מיקרופדיה תלמודית:הרוגי מלכות

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:30, 22 בפברואר 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אנשים שנהרגו על פי דין המלך, של ישראל או של אומות העולם

כפרתם

היו רשעים במותם

הרוגי מלכות יש להם כפרה, אף על פי שהיו רשעים, שנאמר: מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ וגו' נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ (תהלים עט א - ב), שכיון שנהרגו נקראו עבדיך (סנהדרין מז א). בטעם הדבר נחלקו אמוראים: אביי אמר מפני שנהרגו שלא בדין (שם ב); ורבא אמר מפני שמתו שלא כדרך כל הארץ (שם א).

מתכפרים במיתתם

כפרתם מיד בהריגתם (רבינו חננאל שם), ובהרוגי בית דין בלבד אמרו שצריך קבורה או עיכול בשר (ראה ערך הרוגי בית דין. אור זרוע ב תכח; שו"ת מהר"ח אור זרוע יד). ויש מהראשונים שכתב שמעת שנפלה עליו אימת מות יש לו כפרה (שערי תשובה לרבינו יונה ד כ).

מלכות ישראל ומלכות גויים

יש מהראשונים מפרשים דוקא בהרוגי מלכות של גויים (רש"י סנהדרין מז ב ד"ה הרוגי מלכות), שבהם שייך לומר שאינם הורגים בדין, אבל הרוגי מלכות ישראל הם כהרוגי בית דין (לחם משנה אבל א ט. ראה ערך הרוגי בית דין; כפרתם, קבורתם ואבלותם); ויש סוברים שאפילו במלכות ישראל, שהתורה נתנה למלך רשות להרגם, כיון שאין זה דין תורה אלא דינא דמלכותא, מיתתם כפרתם (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).

לא עשו תשובה

כפרתם היא אפילו שלא עשו תשובה (ש"ך יו"ד שמ סק"ט וסק"י). ומהראשונים יש שכתבו אף בהרוגי מלכות שאם לא חזרו בתשובה אין מיתתם מכפרת (מאירי סנהדרין מז א ד"ה כל; לבוש יו"ד שמ. וכן משמע בשערי תשובה לרבנו יונה ד כ).

קבורתם ואבלותם

בקבורת אבותיהם

הרוגי מלכות הניתנים לקבורה קוברים אותם בקברי אבותיהם (רמב"ם אבל א ט, על פי סנהדרין מז ב).

אבלות והספד

הרוגי מלכות מתאבלים עליהם (רמב"ם שם; ש"ך יו"ד שמ סק"ט-י), ואין מונעים מהם כל דבר (מסכת שמחות ב יא; רמב"ם שם; טור יו"ד שמה). יש מהראשונים סוברים שזה בהרוגי מלכות ישראל, אבל הרוגי מלכות גויים מונעים מהם הספד (רמב"ן בתורת האדם ענין ההספד; טור שם בשמו). יש שכתבו שמניעת ההספד הוא מפני יראת המלך (בית יוסף שם על פי רש"י סנהדרין יא א ד"ה אלא. וראה רמ"ה סנהדרין שם ד"ה תנו); ויש שכתבו שממהרים לקבור, שמא ימלך המלך שלא לקברם (רמ"ה שם בפירוש א, וראה ברש"י שם)[2]. ובמקום שהמלך לא יקפיד, מספידים אותו (בית יוסף שם).

יש מהראשונים מפרשים שאין מונעים מהאבלים הדברים שאבל אסור בהם, שמותרים ברחיצה וסיכה וכיוצא, שמא יעלילו עליהם (נמוקי יוסף על הרי"ף מועד קטן יח א ד"ה והרוגי, והובא בבית יוסף: פירוש משובח הוא).

משהתייאשו מלשאול לקברו

מתחילים למנות ימי האבלות עליהם משעה שנתייאשו מלשאול למלך לקברם (מסכת שמחות ב ט), כשהמלכות מונעת מלקבור אותם, ואי אפשר למנות להם אבלות של שבעה ושלשים מסתימת הגולל כשאר מתים (נמוקי יוסף מועד קטן שם ד"ה ומאימתי. וראה ערך אבלות), ואף על פי שעדיין לא נתייאשו מלגנוב אותם (שמחות שם; רמב"ם אבל א ג; נמוקי יוסף שם ד"ה משנתיאשו; טוש"ע יו"ד שעה ה), לפי שאינו מצוי שיוכלו (נמוקי יוסף שם; רדב"ז על הרמב"ם שם; בית יוסף שם).

מהגאונים יש מפרשים שהדברים אמורים כשלא נתברר עדיין שמתו, ומשעה שנתייאשו לחקור אמיתת הדבר כי נתקררה דעתם, מתחילים למנות אבלות (רמב"ן בתורת האדם שם, וטור שם, בשם רב שרירא ורב האי), וראשונים תמהו על דעה זו (רמב"ן וטור שם).

התייאשו לאחר שלשים

גם אם התייאשו מלקברו לאחר שלשים, מתחילים למנות משעה שהתייאשו, ואינו דומה לשמועה רחוקה שנוהגת יום אחד (רא"ש מועד קטן ג נו; בית יוסף יו"ד שמה; ש"ך שם סק"ו. וראה ערך שמועה רחוקה).

כשתלוי בממון

כשאין המלכות נותנת לקבור אותם עד שיפדו אותם בממון, כתבו ראשונים שלא חלה עליהם אבלות אפילו התייאשו מלקברם, כיון שאפשר שאחר כך יתפייסו בדמים מועטים (כסף משנה אבל שם, בשם ראשונים).

על גנב

יש סוברים שאם ההרוג הוא גנב - אין מתאבלים עליו (מרדכי מועד קטן תתקלו)[3]. ונחלקו עליהם הפוסקים (רמ"א בדרכי משה יו"ד שמה, ובשו"ע שם ב; ב"ח שם; ש"ך שם סק"ה).

ההרוגים על קידוש השם

הקדושים שנהרגו על קידוש השם, בין בשעת השמד ובין שלא בשעת השמד, כתבו ראשונים שכל ישראל חייבים להתאבל עליהם, ולקרוע, ולהספידם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (שו"ת הר"ח אור זרוע יד, בשם ספר המקצועות. וראה ערך קדוש השם). על גודל מעלתם ראה ערך יהרג ואל יעבור, וערך קדוש השם.

ממונם

נכסיהם למלכות או ליורשיהם

הרוגי מלכות נחלקו תנאים נכסיהם למי: חכמים אומרים נכסיהם למלך, ורבי יהודה אומר נכסיהם ליורשים (סנהדרין מח ב)[4].

הלכה נכסיהם למלך (רמב"ם אבל א ט, ושם מלכים ד ט).

נכסי הרוגי מלכות של גויים

יש מפרשים שהדברים אמורים כשנתחייבו מיתה למלכי ישראל, כגון שמרדו בו (רש"י סנהדרין מח ב ד"ה הרוגי מלכות. וראה ערך מלך על מורד במלכות); ויש שכתבו שאף בהרוגי מלכות של גויים נכסיהם למלך (מגיד משנה גזילה ה יג, ושם במלך גוי. וראה שו"ת הרדב"ז ג תתקסח (תקלג), ושו"ת מהר"ם אלשיך סז); ויש שהסתפקו בדבר (ראה שו"ת הרשב"א א אלף קנט, וראה שו"ת חיים שאל א צ).

במורד במלכות ובשאר סיבות

יש מהראשונים שכתבו שדין נכסיהם למלך הוא במורד במלכות בלבד, אבל חייבי מיתה שלא יכלו להמיתם בבית דין, ומרשות המלך להרוג אותם לתיקון העולם (ראה ערך מלך. ואף בית דין כן, ראה ערך הוראת שעה) - ממונם ליורשים (מאירי סנהדרין מט א ד"ה כבר).

במורד במלכות, בין אם דנוהו סנהדרין ובין גם הרגו המלך, נכסיו למלך (חמרא וחיי סנהדרין מח ב בתוספות ד"ה ובשלמא. וראה ערך מלך, מי דן את המורד).

זכיית המלך

יש מהראשונים שכתבו שזכיית המלך היא ירושה גמורה (רמ"ה סנהדרין מח ב ד"ה ת"ר). מהאחרונים יש שהסתפקו אם המלך זוכה מיד, כמו יורש, או שצריך להחזיק בהם קודם, ואם היה הממון ביד אחרים כשנהרג לא זכה בהם המלך (שו"ת חיים שאל צ, בשם תורת חיים).

הערות שוליים

  1. י', טור תרכב - תרכז.
  2. נראה שיש הבדל בין הטעמים אם לאחר הקבורה מספידים.
  3. וראה הגירסה במסכת שמחות שם הוצאת היגער.
  4. בתוספתא שם ד ו השיטות הפוכות. וראה סנהדרין שם שדנו במעשה כרם נבות שהרגו אחאב, מלכים א כא.