כתובות מד א ד"ה איכא; רא"ש שם ד ה; ר"ן שם), ולפיכך שני שטרות של מכירה או מתנה שיצאו על שדה אחת ללוקח אחד, ואין זמנם שוה, שביטל שני את הראשון, ולא קנה את השדה אלא מזמן השני (גמ' שם), לדעת הסובר שהטעם הוא מפני שהלוקח הרי זה כהודה שהשטר הראשון פסול הוא (ראה גמ' שם), אותם העדים פסולים הם ללוקח זה, ואם יש לזה הלוקח שום שטר אחר שעדים אלו חתומים עליו - אותו השטר פסול, שהרי הודה שהעדים פסולים (גמ' שם, ותוספות שם), ואינם פסולים אלא לזה הלוקח בלבד, אבל לא למוכר, שהרי הוא לא הודה שהם פסולים, אלא שנוח לו שתהיה חלה המכירה מזמן מאוחר יותר ולכן עשה לו שטר שני, וכל שכן שאינם פסולים לכל העולם (ר"ן שם)[20].

ואין הדברים אמורים אלא כשמודה דבר שהוא לחובתו, והעדים מכחישים הודאתו ומעידים לזכותו, ואז פסולים העדים אפילו לעדות אחרת שיעידו לזכותו, אבל כשהוא אומר לזכותו, ועדים מכחישים אותו ואומרים לחובתו, אינו פוסל העדים כלל, ויכול להביאם לעדות אחרת, שאם לא כן כל לוה שאומר לא לויתי, והעדים מעידים שלוה - יפסלו העדים נגד לוה זה לעדות אחרת, שהרי אומר שעדי שקר הם, אלא שבמה שטוען לזכותו אינו פוסל העדים (נתיבות המשפט כ א).

כשלא מצא עדים

בעל דין שאמרו לו הדיינים להביא עדים או ראיה, ואמר אין לי, אף על פי שמצא אחר כך, אינו כלום (תנא קמא במשנה סנהדרין לא א; רמב"ם סנהדרין ז ו; טוש"ע חו"מ כ א)[21], שאחר שאמר אין לי עדים, אנו אומרים עדי שקר הם ששכר אותם אחר שראה שנתחייב (רש"י שם ד"ה הרי זה; סמ"ע שם סק"ג). ואפילו אם ניכר הדבר שלא שכרם, מכל מקום כיון שאמר אין לי עדים, שוב אין מקבלים עדותם (סמ"ע שם), שהרי הודה שהם פסולים (נתיבות המשפט שם סק"א).

ואם נפסלו להבא, נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שנפסלו העדים עבורו להבא, שאם יוציא עוד שטר בעדים אלה אף על איש אחר הם פסולים נגדו, שהרי אנו אומרים ששכרם לעדות שקר (נתיבות המשפט שם, על פי כתובות מד א).
  • ויש אומרים שלאו דוקא אמרו ששכר עדי שקר, אלא הרי זה כאילו הודה שהעדים טועים, ושלא במתכוין שקרו, ולא פסלם כלל (תומים שם סק"ב; ערוך השלחן שם ב). ומכל מקום אם כשאמרו לו בית דין הבא עדים אמר אין לי, וכשחייבוהו וראה שנתחייב אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני (ראה סנהדרין לא א), ניכר הדבר שעדי שקר הם, ופסולים לכל עדויות של אותו האיש (ערוך השלחן שם).

עד אחד אומר מנה ועד אחד אומר מאתים

עד אחד אומר מנה הלוהו ראובן לשמעון, ועד אחד אומר מאתים הלוהו, שהלכה יש בכלל מאתים מנה, ואין כאן הכחשה, שהרי שניהם מעידים על מנה, ובאותו מנה, אין מכחישים זה את זה (ראה ערך דרישה וחקירה), נחלקו ראשונים בדינו:

  • יש אומרים שאם התובע תובע כשיעור שתי העדויות - יש לו מנה, אבל אם תובע רק אחת מהן, הרי הוא מודה שהעד השני משקר, והודאת בעל דין כמאה עדים, ונמצא שאין לו אלא עד אחד (חידושי הר"ן סנהדרין כט ב, בשם הרמב"ן, והסכים עמו), וכן הלכה (טור ורמ"א חו"מ ל ב).
  • ויש אומרים שאפילו כשתובע כשיעור אחת מהתביעות, אין כאן הודאה לפסול העד, ואנו אומרים יש בכלל מאתים מנה (חידושי הר"ן שם, בשם הראב"ד; נמוקי יוסף בבא בתרא מא ב).

כשמשים עצמו רשע

אין הודאת בעל דין כמאה עדים אלא בממון, אבל לא לעונש מלקות ולפסול את עצמו, ולא לקנס, לפי שאין-אדם-משים-עצמו-רשע (ראה ערכו. רש"י יבמות כה ב ד"ה ואין אדם; שו"ת הרא"ש יא ו).

וכן בחיוב מיתה - הבא לבית דין ואמר הרגתי את הנפש, או בעלתי בעילה אסורה, הוא פטור מכל דינים שבעולם, בין מדיני מלקות בין מדיני מיתת בית דין, שאין אדם משים עצמו רשע (שו"ת הרא"ם א עא), ונחלקו במקור הדין:

  • יש אומרים שגזרת הכתוב היא שאין ממיתים ולא מלקים בהודאת פיו של האדם, אלא על פי שנים עדים, ומכל מקום נתנו טעם לדבר, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלים מרי נפש הוא המחכים למות ומאבדים עצמם לדעת, ומודה על דבר שלא עשה כדי שייהרג (רמב"ם סנהדרין יח ו).
  • יש אומרים שאין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר: הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה (יחזקאל יח ד), ולכן אין הודאתו מועילה, שמודה על דבר שאינו שלו, אבל ממונו שלו הוא, ושם אנו אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים (רדב"ז שם).
  • ויש אומרים לפי שאין הודאת בעל דין מועילה אלא בדבר שהחיוב בא ממילא, מצד עצם המעשה, ולא בדבר שחיובו תלוי בבית דין, כמיתה ומלקות וכיוצא, שאין בית דין יכולים לחייב אלא על פי עדים דוקא (לבוש מרדכי בבא קמא כו, בדעת רש"י והרמב"ם).

כשמתחייב ממון בהודאה זו

כשמתחייב ממון בהודאתו על ידי שמשים עצמו רשע, אף על פי שעל מעשה האיסור שעשה אינו נאמן, מכל מקום על הממון שנתחייב במעשה זה אנו אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים, ומי שהודה שגזל את חברו - נאמן ומשלם, ואין אומרים אינו נאמן לפסול את עצמו (שו"ת הרשב"א ב רלא; ריטב"א כתובות עב א, ומכות ג א), וכן המודה שגנב (ריטב"א שם ושם); וכן מי שהודה שהדליק את גדישו של חברו ביום הכפורים - חייב, וכן אילו הודה שהלוה את חברו בריבית קצוצה - מחייבים אותו לשלם על פי עצמו (שו"ת הרשב"א שם); וכן מי שהודה שמסר ממון חברו בידי גוי (ראה ערך מסור) ואין עדים בדבר, אף על פי שאינו נפסל בהודאת עצמו, שאין אדם משים עצמו רשע, חייב לשלם (מרדכי בבא קמא קפ; רמ"א חו"מ שפח ח).

וכן העדים שחתמו על השטר ואמרו אנוסים היינו מחמת ממון - ששיחדו אותנו - או שטר אמנה היה זה, אף על פי שאינם נאמנים לפסול את השטר, שאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום לגבי עצמם נאמנים, שהודאת בעל דין כמאה עדים, וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם (שו"ת הרא"ש נח ו; שו"ת הרדב"ז ב תרז; טוש"ע חו"מ מו לז).

וכן האשה שאמרה לבעלה שזינתה תחתיו ברצון, אף על פי שאין מאמינים לה לאסור אותה על בעלה (ראה ערך סוטה), אבדה כתובתה, שהרי הודתה שזינתה (רמב"ם אישות כד יח; טוש"ע אה"ע קטו ו), שלענין ממון הודאתה שזינתה ברצון כמאה עדים (מגיד משנה שם).

וכן האשה שהודתה שהכשילה את בעלה בדבר איסור, כגון שהאכילתו שאינו מעושר, אף על פי שאינה נאמנת על כך, שאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום מפסדת כתובתה בהודאתה (ראה ערך עוברת על דת), שלגבי הממון הודאת בעל דין כמאה עדים (ר"ן כתובות עב א; ריטב"א שם; בית שמואל קטו סק"ג)[22].

המודה שחשוד על השבועה

המודה מעצמו שהוא חשוד על השבועה, שעבר עברה שנפסל בה, אף על פי שאינו נעשה חשוד על פי עצמו, אם הוא מהנשבעים ונוטלים (ראה ערך שבועה) אינו נשבע ונוטל, ונאמן הוא על עצמו על הממון, שהודאת בעל דין כמאה עדים (טור חו"מ צב, בשם הרמ"ה; שו"ע שם ה), וכן אם נתחייב שבועה להיפטר, כיון שהוא אומר חשוד אני, אם רצה התובע נשבע ונוטל (טור שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), מטעם זה עצמו (כן משמע מבאור הגר"א שם ס"ק יג)[23].

הערות שוליים

  1. ח, טורים תד-תלה.
  2. על הודאה בקנס, ראה ערך מודה בקנס; על הודאה בחובל את חברו, ראה ערך חובל; על הודאה באיסורים, ראה ערך שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא; על שכיב מרע שהודה, ראה ערך אין אדם משטה בשעת מיתה.
  3. וראה ש"ך שם סק"א; נתיבות המשפט שם סק"א.
  4. ויש מי שסובר שאף על ידי תביעה מועילה אמתלא לבעל דין לחזור בו מהודאתו (מהר"ש הלוי חו"מ כ-כא; קצות החושן פ א, בשמו).
  5. ויש המפקפק בדבר (ש"ך שם סק"ד).
  6. ויש החולק וסובר שאף תוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו (יד המלך אישות ט לא).
  7. ודוקא כשהודה בדרך שיחה, אבל בדרך הודאה גמורה לדברי הכל אינו יכול לטעון משטה (ש"ך שם ס"ק לו), וכן בהודה מעצמו חוץ לבית דין ואמר אתם עדי, היה לו להשיב אל לבו ובודאי דקדק היטב ולהודאה גמורה נתכוין (ש"ך שם ס"ק מא, על פי בבא בתרא קעה א, וסנהדרין כט ב).
  8. ויש שכתב שאם הלוה עדיין עומד בדבריו שלא לוה לא נחלקו האמוראים כלל, והכל מודים שחייב, כיון שהלוה עצמו פוסל את העדות שפרע, ועל ההלואה ודאי שאינו נאמן נגד העדים (גדולי תרומה יא א).
  9. אם מפסיד בהודאתו גם לעצמו, כגון שהשטר הוא של מאתים, ואינו חייב לאחרים אלא מנה: יש סוברים שנאמן, שמתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן להפסיד את האחרים (התרומות נא ב, בשם יש מן המורים, על פי גיטין נד ב); ונדחו דבריהם, אלא כיון שחוששים לקנוניא - אינו נאמן (התרומות שם; טוש"ע שם).
  10. ויש המפרש שראוהו בית דין בידו קודם שנפל החילוק ביניהם, שאז אין כאן מיגו שיכול להצניעו, שמיגו למפרע אין אומרים (ראה ערך מגו), אבל אם טוען פרוע מיד כשמראה את השטר לבית דין - נאמן במיגו (ש"ך שם סק"ה).
  11. ומהאחרונים יש שפסק להלכה שהדבר ספק בדין, לפי שאין אומרים חזקה זו אלא כשהדבר גופו ממון, אבל לא בשטרות, שאף על פי שהשטר תחת ידו, מכל מקום אין המעות תחת ידו (ש"ך שם).
  12. ויש סוברים שלא אמרו דבריו קיימים אלא כשאינו חב לאחרים, אבל כשחב לאחרים הרי זה כאומר שטר אמנה הוא, ואינו נאמן (רשב"א וטור שם, בשם הראב"ד; מאירי שם; ריטב"א גיטין מ ב, בשם רבנו).
  13. על תשלומי הקנס בהודאתו ראה ערך מודה בקנס. על מחלוקת הראשונים בהודאה בנזק וצער של חבלה, ראה ערך חובל על חב לאחרים. בהודאת קדושין ראה ערך קדושין.
  14. ויש מי שכתב בדעת אחד הראשונים שחולק וסובר שאף מה שנתן אינו נתון (בית יוסף לב, בדעת התרומות שם, בשם הראב"ד).
  15. ויש מפרשים שכיון שזה מודה וזה מודה, העמד קרקע בחזקתה ביד בעלים הראשונים (רשב"א שם, בשם הראב"ד, והסכים עמו).
  16. ויש מן הראשונים המפרש אותה שאמרו כאן הודאת בעל דין כמאה עדים לא על הודאת המקבל, אלא על הודאות שניהם, וכיון שכל אחד מודה, מן הדין שניהם נאמנים, וההבדל שאמרו בין האב ובין הבן הם מפרשים להיפך, שכשהאבות נחלקו ועודם קיימים, משלשים את הפירות עד שיודה האחד לחברו, אבל כשמתו האבות בעודם במחלוקתם זכה בן הנותן בשדהו, ואין בבן המקבל כח להוציאה מידו, שהרי אינו זוכה אלא מכח אביו, ואביו כבר הודה שלא זכה בה מעולם, אבל בן הנותן שכבר היתה של אביו, אלא הספק אם נתנה או לאו, מעמידים אותה בחזקתו, ואם הבנים חולקים דינם כדין האבות (ריטב"א שם, בשם ה"ר פנחס הלוי).
  17. ויש הסובר שאף אם טעם הפטור משעורים הוא משום הודאת התובע, מכל מקום אם יש עדים - חייב, שכיון שיש עדים אין זו הודאה, שיכול לומר לא תבעתי השעורים מפני שבטוח אני שודאי יתחייב לי, שהרי יש לי עדים, ולמה לי לתבעו, ולא תבעתי רק מה שאין לי עדים (ש"ך שם ס"ק טז).
  18. יש סוברים שאף לטעם שפטור משעורים מפני הודאת בעל דין של תובע, הרי זה מפני שמחל לו, שההודאה עצמה היא מחילה ופטור גם כשיש עדים (ב"ח שם וסמ"ע ס"ק כג , בדעת התוספות והרא"ש); ויש סוברים שהודאה אינה משום מחילה, ולטעם של הודאת בעל דין אם יודע הנתבע שחייב לו שעורים חייב לשלם לו, וגזלן הוא אם אינו משלם לו, אלא שבית דין אינם יכולים להוציא מידו, שיוכל לומר כבר הודה לי שאיני חייב לו שעורים (ש"ך שם ס"ק יז, על פי רא"ש שם, ותוספות סנהדרין ו א ד"ה צריכה).
  19. על טענו חטים והודה לו בשעורים בנוגע לחיוב שבועה על החטים, ראה ערך מודה במקצת.
  20. יש מהאחרונים החולק על עיקר הדבר שבהודאת בעל דין נפסלים העדים נגדו לכל העדויות, וסובר שאין ההודאה פועלת אלא על אותו הדבר שהוא מודה בלבד, אבל לא לכל מה שיסתעף מזה, כגון שיפסלו העדים לכל דבר על ידי הודאתו, ואף בשני שטרות שביטל שני את הראשון, לא אמרו אלא לחשוש לעדים הראשונים, וכמו דין-מרומה (ראה ערכו), אבל לא לפסלם, אפילו לאותו הלוקח (פסקי הלכות (קרלין) א קמה).
  21. והוא מחלוקת תנאים במשנה (ראה ערך דיני ממונות. תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל שם).
  22. ויש מהראשונים החולקים וסובר שאין אומרים כאן הודאת בעל דין כמאה עדים, כיון שאין אדם משים עצמו רשע, ולא הפסידה כתובתה (ר"ן וריטב"א שם, בשם הראב"ד).
  23. ויש שכתב שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, אם מה שאינו נעשה חשוד על פי עצמו הוא מפני שאדם קרוב אצל עצמו, ולכן בנוגע לממון הודאת בעל דין כמאה עדים, או מפני שגזרת הכתוב היא, ולכן אין התובע שכנגדו יכול להישבע וליטול (תומים פז ס"ק כז).