מיקרופדיה תלמודית:הזמה

הגדרה^[1] - עדות של עדים על עדים קודמים, שלא היו יכולים לדעת מה שהעידו

גדרה ודינה

ענינה, מקורה, ובמה חלוקה מהכחשה

הזמה היא בעדים עצמם, ולא בגוף המעשה שהעידו עליו. כיצד, עדים שבאו ואמרו ראינו שפלוני הרג את הנפש, או הלוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ובאו עדים אחרים ואמרו אנו אין אנו יודעים אם זה הרג את זה או הלוה לזה ביום זה ובמקום זה, אבל אנו מעידים שאתם עצמכם הייתם עמנו ביום זה במקום אחר - באופן שאי אפשר לראות מאותו מקום את המעשה שהיה במקום שהעידו (ראה גמרא מכות ה א במזרח בירה כו' ורבינו חננאל שם, וראה להלן: באותה בירה) - והיאך אתם מעידים, הרי זו הזמה, ודינם של עדים זוממים שמקיימים בהם מה שרצו לגרום לנידון בעדות שהעידו עליו, על פי הכתוב 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו' (דברים יט יט).

ההבדל בין הכחשה להזמה הוא, שהכחשה היא בעדות עצמה, אלו אומרים היה הדבר הזה, ואלו אומרים לא היה הדבר הזה, או שאומרים היאך אתם מעידים כך, וזה הנהרג או ההורג היה עמנו במדינה אחרת ביום זה, שהרי זה כמי שאמרו לא נהיה דבר זה ולא זה הרג, והזמה היא בעדים עצמם (רמב"ם עדות יח ב, על פי משנה מכות שם, וראה שם בפירוש רבינו חננאל, ובתוספות ד"ה אין העדים; טור חושן משפט לח; סמ"ע שם סק"א).

למדים דבר זה שהזמה היא בגופם של עדים עצמם מן הכתוב האמור בעדים-זוממים (ראה ערכו): לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה (דברים יט טז), ואמרו דבי רבי ישמעאל: עד שתסרה - שתוסר (גירסת הערוך ערך זמם א) - גופה של עדות (ברייתא מכות שם), שהוסרו העדים משם (רש"י שם ד"ה לענות); או מהכתוב: וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה (דברים שם יח), ואמר רב אדא: עד שתשקר גופה של עדות (מכות שם^[2]), היינו גופם של עדים (רש"י שם ד"ה גופה).

הטעם שהמזימים נאמנים

אף שבהכחשה אין העדים האחרונים נאמנים יותר מהראשונים (ראה רשב"ם בבא בתרא לא ב ד"ה המכחישות), ושתי כתי עדים המכחישות זו את זו אין כאן עדות, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית (ראה רמב"ם עדות יח ב, וטוש"ע חו"מ לא א. וראה ערך דרישה וחקירה), בהזמה העדים האחרונים נאמנים, וחידוש הוא שחידשה תורה בהזמה, שהרי שנים נגד שנים הם, ומה ראית לשמוע לאחרונים ולא לראשונים (בבא קמא עב ב), אלא שגזרת הכתוב הוא (רמב"ם שם ג).

ויש שנתנו טעם לדבר, שכיון שהאחרונים מעידים על גופם של העדים הראשונים, הרי זה כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש, או שחיללו את השבת, שהם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך וכך (רמב"ן על התורה דברים יט יח; החינוך מצוה תקכד, בשם אחד מן החכמים; טור שם לח, וסמ"ע שם סק"א), שהאחרונים הם עדים ואילו הראשונים הם בעלי דבר, כשאומרים על עצמם, ואין בעלי דבר נאמנים, מה שאין כן כשמכחישים את הראשונים במעשה עצמו, שאף הראשונים הם עדים, ולכן בטלה עדות שניהם (ספר המפתח לרב ניסים גאון שפרסם ר"ש אסף בתשובות הגאונים תש"ב מכתב יד במקורו הערבי עמ' 196 תש"ב; החינוך שם), ואותה שאמרו חידוש הוא, לדעת רבא נאמר, ואין הלכה כמותו (לחם משנה שם בדעת הטור, וראה ערך עדים זוממים על מחלוקת אביי ורבא).

באותה בירה

שנים שהעידו ואמרו במזרח הבירה הרג פלוני את הנפש - או שלוה פלוני מפלוני מנה (טור חו"מ לח) - ובאו שנים ואמרו להם: והלא עמנו הייתם באותה שעה במערב הבירה, אם יכול העומד במערב לראות מה שבמזרח, אינם זוממים - ועדותם קיימת - ואם אינו יכול לראות, הרי אלו זוממים, ואין אומרים שמא מאור עיניהם של ראשונים רב, ורואים מרחוק יתר מכל אדם (מכות ה א; רמב"ם עדות יט א; טור שם לח).

אמרו המזימים הייתם שם אך לא יכולתם לראות משם

אמרו העדים האחרונים אמת שהייתם באותו מקום שאתם אומרים, אבל לא יכולתם לראות משם, מפני שאי אפשר לראות מאותו מקום, ואין אפשרות לברר עכשיו הדבר כיון שאומרים שבאותו יום היה מעונן, או שלפי מצבם ומעמדם של העדים הראשונים אי אפשר היה להם לראות, ועל גוף המעשה אין העדים האחרונים יודעים, יש מהאחרונים כתבו שהכחשה היא (מהר"ם שיף סנהדרין ט ב ד"ה א"נ איירי); ויש שכתבו שזו הזמה (תומים לח).

אמרו המזימים שהמלוה היה עמהם

אמרו העדים האחרונים היאך אתם מעידים שהמלוה או הלוה היה עמכם, והלא באותו היום עמנו היה במקום פלוני במקום רחוק, ועל העדים עצמם לא אמרו עמנו הייתם - יש מהראשונים סוברים שהזמה היא (תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות כ א ד"ה אין מזימים, בשם יש מפרשים); ויש סוברים שאין הזמה אלא בעדים, וזו הכחשה היא (תלמידי רבינו יונה שם דעה ב, וכתבו שכן עיקר. וראה לעיל).

האם חוששים לגמל פורח

העידו שנים ואמרו בבוקר הרג זה את הנפש בירושלים, ובאו שנים ואמרו להם ביום זה בערב הייתם עמנו בלוד^[3], אם יכול אדם להלך - אפילו על הסוס (רמב"ם וטור שם) - מירושלים ללוד מבוקר ועד ערב, אינם זוממים, ואם לאו הרי אלו זוממים, ואין אומרים שמא גמל פורח - מין גמל שהוא קל המרוץ כעוף הפורח (רש"י שם ד"ה גמלא) - נזדמן להם וקיצר להם הדרך (מכות שם; רמב"ם שם), אלא משערים בדבר המצוי הידוע לכל (רמב"ם שם) כפי דרך העולם, ולא יותר (טור שם).

יש מן הראשונים סוברים שדוקא להציל את הרוצח אמרו שאין חוששים לדבר הרחוק, כגון גמל הפורח, משום הצלת נפשות, אבל בעדות על שטר חוששים אף לגמל הפורח, ואינה הזמה לבטל עדות הראשונים (תוספות שאנץ שם, על פי יבמות קטז א שחוששים לגמלא פרחא); ויש סוברים שהוא הדין בעדות על פלוני שלוה מפלוני ממון הרי זו הזמה, ואין חוששים לדבר הרחוק (טור שם, וכן דעת הראשונים שכתבו ליישב הקושיא מיבמות שם באופנים אחרים, ראה רמב"ן מכות שם ד"ה מהו ומאירי שם ועוד).

טענו המוזמים בודאות שנזדמן להם גמל פורח

טענו העדים המוזמים בפירוש שנזדמן להם כעין גמל פורח, והגיעו באותו היום מירושלים ללוד, נחלקו ראשונים בדבר: יש סוברים שנאמנים, ואינם נעשים זוממים, אלא שכל זמן שלא טענו המוזמים כן, אין בית דין טוענים להם כן (תוספות יבמות קטז א ד"ה הכא, בשם ה"ר מנחם, וכן כתב בפירוש במאירי מכות ה א, וכן כתב בתוספות רבי עקיבא איגר למשניות מכות א ד); ויש חולקים וסוברים שאף אם טענו המוזמים כן, אין מקבלים דבריהם (ראה רמב"ן וריטב"א מכות שם ד"ה מהו, ורשב"א יבמות שם ד"ה הא, בשם הר"א אב"ד).

על שבע החקירות של העדים, כדי שיוכלו לבוא לידי הזמה, וכן על הזמה בזמן, ראה ערך דרישה וחקירה.

הוזמו קודם שנגמר הדין על פיהם

אפילו שהוזמו העדים קודם שנגמר הדין על פיהם, הרי זו הזמה, ואף שלענין חיוב העדים הזוממים כאשר זממו לעשות אין מחייבים אותם אלא כשהוזמו אחר שנגמר הדין על פיהם (ראה ערך עדים זוממים), בנאמנות העדים האחרונים - המזימים - לבטל עדות הראשונים הרי זו הזמה אפילו קודם לכן (תוספות סנהדרין ח ב ד"ה והביא; רמב"ם עדות כ א; שו"ת הריב"ש רסו).

עד שיוזמו שניהם

וכן אף שאין אחד מן העדים נעשה זומם עד שיזומו שניהם, ואפילו הם מאה עדים אינם נעשים זוממים עד שיזומו כולם (ראה ערך עדים זוממים), אין הדברים אמורים אלא לענין לחייב העדים כאשר זממו, אבל מכל מקום הרי זו הזמה לבטל עדות אלה שהוזמו ולפסלם לעדות (רמב"ם עדות כ א; שו"ת הריב"ש רסו. על פסול העדות כשלא כולם ניזומו, ראה ערך הנ"ל).

בעד אחד

אף עד אחד המעיד על אחד שחייב לחברו ממון, שהדין הוא שמחייב אותו שבועה (ראה ערך עד אחד), אם הוזם - בטלה עדותו (רש"י בבא מציעא ד א ד"ה תורת הזמה, ותוספות שם ד"ה עד אחד).

שנים מזימים את המאה

כשם ששנים מזימים את השנים, כך שנים מזימים את המאה, שנאמר: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים (דברים יז ו) - אם מתקיימת העדות בשנים, למה פרט הכתוב בשלשה, אלא להקיש שנים לשלשה, מה שלשה מזימים את השנים, אף השנים מזימים את השלשה, ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר: עדים (משנה מכות ה ב; רמב"ם עדות יח ג).

על זוממי זוממים, וכן על כת אחר כת שהוזמו, ראה ערך עדים זוממים.

הזמה והכחשה כאחת

ענינה ודינה

באו שנים ואמרו ראינו שפלוני הרג את הנפש, או לוה מנה מפלוני ביום פלוני ובמקום פלוני, ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום, ולא היו דברים מעולם, לא זה הרג את זה, ולא זה הלוה את זה - כתבו ראשונים שהרי זו הכחשה ולא הזמה (רמב"ם עדות יח ב^[4]), שאין הזמה אלא כשהעדים המזימים לא השגיחו על עצמה של עדות כלל אם אמת היה או שקר (רמב"ם שם סוף הלכה ב).

הטעם

בטעמו של דבר שהכחשה והזמה חשובה הכחשה:

• יש שכתב לפי שהזמה חידוש הוא שחידשה תורה להאמין לאחרונים (ראה לעיל: גדרה ודינה; הטעם שהמזימים נאמנים), אין לך בו אלא חידושו (ראה ערך חדוש), ואין לנו להוסיף עליו, ולא מצינו שהאמינה תורה לאחרונים אלא בהזמה בלבד, ולא כששיתפו עמה גם הכחשה (לחם משנה עדות יח ב).

• ויש שהסביר הדברים, שדוקא כשהמזימים אומרים שהמוזמים לא היו כלל יחד עם בעלי הדבר הרי זו הזמה, שהרי על ידי כך ברור לנו שלא ראו המעשה כלל, אבל במקרה זה הרי הם אומרים שהמוזמים היו יחד עם בעלי הדבר, אלא שגם הם המזימים היו שם, וממילא אין כאן הזמה, שהרי אף לפי דבריהם היו המוזמים יכולים לראות המעשה (פני יהושע מכות ה א)^[5]. החולקים על דין זה

יש חולקים על עיקר דין זה וסוברים שאף הכחשה והזמה כאחת, כגון שאמרו המזימים שהיו יחד עם המוזמים ועם הלוה והמלוה, הרי זו הזמה (לחם משנה עדות יח ב, בדעת הטור, וכן כתב התוספות יום טוב במסכת מכות א ד, בדעת הטור^[6]).

ויש מסבירים הדבר לפי שהטעם שבהזמה האחרונים נאמנים יותר הוא מפני שהם מעידים על גופם של העדים הראשונים, וכמעידים על העדים שחיללו שבת וכיוצא (ראה לעיל: גדרה ודינה; הטעם שהמזימים נאמנים שזהו טעם הטור), ולכן אפילו אם יש הכחשה עמה אין בכך כלום, והם נאמנים בהזמתם (לחם משנה שם בדעת הטור לשיטתו).

שלא בפני המוזמים

העידו המזימים שלא בפני המוזמים, אף שאינה הזמה כדי לחייב את המוזמים עונש כאשר זממו (ראה כתובות כ א, וראה ערך עדים זוממים), מכל מקום הרי זו הכחשה, שמכחישים את העדים אף שלא בפניהם (כתובות שם; רמב"ם עדות יח ה; טור חו"מ לח).

יש סוברים שהכחשה זו אינה כהכחשה של שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, שאין שם עדות כלל, אלא כיון שהוזמו בגופם, אפילו שלא בפניהם, הכת המוזמת היא המוכחשת, ופסולה לכל עדויות שבתורה, והכת האחרונה כשרה, ולא אמרו הזמה שלא בפניהם אינה הזמה, אלא בנוגע לעונש של "כאשר זמם" (שו"ת הריב"ש רסו; מהרי"ט אהע"ז לז; תומים לח בדעת התוספות כתובות כב א ד"ה תרי ותרי, וראה בדבריו לד סק"ט שכתב שאינם נפסלים)^[7].

ויש חולקים וסוברים שאין זו הזמה כלל, אלא הכחשה, והרי הם כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, שאין מאמינים לזו יותר מזו (מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה^[8]; שו"ת מהר"ם אלשקר סא; שו"ת רדב"ז ד סי' אלף קכח (נו); ש"ך שם), כיון שהזמה חידוש הוא (ראה לעיל: גדרה ודינה; הטעם שהמזימים נאמנים), ואין לך בו אלא חידושו שדוקא כשהיזמום בפניהם (מהרלב"ח שם, והביאו מהרי"ט שם).

הזמה במקצת

העדות בטלה

כשם שעדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדות כולם בטלה (ראה ערך פסולי עדות), כך עדים שהוזמו מקצתם, עדות כולם בטלה, שזה שהוזם פוסל את כולם (רש"י סנהדרין ס א ד"ה כרבי עקיבא; תוספות מכות ו ב ד"ה הרי אלו).

שנים רואים מחלון זה ושנים מחלון זה

היו שנים רואים אותו מחלון זה, ושנים מחלון זה, ואין מקצתם רואים אלו את אלו - אפילו שהעידו בתוך כדי דיבור (ראה ש"ך לו סק"ו ד"ה וכתב, על פי הסוגיא במכות ו א והוא שהעידו בתוך כדי דיבור) - הרי הן שתי עדיות, ואם נמצאת אחת מהן זוממת, עדות השניה קיימת (משנה שם ב הוא והן נהרגין, וראה ערך עדים זוממים על עונש העדים שהוזמו).

במה דברים אמורים בדיני נפשות, שעדות מיוחדת^[9] פסולה (ראה ערך עדות מיוחדת), אבל בדיני ממונות, שעדות מיוחדת כשרה, והעדים מצטרפים גם שלא ראו זה את זה (ראה ערך הנ"ל), אם הוזמה כת אחת, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שבטלה אף עדות הכת השניה, כיון שבממונות עדות אחת היא (הר"א אב בי"ד הובא ברמב"ן מכות שם בנמצא אחד מהם קרוב או פסול, והוא הדין בהוזמה כת אחת, ראה אור שמח עדות ד א בסופו; מאירי מכות שם בשם יש מתרצים בהזמה^[10]).

• ויש חולקים וסוברים כיון שלא נצטרפו בראיה, שהרי לא ראו אלו את אלו, אין עדות השניה בטלה, ולא תהא עדות ממון חמורה מדיני נפשות, שאם לא ראו אלו את אלו הן שתי עדיות (רמב"ן שם).

בטביחה ומכירה

עדים שהוזמו במקצת עדותם, אם בטלה כל עדותם על זה שהעידו עליו, כגון שני עדים שהעידו על אחד שגנב וטבח ומכר, ובאו לחייב אותו בתשלומי ארבעה וחמשה (ראה ערך ארבעה וחמשה כרך ב), ואחר כך הוזמו על הטביחה והמכירה ולא הוזמו על הגנבה, הדבר יהא תלוי אם שתי העדיות היו בבת אחת, או בהפסק של תוך כדי דיבור:

אם שתי העדיות לא היו בבת אחת, כגון שהעידו על הטביחה ומכירה אחר הפסק כדי דיבור מעדות הגנבה, הגנב חייב לשלם תשלומי כפל (ראה ערכו. על חיוב העדים בשלשה וארבעה בתורת זוממים ראה ערך עדים זוממים); ואם העידו בבת אחת, בתוך כדי דיבור, הרי הדבר תלוי במחלוקת אמוראים מאימתי נפסל עד זומם - אם למפרע, משעה שהעיד בשקר, או מכאן ולהבא, משעה שהוזם (ראה ערך הנ"ל), שאם למפרע נפסלו, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון שעדות הטביחה בטלה, אף עדות הגנבה שעמה בטלה, ולכן פטור הגנב מכלום, אבל אם מכאן ולהבא הוא נפסל, הרי על הטביחה שהוזמו – הוזמו, ועל הגנבה שלא הוזמו - לא הוזמו, וחייב הגנב לשלם תשלומי כפל (בבא קמא עג א, בפירוש מחלוקת חכמים ורבי יוסי בתוספתא שם ז, וראה שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד בתוספת ביאור. וראה ערך עדים זוממים שהלכה למפרע נפסל).

בשטר

ענינו ודינו

שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה, ובאו אחרים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה, והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני - השטר כשר, שאני אומר שמא איחרו זמנו של שטר וכתבו (תוספתא מכות א, וברייתא בסנהדרין לב א; רמב"ם עדות יט ג; טור חו"מ מג; בית יוסף ושו"ע שם לד ט), והיינו שקודם לכן ראו ההלואה במקום שכתוב בשטר, והוטל עליהם לכתוב שטר ואיחרוהו מלכתבו עד אחד בניסן, וכתבוהו במקום שאומרים המזימים, ולא כתבו שם המקום שבו נכתב השטר אלא שם המקום שראו שם ההלואה (רש"י סנהדרין שם ד"ה חיישינן); או שמא שטר זה נכתב לפני אחד בניסן של שמיטה באותו מקום הכתוב בשטר, ואיחרו זמנו וכתבו באחד בניסן, ונמצא כשהגיע אחד בניסן שהוא זמנו של שטר לא היו באותו מקום, שהלכו למקום אחר (תוספות שם, וכן פירשו ברמב"ם וטוש"ע שם).

בשטר קנין

אף בשטרי קנין, ששטר מאוחר פסול (ראה ערך שטר מאוחר), מכל מקום אין בשטר הזמה, שאנו אומרים שמא איחרוהו והודיעו למוכר שאיחרו (נודע ביהודה תנינא חו"מ ו. וע"ע הנ"ל); ויש שתלו הדבר במחלוקת ראשונים (ראה תומים לד סק"ו שתלה במחלוקת רז"ה ורמב"ן בתחילת מסכת ראש השנה^[11]).

אמרו העדים לא איחרנו זמנו של השטר

אמרו העדים בבית דין שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא איחרנוהו, ובאו עדים אחרים והזימום, עדי השטר נעשים זוממים (רי"ף ב"ק כח ב; רמב"ם עדות יט ג; טור חו"מ מג ושו"ע שם לד ט^[12]), והוא הדין כשכתוב בשטר שנכתב בזמנו (ר"ן כתובות יב ב, בשם הרי"ף בבא קמא שם).

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שבעדות בעל פה הוא שיש הזמה, אבל בעדות בשטר לעולם אין הזמה (המאור כתובות פרק ב בסוגיית שלשה שישבו לקיים כא ב, והביאו הר"ן שם), אפילו כתוב בשטר בזמנו כתבנוהו, מפני שהזמה חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו, שסתם עדות בעל פה היא (הר"ן שם בדעתו, והביאו הבית יוסף שם לד ומג^[13]).

הערות שוליים