מיקרופדיה תלמודית:הוכיח סופו על תחילתו

הגדרה^[1] - מעשיו או דיבוריו של אדם לאחר זמן, מוכיחים על מחשבתו שהיתה בלבו קודם לכן

בשני אופנים דנים אם אומרים הוכיח סופו על תחילתו - כשבתחילתו לא היתה שום הוכחה כלל על מחשבתו, וכשגם בתחילתו היתה קצת הוכחה. באופן הראשון מחלוקת תנאים בדבר, ובאופן השני הכל מודים שאומרים הוכיח סופו על תחילתו.

בחסרון הוכחה בתחילה

במתנה

המזכה מתנה לחברו בפניו על ידי אחר, והמקבל שתק, ולבסוף, כשבאו למסור לו את המתנה, צווח ואמר שאינו רוצה בה, הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם זכה בה: לדעת חכמים קנה, שכיון ששתק מתחילה - נתרצה בה, ועכשיו כשצווח הוא רוצה לחזור בו; ולדעת רבן שמעון בן גמליאל לא קנה, שאנו אומרים הוכיח סופו על תחילתו שגם מתחילה לא רצה בה, אלא שחשב כיון שלא הגיעה המתנה לידי למה אצווח (בבא בתרא קלח א), שגנאי הוא לצווח כל זמן שלא הגיעה המתנה לידו (רשב"ם שם הוכיח).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהדבר ספק, ולפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו - אין מוציאים מידו, שמא המקבל זכה בה, וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה; אולם אם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה שקדם וזכה בה, אין מוציאים מידם, שמא הוכיח סופו על תחילתו, והמקבל לא זכה בה וברשות הבעלים הראשונים היא קיימת עדיין (רמב"ם זכיה ומתנה ד ג; תשובות גאונים [הרכבי] שעז; טור חושן משפט רמה בשם הרמב"ם; שו"ע שם יא בסתם).

• ויש סוברים שהלכה כחכמים, שאין אומרים הוכיח סופו על תחילתו (אית מן רבוותא בתשובות הגאונים שם; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה יורשין; שו"ע שם, בשם יש אומרים לפירוש הדרישה וסמ"ע שם).

יש מצדדים לומר שלא נחלקו חכמים על רשב"ג אלא בשכיב מרע שזיכה על ידי אחר, שכיון שידע שדברי-שכיב-מרע-ככתובים-ומסורים (ראה ערכו), וגם זיכה לו על ידי אחר, היה לו למחות, אבל בבריא שזיכה מודים הם שהוכיח סופו על תחילתו, ולא היה לו לצווח קודם שהגיעה לידו (דרישה וסמ"ע שם ס"ק כג בפירוש דברי הבית יוסף בבדק הבית, ובשו"ע בשם יש אומרים), אבל נחלקו עליהם ומוכיחים שאין הבדל בין שכיב מרע לבריא בזה (רמ"א בשו"ע שם. וראה ט"ז שם, וש"ך סק"ז שאף המחבר לא נתכוין לזה אלא לדין אחר, וראה ערך מתנת שכיב מרע).

במציאה

שנים אוחזים בטלית, וכל אחד טוען שלי היא, וחטף אחד מחברו בפני בית דין, והשני שתק ולבסוף צווח, נסתפקו בגמרא אם דנים את השתיקה שבתחילה כהודאה, או שאינה כהודאה, לפי שחשב הרי חכמים רואים את מעשה התפיסה ויודעים שלא מדעתי נתתי, ואין לי לצווח (בעיא שלא נפשטה בבבא מציעא ו א).

וכתבו ראשונים שאף לדעת חכמים הנ"ל יש מקום לספק זה, שכן במתנה יש לומר שבמה ששתק בתחילה גילה דעתו שנתרצה, ולכן אין סופו מוכיח על תחילתו, אבל בזה שחטף בפני בית דין אין משתיקתו בתחילה הוכחה כלל, כיון שבית דין ראו מעשה החטיפה, וכן להיפך אף לרשב"ג יש לומר שבמתנה אין משתיקתו בתחילה הוכחה לריצויו, כי למה לו לגלות דעתו כל זמן שלא הגיעה לידו, ולכן מוכיח סופו על תחילתו, אבל בחטף מחברו, אם לא נאמר שהסברא ששתק היא מפני שחכמים ראו מעשה החטיפה, הרי יש בזה הוכחה שהודה, ולא תועיל מחאתו שלבסוף (תוספות חולין לט ב ד"ה כי, וראה מהר"ם שם).

בשחיטה

השוחט את הבהמה סתם, ואחר כך חישב - בדיבורו - לזרוק דמה או להקטיר אימוריה לעבודה זרה, זה היה מעשה ולא אמרו בו חכמים לא איסור ולא היתר (תוספתא חולין פרק ב, וגמרא שם לט ב), איסור לא אמרו מפני שלחכמים אין אומרים הוכיח סופו על תחילתו, ושמא אחר שחיטה הוא שנכנס בו יצר הרע והמיר דתו, והיתר לא אמרו מפני כבודו של רבן שמעון בן גמליאל שסובר הוכיח סופו על תחילתו (גמרא שם בפירוש הברייתא ורש"י), וכן הלכה, שאסורה מספק (רמב"ם שחיטה ב טז; טוש"ע יורה דעה ד ב).

ונחלקו בכך המפרשים:

• יש סוברים שמצד הדין הבהמה מותרת, שהלכה כחכמים שאין אומרים הוכיח סופו על תחילתו (ראה לעיל: במתנה, דעת הסוברים כן במתנה), אלא שמשום חומר של עבודה זרה החמירו מפני כבודו של רשב"ג (ים של שלמה חולין ב כ, בשיטת ר"י. וראה ב"ח שם בשיטת הטור).

• ויש שסוברים שאפילו לדעת חכמים הבהמה אסורה מספק, כי במתנה שתיקתו הראשונה מוכיחה שנתרצה, ולכן אין גילוי דעתו שלאחר כך מוכיח על תחילתו, אבל בשחיטה אין לנו שום אומדנא בשעת מעשה, כי למה יש לו לצווח אם חשב לעבודה זרה, ולכן יש להסתפק שמה שחושב בסופו שמא זה מוכיח גם על תחילתו (שיטה מקובצת בבא בתרא קלח א, בשם הר"ן).

מהאחרונים יש מצדדים שאפילו לרשב"ג שסובר במתנה שודאי הוכיח סופו, והמתנה בטלה בתורת ודאי, בשחיטה מודה שאינו אלא ספק, כי במתנה יש טעם למה שתק בתחילה, מפני שחשב כל שלא הגיעה המתנה לידי למה אצווח, אבל בשחיטה אם גם בתחילה חשב לעבודה זרה למה שחט סתם (פליתי ד סק"ב. וראה שערי תורה כלל ד פרט א וב שהאריך להשיג עליו).

אם נאסרה הבהמה מחמת ספק זה בהנאה, או רק באכילה, ראה ערך תקרובת עבודה זרה.

האם מספיקה מחשבה, או שצריך גם מעשה

יש מן הראשונים סוברים שאין אומרים הוכיח סופו על תחילתו אלא אם כן זרק או הקטיר לבסוף את הדם או החלב לעבודה זרה, אבל אם חישב לזרוק ולא זרק - הבהמה מותרת (רמב"ן חולין לט א ד"ה ותריצנא; רבנו ירוחם נתיב טו ג), ואדרבה אנו אומרים שמכיון שלא זרק לבסוף, הוכיח סופו על מה שאמר באמצע לזרוק ועל מה ששחט תחילה, שמעולם לא היתה דעתו לעבודה זרה כלל (רמב"ן שם, וראה שם שהוכיח כן מלשון התוספתא חולין ב וירושלמי).

ויש סוברים שאפילו אם חשב לזרוק או להקטיר, אסורה משום הוכיח סופו על תחילתו (בית יוסף יו"ד ד, בדעת הטור; ש"ך שם סק"א, בדעת הרמב"ם והרשב"א וכלבו^[2]).

כשפירש ששוחט לשם מצוה

פירש בשעת שחיטה ואמר שהוא שוחט לשם מצות שחיטה שציונו השם בתורתו, ואחר כך זרק דמה לעבודה זרה, נחלקו בכך הפוסקים:

• יש סוברים שבזה אין אומרים הוכיח סופו על תחילתו, והבהמה מותרת, שהוכיח סופו לא שייך אלא כשתחילתו היתה בשתיקה, אבל לא כשאמר בפירוש להיפך (ב"ח יו"ד ד; ש"ך שם סק"ב ממשמעות הטור והמחבר; פרי חדש סק"ג).

• ויש סוברים שאפילו אם אמר בפירוש ששוחט לשם מצות השם אנו אומרים הוכיח סופו על תחילתו שמה שאמר ששוחט למצות ה' הוא לפי הטעות שלו שזוהי מצות השם (ט"ז שם סק"ב^[3]).

האם הורעה חזקתו על שאר בהמות ששחט

אין אומרים הוכיח סופו על תחילתו אלא באותה בהמה שזרק דמה לעבודה זרה, שידים מוכיחות שבגוף זה הורע, אבל בשאר בהמות ששחט לפני כן מעמידים אותו בחזקת כשרותו (האשכול [הוצאת רצב"א] חלק ג עמ' 7. וכן כתב הפרי חדש א סק"ט. וראה ערך חשוד במחלוקת האחרונים בהוציא טרפה מתחת ידו אם נעשה חשוד למפרע).

בקידושין

קטנה או נערה שנתקדשה בלא דעת אביה, לדעת הסוברים שאם נתרצה האב כששמע מהקידושין הרי הם קידושין, ואם שתק - אינם קידושין (ראה טוש"ע אבן העזר לז יא מחלוקת ראשונים בדבר, וראה ערך קדושין), כתבו ראשונים שכששמע האב ושתק ואחר כך נתרצה, אומרים הוכיח סופו על תחילתו שגם בשעה ששתק נתרצה והם קידושין משעת שמיעה (טור שם בשם הרמ"ה; שו"ע שם לדעה זו). מהאחרונים יש שכתב שהדבר ספק, אם הוכיח סופו על תחילתו (המקנה בקונטרס אחרון לאהע"ז שם)^[4].

בקצת הוכחה בתחילה

אמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו ונפל מהגג

הבריא שאמר כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, ועלה לראש הגג ונפל משם, אמר רבן שמעון בן גמליאל אם מעצמו נפל - הרי זה גט (משנה גיטין סו א), ואם לא כתבו את הגט קודם שנפל - כותבים ונותנים אחר שנפל, כל זמן שיש בו נשמה (תוספתא גיטין ד; טוש"ע אהע"ז קמא יז), ואם כתבו ונתנו קודם שנפל, הרי זה גט כשר (רמב"ם גירושין ב יג; טוש"ע שם), שהוכיח סופו על תחילתו (גמרא שם) שדעתו היתה לכתחילה לכך לעלות וליפול, ומתוך שהיה בהול לא הספיק לגמור את דבריו ולומר תנו (רש"י שם ד"ה אם, וחולין לט ב).

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (רמב"ם גירושין שם; טוש"ע שם). וכתבו ראשונים שאפילו חכמים החולקים על רבן שמעון בן גמליאל בשתק ולבסוף צווח במתנה (ראה לעיל: בחסרון הוכחה בתחילה; במתנה), מודים שכאן אומרים הוכיח סופו על תחילתו, לפי שגם קודם לכן אמר כתבו, ויש קצת הוכחה בתחילה, ונפילתו מוכיחה שמה שאמר כתבו היתה כוונתו לכתוב וליתן (ראב"ד על הרי"ף, ורמב"ן ורשב"א ור"ן גיטין שם; בית שמואל קמא ס"ק כו^[5]).

כשנפל לאחר זמן

אפילו נפל לאחר זמן, כל שאנו יודעים בודאי שמעצמו הפיל עצמו, הרי זה גט (בית יוסף אהע"ז קמא; לחם משנה גירושין ב יג; ערוך השלחן שם צז); ויש מוכיחים בדעת ראשונים שדוקא בהמית עצמו מיד אומרים הוכיח סופו על תחילתו, ולא כשהפיל עצמו לאחר זמן (מרכבת המשנה חלק ב גרושין שם, וערוך השלחן שם, בדעת הרמב"ם שכתב "מיד". וראה בית שמואל שם ס"ק כד שמסתפק בדבר).

בספק אם נפל מעצמו

ספק נפל מעצמו ספק הפילתו הרוח, אם לאלתר נפל - הרי זה גט, שאני אומר מעצמו נפל, ואם לאחר זמן נפל - אינו גט (תוספתא גיטין פרק ד, וירושלמי שם הלכה ח^[6]); ויש פוסקים שלאחר זמן הרי זה ספק גט (טוש"ע אהע"ז קמא יח, וראה בית יוסף).

ויש מהראשונים כתבו ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח, הרי זה גט - ויש גורסים: ספק גט (גירסת הטור שם ברמב"ם, וראה כסף משנה ובית יוסף שם שלגירסא זו כוונתו כשנפל לאחר זמן) - עד שיוודע לך בודאי שהרוח דחפתו (רמב"ם גירושין ב יג, וראה כסף משנה ובית יוסף שם שלגירסא הרי זה גט רצונם לומר כשנפל מיד^[7]).

שיעור לאלתר

שיעור לאלתר כתבו אחרונים שהוא כדי שיעור כתיבת גט ונתינתו, כי מכיון שאנו דנים שהוכיח סופו על תחילתו שבשעה שאמר כתבו היה דעתו להפיל עצמו, ודאי חשש שתיכף עם הנפילה ימות ולא יספיק לכתוב וליתן גט לאחר הנפילה, ובודאי הקדים אמירת כתבו כדי שיעור של כתיבת הגט ונתינתו, ולשם כך איחר את הנפילה (תורת גיטין קמא יז; שו"ת חתם סופר אהע"ז ב מג).

במודר הנאה

יש שקצת הוכחה בתחילה היא לא מצד דיבורו הקודם, אלא שהענין עצמו מוכיח: המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, שמותר לו ליתן לאחר לשם מתנה, וזה נותנו למודר (ראה משנה נדרים מח א, וראה ערך נדרים), אם הוכיח סופו על תחילתו - שסוף דבריו הוכיח על תחילתם שאינה אלא הערמה (ר"ן) - אסור (גמרא שם בפירוש המשנה), כגון שנתן לאחד מתנה, ואמר לו הרי סעודה זו נתונה לך ויבוא פלוני (לשון הרמב"ם וטוש"ע) ויאכל עמנו (משנה וגמרא שם; רמב"ם נדרים ז טו; טוש"ע יו"ד רכא ט), אבל אם לא אמר בפירוש, אף שהענין מוכיח בעצמו שלא נתן אלא כדי שיתהנה המודר - מתנתו מתנה (ר"ן שם).

ונחלקו שני לשונות בגמרא אם דוקא כשאמר לו אין הסעודה לפניך אלא כדי שיבוא פלוני ויאכל הוא שאמרו סופו מוכיח על תחילתו ואסור (לשון א בגמרא שם), או אף כשאמר לו הרי הסעודה לפניך סתם ואמר לו יבוא פלוני ויאכל - או: רצונך שיבוא פלוני ויאכל (רמב"ם וטוש"ע שם) - אסור, שסעודתו מוכחת עליו (לשון ב בגמרא שם), הלכה כלשון שני (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בקידושי אשה

וכן בקדושי אשה כשהענין מוכיח, כגון נתן טבעת לאשה לשם קידושין, והיא לא הבינה שלשם קידושין ניתנה לה, וכשאמרו לה זרקה אותה אל פניו, כתבו ראשונים שהוכיח סופה על תחילתה, ואין הקידושין קידושין, ואפילו חכמים החולקים על רבן שמעון בן גמליאל כאן מודים כיון שיש אמתלא מוכחת על שתיקתה (מרדכי קדושין תקלא, וראה שו"ת אחיעזר א כו. וראה ערך קדושין).

יש מהאחרונים סובר שאפילו נתן לה בפירוש לשם קידושין וקבלתו בשתיקה, וזרקתו בפניו אפילו לאחר כדי דיבור, אנו אומרים הוכיח סופו על תחילתו ואינם קידושין (קהלת יעקב לבעל נתיבות המשפט והובא באחיעזר שם, וראה שם שהאחרונים אינם סוברים כן. וראה ערך קדושין).

המקדש בפני עדים פסולים מדאורייתא

המקדש לפני פסולי-עדות (ראה ערכו) דאורייתא מחמת רשעתם, יש שכתבו שאם חזר בתשובה אחר כך אומרים הוכיח סופו על תחילתו שלבו היה תמיד לשמים (חלקת מחוקק מב ס"ק יז, על פי שו"ת מהר"ם פדואה לז^[8]), או שתיכף בשעת קידושין שמא הרהר תשובה בלבו (בית שמואל שם ס"ק כב^[9]), אבל אם לא חזר בתשובה הוכיח סופו על תחילתו שחזר לסורו (חלקת מחוקק שם).

הערות שוליים