מיקרופדיה תלמודית:הפקעת שערים

הגדרה^[1] - איסור העלאת מחירם של צרכי אוכל נפש למעלה מהשער הקבוע

האיסור וחומרו

כל המפקיע שערים - דהיינו שמבטל והורס השער הקודם (כן משמע מהערוך, פקע ו) ומוסיף עליו (רבנו גרשום ורשב"ם בבא בתרא צ ב ד"ה מפקיעי שערים)^[2] - או שאוצר פירות - שאוצרי-פירות (ראה ערכו) מפקיעים השערים (רש"י יומא פג א ד"ה אצר) - בארץ ישראל, או במקום שרובו ישראל, הרי זה כמלוה ברבית (רמב"ם מכירה יד ו, על פי בבא בתרא צ ב; שו"ע חו"מ רלא כה), ועובר על וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לו. סמ"ע שם ס"ק מג).

ומפקיעי השערים ואוצרי הפירות הם האומרים: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה (עמוס ח ה. בבא בתרא צ ב), שאומרים נמכור ביוקר לסוף החודש אחר ימות הגורן, והיינו מפקיעי שערים, ומתי תגיע שנת השמיטה ונפתחה אוצרות בר, והיינו אוצרי פירות (רשב"ם שם ד"ה מתי יעבור), ועליהם נאמר: נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם (עמוס שם ז. גמ' שם).

ותקנו את ברכת השנים - בתפילת שמנה-עשרה (ראה ערכו) - בברכה תשיעית, כנגד מפקיעי שערים, שהכתוב שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע (תהלים י טו) אמרו דוד בתשיעית (מגילה יז ב; טור או"ח קטו) - שהפרק הראשון והשני בתהלים פרק אחד הוא (ברכות ט ב) - וכנגד קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים (תהלים כט ה), שהוא השם התשיעי שבמזמור (פני משה ברכות ב ד), שהוא עתיד לשבר כל מפקיעי שערים (ירושלמי שם, לגירסת ר"ש סיריליאו שם, ואבודרהם, שמונה עשרה).

השער

השער המותר

תקנת חכמים היא (רשב"ם בבא בתרא צ א ד"ה והמשתכר) שהמוכר אל ישתכר יותר משתות (בבא מציעא מ ב; רמב"ם מכירה יד א; טוש"ע חו"מ רלא כ), היינו ששית מלבר, מסכום הכולל גם את הוספת הריוח, שהוא חומש מלגיו, כלומר חמישית מסכום הקרן (שלחן ערוך הרב, מדות ומשקלות, על פי גמ' שם צ א), וכשבית דין פוסקים השערים (ראה להלן) יפסקו לכל אחד ואחד בשכרו שתות (רמב"ם שם).

אכן כשיש טורח למוכר, יכול להשתכר יותר משתות (תוספות שם צא א ד"ה חד, בשם ריב"ם, על פי בבא מציעא מ ב), שלא אמרו אל ישתכר יותר משתות אלא כשמוכר סחורתו בבת אחת בלא טורח, ולכן חנווני, שׁמים לו טרחו וכל הוצאותיו, והמותר עליהם ירויח שתות (רא"ש בבא מציעא ג טז, על פי הגמ' שם; טוש"ע חו"מ רלא ב), ששכר טרחו והוצאותיו יוסיף לקרן, ונוסף על זה ירויח שתות מהכל (סמ"ע שם ס"ק לז).

ודוקא זה שמוכר מעט מעט נותנים לו שכר טרחו נוסף על הריוח, מה שאין כן בשאר סוחרים (סמ"ע שם), שכן אמרו הנושא ונותן באמונה - שאומר ללוקח בכך וכך לקחתי, וכך וכך אני משתכר בו (ראה טוש"ע חו"מ רכז ב) - מעלה לו על המקח שכר כתף ופונדק וכוללם בדמי המקח, אבל לא שכר טרחו, מפני שהוא כפועל (רמב"ם מכירה יד ה-ו, על פי בבא מציעא נא ב; טוש"ע חו"מ רכז כח)^[3].

כשהסחורה התייקרה

לא אמרו שיעור שתות לריוח אלא כשלא הוקר השער, אבל אם הוקר השער - כגון שלקח בשעת הגורן ועכשיו הוקיר (רשב"ם בבא בתרא שם) - ימכור כפי היוקר (רשב"ם שם; רא"ש בבא בתרא ה כח; טוש"ע חו"מ רלא כ), וישתכר אפילו כפליים, כפי שהשער עכשיו (רשב"ם שם).

כשאין בו חיי נפש

במה דברים אמורים, שאין משתכרים יותר משתות, בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות (תשובות הגאונים (שערי צדק) ו ה כה; רשב"ם שם צא א ד"ה אין; רמב"ם שם ב; טוש"ע חו"מ רלא כ), אבל בשאר עניינים (טור שם), כמו העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהם (רמב"ם שם), אין פוסקים להם שער, אלא ירויחו בהם מה שירצו (רמב"ם שם; טור שם)^[4]. ונחלקו הדעות:

• יש מפרשים שהקושט והלבונה לאו דוקא, אלא אף תבלין וכמון ופלפלים וכדומה, כל שאינם בכלל יינות ושמנים וסלתות, אינם בכלל חיי נפש, ויכולים להרויח בהם כמה שירצו (כן משמע מהמגיד משנה שם).

• יש מפרשים שכל שהוא מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הוא, ויינות שמנים וסלתות לא אמרו אלא לדוגמא, ודברים שאינם מאכל אדם משתכר בהם מה שירצה, אבל מכשירי אוכל נפש כתבלין כמון ופלפלים הם בכלל אלה שלא ישתכר בהם יותר משתות, ולענין אוצרי פירות בלבד הוא שנתמעטו (כסף משנה ובית יוסף שם).

• ויש מפרשים ששלשה חילוקים הם: בעיקר אוכל נפש הדומה ליינות שמנים וסלתות יכול להשתכר עד שתות ולא יותר; בדברים שאין בהם אוכל נפש כלל, כגון הקושט והלבונה, יכול להשתכר כל מה שירצה, ואפילו כפלי כפליים מהקרן; ובדבר שיש בו ממכשירי אוכל נפש, כגון כמון ותבלין ודומיהם, מותר להרויח בו עד כפל ולא יותר (סמ"ע שם ס"ק לו).

כשלא קבעו בית דין

וכתבו ראשונים שלא אמרו אין משתכרים יותר על שתות אלא כשבית הדין קבע לכל המוכרים שימכרו כך, אבל אם כל אחד ואחד מוכר כפי מה שיכול, אין זה מחוייב למכור בזול, שכשיגמור פירות שלו ימכרו אחרים ביוקר, ואין לנו להפסידו בידים (טור שם, בשם הרמ"ה; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם, ובמסקנתו; שו"ע שם), וכיון ששאר מוכרים עוברים על מה שאמרו חכמים לא ישתכר יותר משתות, אף זה הירא את דבר ה' אין צריך להיזהר בזה (סמ"ע שם ס"ק לח).

ביצים

אין משתכרים פעמיים בביצים (בבא בתרא צא א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם כב), ונחלקו אמוראים בפירושו:

• יש מפרשים שלא ירויח על אחת שתים (או רב או שמואל בגמ' שם), שמה שלקח בדינר לא ימכור בשני דינרים (רשב"ם שם ד"ה על חד), אבל עד הכפל יכול להשתכר בהן לפי שאין בהן כל כך חיי נפש (רשב"ם שם ד"ה בביצים; טור שם), שאינם נקראים חיי נפש אלא דברים שאי אפשר לאדם מבלעדם, שחייו תלויים בהם, כגון יין ושמן וסולת (ב"ח שם כח, בדעת הרשב"ם), ועוד שטורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזר בעיירות לקנות ביצים, ולכך התירו לו להשתכר יותר משתות (רשב"ם שם; שלחן ערוך הרב שם, בשם יש אומרים)^[5].

• ויש מפרשים שתגר לא ימכור לתגר (או רב או שמואל בגמ' שם), אלא תגר ראשון ימכור לצריכים, אבל לא לתגר אחר, שיש כאן ריוח שתי פעמים, לתגר ראשון ולתגר שני, ומוקירן יותר מדאי, אבל בשאר דברים מותר, שאם יוקיר זה ימצא אחרים שימכרו בזול (רשב"ם שם ד"ה תגר).

להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה, שמותר להרויח רק עד הכפל (טור שם; שו"ע שם, בסתם); ויש הפוסקים כדעה השניה, שאין האיסור אלא למכור מתגר לתגר (רמב"ם שם; רמ"ה שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), שבדברי סופרים הלך אחר המיקל (רמ"ה שם).

פיקוח בית דין

אם מוטל על בית דין לפקח על השערים, נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שלמרות שמעמידים אגרדמין - שוטרים (ערוך, ארגדמין; רמב"ם גנבה ח כ) הממונים להלקות ולענוש מעוותי המידות (רשב"ם שם ד"ה אגרדמין) - על המידות (ראה ערך מדות ומשקלות), ואין מעמידים אגרדמין על השערים (ברייתא בבבא בתרא פט א; ברייתא בירושלמי שם ה ה; כן משמע מהתוספתא בבא מציעא (ליברמן) ו יד; שמואל בבבלי שם; רב בירושלמי שם), לפסוק שער שבשוק לגזור שתימכר האיפה כך וכך, או ההין כך וכך (ערוך שם), ולא ימכרו ביוקר, וסברא היא, שאין צורך לכך, שאם זה רוצה למכור ביוקר אותו הצריך למעות יתן בזול, וילכו הלוקחים אצלו וימכור זה בזול בעל כרחו (רשב"ם שם ד"ה ואין מעמידין).

• ויש אומרים שמעמידים אגרדמין אף לשערים (קרנא ורבי בר חמא אמר רבי יצחק ודבי נשיאה בבבלי שם) מפני הרמאים (רמי בר חמא אמר רבי יצחק בגמ' שם), שממתינים עד שימכור אותו שמוכר בזול ואחר כך ימכרו ביוקר, או שמוכרים ביוקר ואומרים שהוסיפו במידה, או שיתן חטים יפות למעלה ורעות למטה, או כל מיני רמאות (רשב"ם שם ד"ה מפני הרמאין), וכן הלכה (רמב"ם מכירה יד א; טוש"ע חו"מ רלא כ), והשוטרים מכים כל מי שמפקיע ומוכר ביוקר, וכופים אותו ומוכר בשער השוק (רמב"ם גנבה ח כ).

תנאי בני העיר

רשאים בני העיר להתנות על השערים (בבא בתרא ח ב), שרשאים לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ואפילו על לחם ובשר (רמב"ם מכירה שם ט; טוש"ע שם כז), שלא ימכרו בשנה זו ביותר מכך וכך דמים (רש"י שם ד"ה ועל השערים).

גרם הפקעה

תענית

אין גוזרים תענית על הציבור בתחילה בחמישי בשבת - אלא בשני ובחמישי - שלא להפקיע השערים (משנה תענית טו ב; רמב"ם תעניות א ה; טוש"ע או"ח תקעב א), ובכל תענית הדברים אמורים (ר"ן שם), שאם היו מתחילים להתענות בחמישי היו קונים למוצאי התענית שתי סעודות גדולות, אחת לתענית ואחת לשבת, וסבורים המוכרים שרעב בא לעולם ומייקרים ומפקיעים השער (רש"י שם י א ד"ה תנינא, ושם טו ב ד"ה שלא להפקיע; טור שם, ומגן אברהם שם סק"א), אבל משהתחילו להתענות בשני, יודעים שאינו אלא מפני התענית (רש"י שם טו ב ד"ה שלא להפקיע)^[6].

אף יחידים המתענים קודם לציבור (ראה ערך תענית גשמים) אינם מתחילים להתענות בחמישי (גמ' שם י א), אף על פי שאין הפקעת שערים משום יחידים לבד (רש"י שם ד"ה אבל יחידים), ולכן יש מהראשונים שכתבו שאפילו במקום שאין לחוש להפקעת שערים, כגון בעיר שרובה גוים, אין גוזרים (מגיד משנה תעניות א ה, בשם קצת הגאונים, ובדעת הרמב"ם), וכן הלכה (בית יוסף ושו"ע שם)^[7].

אכן בזמן הזה שאין מפקיעי שערים מצויים כתבו אחרונים שמותר לגזור תענית בתחילה בחמישי, ושכן נוהגים (מגן אברהם תקעב סק"ב; משנה ברורה שם סק"ג, בשמו ובשם שאר האחרונים).

פחד

משום הפקעת שערים אסור להפחיד בני אדם לומר תבואה מועטת בעולם, וכן אסור לתגר למנוע עצמו ולהתאחר מלמכור מה שיש אצלו מפני פחד הפקעת שערים, ולא יאחר עצמו מן השוקים (ספר המקח לרב האי ס).

קנייה מבעל הבית ומכירה בשוק

אסור לעשות סחורה - לקנות מבעל הבית ולמכור בשוק (רשב"ם בבא בתרא צא א ד"ה אין משתכרין) - בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש (גמ' שם; רמב"ם מכירה יד ד; טוש"ע חו"מ רלא כג), כגון יינות שמנים וסלתות (גמ' שם), אלא זה מביא מגרנו ומוכר, וזה מביא מגרנו ומוכר, כדי שימכרנו בזול (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[8].

אכן במקום שהשמן מרובה, מותר לעשות כן (רמב"ם וטוש"ע שם, על רבי אלעזר בן עזריה בתוספתא ובגמ' שם), שאף על פי שישתכר לא יופקע השער כלום (רבנו גרשום שם), והוא הדין בכל דבר שיש בו חיי נפש, שאם היה שם הרבה יותר מכדי צורך הארץ עושים מהם סחורה (מאירי שם).

וכן לקנות חטים ולעשות פת - מותר, כיון שיש בו טורח, ולא אסרו אלא למכור הדבר בעין כמו שקונה אותו מבעל הבית, שאף בעל הבית יכול למכרו בלא טורח (רשב"ם שם)^[9].

הערות שוליים