מיקרופדיה תלמודית:הפרשת חלה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:17, 22 בפברואר 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות הרמת חלק מהעיסה, או מהלחם, לשם חלות קדושת תרומה עליו ולהתרת הנשאר באכילה

המצוה

המצוה ומקורה

מצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן, שנאמר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר טו כ. רמב"ם בכורים ח א; טוש"ע יורה דעה שכב א). מצוה זו נמנית במנין המצות (ספר המצות עשה קלג; סמ"ג עשין קמא; חינוך שפה)[2].

יש מהראשונים שסוברים שההפרשה והנתינה לכהן (ראה ערך חלה) הם מצוה אחת, כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצוה (רמב"ם בספר המצות שורש יב)[3]; ויש מהראשונים סוברים שהפרשת חלה ונתינתה נחשבות לשתי מצות (רמב"ן בהשגות לספר המצות שם).

גדרה

הפרשת חלה יש סוברים שאינה מצוה המוטלת על האדם, אלא אם כן רוצה לאכול מהעיסה, ודומה לשחיטה, שאם אינו רוצה לאכול בשר אין כאן מצוה לשחוט (מגן אברהם ח סק"ב).

ויש חולקים וסוברים שמצוה חיובית היא, כשאר המצות, ואפילו אם אינו רוצה לאכול מהעיסה חייב להפריש חלה (ט"ז יו"ד א ס"ק יז).

חומרתה

האוכל מהעיסה קודם הפרשת חלה - חייב מיתה, לפי שהיא טבל (חלה ג א; רמב"ם בכורים ח ה).

לנשים

מצות חלה היא אחת משלש המצות שנמסרו לנשים (ירושלמי שבת ב ו; בראשית רבה יז. וראה שבת לא ב). ואף על פי שהאנשים חייבים בה כנשים, מכל מקום נתייחדה המצוה לנשים, ועיקר המצוה מוטלת עליהן (יפה תואר על בראשית רבה שם), לפי שמצרכי הבית היא והאשה מצויה בבית (רבי עובדיה מברטנורא שבת ב ו). ואמרו חכמים: מצות חלה מנין שנצטוותה האשה עליה, שכשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך היא מגבהת חלתה, כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, שנאמר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה (בראשית ב ו), ואחר כך וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (שם ז), והיא גרמה לו מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה (ירושלמי שם)[4].

נאמנות אשה

בדרך כלל האשה נאמנת לומר שתיקנה את האיסור, אם הדבר היה בידה לתקנו, ולכן נאמנת על הפרשת חלה (תוס' פסחים ד ב ד"ה הימנוהו; רמ"א יו"ד קכז ג).

הברכה

זמנה

המפריש חלה מברך תחילה, כדרך שמברכים על כל המצות עובר לעשייתן (רמב"ם בכורים ה יא; טוש"ע יו"ד שכח א. ראה ערך ברכת המצות).

ויש סוברים שאם עתיד לקרות לה שם (ראה להלן) צריך לברך אחר ההפרשה קודם שיקרא לה שם (שאילתות עג)[5].

לא בירך

הפריש ולא בירך, אינו חוזר ומברך (רמב"ם ברכות יא ו); ויש סוברים שבכל המצות אם לא בירך עובר לעשייתן, מברך אחר כך (ראה ערך ברכת המצות).

מספק

אם מפריש מספק - אינו מברך, שספק ברכות להקל (משנה ברורה סז סק"א, רטו ס"ק כ)[6].

נוסחה

בנוסח הברכה נחלקו הפוסקים:

  • יש אומרים שמברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש חלה (רמב"ם בכורים ה יא; סמ"ג עשין קמא; דעה א בטור יו"ד שכח, והובאה ברמ"א שם א; שערי צדק יד לב)[7], שאף על פי שבלשון המקרא נקראת בשם תרומה, מכל מקום בלשון המשנה נקראת חלה בכל מקום (באור הגר"א יו"ד שכח סק"ב).
  • יש סוברים שמברך להפריש תרומה (ראב"ד בהשגות שם, להבנת הכסף משנה שם בדעתו; סמ"ג שם, בשם יש מברכים; כלבו פט; דעה ב' בטור שם; המחבר בשו"ע שם), שחלה היא שם העוגה (סמ"ג והמנהיג שם), או שם העיסה, כמו שכתוב: חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת (ויקרא ב ד. באור הגר"א יו"ד שכח סק"ב).
  • יש סוברים שאין להקפיד אם אומר חלה או תרומה (סמ"ק רמה; כלבו פט, בשם הר"י; טור ורמ"א יו"ד שכח א).
  • ויש נוהגים לומר שניהם: תרומה חלה (ב"ח שם; ט"ז וש"ך שם סק"א, בשם מהרש"ל).

יש מוסיפים לומר: מן העיסה, ואין צורך בכך (ט"ז שם).

בחוץ לארץ

כשם שמברך על חלת ארץ ישראל, כך מברך על חלת חוץ לארץ, אף על פי שאינה אלא מדבריהם (ראה ערך חלה; בחלת חוץ לארץ), כשם שמברכים על כל מצוה מדבריהם (רמב"ם בכורים ה יא, ומגיד משנה).

וכשם שמברך על חלה טהורה, כך מברך על הטמאה (רמב"ם שם).

קריאת שם

הראשונים נחלקו אם צריך לקרוא שם לחלה:

  • יש אומרים שאחר שבירך להפריש חלה צריך לקרות לה שם ולומר הרי זו חלה, או הרי זו תרומה (שאילתות עג; רמב"ן סוף הלכות חלה בשמו; ראב"ד בהשגות בכורים ה יא; מאירי חלה ב ג; שערי צדק יד לב).
  • ויש שלא הזכירו שצריך לקרות לה שם (רמב"ם בכורים ה יא; טוש"ע יו"ד שכח א). ופירשו האחרונים שכיון שמברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש חלה אין לך קריאת שם גדולה מזו, שהרי מברך ותיכף מפריש, והרי זה כמפרש זו חלה (ר"י קורקוס שם, בדעת הרמב"ם).

אף המצריכים לקרות לה שם מודים שאם הפריש, ואינו עתיד לקרות לה שם, כיון שהפרישה - נתקדשה (רמב"ן סוף הלכות חלה; מאירי חלה ב ג), ואין צריך לקרות שם אלא למצוה (ראה שערי צדק י ג).

אבל יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאם לא קרא שם לתרומה לא עשה כלום בהפרשתו ולא הותר הטבל (ראה רשב"א חולין צד א, בשם הראב"ד).

מיושב

ברכת הפרשת חלה אפשר לברכה מיושב (חלה ב ג; רמב"ם בכורים ה יא; טוש"ע יו"ד שכח א; מג"א או"ח ח סק"ב. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: הברכה).

השיעור

מהתורה ומדרבנן

רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, שאמרה תורה, אין לה שיעור מן התורה, ואפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה (רמב"ם בכורים ה א; טוש"ע יו"ד שכב א).

אף על פי שאין שיעור להפרשת חלה מן התורה, מפרישים אחד מעשרים וארבעה מן העיסה (ספרי במדבר קי; חלה ב ז; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם), שנאמר: תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה (במדבר טו כא) - עד שיהא כדי מתנה לכהן (ספרי שם; רש"י שם), ושיעור זה הוא מדברי סופרים (רמב"ם וטוש"ע שם; יראים השלם קפג; חינוך שפה), ואין הדרשה מהכתוב אלא אסמכתא בעלמא (יראים וחינוך שם).

ויש מי שכתב ששיעור זה הוא מן התורה, ואף על פי שבכל שהוא נפטרה העיסה, אבל מצוה כתיקונה לא קיים אלא בכדי נתינה, ושיערו חכמים שיעור נתינה אחד מעשרים וארבעה (רדב"ז בכורים ה ב; נודע ביהודה תניינא יו"ד רא. וראה ספר הכתב והקבלה במדבר טו כא, שחולק).

הנחתום, שהוא עושה למכור בשוק, מפריש אחד מארבעים ושמונה (ספרי במדבר קי; חלה ב ז; רמב"ם בכורים ה ב; טוש"ע יו"ד שכב א).

הפריש כל עיסתו

העושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום, עד שישייר מקצת (חלה א ט; רמב"ם בכורים ה א; טוש"ע יו"ד שכב א), שנאמר: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם (במדבר טו כא) - מקצתה ולא כולה (ספרי שלח קי), או מֵרֵאשִׁית - ולא כל ראשית (ירושלמי חלה א ו).

שיעור השיור אפילו כל שהוא (משנה ראשונה חלה שם); ויש שנסתפקו אם צריך לשייר כזית כדי שהחלה תתיר לאכילה שיעור שהיו חייבים עליו מלקות (מהרי"ט אלגזי חלה ח).

באומד

השיעור של חלה אינו ניטל במידה, אלא באומד כתרומה (שנות אליהו דמאי ה א. וראה מעדני ארץ תרומות ג ד).

בזמן הזה

בזמן הזה שאין עיסה טהורה, מפני שכולנו טמאי מתים כיון שאין לנו אפר פרה להזאה, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שמפרישים חלה אחת בכל ארץ ישראל, ושורפים אותה, ושיעורה אחד מארבעים ושמונה. ובשאר הארץ, שכבשו עולי מצרים בלבד, מפרישים שניה לכהן לאכילה, ואין לה שיעור, כמו שהיה הדבר מקודם (בעל הלכות גדולות חלה עמ' קיא, והובא בתוס' בכורות כז ב ד"ה וכי; רמב"ם בכורים ה ט; טור יו"ד שכב, בשמו; המחבר בשו"ע שם ד).
  • יש סוברים שעכשיו כיון ששורפים אותה בכל ארץ ישראל צריכים להפריש שניה כמו במקומות שכבשו עולי מצרים, כדי שלא תשתכח תורת חלה (תוס' בכורות כז ב ד"ה וכי; טור יו"ד שכב, בשמו), ובין בארץ ובין בחוץ לארץ מפרישים שתים (טור שם, בשם הרא"ש).
  • ויש סוברים להיפך, שכיון שאין חלה נאכלת בזמן הזה בארץ ישראל, לכן אף בשאר מקומות אין צריכים להפריש רק חלה אחת ולשרפה (טור ורמ"א יו"ד שכב ה, בשם יש אומרים).

המנהג פשוט כדעה האחרונה, שאין מפרישים רק חלה אחת. חלה זו אין לה שיעור, ושורפים אותה (רמ"א שם; של"ה שער האותיות דף עח, וכתב שכן המנהג בארץ ישראל; ספר חרדים הקדמה למצות התלויות בארץ; שו"ת מבי"ט ג מז; שו"ת מהרי"ט א פה), ומכל מקום נוהגים ליטול כזית (כלבו פט; תרומת הדשן קפח (בהגהה); מהרי"ל חלה א. וראה משפטי ארץ חלה ה ט ובהערות שם).

הראוי להפריש

חלה ותרומה

כל שאמרו בתרומה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה, אף בחלה כך, וכל שאמרו בתרומה לא יתרום, ואם תרם אינה תרומה, אף בחלה כך (ראה רמב"ם בכורים ה יד, שו"ע שכג א), שהרי החלה אף היא נקראת תרומה (כסף משנה ורדב"ז שם. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות על הראויים להפריש).

קטן

קטן אינו רשאי להפריש חלה גם מעיסה של עצמו (תרומות א א,ג; רמב"ם תרומות ד ב; טוש"ע יו"ד שלא ל; גידולי הקדש יו"ד שכח ב). אבל קטן שהגיע לעונת הנדרים, אף על פי שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול, אם תרם - תרומתו תרומה (טוש"ע יו"ד שלא לג).

שליח

יכול אדם לעשות שליח להפריש חלה (קידושין מא ב לגבי תרומה), ואם אמר לחברו שיפריש חלה מן הסתם כוונתו בתורת שליחות, ויכול להפריש למרות שלא עשאו שליח בפירוש. אם חברו אמר לו אני אפריש חלה מבצקך, ובעל הבית הרכין בראשו - נחשב שמנהו שליח (חזון איש מעשרות ז ס"ק טו; משפטי ארץ חלה ד ד).

כשהשליח מפריש הוא מברך על הפרשת חלה (מאירי קידושין מא א; מגן אברהם תלב סק"ו; משנה ברורה שם ס"ק י)[8].

סומא ושיכור

הסומא והשיכור מפרישים חלה לכתחילה אף על פי שאין תורמים לכתחילה, מפני שאין בעיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה כמו בתרומה (רמב"ם בכורים ה טו; טוש"ע יו"ד שכח ב, וש"ך סק"ד); וכל שכן בזמן הזה, שהחלה עומדת לשריפה (באור הגר"א יו"ד שכח סק"ה).

שלא ברשות

אין מפרישים חלה בלא רשות בעל העיסה, כשם שהתורם שלא ברשות אינה תרומה (טוש"ע יו"ד שכח ג ובית יוסף).

אשה

אשה רשאית להפריש חלה מהבצקות והמאפים שבביתה כל עוד לא מיחה בה בעלה (רמב"ם תרומות ד יב), וכן רשאית לעשות שליח לתרום (אור זרוע רכה; תרומת הדשן קפח; חלת לחם ז ז). וכן רשאית להפריש חלה מבצקות ומאפים שקונה אף שהתחייבו בחלה אצל המוכר (משפטי ארץ חלה ד ה והערה 15. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות).

בן משפחה

בן גדול האוכל אצל אביו רשאי להפריש חלה מהמאכלים המשותפים לכל בני הבית אם אביו אינו מקפיד; ואם אוכל בנפרד משאר בני הבית יכול להפריש רק ממה שאוכל. וכן שכיר יכול להפריש חלה ממה שאוכל (רמב"ם תרומות ד יב; דעת קדושים שכח ב; משפטי ארץ חלה ד יד).

משרתת

האחרונים נחלקו אם המשרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלי רשות בעלת הבית:

  • יש אומרים שיכולה להפריש, כיון שרגילה היא לפעמים שבעלת הבית נותנת לה רשות (שו"ת תרומת הדשן קפח, להבנת הרמ"א יו"ד שכח ג והט"ז שם סק"ב).

וכתבו האחרונים שבערב שבת, כשמנהג הנשים להקפיד על זה שכל אחת תיטול חלה, ונחשב בעיניהן לחיוב לעשות לחמים לכבוד שבת, לא תפריש המשרתת בלא ציווי בעלת הבית, אם אין חשש קלקול (ט"ז שם).

  • ויש חולקים וסוברים שלא אמרו שהמשרתת תיטול חלה אפילו בכל ימות השבוע, אלא במקום שיש חשש קלקול בעיסה אם תמתין עד שתבוא בעלת הבית, אלא שאם יש קלקול ודאי אפילו אשה אחרת שאינה משרתת מותרת (ראה ערך זכין לאדם שלא בפניו), וכשיש רק חשש קלקול משרתת דוקא מותרת, אבל בלי חשש קלקול לא תיטול המשרתת בלי רשות. ומכל מקום בדיעבד אף הם מודים שהמשרתת שהפרישה, אפילו כשלא היה חשש קלקול, הפרשתה הפרשה (ב"ח יו"ד שכח, וש"ך שם סק"ג, בהבנת דברי תרומת הדשן).

שותפים

העושים עיסה בשותפות, אינם צריכים ליטול רשות זה מזה, אלא כל המפריש חלה מהם הרי זו חלה, כדין תרומה (בית יוסף ורמ"א יו"ד שכח ג).

אם אחר מפריש להם, כתבו הראשונים שצריך ליטול רשות מכל בעלי העיסה (סמ"ג עשין קמא; ספר התרומה פג; בית יוסף ורמ"א שם).

מן המוקף

הדין

החלה אינה ניטלת אלא מן המוקף (חלה א ט; רמב"ם בכורים ה ג; שו"ע יו"ד שכג א), דהיינו שתהא החלה הניטלת סמוכה לעיסה שמפריש עליה (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: מן המוקף), לפי שהחלה נקראת תרומה, והתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף (רמב"ם שם).

בשעת הפרשה

הראשונים נחלקו האם ההקפה צריכה להיות בשעת קריאת השם:

  • יש מהראשונים סוברים שהקפה צריכה להיות בשעת קריאת שם חלה, אבל אם הפריש מן המוקף על מנת לקרות שם חלה אחר כך, אין זה מן המוקף (תוס' נדה ז א ד"ה ומקפת; תוס' שנץ סוטה ל א, בשם ר' אלחנן; תוס' הרא"ש סוטה שם).
  • ויש סוברים שאפילו אם בשעת קריאת שם לא היתה מן המוקף, כל שבעת ההפרשה הפריש מן המוקף די בכך (תוס' הרא"ש נדה שם; פירוש ב בר"ש ורא"ש טבול יום ד ב; תוס' שנץ סוטה שם, בדעת רש"י).

אלא שיש מהם סוברים שזהו דוקא אם לא הפסיק כלי בשעת קריאת השם בין החלה לעיסה (ר"ש ורא"ש טבול יום ד ב).

קרא שם מן המוקף על מנת שחלות קדושת החלה תהיה אחר כך, כשכבר אינה במוקף, הרי זה נחשב שהפריש מן המוקף (ר"ש חלה ג א; רא"ש חלה ה).

גדר מוקף

בגדר מן המוקף בחלה נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שצריך נגיעה, שהחלה תיגע בעיסה שמפריש עליה; ואפילו אם נצטרפו בכלי אחד אין זה מועיל שלא להצריכם נגיעה (תוס' פסחים מו ב ד"ה הואיל, בשם ר"י, ותוס' נדה ז א ד"ה ומקפת; ר"ש חלה ב ד לפירוש א; רוקח שנט).
  • יש מחלקים, שאם היו שתי עיסות נפרדות, שבכל אחת מהן יש שיעור חיוב חלה, ובא להפריש מזו על זו, כשנצטרפו בכלי אחד אין צריך נגיעה ביניהן; אבל אם לוקח מעט מעיסה קטנה כדי לקרוא על מעט זה שם חלה על העיסה הגדולה, צריך שיגע בעיסה הגדולה כשקורא על מעט זה שם חלה; וכן כשעושה שתי עיסות קטנות, צריך צירוף כלי ונגיעה זו בזו (ספר התרומה פא-פב).
  • יש מחלקים בין דבר שהוא מקפיד עליו שלא יתערבו לשאינו מקפיד, שבדבר שהוא מקפיד צריך נגיעה דוקא, ואין צירוף כלי מועיל; אבל בדבר שאינו מקפיד, די בצירוף כלי ואין צריך נגיעה (סמ"ג עשין קמא, בשם ר"י; גליון תוס' נדה ז א; מרדכי פסחים רמז תקצט, בשם אבי העזרי).
  • ויש חולקים וסוברים שאין צריך לענין מוקף לא צירוף כלי ולא נגיעה, אלא שיהיו סמוכים זו לזו, ולא אמרו צירוף כלי ונגיעה ונשיכה אלא לענין צירוף לשיעור חיוב חלה כשאין בכל אחת מהעיסות לבד כשיעור (ראה ערך חלה), אבל לא לענין מוקף (רשב"א פסקי חלה שער ב; רא"ש חלה ד; רבנו ירוחם כא ג, בשם ר"י בר"י וריב"א; ר"ש חלה ב ד בתירוץ ב; רבי עובדיה מברטנורא חלה ב ד; בית יוסף יו"ד שכה ב, לדעת הטור; שו"ע יו"ד שכה ב ורמ"א שכו א, לפירוש הנקודות הכסף שם בדעתו).

אלא שיש מהם סוברים שדוקא באינו מקפיד על תערובתם, אבל אם מקפיד, כטמאה וטהורה, צריך נגיעה (רשב"א ורא"ש ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם); ומהם שאינם מחלקים במוקף בין מקפיד לאינו מקפיד (רבנו ירוחם וטור ושו"ע ורמ"א שם, ראה בנקודות הכסף שם בדעתם)[9].

בדיעבד

בדיעבד שהפריש שלא מן המוקף, ההפרשה חלה והעיסה מתוקנת (פסקי חלה לתשב"ץ ז; ברכי יוסף יו"ד שכג ד; שו"ע הרב או"ח תנז יג; משנה ברורה שם שער הציון ס"ק יג)[10].

הפרשה בטהרה

לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה (חלה ב ג; רמב"ם בכורים ח יא).

בזמן הזה שכולנו טמאי מתים ואין לנו עיסה טהורה, יש מהאחרונים שכתב שמכל מקום מה שאפשר לתקן יש לתקן, ויטהר עצמו משאר טומאות, אלא שאם אינו יכול ליטהר יעשנה בטומאה, ולא יעשנה פחות מכשיעור, ולא אמרו הלכה כחכמים שיעשנה פחות מכשיעור, אלא בזמן שהיתה טהרה מטומאת מת (רדב"ז שם).

ולא נראה כן מהפוסקים, שיצטרך לשמור בטהרה אף בזמן הזה (ראה ברא"ש הלכות חלה, ובטור ושו"ע שהשמיטו כל הדין שישמור בטהרה; רשב"א בפסקי חלה שער ב, והביאו בבית יוסף יו"ד שכד יד).

בעיסות שונות

שני מינים

כל שבתרומה לא יתרום, ואם תרם אינה תרומה, כך בחלה, וכל שבתרומה לא יתרום מזה על זה כך בחלה, שנאמר: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ (במדבר טו כ) - שניהם שוים (רמב"ם בכורים ה יד; שו"ע יו"ד שכג א, וביאור הגר"א ס"ק טו).

אין מפרישים חלה ממין על שאינו מינו (תוספתא חלה (ליברמן) ב ד, והביאו בתוס' מנחות ע ב ד"ה תנא, ור"ש כלאים א א, ורא"ש חלה א), כדרך שאין תורמים תרומות ומעשרות מזה על זה (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בשני מינים).

לפיכך אם לש עיסה מכל מין ומין מחמשת המינים החייבים בחלה, שהם חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון (ראה ערכים: חלה; דגן), ויש בכל אחת מהעיסות כשיעור של חיוב חלה ורוצה להפריש מזו על זו, אין מפרישים אלא על מינו (תוס' ור"ש ורא"ש שם; טוש"ע יו"ד שכד ב). כיצד, אין מפרישים חטים על שום אחד משאר המינים, ולא מאחד משאר המינים על חטים; וכוסמין ושיפון מפרישים מזה על זה, וכן שבולת שועל ושעורים מפרישים מזה על זה (טוש"ע שם).

ואף על פי שאם אין באחד מהמינים לבד כשיעור, ולׇשׇם ביחד, מצטרפים יותר מזה, כגון חטים שמצטרפים עם כוסמין, וכוסמין עם כולם וכיוצא (ראה ערך חלה), הרי זה לפי שהחיוב תלוי בעיסה, וכל שהעיסות דומות - מצטרפות; אבל כשיש בכל אחת מהעיסות כשיעור, ובא להפריש מזו על זו, צריך שיהיה דומה לתרומה, שאין מפרישים ממין על שאינו מינו, אפילו שהעיסות דומות (ט"ז יו"ד שכד סק"ג, וש"ך סק"ח).

חדש וישן

אין מפרישים מן החדש על הישן, דהיינו מעיסה של תבואת שנה זו על עיסה של תבואת שנה שעברה, ולא מן הישן על החדש (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בחדש וישן)[11].

איזהו חדש וישן שבחלה, שתי שדות - אחת הביאה שליש לפני ראש השנה (ראה ערך הבאת שליש), ואחת לא הביאה שליש לפני ראש השנה, לענין חלה חשובה שנה אחת (ירושלמי חלה א ג. וראה באור הגר"א שם).

מהפטור על החיוב

אין מפרישים מן הפטור על החיוב, ומן החיוב על הפטור, כדרך שאין מפרישים בתרומה ומעשרות (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בפטור וחיוב).

שעת ההפרשה

זמן ההפרשה

מפרישים חלה מתחילת הלישה, שהיא כשיתן את המים ויתערב הקמח במים, שנאמר: ראשית עריסותיכם (רמב"ם בכורים ח ב; שו"ע יו"ד שכז ב). ואף על פי שאין עיקר חיוב חלה אלא אחר הגלגול בחטים, שהוא לדעת כמה ראשונים גמר הלישה (ראה ערך גמר מלאכה), מכל מקום מפרישים אחר הנתינה והעירוב במים, שזו כבר ראשית עריסותיכם (ראה ריבמ"ץ ור"ש חלה ג א, וראה ראב"ד בהשגות שם). ובגדר הדבר נחלקו המפרשים:

  • יש סוברים שהפרשה זו אינה אלא רשות, שיכולים להפריש משעת נתינת המים, אבל לא שעיקר המצוה כן, ואדרבה יותר טוב להמתין עד אחר גמר לישה, אלא שאם רצה למהר להפריש החלה בטהרה, וחושש שמא תיטמא העיסה, רשאי להפריש משעת נתינת המים (כסף משנה ורדב"ז בכורים ח ב, בדעת הרמב"ם; ר"ש חלה ג א; רא"ש חלה ה; טור יו"ד שכז).

ומהם שכתבו שזו תקנת חכמים בעיסה טהורה שתמהר להפריש כדי שלא תיטמא העיסה (ר"ש ורא"ש שם).

ויש שכתבו שבדיעבד אם עשה כן קיים ראשית עריסותיכם, אבל לכתחילה אין יפה לעשות כן (הראב"ד בהשגות בכורים ח ב).

  • ויש חולקים וסוברים שעיקר המצוה לכתחילה הוא להפריש משעת נתינת המים, ולא אמרו גלגול אלא לענין איסור טבל שמאז אסור לאכול ללא הפרשת חלה (ראה ערכו), אבל המצוה להפריש היא מנתינת המים (רמב"ם בכורים ח ב, לפי הבנת הראב"ד בהשגות בדעתו; מראה הפנים לירושלמי חלה ג א, בדעת הרמב"ם).

הניח העיסה עד שֶלׇש הכל ועירבה, ואחר כך הפריש - אין בכך כלום, ואף על פי שיש לחוש שמא תיטמא העיסה ונמצא מפריש חלה בטומאה (רמב"ם בכורים ח ג, ורדב"ז).

בזמן הזה

בזמן הזה שכל העיסות טמאות הן, ולא קיים החשש שתיטמא העיסה, טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה, שתיעשה כל העיסה גוף אחד (ספר התרומה פח; רשב"א פסקי חלה ג; שו"ע יו"ד שכז ג).

לאחר אפיה

אם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת אחר האפייה (רמב"ם בכורים ו טז, ח ג; טוש"ע יו"ד שכז ה). ובצורת ההפרשה נחלקו הפוסקים:

  • יש מי שסובר שאם אינו רוצה להפריש מכל לחם ולחם, אלא מאחד על כולם על ידי צירופם (ראה לעיל: מן המוקף), צריך להפריש לחם שלם, ולא פרוסה, כי חלה פירושה עוגה, ולכן יכול להפריש חתיכה מן העיסה לעשות עוגה, או מן האפוי עוגה שלימה, אבל אם מפריש מכל אחד ואחד לחוד די שיפריש פרוסה (אור זרוע חלה רכז, בשם תשובות הגאונים; שו"ת מהרש"ל נח).
  • יש חולקים, וגם אין נוהגים כן, אלא שוברים חתיכה ממצה ומפרישים על הכל (ראה אור זרוע חלה רכז; חק יעקב תנז ס"ק טו; שו"ת בית אפרים או"ח מד).
  • ויש שכתב שאף המצריכים מצה שלימה לא אמרו כן אלא בארץ ישראל, אבל בחלת חוץ לארץ שאוכל והולך ואחר כך מפריש (ראה ערך חלה: בחלת חוץ לארץ) אף הם מודים שמותר אף בפרוסה (בית אפרים שם)[12].

הפריש מהקמח

המפריש חלתו מהקמח אינה חלה, ושאר העיסה חייבת בחלה; ואותו הקמח שהפריש לשם חלה אם יש בו כשיעור חיוב חלה ועשהו עיסה, הרי זה מפריש ממנו חלה, כשאר כל קמח חולין (חלה ב ה; רמב"ם בכורים ח א; טוש"ע יו"ד שכז א).

במה דברים אמורים, כשאמר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח, אבל המפריש קמח ואומר כשתיעשה עיסה יחול עליה שם חלה - דבריו קיימים (סמ"ג עשין קמא, בשם הרא"ם; טור יו"ד שכז, בשמו; שו"ע שם א).

שריפת החלה

את החלה צריך לשרוף (רמב"ם בכורים ה ט; שו"ע יו"ד שכב ד), אם קשה לו לשרפה יכול לקברה או לעטפה היטב ולהשים בפח האשפה (שו"ת הרדב"ז ב תשלא; חזון איש מעשרות ז ס"ק יג; מצות הארץ יב ב, בשם החזון איש; משפטי ארץ חלה ה כ)[13].

בשבת ויום טוב

בשבת

אסרו חכמים להפריש חלה בשבת, כדרך שאסרו להפריש תרומות ומעשרות בשבת (ראה ביצה לו ב, לז א. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בשבת ויום טוב).

לפיכך יש מהראשונים שהיו אומרים לאנשי ביתם בערב שבת עם חשכה: הפרשתם חלה? (תשב"ץ קטן ב, בשם מהר"ם מרוטנבורג; טור ושו"ע או"ח רס ב).

וכתבו האחרונים שבימינו אין נוהגים כן בחוצה לארץ, לפי שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, מלבד בערב פסח שחל להיות בשבת, שאי אפשר בתקנה זו, שהחלה שישאיר היא חמץ, לכן צריך בערב שבת להזהיר בני ביתו על כך (שו"ת כנסת יחזקאל כג, וראה משנה ברורה רס ס"ק יג).

ומכל מקום כיון שכבר נהגו כל ישראל מדורות ראשונים להפריש דוקא קודם אכילה, שמא ישכח אחר כך (ראה ערך חלה: בחלת חוץ לארץ), לכן טוב ליזהר ולשאול אם הפרישו חלה (שו"ע הרב או"ח רס ה, ובקונטרס אחרון שם)[14].

ביום טוב

ביום טוב מותר להפריש חלה מעיסה שנילושה היום (ביצה לז א; רמב"ם יום טוב ג ח; טוש"ע או"ח תקו ג), שכיון שהיום חל חיובה, וחכמים התירו ללוש עיסה ביום טוב ולאפותה כדי לאכול פת חמה, לא גזרו על הפרשת חלה (רש"י שם ט א ד"ה גלגל).

החלה שמפריש ביום טוב היא מוקצה ואסור לטלטלה, ומכל מקום בעודה בידו יכול להניחה בכל מקום שירצה. ואסור לשרוף את החלה ביום טוב אלא יניחנה עד אחר יום טוב, ואז ישרוף אותה או יאבדה (שו"ע תקו ד, ומשנה ברורה ס"ק כט, לא).

נילוש מאתמול

גלגל עיסה בערב יום טוב נחלקו אמוראים אם יכול להפריש ממנה חלה ביום טוב:

רבה אמר שמפריש ממנה חלתה ביום טוב; ואבוה דשמואל אמר שאין מפריש ממנה חלתה ביום טוב (ביצה ט א).

בדעת רבה נחלקו הראשונים:

  • יש מפרשים שלא התיר רבה אלא בחלת חוץ לארץ, שלפי שמותר להיות אוכל והולך ואחר כך מפריש (ראה ערך חלה: בחלת חוץ לארץ) אינו נראה כמתקן, שהרי לא היה עליה שם טבל כלל, והיה יכול לאכול גם קודם לכן, אבל בחלת ארץ ישראל - אסור (המאור ביצה ט א; ראב"ד בהשגות לרי"ף ביצה שם, ובהשגותיו לרמב"ם יום טוב ג ח; מאירי ביצה שם; רא"ש ביצה א יג).
  • ויש חולקים וסוברים שרבה מתיר אף בחלת ארץ ישראל (רמב"ן במלחמות ביצה ט א; תוס' שם ד"ה גלגל).

לדעה זו יש מפרשים שלא התיר רבה אלא בגלגל עיסה מערב יום טוב ולא גמר לישתה עד שחשכה, אבל אם גמר לישתה מבעוד יום אף הוא מודה שאסור (תוס' שם; ספר התרומה פד; רשב"א ביצה ט א).

להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כרבה (תוס' ביצה שם; המאור שם; ספר התרומה פד; ראבי"ה יום טוב תשל; ראב"ד יום טוב ג ח); ויש פוסקים הלכה כאבוה דשמואל (ר"ח ביצה יג א; רי"ף ביצה ט א; רמב"ן במלחמות שם; רשב"א שם; שו"ע או"ח תקו ג).

הערות שוליים

  1. י טורים קסג – קצה.
  2. וראה ערך חלה, על התבואה והעיסה אילו מהן חייבות בחלה, ועל החלה עצמה אחר שהופרשה; וערכים טבל; גמר מלאכה, על עיסה הטבולה לחלה.
  3. וראה מגילת אסתר שם, שכתב שלדעה זו אם הפריש ואין בדעתו ליתן לכהן לא יצא ידי חובתו, ואין עיסתו ניתרת עד שיתננה לכהן.
  4. וראה ערך טבל, על האיסור לאכול מהעיסה קודם שהופרשה ממנה חלה; וערך חלה, על הקדושה שיש בחלה לאחר שהופרשה.
  5. וראה משפטי ארץ חלה ה ט-י, שכתב שיכול לברך קודם ההפרשה, ויכול גם להפריש קודם הברכה ולחשוב שלא תחול שם חלה על החתיכה עד לאחר הברכה, ולאחר הברכה יאמר הרי זו חלה, ויקפיד שהחתיכה שהפריש תיגע בשאר העיסה.
  6. וראה משנה ברורה תנז סק"ד, משפטי ארץ חלה ה טו ובהערה 38, שיכול להפריש מכמה בצקים על סמך ברכה אחת, ובלבד שלא יפסיק ביניהם בדיבור או בהיסח הדעת.
  7. וראה ערכים: הפרשת תרומות ומעשרות; ברכת המצות, שיש אומרים שמברך על הפרשת חלה.
  8. וראה משפטי ארץ חלה ד ט, שמשגיח במאפיה יכול להפריש חלה אף שהבעלים מינוהו שליח רק בתחילת עבודתו. וראה שם שהסתפק אם יכול להפריש מבצק שבידו על קמח ולהתנות שתחול ההפרשה כשיעשו מהקמח בצק.
  9. וראה משפטי ארץ חלה ה כא, בדיני הפרשה מן המוקף למעשה.
  10. וראה ערך חלה: בחלת חוץ לארץ, על דיני מוקף בהפרשת חלה בחלת חוץ לארץ.
  11. וראה טורי אבן ראש השנה טו ב, ומלא העומר חלק ב שכו א, שכתבו שלדעת התוס' מהתורה מפרישים חלה מהחדש על הישן, ורק מדרבנן אין מפרישים.
  12. וראה משפטי ארץ חלה ה יח, שבזמן הזה כיון שמותר להפריש מהרע על היפה, כשמפריש לאחר אפייה יכול להפריש מחלק שנחרך קצת, ובלבד שיהיה ראוי לאכילה ולא ישרף לגמרי.
  13. וראה משפטי ארץ שם, שאפשר לשרוף את החלה על המבער של הכיריים, או לעטפה היטב בנייר כסף ולשרפה בתוך התנור. וכתב שם שאם החיטים לא נלתתו והבצק נאפה עם ביצים או מיצי פירות ללא מים אינו מקבל טומאה, ואז אין לשרוף את החלה אלא לקברה או לעטוף היטב ולהשליך לאשפה. וכתב עוד שאם נדבק מהבצק של החלה ליד צריך להורידו ולצרפו לחלה, ומה שאי אפשר להוריד אפשר לשטוף בכיור.
  14. וראה רמ"א אורח חיים רמב א ומשנה ברורה סק"ו, ש"ך יו"ד שכד ס"ק כה, שנהגו הנשים ללוש בעל ערב שבת שיעור חלה ולהפריש חלה, והוא מכבוד שבת.