מיקרופדיה תלמודית:הוצאה והכנסה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:18, 19 בנובמבר 2015 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הוצאת ספר תורה מהארון לקריאה בצבור, והחזרתו למקומו אחרי הקריאה

ההוצאה

ביד ימין

המוציא את הספר תורה יוציאו בזרוע ימין, ונותנו לשליח ציבור בימין (מטה משה הביאו באליה רבה קלד סק"ד), שכן אמרו: הנותן ספר תורה לחברו לא יתנהו אלא בימין, והמקבל לא יקבלנו אלא בימין, שכן נתינתו מהר סיני, שנאמר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג ב. מסכת סופרים ג י, וראה באור הגר"א או"ח קלד סק"ו), וכתבו אחרונים שאף אם שמאל מסייע לימין - מותר (שערי אפרים שער י, וראה שם בפתחי שערים).

באטר יד

אם הוא אטר יד - מוציאו בשמאל, שהוא ימין שלו (שערי אפרים שער י. וראה ערך אטר), והשליח ציבור שקיבל את הספר תורה מחזיקו בימין, שנאמר: וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי (שיר השירים ב ו. רמ"א או"ח קלד ב, בשם מהרי"ל), ואפילו שהוא אטר, אם לא שידו הימנית חלושה ויש חשש שמא יפול מידו מחמת כובדו, שיחזיקו בשמאל (שערי אפרים שם).

כיצד מוליכים הספר לבימה

אף כשמוליכים את הספר תורה מהיכל אל התיבה - הבימה - מוליכים אותו דרך ימין, שהוא צד צפון, שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (ראה ערכו. ראה סוטה טו ב), וההיכל במזרח והתיבה במערב, וכשמוציאים אותו מההיכל, האוחז אותו מחזיר פניו לתיבה ואחוריו להיכל, ונמצא שיד ימינו לצד צפון (בית יוסף או"ח קכח).

יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא כששתי הדרכים הן שוות, אבל כשדרך אחת קצרה יותר מהשניה, מוליכים אותו דרך הקצרה, אפילו אם היא לצד שמאל (מגן אברהם קמא סק"ז, כמו העולה לתורה, ראה ערך קריאת התורה); ויש סוברים שמוליך תמיד לצד ימין, אף שהיא רחוקה יותר (פרי מגדים שם, ומשנה ברורה שם ס"ק כה[2]).

כשמוציאים שני ספרי תורה

ביום שמוציאים שני ספרי תורה, אין להוציא את השני מהארון עד שמחזיר הראשון למקומו (ירושלמי יומא ז א, ומסכת סופרים יא ג, והובאו בדרכי משה קמז, ומגן אברהם שם ס"ק יא), וכתבו הפוסקים שאנו אין מנהגנו כן, אלא מוציאים שניהם בבת אחת, ואוחזים האחד עד שקראו בראשון, ואז לוקחים השני ונותנים לאוחזים את הראשון (אור זרוע ב מח; רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם ח).

יש מפרשים טעם המנהג לפי שהאוסרים להוציא שניהם ביחד הוא מפני שאין-עושין-מצות-חבילות-חבילות (ראה ערכו), ומנהגנו כדעת הסוברים שלא אמרו אין עושים חבילות אלא בעשיית המצות ולא בהבאתן (ראה ערך אין עושים מצות חבילות), ומכיון שהקריאה בספרי התורה היא בזה אחר זה, אין איסור בהבאתם כאחד (מגן אברהם שם).

המוציא את הספר מהארון

אחד מחשובי הקהל מוציא הספר תורה מארון הקודש ונותנו לשליח צבור (אור זרוע ב מב), ואין לשליח ציבור דין קדימה בהוצאת הספר תורה מהארון, ורשות ביד הקהל למכור הזכות בהוצאת הספר תורה, וכן להחזירו (שו"ת מהר"ם בר"ב [דפוס לבוב] קיג; מרדכי מגילה תתלג, והביאו הבית יוסף או"ח קמז; רמ"א בשו"ע שם ב), והוא כבוד לתורה כשקונים הוצאה ליתן הספר תורה לחזן (אור זרוע שם, וראה שו"ת מהר"ם בר"ב שם, וראה ערך ברב עם הדרת מלך).

ביום שמוציאים שני ספרי תורה, אף המוציאים הם שנים, והראשון נותן ספר תורה הראשון לשליח ציבור, והשני מחזיק הספר והולך אחר השליח ציבור (שערי אפרים שער י).

המוליך אל הבימה

הולכת ספר התורה אל הבימה היא על ידי השליח ציבור (פרי חדש קמז סק"ב; משנה ברורה שם ס"ק טו).

פסוקים ותפילות בהוצאה

כשמוציאים את ספר התורה מן הארון אומרים הקהל וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וגו' (במדבר י לה. ארחות חיים תפלת שבת שחרית ו, וכלבו הלכות שבת סי' לז[3]), והמנהג לאמרו עם פתיחת הארון (שערי אפרים שער י), ובסידורים שלפנינו אחר ויהי בנסוע וגו': כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה (ישעיהו ב ג), ברוך שנתן תורה וגו'[4].

יש מן הראשונים שכתב שמנהג ספרד לומר ביציאת הספר תורה מן הארון - בשבת - אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת (דברים ד לה), שנאמר על קבלת התורה ותורה ניתנה בשבת; יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ (מלכים א ח נז) שנאמר על בנין הבית; קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ (תהלים קלב ח), בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ (שם י) שאמרו שלמה בהכנסת הארון לבית קודש הקדשים (ראה שבת ל א. ספר המנהיג דיני שבת כד).

אמירת בריך שמיה

כשמוציאים ספר תורה לקרות בציבור נפתחים שערי רחמים וצריך אדם לומר: בריך שמיה דמארי עלמא וכו' (זוהר שמות כו א; סדר היום בתפלות חול[5]).

יש שכתבו לאמרו בשבת בשחרית בפתיחת הארון (מגן אברהם תחילת סי' רפב, בשם כתבים, וכן הובא בפרי עץ חיים שער יט); ויש מצריכים לאמרו בין בחול ובין בשבת (באר היטב שם סק"א, בשם האר"י ז"ל; אליה רבה סוף סימן קלד, על פי משמעות סדר היום), וכן המנהג לאמרו אף בחול (פרי מגדים שם; שערי אפרים שער י).

בני ספרד נהגו לאומרו רק בשבתות, ימים טובים וראשי חדשים, ויש נוהגים לאמרו אף בחול המועד (ילקוט יוסף סי' קלד ה); אמנם יש שכתבו שאפשר לאמרו אף בחול (ראה בספר נגיד ומצוה דף כה, ובשו"ת רב פעלים ג סוד ישרים ח קיים דעת הנוהגים לאומרו בחול, ולכל הפחות ביום שאומרים בו קדושת כתר).

יש שכתב שאפשר להתחיל באמירת בריך שמיה כשהספר עדיין בארון הקודש (כף החיים [פלאג'י] כח עד), אמנם יש שדייקו מלשון הזוהר: "כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרי ביה" וכו' שזמן אמירת בריך שמיה היא בשעת הוצאת הספר מהארון (שו"ת אגרות משה או"ח ד ע, וכתב שאין זו ראיה גדולה); ויש שכתב שכיון שמלשון הזוהר אין הוכחה אם לאומרה קודם הוצאת הספר או אחר כך, אין קפידא בדבר (הליכות שלמה תפילה יב ט).

ואם לא אמר בשעת הוצאה יאמר כשפותחים הספר תורה לפני העם (סדר היום שם; אליה רבה שם).

הספרדים בערי תוגרמה אומרים תפלת בריך שמיה בלשון ספרדי (שקורין "לדינו"), כי רוב המתפללים אינם מבינים ארמית (כתר שם טוב לרבי שם טוב גאגין א עמ' רלז).

שלש עשרה מידות

בשלש רגלים, וכן בראש השנה ויום הכפורים, נוהגים לומר בשעת הוצאת ספר תורה שלש עשרה מידות שלש פעמים (שערי תשובה תפח, בשם פרי עץ חיים בשלש רגלים; שערי אפרים י ח ביום טוב וימים נוראים[6]); ויש נוהגים בשלש רגלים לומר פעם אחת, ובימים נוראים שלש פעמים (סידור הרב, וכן נוהגים חסידי חב"ד). ואחרי כן אומרים רבונו של עולם, כנוסח הכתוב בסדורים, והפסוק וַאֲנִי תְפִלָּתִי וגו' (תהלים סט יד. שערי תשובה ושערי אפרים שם, וכן הוא בסידורים); יש שכתבו לומר גם התפילה של רבונו של עולם שלש פעמים (שערי תשובה שם, בשם פרי עץ חיים), והמנהג לאמרה פעם אחת (שם ובסדורים).

כשחל יום טוב בשבת אין אומרים לא י"ג מידות ולא רבונו של עולם, ובראש השנה ויום הכפורים שחלו בשבת - אומרים (שערי אפרים שם, וכן הוא בסידור הרב); ויש שנהגו שלא לאמרם אף בראש השנה שחל בשבת (שערי אפרים שם). יש נוהגים לומר אף בעשרת ימי תשובה, ביום שיש בו הוצאת ספר תורה, מלבד בשבת תשובה, וכן יש נוהגים לומר בהושענא רבה (שם); ויש שלא נהגו כן (הנוהגים על פי סדור הרב, שלא הזכירם).

גדלו לה' אתי

אחר כך השליח ציבור אומר גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וגו' (תהלים לד ד. מסכת סופרים יד יא; תוספות מגילה לב א ד"ה גוללו; מחזור ויטרי עמ' 156; טור או"ח קלד, ורמ"א בשו"ע שם ב), לפי שבפסוק זה יש שש תיבות כנגד ששה צעדים שצעדו נושאי ארון ברית ה', שנאמר: וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וגו' (שמואל ב ו יג. תוספות שם; מחזור ויטרי שם), וכשאומר גדלו, הש"ץ מחזיר פניו כנגד הבימה (מחזור ויטרי שם), ועומד בפתח ההיכל (טור שם).

פסוקים אחרים הוזכרו שהאוחז את הספר תורה אומרם קודם שאומר גדלו, ולא נהגו כן: אומר שמע ישראל פסוק הראשון בנעימה והעם עונים אחריו, וחוזר ואומר אחד אלהינו גדול אדוננו קדוש ונורא שמו, כנגד שלשה אבות או שלש קדושות, וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות וגו' ה' שמך לעולם וגו' הכל תנו עוז לאלהים ותנו כבוד לתורה, גדלו וגו' (מסכת סופרים שם ט - יג, ובקיצור באור זרוע ב מב), ואנו נוהגים בשבת ויום טוב שהש"ץ מתחיל ואומר שמע ישראל וגו', והקהל עונים אחריו, וכן אחד אלהינו וגו' קדוש שמו, ובראש השנה ויום הכפורים אומרים קדוש ונורא שמו (שערי אפרים שער י[7]), ואחר כך אומר גדלו, אבל בחול הש"ץ מתחיל בגדלו (שערי אפרים שם).

רוממו ה' אלהינו

הציבור עונים אחר הש"ץ: רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וגו' קדוש הוא (תהלים צט ה), רוֹמְמוּ וגו' כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱלֹהֵינוּ (שם ט. מחזור ויטרי שם עמ' 156, וכן הוא בסידורים נוסח אשכנז); ויש נוהגים לומר הפסוק השני בלבד (כן הוא בסידור הרב); ויש מוסיפים שנהגו הציבור לומר גדול ה' ומהולל מאד וגו', ואחר כך אומרים רוממו ומשתחוים נוכח הארון (ארחות חיים שני וחמישי ז, וכלבו כ).

על הכל יתגדל

עוד צריך לומר על הכל יתגדל וישתבח וכו' (מסכת סופרים יד יב, ראה שם כל הנוסח; אור זרוע ב מב; רמ"א בשו"ע או"ח קלד ב, בשם יש אומרים), ונוהגים לומר נוסח זה בשבת ויום טוב (רמ"א שם), ולא בחול, משום ביטול מלאכה לעם (לבוש שם), אבל אומרים בחול אחרי רוממו וגו' אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים וגו' (מחזור ויטרי עמ' 150, ראה שם כל הנוסח והפירוש; רמ"א שם).

להגביה הספר

הש"ץ צריך להגביה הספר תורה בשעה שאומר שמע ישראל וגו' אחד וגו' גדלו וגו' (מסכת סופרים יד יב, והובא בשבלי הלקט השלם עז; מגן אברהם קלד סק"ד); ויש מהראשונים כתבו שאם אינו מגביה הספר תורה בשעה שאומר גדלו הוא בכלל אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה (דברים כז כו. ארחות חיים שני וחמישי ז. וראה ערך הגבהה).

ההכנסה

מתי מחזירים הספר למקומו

ישנם מנהגים שונים מתי מחזירים הספר תורה למקומו:

  • יש שמחזירים הספר תורה למקומו אחר הקדיש שלאחר קריאת התורה (על קדיש זה ראה ערך קדיש וערך קריאת התורה), לפני שאומרים אשרי ובא לציון גואל (דעה ב בארחות חיים שני וחמישי כז, וכלבו כ; דעה א בטור או"ח קמט[8]), וכן המנהג במדינות אשכנז ("במדינות אלו". רמ"א בשו"ע שם כה יג), חוץ מיום שיש בו קרבן מוסף, שאומרים אשרי ובא לציון קודם שיחזיר הספר למקומו (ארחות חיים שם וכלבו שם, וכן הוא במחזור ויטרי עמ' 173 ובסידורים).
  • יש שלעולם אין מחזירים את הספר תורה למקומו עד אחר אשרי ובא לציון (דעה א בארחות חיים שם, וכלבו שם; אבודרהם בסוף סדר תפלות חול; דעה ב בטור שם[9]) קודם הקדיש של תתקבל (ארחות חיים וכלבו ואבודרהם שם).
  • יש נוהגים להחזיר הספר תורה אחרי הקדיש של תתקבל (משנת חסידים לפי מנהג האר"י, וכן הוא בסידורים שעל פי האר"י ובסידור הרב[10]).

וראשונים היו נוהגים להחזיר את הספר תורה אחרי גמר כל התפילה, כשהקהל יוצא מבית הכנסת (ראה בית יוסף שם סוף סימן קמט, בשם מהרי"א בפירוש דברי הגאון, וראה מור וקציעה שם).

נוטל הספר בימינו

החזן נוטל הספר תורה בימינו, וביום שמוציאים בו שנים או שלשה ספרי תורה לקריאה, יקח הספר תורה שקראו בו באחרונה (שערי אפרים י מא), ואומר יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' וגו' (תהלים קמח יג. סדר רב עמרם עמ' 398; מחזור ויטרי עמ' 73; ארחות חיים סוף שני וחמישי), והציבור עונים יחדיו הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם עד הַלְלוּיָהּ (תהלים שם. מחזור ויטרי שם; שערי אפרים שם. וכן הוא בסידורים שלפנינו).

המזמור שאומרים כשמחזירים הספר

כשמחזירים הספר תורה למקומו אומרים: מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים וגו' (תהלים כט), מפני שמזמור זה נאמר על מתן תורה (המנהיג שבת מא; טור או"ח רפד), ועוד ששבע ברכות שבתפילת שבת נתקנו כנגד שבעה קולות שנאמרו במזמור זה (טור שם), ולא תיקנו לומר מזמור זה אלא בשבת, שיש בה שבע ברכות בתפילה, וגם התורה ניתנה בשבת, אבל לא בשני וחמישי ובראש חודש ותעניות ויום טוב וחול המועד (ב"ח שם[11]), ובימים אלה אומרים המזמור לְדָוִד מִזְמוֹר וגו' (תהלים כד. פרי מגדים קלד אשל אברהם סק"ו; משנה ברורה קמט סק"ח. וכן הוא בסידורים), וכן במנחה בשבת אין אומרים מזמור לדוד אלא לדוד מזמור, שהתורה ניתנה בשבת בשחרית (שם).

יש שאינם נוהגים לומר לא מזמור לדוד בשבת, ולא לדוד מזמור בשאר ימים (בסדורי המקובלים, וכן בסדור הרב אין המזמורים, וראה סדור צלותא דאברהם עמ' שעו).

ללוות הספר

מצוה לכל מי שהספר תורה עובר לפניו ללוותו עד לפני הארון שמכניסים אותו שם (רמ"א בשו"ע או"ח קמט א), וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושים (מסכת סופרים יד יא); ויש שכתבו שבזמן הזה אין מקפידים ללוותו, שהמקום דחוק בבית הכנסת, ולא אמרו כן אלא בזמן שהיו מחזירים הספר תורה אחר התפילה כשהקהל יוצא מבית הכנסת (ראה לעיל: מתי מחזירים הספר למקומו. מור וקציעה סי' קמט).

על הגולל שצריך ללוות הספר תורה, ראה ערך גלילה. על המגביה - ראה ערך הגבהה.

דרך צד דרום

כשמחזירים הספר תורה מהתיבה להיכל, מוליכים אותו דרך דרום, שההיכל במזרח והתיבה במערב, וכשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא שוב ימינו לצד דרום, וכל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (בית יוסף או"ח קכח. וראה לעיל: ההוצאה; כיצד מוליכים הספר לבימה. וראה ערך כל פנות שאתה פונה כו').

הפסוקים שאומרים בהכנסת הספר

כשמכניסים הספר תורה להיכל אומרים וּבְנֻחֹה יֹאמַר וגו' (במדבר י לו. כלבו לז), ובכמה סידורים נוסח אשכנז וספרד סודרו גם פסוקים אלה: קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ וגו' כֹּהֲנֶיךָ וגו' בַּעֲבוּר דָּוִד וגו' (תהלים קלב ח - י) כִּי לֶקַח טוֹב וגו' (משלי ד ב) עֵץ חַיִּים וגו' (שם ג יח) דְּרָכֶיהָ וגו' (שם יז) הֲשִׁיבֵנוּ וגו' (איכה ה כא); ויש שכתבו לומר שובה למעונך וגו' (אבודרהם מוסף שבת, וראה סדור צלותא דאברהם עמ' שעז כל הנוסח).

יש שאומרים פסוקים אלה בשבת ויום טוב בלבד (ארץ החיים קמט א, שבארץ ישראל נוהגים כך), בכמה סידורים לא הובאו כל הפסוקים האלה (בסדורי המקובלים, וכן בסדור הרב אינם. וראה צלותא דאברהם שם).

נהגו להביא התינוקות לנשק התורה

נוהגים שהתינוקות באים - בשעת הכנסת הספר תורה - לנשק התורה, כדי לחנכם ולזרזם במצות (רמ"א בשו"ע קמט א, בשם אור זרוע. וראה אור זרוע ב מח).

ויש שכתבו שהמנהג הוא שאף הגדולים מנשקים הספר כשעובר לפניהם (סידור יעב"ץ; כף החיים שם סק"ז; שערי אפרים י ד); ויש שהוסיפו שמי שקרוב לספר ראוי שאף יחבקנו ביד ימין או בשני זרעותיו (שערי אפרים שם; תורת חיים שם סק"י)[12].

ומי שאינו יכול לנשק הספר תורה בפיו - שינשקנו בידיו, ואף שיש שלגלגו על נשיקת היד (ראה קיצור השל"ה) מכל מקום טוב לעשות כן, שמראה בזה כאילו נדבק רושם הקדושה בידו, וכפי שנוהגים העולם בנשיקת היד שנגעה בתפילין (שערי אפרים שם בפתחי שערים).

לכבוד התורה

נוהגים העם להיכנס לבית הכנסת לראות כשמוציאים ומכניסים הספר תורה, אף על פי שבשאר התפילה עומדים בחוץ, משום ברב-עם-הדרת-מלך (ראה ערכו. מהרי"ל דין קריאה וספר תורה; מגן אברהם קלד סק"ב), ונכנסים לכבוד התורה להאדירה (מהרי"ל שם).

נשים

כתבו ראשונים שאף הנשים דוחקות עצמן לראות את הספר תורה (ארחות חיים שני וחמישי ח, וכלבו כ, ראה שם המקור), ואשה נדה נהגו שלא תראה ספר תורה (מגן אברהם פח סק"ב. וראה ערך בית הכנסת); ויש שכתב שמותר להם להסתכל בספר תורה, אמנם רשאיות להחמיר על עצמן שלא להסתכל (ילקוט יוסף קלד יא, וראה גם בשו"ת יחווה דעת ג ח).

עמידה בפני הספר

כשמוציאים את הספר תורה מן הארון וכשמחזירים אותו, עומדים מפניו לאלתר (המנהיג שבת ל, בשם רב שר שלום גאון; סדר רב עמרם השלם ב עמ' 50, משמו; טור או"ח קמו, בשמו), שכן אמרו שצריך לעמוד מפני ספר תורה, מקל וחומר - מפני לומדיה עומדים (ראה ערך קימה והידור), מפניה לא כל שכן (קדושין לג ב. המנהיג שם, וסדר רב עמרם שם, וראה ערך ספר תורה).

וצריכים לעמוד משמוציאים את הספר תורה, עד שמעלים אותו לדוכן, שהדוכן הוא רשות בפני עצמה, ונהגו לעמוד עד שמניח הספר תורה על מקומו (שו"ת הרשב"א ג רפא, הובא בבית יוסף יו"ד רפב; שו"ת בשמים ראש רצ, בשם מנהג העולם).

האבל אף על פי שאינו עומד בפני תלמיד חכם (ראה שו"ע יו"ד שעו א), חייב לקום מפני הספר תורה (הליכות שלמה תפילה יב יא, וראה שם בדבר הלכה הטעם).

על העמידה בשעת הגבהה ראה ערך הגבהה. על העמידה בשעת קריאת התורה, ראה ערך קריאת התורה. על הרואה את הספר תורה מהלך והשומע קול הספר תורה ואינו רואה אותו, ראה ערך ספר תורה.

ללוות הספר

כשמוציאים הספר תורה מן ההיכל מצוה לכל מי שהספר תורה עובר לפניו ללוותו עד הבימה (מגן אברהם קמט סק"ג, ומשנה ברורה שם סק"ז. וראה לעיל: הכנסה, שהוא הדין כשמחזירים אותו להיכל), וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושים (מסכת סופרים יד יא).

מתי רשאים הציבור לצאת

ביציאת הציבור מבית הכנסת אמר רבי יהושע בן לוי שאינם רשאים לצאת עד שינטל ספר תורה (כך היא הגירסא ברי"ף ורא"ש מגילה פרק ד, ובטור או"ח קמט, ולפנינו הגירסא: ויניח במקומו, וראה להלן), ושמואל אמר עד שיצא, ואין מחלוקת ביניהם, אלא כאן כשיש פתח אחר, וכאן שאין פתח אחר (סוטה לט ב).

בביאור דין זה נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים כשמוציאים ספר התורה להצניעו בבית אחר, ולכן כשיש פתח אחר מותר לצאת דרכו מיד כשנטלו את הספר תורה להוציאו דרך פתחו, ואפילו לא יצא עדיין, אבל כשאין פתח אחר לא יצא האדם בפתח לפני הספר תורה (רש"י שם); אבל כשמצניעים את הספר תורה במקום שמתפללים בו - מותר לצאת כל זמן שירצה, שכל שמצניעים אותו אין זלזול לספר תורה כשיוצאים (בית יוסף שם לפרש"י ופרישה שם).
  • יש מפרשים שהדברים אמורים בין כשמצניעים ספר התורה באותו מקום, ובין כשמצניעים אותו במקום אחר, ולעולם אין רשאים לצאת עד שינטל מהבימה כדי להצניעו, אף שעדיין לא הצניעו, אם לא שמצניעו בבית אחר ואין פתח אחר, שאסור לצאת דרך אותו פתח שהספר תורה עתיד לצאת בו עד שיצא הספר תורה (רי"ף מגילה שם, בשם גאון, וטור שם, בשמו לפירוש הבית יוסף בתחילה, וכן כתב בשם מהר"י אבוהב בתחילה[13]).
  • יש מפרשים שלא די בממתין עד שינטל הספר תורה מהבימה, אלא עד שינטל ויצניעוהו, משום כבוד ספר התורה, והדברים אמורים בין שמצניעים אותו בבית הכנסת, ובין שמוליכים להצניעו במקום אחר, ואפילו שיש פתח אחר, אלא שבפתח אחר אין צריך להקדים הספר תורה שיצא לפניו, ובפתח אחד צריך שיקדים הספר תורה והוא ילך אחריו (בית יוסף שם, ומהר"י אבוהב בפירוש ב בדעת הגאון, וכן פסק בשו"ע שם, וראה שם בבאור הגר"א סק"א).
  • ויש שאינם מחלקים בין יש בו פתח אחר לאין שם פתח אחר, ולעולם אין רשאים לצאת עד שיצא ספר התורה (רמב"ם תפלה יב כד, וראה שם בלחם משנה[14]).

ויש מוסיפים שכשמוציאים הספר לבית אחר, אף אחר יציאתם מן הפתח צריכים ללכת אחר הספר תורה וללוותו עד המקום שמצניעים אותו בו (רמב"ם שם; בית יוסף שם, בשם מהר"י חביב; שו"ע שם).

יש שהסתפק כשהוציאו את הספר תורה שלא לצורך קריאה, וכמו שנוהגים בהקפות בשמחת תורה, האם אסור לצאת מבית הכנסת קודם שיצניעו הספר (ראה תורת חיים שם סק"א).

כשיוצאים מעטים

כתבו ראשונים שאין איסור יציאה אלא כשיוצאים רוב הקהל, אבל כשיוצאים מעטים, כגון שנים או שלשה אנשים, אין לחשוש בכך (בית יוסף או"ח קמט, בשם תלמידי רבינו יונה; רמ"א בשו"ע שם), שכיון שעדיין רוב הצבור שם יש כבוד לספר תורה (משנה ברורה שם סק"ב).

מהאחרונים יש שמצדד לומר שאין הדברים אמורים אלא כשהספר תורה בבית הכנסת, אבל אם מוציאים אותו לבית אחר, אף היחיד לא יצא קודם הספר תורה (פרי מגדים שם, ומשנה ברורה שם).

הערות שוליים

  1. ח', טור' תעז-תפו.
  2. וראה מחצית השקל שם שגם מהבית יוסף משמע לכאורה שלא כהמגן אברהם.
  3. ובארחות חיים בשני וחמישי, וכן בכלבו בסימן כ בקריאת התורה של חול לא הזכירו. וראה ר"א ברלינר בהערות על הסידור ירושלים תש"ה עמ' 105 שהראשון שהביא המנהג לומר ויהי בנסוע הוא מחבר ספר המחכים לאחד הראשונים, ומשם העתיקו בארחות חיים וכלבו.
  4. וראה ר"א ברלינר הערות על הסידור ירושלים תש"ה עמ' 105.
  5. ראה ר"א ברלינר בהערות על הסידור עמ' 32 שלראשונה הונהג בתפילה ליחיד באיטליה בשנת ש', ואחר כך הוכנס מסדר היום לסידורי התפלה.
  6. וכן הוא בכל הסדורים שלפנינו, וראה סדור עבודת ישראל בער שבשום סדור כתב יד וכן בסדורים ישנים אין, ובסדורים שלנו נעתקו מספר שערי ציון שער ג.
  7. וראה אליה רבה קלד בשם פירוש סדור שגם בשבת ויום טוב אומרים ונורא.
  8. וכן הוא בסדר רב עמרם השלם קא, ובמחזור ויטרי עמ' 73, ובסידורים נוסח אשכנז.
  9. וראה מגן אברהם קמט סק"א שכן משמע בדברי המחבר בשו"ע, וראה שם במשנה ברורה סק"א.
  10. וכן משמע בבית יוסף שם סוף סימן קמט בפירושו בדברי הגאון, וכן כתב בספר ארץ החיים קמט א שנוהגים בצפת, וראה סדור צלותא דאברהם עמ' שעה - שעו.
  11. וראה אליה רבה קלד סק"ד שמפקפק על טעם הראשון וכתב שגם במוסף יום טוב וראש חודש וחול המועד יש שבע ברכות.
  12. וכן נהג החזון איש לנשק ולחבק הספר בהליכתו ובחזרתו (דינים והנהגות ה ח. ובמנהגי החזון איש ה ז כתוב שבעת שהיה מנשק את הספר תורה היה מצמיד היטב את הפרוכת לספר כדי שיורגש נישוק הספר עצמו, ולא כהמון העם שעושים להיפך ומקרבים הפרוכת לפיהם וכך מנשקים.
  13. ובפרישה שם קיים פירוש זה. וראה דרישה שם, וראה ט"ז שם סק"א.
  14. וראה פרי מגדים שם משבצות זהב סק"א שהאריך בביאור כל השיטות.