מיקרופדיה תלמודית:הפרה-הפרת נדרים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:45, 22 בפברואר 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - ביטול נדרים ושבועות של בתו, כשהיא ברשותו, או של אשתו

דינה וגדרה

דינה

האב מיפר את נדרי בתו, שנאמר: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַגו' כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ (במדבר ל ו).

וכן הבעל מיפר נדרי אשתו, שנאמר: וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה וגו' (במדבר שם יא) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם (שם יג), ובאשה נשואה הדברים אמורים (ספרי מטות קנג; נדרים סז א; נזיר סב ב; רמב"ם שם ח; טוש"ע יורה דעה רלד ב).

בנזירות

האב והבעל מפירים אף נזירות הבת והאשה (ראה נזיר כ ב; רמב"ם נדרים יג יב; טוש"ע יו"ד רלד נד), שהנזירות הוקשה לנדרים, שנאמר: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר (במדבר ו ב) - מה נדרים האב מיפר נדרי בתו, והבעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות האב מיפר נזירות בתו, והבעל מיפר נזירות אשתו (ספרי נשא כב; נדרים ג א).

בשבועה

אף השבועות מפירים האב והבעל (נדרים פ ב; רמב"ם נדרים יב א,יא,יח, יג ו; טוש"ע יו"ד רלד לו,נט, וש"ך סק"ב), שנאמר: וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה וגו' (במדבר ל יא), וכן בהפרת האב נאמר: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר וגו' וְאָסְרָה אִסָּר וגו' (שם ד), ואין איסר אלא שבועה (ספרי מטות קנג).

טעם ההפרה

בטעם שהבעל מיפר נדרי אשתו אמרו לפי שכל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת (נדרים עג ב).

ואף על פי שהפרת הבעל גזרת הכתוב היא, לא זיכתה תורה לבעל בהפרה אלא משום שעל דעתו נודרת (ר"ן שם).

ויש שכתב שטעם עיקרי הוא (שו"ת הרא"ש י ג).

ויש מפרשים שמפני שנתנה תורה לבעל רשות להפר הוא שנודרת על דעת בעלה, שיודעת שבידו להפר (תוס' נדה מו ב ד"ה כדרב פנחס בתירוץ ב; תוס' הרא"ש שם בתירוץ אחרון).

אף האב שמיפר נדרי בתו הוא משום שהיא נודרת על דעת אביה (שו"ת הרשב"א ד שי).

לא נדרה על דעתו

אפילו אם היא אומרת בפירוש שאינה נודרת על דעת בעלה, כתבו הראשונים שמכל מקום הוא מיפר לה (שו"ת הרשב"א ד שי; ריטב"א גיטין פג ב; תוס' הרא"ש נדה מו ב), שהתורה נתנה אותה ברשות הבעל לכל נדר ולכל שבועת איסור מפני שהרוב כך דעתן, ורובן על דעת כן הן נודרות, וכיון שנתנה התורה רשות לבעל להפר לה, לא חילק הכתוב ונתן לו רשות להפר כל נדריה (שו"ת הרשב"א שם; ריטב"א שם בתירוץ ב. וראה שו"ת דבר אברהם ב יד); או שאף על פי שהיא אומרת כן אנחנו עדים שהיא אינה נודרת שלא ברצון בעלה (ריטב"א שם בתירוץ א).

במנין המצות

יש ראשונים שסוברים שהפרת נדרים נחשבת במנין המצות, ולא שיש מצוה להפר, אלא שהמצוה היא לדון בדין זה כך (ספר המצות עשה צה; חינוך תו).

ויש חולקים וסוברים שאין למנותה למצוה מיוחדת, שהיא שלילה, שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק על פי בית דין, או האב, או הבעל (רמב"ן בהשגות לספר המצות עשה צו; חינוך תו).

גדר ההפרה

בגדר ההפרה נסתפקו בגמרא אם הבעל עוקר את הנדר מעיקרו, או שהוא חותך את הנדר מכאן ולהבא, ואינו כמו החכם שעוקר את הנדר כאילו לא חל מעולם, אלא שמהפרה ואילך הוא מתבטל, ועד ההפרה היה מקויים (נזיר כא ב, ותוס' ד"ה בעל).

בספק זה ישנו הבדל להלכה באשה שנדרה, ושמעה חברתה ואמרה 'ואני', ובעלה של הראשונה היפר לה, שאם הנדר נעקר מעיקרו, אין חברתה יכולה להתפיס בה, שהרי הנדר פקע למפרע; אבל אם הנדר נחתך מכאן ולהבא, היא מותרת וחברתה אסורה.

וכן אם עברה על נדרה קודם שיפר לה, שאם הנדר נעקר אינה חייבת כלום, ואם נחתך מכאן ולהבא היא חייבת מלקות או קרבן (גמרא שם; רמב"ם נדרים יב יט).

להלכה פסקו הראשונים שהספק נפשט שהבעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו אלא גוזזו מכאן ולהבא, ואם התפיס אחר קודם שהיפר, הנדר שלה מופר, והאחר חייב (רמב"ם נדרים יג טו, וכסף משנה ורדב"ז שם; טוש"ע יו"ד רלד נא).

וכן אם עברה קודם ההפרה חייבת מלקות או קרבן (רמב"ם נדרים יב יט; רא"ש נדרים בפסקיו י יא. וראה תוס' גיטין לה ב ד"ה אבל).

  • יש מן הראשונים שכתב שהאב או הבעל עוקר הנדר מתחילתו ומפירו (רמב"ם נדרים יג ב, ובפירוש המשניות נדרים י ח). ופירשו דבריו שמכל מקום אינו כמו החכם, שכאן הנדר חל, אלא שהבעל בהפרתו עוקרו ומבטלו, מה שאין כן החכם שאינו אלא מורה הוראה שהנדר מעיקרו אינו נדר כלל, שעל דעת כן לא נדר (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).
  • יש שפירשו שמשעת הפרה ואילך הוא מיפר אותו מעיקרו, וזהו שאמרו הבעל גוזז (רדב"ז נדרים יג טו).
  • יש שפירשו שדעת הבעל צריכה להיות לעקור הנדר מתחילתו, ולא נוח לו בהתחלת הנדר, אבל אין הפרתו מועילה אלא מכאן ולהבא (קרן אורה נזיר כא ב, בדעת הרמב"ם; צפנת פענח על הרמב"ם נדרים יג ב).
  • ויש מן הראשונים סוברים להלכה שהבעל עוקר את הנדר מעיקרו כמו החכם, ומפרשים שכך היא מסקנת הסוגיא (שיטה מקובצת נדרים פב ב, בשם שיטה; מיוחס לרש"י נדרים פג א ד"ה הפר. וראה בשלמי נדרים שם). ואף לדבריהם לא אמרו שהבעל עוקר אלא בנדרים של עינוי נפש, אבל בנדרים שבינו לבינה, שאינו מיפר אלא לעצמו, ולכשתינשא לאחרים יחזור הנדר ויחול (ראה ערך דברים שבינו לבינה), ודאי אינו אלא גוזז ולא עוקר מעיקרו (שיטה מקובצת נדרים פד א).

שאלה

אין נשאלים על ההיפר, שאם היפר לה והלך לחכם ונשאל על הפרתו, אין הנדר חוזר לקדמותו (נדרים סט א, ור"ן ורא"ש ותוס' שם; רמב"ם נדרים יג כ; טוש"ע יו"ד רלד מט), שאין נשאלים אלא על דבר שיש בו ממשות, וכיון שהופר - נעקר הנדר כאילו לא היה, ואם כן על מה ישאל (שיטה מקובצת שם, בשם הרי"ץ).

הפרה לעולם

היפר לאשתו - היפר עולמית, וההפרה חלה אף לאחר שתתגרש או תתאלמן (נזיר סב ב, ורש"י ד"ה חומר)[2].

הבת והאשה

הפרת האב

האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא ברשותו, דהיינו שלא נשאת, והיא קטנה, כשהגיעה לעונת נדרים (ראה ערך מופלא סמוך לאיש, על זמן עונת הנדרים של אשה), או נערה (נדה מז א; רמב"ם נדרים יא ו; טוש"ע יו"ד רלד א), שנאמר: וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר וגו' בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ (במדבר ל ד).

ועד אימתי הוא מיפר, עד שתיבגר; בגרה אינו מיפר לה, והרי כל נדריה ושבועותיה כנדר אלמנה וגרושה, שנאמר בהן: כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ (במדבר ל י. רמב"ם שם ז; טוש"ע שם), שהבגרות מוציאה מרשות האב, שנאמר: בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ (שם יז), ולא בוגרת (נדרים ע ב ור"ן)[3].

נישאת הבת - אינו מיפר לה (טוש"ע יו"ד רלד א), שנאמר: וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ (שם ז), ניסת אין אביה מיפר נדריה (ספרי מטות קנג).

הפרת הבעל

באשה נשואה, נחלקו תנאים מאימתי מיפר לה בעלה:

  • חכמים אומרים שאין הבעל מיפר עד שתיכנס לרשותו, דהיינו לחופה (נדרים עג ב, ור"ן שם), ואפילו אם כבר נתחייב במזונותיה קודם לכן, כגון ששהתה שנים עשר חודש מיום שתבעה בעלה להינשא (ראה ערך ארוסה) - אינו מפר, לפי שבחיוב מזונות עדיין אינה נחשבת לנשואה לשום דבר (ראה ר"ן ורא"ש שם). וכן אין היא נודרת על דעתו, אף על פי שנותן לה מזונות, והרי זה כאיש אחר שמפרנס אותה, שאינה נודרת על דעתו (ר"ן וריטב"א שם).
  • ור' אליעזר אומר שכל שבעלה חייב במזונותיה, אפילו שהיא עדיין ארוסה, יפר נדריה, שנדרה מאותו זמן של חיובו במזונות ואילך (נדרים עג ב ומאירי), אם מפני שבחיוב מזונותיה נחשבת כנשואה קצת; או שאפילו שאינה ככנוסה לשום דבר, מכל מקום כיון שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, אף זו נודרת על דעתו כיון שהוא מפרנס אותה (ר"ן ורא"ש שם).

הלכה כחכמים, שהבעל מיפר משתיכנס לחופה (רמב"ם נדרים יא ח; טוש"ע יו"ד רלד ב).

במגורשת

לעולם הבעל מיפר לה עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה (רמב"ם נדרים יא ח; טוש"ע יו"ד רלד ב), שנאמר: וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וגו' יָקוּם עָלֶיהָ (במדבר ל י).

ואם לא הגיע הגט לידה, אפילו שלחו ביד שליח באופן שאינו יכול לבטלו (ראה ערך בטול הגט), יכול להפר הנדרים שבינתיים (ט"ז יו"ד רלד סק"א, וש"ך סק"ה).

ואם היתה מגורשת מספק, לא יפר לה (רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך גרושין, כמה מקרים של ספק מגורשת), ואפילו בדיעבד אינו מופר (ש"ך שם סק"ז).

בחרש שוטה וקטן

שוטה

השוטה אינו מיפר, בין אב ובין בעל (רמב"ם נדרים יב יד; פירוש הרא"ש נדרים עג א ד"ה חרש; טוש"ע יו"ד רלד כו), שאין לו דעת, ואין במעשיו כלום (קרית ספר ורדב"ז על הרמב"ם שם).

קטן

הקטן אין לו אישות, לפיכך אינו מיפר (רמב"ם נדרים יב יד; טוש"ע יו"ד רלד כז. וראה ערך קטן). ואפילו אם היא נשואה, והיא נערה שיש לה אב, אביה לבדו מיפר נדריה, כיון שאין לו אישות (רדב"ז שם).

חרש

חרש, שאינו שומע ואינו מדבר, אף על פי שתיקנו לו נישואין מדרבנן (ראה יבמות קיב ב. וראה ערך נשואין), מכל מקום כיון שאחר הבא עליה אינו חייב אפילו אשם תלוי, נסתפקו בירושלמי אם האב לבדו יכול להפר (ירושלמי נדרים י ה, לפירוש הפני משה ונחלת יהושע ונועם ירושלמי שם).

אבל אין הספק אם גם החרש מצטרף לאב, שהרי החרש, אפילו שהוא מדבר ואינו שומע, אינו בר הפרה, מחמת חסרון השמיעה (ראה להלן: השמיעה), וכל שכן זה שאין לו דעת והוא כשוטה, אלא הספק אם האב לבדו מיפר (נחלת יהושע שם).

ויש פוסקים שאין האב מיפר, משום שחכמים תקנו נישואין לחרש (רדב"ז נדרים יב יד).

השמיעה

בלא שמיעה

'ושמע אישה' שאמרה תורה נסתפקו בגמרא אם הוא דוקא, ואין הבעל יכול להפר נדרי אשתו בלא שמיעה; או לאו דוקא הוא, אלא שדבר הכתוב בהוה, שאין דרך העולם להפר כשלא שמע, אבל יכול הוא להפר גם בלא שמיעה (נדרים עב ב ור"ן שם). להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שהספק נפשט שיכול להפר בלא שמיעה (רמב"ם נדרים יא כא, ושם יב יג; רמב"ן בהלכותיו נדרים שם; ר"ן וריטב"א ומאירי שם; המחבר בשו"ע יו"ד רלד כה), שכל הראוי לשמיעה, אין שמיעה מעכבת בו (רמב"ם נדרים יב יד; רמב"ן ור"ן שם ושו"ע שם. וראה ערך כל הראוי לבילה וכו'). וכן האב יכול להפר אף בלא שמיעה (רמב"ם נדרים יב יג; רש"י נדרים עב ב ד"ה מהו; רמב"ן וריטב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם; רמ"א יו"ד שם, לדעה זו).
  • יש מהאחרונים שמחלקים בין הבעל לאב, וסוברים שאף אם הבעל יכול להפר בלא שמיעה, האב אינו יכול (פרישה יו"ד רלד ס"ק מ, בדעת הרמב"ם; מהרש"ל בבאוריו לסמ"ג לאוין רמב. והוא נגד כל הראשונים).
  • ויש סוברים שהספק לא נפשט, ולכן יש להחמיר מן הספק, בין בבעל ובין באב, שאין להפר בלא שמיעה (רא"ש נדרים י ה; טור יו"ד רלד; סמ"ק קז; רמ"א יו"ד רלד כה, בשם יש חולקים).

ומכל מקום אף לדעתם אם אחר שהיפר שמע, אין צריך לחזור ולהפר (רבנו ירוחם כז ב; רמ"א שם), ובלבד שיאמר בתחילה הרי הם מופרים לכשאשמע (ש"ך יו"ד רלד ס"ק מג; באור הגר"א שם ס"ק סג).

מדבר ואינו שומע

חרש המדבר ואינו שומע, אינו מיפר (נדרים עג א; רמב"ם נדרים יב יג; טוש"ע יו"ד רלד כה), שנאמר: וְשָׁמַע אִישָׁהּ, להוציא את החרש (ספרי מטות קנד; גמרא שם), וכן נאמר באב: וְשָׁמַע אָבִיהָ, להוציא את החרש (ספרי מטות קנג).

שמע מאחרים

דרשו חכמים: וְשָׁמַע אָבִיהָ - אין לי אלא ששמע אביה, השמיעוהו אחרים מנין, תלמוד לומר וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ; וכן בבעל נאמר: וְשָׁמַע אִישָׁהּ - ודרשו אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין, תלמוד לומר וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ, שאף אם שמע מפי אחרים הוא מיפר (ספרי מטות קנג-קנד, ופירוש רבנו הלל שם).

הנדרים שמפירים

סוגי הנדרים

אין הבעל יכול להפר אלא הנדרים והשבועות שיש בהם עינוי נפש [דברים שהאשה מצטערת במניעתם ויש לה בזה ענוי], או שהם דברים שבינו לבינה [נדרי אשה הנוגעים לבעלה, או לאביה] (ספרי מטות קנה; נדרים עט א-ב; רמב"ם נדרים יב א; טוש"ע יו"ד רלד נה), שנאמר: כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ (במדבר ל יד) - לא אמרתי אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש; דברים שהם בינו לבינה מנין, תלמוד לומר: אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ (במדבר ל יז. ספרי שם)[4].

ההבדל ביניהם

בנדרים שיש בהם עינוי נפש ההפרה חלה בין לזמן שהיא תחתיו, ובין לאחר שתתגרש ותינשא לאחרים; ובנדרים שבינו לבינה ההפרה חלה רק כל זמן שהיא תחתיו, אבל לאחר שתתגרש ותינשא לאדם אחר חל הנדר (נדרים עט ב; רמב"ם נדרים יב ב; טוש"ע יו"ד רלד נה).

באב

האב שמיפר נדרים של בתו הנערה, נחלקו הראשונים אם אף הוא אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה, או שמיפר כל הנדרים (ראה ערך דברים שבינו לבינה).

נדרים שלפני הנישואין

נדרים שקדמו לנישואין, אין הבעל מיפר אותם, שנאמר: וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה (במדבר ל יא) - מלמד שאין הבעל מיפר בקודמין (נדרים סז א-ב, ור"ן ורא"ש שם; רמב"ם נדרים יא כב, ושם יג טז; טוש"ע יו"ד רלד י, וש"ך ס"ק כ).

אבל הארוס המיפר בשותפות עם האב (ראה להלן: בנערה המאורסה) מיפר אפילו נדרים שקדמו לארוסיה, שנאמר: וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ (במדבר ל ז) - נדרים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה, דהיינו לארוסה (ספרי מטות קנג, וספרי דבי רב שם, ומלבי"ם שם; נדרים עא א, ור"ן סז ב).

על דעת רבים

נדרים שנדרה על דעת רבים, שאין החכם יכול להתירם בשאלה (ראה ערך התרת נדרים), נחלקו הראשונים אם הבעל והאב יכולים להפר:

  • יש סוברים שיכולים להפירם (תוס' גיטין לה ב ד"ה אבל; רא"ש ור"ן ומרדכי שם; טוש"ע יו"ד רכח כד, ושם רלד א, וש"ך סק"ד), שכיון שאינו תלוי בדעתה, שיכול להפר לה בלא חרטה, כך יכול להפר אף בלא דעת הרבים (תוס' שם); ואפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לידור על דעת רבים - יכול להפר (רא"ש גיטין שם; ש"ך יו"ד רכח ס"ק עו, ושם רלד סק"ד).

והוא הדין אם נתן האב רשות לבתו לידור, יכול לחזור בו ולהפר (דרישה יו"ד רלד סק"א, בשם הרא"ש; ש"ך שם סק"ד).

  • ויש חולקים וסוברים שנדר על דעת רבים אינם יכולים להפר (תוס' גיטין לה ב ד"ה אבל, בתירוץ ב; רמב"ן וריטב"א שם; סמ"ג לאוין רמא, עשין מח, בשם ר"י; רבנו ירוחם מישרים כג א, בשמו. וראה משנה למלך נדרים יב יא).

נדר ברבים

נדרה ברבים, הדבר תלוי במחלוקת תנאים:

לר' יהודה אין לו הפרה, שכל דבר שנעשה בפני שלשה הוא חזק, ואין הבעל יכול לבטלו (רמב"ן גיטין לה ב); ולחכמים יש לו הפרה (גיטין מה ב, ותוס' שם לה ב ד"ה אבל).

הלכה כחכמים (ראה רמב"ם נדרים שבועות ו ח; טוש"ע יו"ד רכח כג. וראה ערך התרת נדרים).

נדר איסור

אף על פי שאין החכם מתיר נדרים בדבר הנוגע לאיסור, כגון שנדרה שלא תעשה דבר איסור (ראה ערך התרת נדרים), הבעל מיפר אף אותם.

ולפיכך בהפרה אין צריך לפרט את הנדר, כדרך שמפרטים בהתרת חכם, שאין הפירוט אלא שידע החכם אם אין כאן דבר איסור, ובהפרה לא שייך טעם זה (ש"ך יו"ד רלד ס"ק מח).

נדר בחלום

נדרה בחלום, לדעת הפוסקים שנדר בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו (ראה ערך דברי חלומות, מחלוקת בדבר) - יש סוברים שאין הבעל יכול להפר לה, כיון שמן השמים הדירוה (ב"ח יו"ד רי; ש"ך שם סק"ה); ויש חולקים וסוברים שאינו חמור יותר מנדר בהקיץ, והבעל מיפר לה (ט"ז שם סק"ד).

לשון ההפרה

בשאר לשונות

מיפר אדם נדרי אשתו או בתו בכל לשון, אף על פי שאינה מכרת אותו הלשון, שאינה צריכה לשמוע ההפרה; ואפילו היפר שלא בפניה, הרי זו הפרה (רמב"ם נדרים יג א-ב; טוש"ע יו"ד רלד לז).

עברה לאחר הפרה

אם היפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה על נדרה או שבועתה בזדון, הרי זו פטורה. ואף על פי שנתכוונה לאיסור, הואיל ונעשה בהיתר - פטורה, ועל זה נאמר: אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ (במדבר ל יג). ומכים אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור (נזיר כג א; רמב"ם נדרים יב יח).

לשון ההפרה

כיצד הוא מיפר - אומר לה מופר או בטל (רמב"ם נדרים יג ב).

ויש סוברים שצריך לומר שלש פעמים מופר או בטל, כדרך שאומרים בהתרת נדרים (טור ושו"ע ובית יוסף יו"ד רלד לז. וראה ערך התרת נדרים).

אמר אין נדר זה כלום, וכיוצא מן הדברים שעניינם עקירת הנדר מעיקרו - יש מן הראשונים סוברים שאף זו הפרה היא (רמב"ם נדרים שם; שו"ע יו"ד שם); ויש חולקים וסוברים שאי אפשר להפר עד שיזכיר הפרה, כדי להבדיל בין הפרת הבעל להתרת החכם, שהפרת הבעל מכאן ולהבא ובלא טעם (רא"ש נדרים י ט). וכל שלא אמר בלשון הפרה, אף על פי שנראה שרוצה בהפרה, אינו כלום (טור יו"ד רלד), ולכן אם אמר אין נדר זה כלום, אינה הפרה (בית יוסף וב"ח שם, לדעת הרא"ש והטור; שו"ע יו"ד רלד לז, בשם יש מי שחולק).

האומר מחול לך, או מותר לך, או שרוי לך, וכל כיוצא בזה, לא אמר כלום (רמב"ם נדרים שם; שו"ע יו"ד שם), מפני שהתרה הוא בדבר שהיה מותר מעיקרו, אבל הפרה משמע מכאן ואילך (ר"ן ורא"ש שם).

אִלם

היה אִלם, ששומע ואינו מדבר - יש מהאחרונים שנסתפק אם יכול להפר ברמיזה, שכיון שצריך שיאמר לשון של הפרה, ברמיזה לא שייך לשון; או שאין לשון הפרה מעכב אלא כשיכול לדבר ואומר לשון אחר, אבל לא באִלם ברמיזה (ראה צפנת פענח נדרים יב יג).

הפרה בלב

הפר בלבו

המיפר נדרי אשתו ובתו, צריך להוציא בשפתיו, ואם היפר בלבו אינו מופר (נדרים עט א ור"ן; רמב"ם נדרים יג ז; טוש"ע יו"ד רלד לח,מ).

יש מהאחרונים שכתב בטעם הדבר, לפי שבהפרה צריך שיאמר בלשון הפרה, ואם אמר אי אפשי שתדורי וכיוצא בדברים שאינם לשון הפרה אינו מועיל (ראה לעיל: לשון הפרה), ובהרהור בלב לא שייך לשון (ידות נדרים רלד ס"ק לב).

טלי ואכלי

נדרה שלא תאכל ותשתה, ואמר לה טלי ואכלי ושתי, הנדר בטל מאליו, אבל צריך שיבטל בלבו (נדרים עז ב). ונחלקו תנאים בדבר:

בית שמאי אומרים שבשבת מבטל בלבו, אבל בחול צריך שיוציא בשפתיו; ובית הלל אומרים שבין בשבת ובין בחול מבטל בלבו, ואין צריך להוציא בשפתיו (נדרים שם).

  • ביטול זה שבלבו רוב המפרשים סוברים שזו הפרה, שלא אמרו הפרה בלב אינה הפרה אלא כשלא אמר לה כלום, אבל כשאמר לה טלי ואכלי מועילה ההפרה שבלב (ר"ן נדרים עז ב, בשם תוס'; מאירי ושיטה מקובצת שם; ראב"ד בהשגות שם; טוש"ע יו"ד רלד לח, ורמ"א שם מ); ועדיפה הפרה בלב כשאומר לה טלי ואכלי משאומר לשון גרוע כגון אי אפשי שתדורי וכיוצא, כשאינו מיפר בלב (ר"ן ומאירי שם).
  • יש סוברים אף הם שביטול שמועיל הוא יחד עם זה שיאמר טלי ואכלי, אלא שמפרשים שהפרה בעצמה דיה בלב, ולא הצריכו לומר טלי ואכלי אלא כדי להודיע לה (פירוש הרא"ש נדרים עז ב, בתירוץ א; מאירי שם, בשם יש מפרשים. וראה רשב"א נדרים שם).
  • ויש מן הראשונים סוברים שצריך לומר בלחש לשון הפרה, אבל לא יוציא בשפתיו בקול רם עד שישמיע לאזניו (פירוש הרא"ש שם, בשם הר"א ממיץ; ריטב"א נדרים שם), אבל הפרה בלב ממש אינה מועילה, שדברים שבלב אינם דברים (ריטב"א שם).

בשבת

מכיון שביטול בלב מועיל כשאומר לה טלי ואכלי, לכן בשבת לא יאמר לה מופר ליכי כדרך שאומר בחול, אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי ואכלי וכיוצא בזה (נדרים עז ב; רמב"ם נדרים יג ח; טוש"ע יו"ד רלד כד), שאף על פי שמפירים נדרים בשבת (ראה להלן: זמן ההפרה), כל מה שאפשר לשנות משנים, וכיון שאפשר לבטל בלב, אסרו להוציא בשפתיו לשון הפרה (ר"ן ורשב"א נדרים שם).

בשליחות ותנאי

בשליחות

אמר לשלוחו כל נדרים שתהא בתי או אשתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני, הפר לה, והיפר לה, נחלקו תנאים בדבר:

לדעת ר' יאשיה אינו מופר; ולדעת ר' יונתן הנדר מופר.

הלכה שאינו יכול לעשות שליח להפרה, לא הבעל ולא האב (רמב"ם נדרים יג ט; טוש"ע יו"ד רלד ל). וכתבו הראשונים שכיון שהוא ספק באיסור של תורה כמי ההלכה, לכן הולכים להחמיר (רמב"ן נדרים שם; כסף משנה שם, בשם הרא"ש).

זמן ההפרה

יום שמעו

אין האב מיפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעו (רמב"ם נדרים יא ו, ושם יב א; טוש"ע יו"ד רלד כא), שנאמר: וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וגו' (במדבר ל ו), וכן נאמר בבעל וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וגו' (שם ט, יג).

וכתבו הראשונים שהיה מהראוי שמיד ששמע ולא היפר לא יוכל עוד להפר, אלא משום שלום בית נתנה לו התורה כל היום להימלך בעצמו (רמב"ן במשפט החרם ובשו"ת המיוחסות רפח).

ונחלקו תנאים מה נקרא יום שמעו:

  • יש אומרים שמפר מסוף יום שלפני שמיעה עד סוף יום של שמיעה, שאם נדרה בתחילת הלילה מיפר הלילה והיום עד סופו.
  • ויש אומרים שזמן ההפרה הוא מעת לעת (נדרים עו ב ור"ן שם).

הלכה שהפרת נדרים כל היום, ואינה מעת לעת (ר"ח שבת קנז א; תוס' שם ד"ה והלכתא, בשמו; רמב"ן וריטב"א ונמוקי יוסף ורא"ש נדרים שם; רמב"ם נדרים יב טו; טוש"ע יו"ד רלד כא).

כיצד, נדרה בתחילת הלילה, מיפר כל הלילה ויום שלאחריו; נדרה בתחילת היום, מיפר כל אותו היום; נדרה בסוף היום עם חשכה אם היפר לה עד שלא תחשך מופר, ואם לא היפר לה עד שחשכה אינו יכול להפר (רמב"ם וטוש"ע שם).

ויש פוסקים הלכה שמפר מעת לעת (הרא"ש נדרים י ז, בשם יש ספרים. והרא"ש סיים שראוי להחמיר כדעה הראשונה).

שמע לאחר זמן

נדרה ושהתה כמה ימים, ואחר כך שמע האב או הבעל, הרי זה מיפר ביום שמעו, וכאילו נדרה ביום שמעו, שנאמר בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, לא ביום נדרה בלבד (רמב"ם נדרים יב טז).

לאחר היום

שמע האב או הבעל ושתק כל יום שמעו - נתקיימו נדריה, בין ששתק סתם, ובין ששתק על מנת לקיים, ובין ששתק על מנת לצער אותה (נדרים עט א ור"ן); ויש אומרים שהשותק על מנת לצער מיפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים (נדרים עח ב).

הלכה שאפילו לא כיוון בשתיקתו אלא לצערה, אינו יכול להפר (רמב"ם נדרים יב יח; טוש"ע יו"ד רלד כא).

בלילה

מפירים נדרים בלילה, שנאמר: מִיּוֹם אֶל יוֹם (במדבר ל טו) - ללמד שמפירים בלילה (ראה נדרים עו ב; רמב"ם נדרים יב טז; טוש"ע יו"ד רלד כא).

בשבת

מפירים נדרים בשבת, אם הם לצורך השבת, לדברי הכל (שבת קנז א; נדרים עז א).

נדרים שאינם לצורך השבת, הדבר תלוי במחלוקת התנאים אם הפרת נדרים באותו היום או מעת לעת (ראה לעיל):

  • לדעת הסוברים שמפר רק באותו היום, מכיון שהזמן עובר, שהרי למוצאי שבת כבר לא יוכל להפר, לכן התירו להפר בשבת אף שהוא שלא לצורך היום, שדבר זה מצוה הוא (רמב"ם שבת כד ו).
  • ולדעת הסוברים שמפירים בכל מעת לעת, הרי יש לו עוד שהות להפר במוצאי שבת, ולכן אינו מיפר בשבת (שבת קנז א; נדרים עז א, ור"ן ורא"ש שם), משום טרחא שלא לצורך היום (ר"ן שבת שם); או משום מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג. לבוש יו"ד רכח ג).

הלכה שמפירים לעולם אפילו שלא לצורך (רמב"ם שבת כד ו, נדרים יג ח; טוש"ע או"ח שמא א, יו"ד רלד כד; מפני שהלכה שמפירים רק באותו היום, ראה לעיל).

הפרה בטעות

לשם הנודר והנדר

המיפר צריך שיכוין לשם האשה שהיפר לה, ולשם הנדר שהוא מיפר (טוש"ע יו"ד רלד לא).

כיצד, נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, והיפר לה על דעת שהיא בתו; או נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו, והיפר לה על דעת שהיא אשתו; וכן אם נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן, או נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר; וכן נדרה מתאנים וסבור שנדרה מענבים; או נדרה מענבים וסבור שנדרה מתאנים - הרי זה צריך לחזור ולהפר, לפי שהפרה בטעות היא, שנאמר כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ (במדבר ל ו) - שיפר לשם אותה שנדרה דוקא (נדרים פו ב, ור"ן ורא"ש ומאירי; רמב"ם נדרים יב כא; טוש"ע יו"ד שם); ונאמר: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ (במדבר ל ה) - עד שידע איזה נדר נדרה (רמב"ם נדרים שם).

כשיוודע לו הנדר, יש לו להפר כל אותו יום הידיעה (רמב"ם נדרים יב כא; טוש"ע יו"ד רלד לא), שאין קוראים יום שמעו עד שישמע אם אשתו נדרה או בתו נדרה וכיוצא (רשב"א ומאירי נדרים פו ב).

נודע לאחר הפרה

נודע לו תוך כדי דיבור של ההפרה, ורצה גם בהפרה זו, הרי זו הפרה, ואף על פי שלא חזר והיפר לה בפירוש (נדרים פז א; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ונמוקי יוסף שם: רא"ש נדרים יא ב; טוש"ע יו"ד רלד לא וש"ך ס"ק מט).

ויש סוברים שהדבר שנוי במחלוקת אם תוך כדי דיבור מועיל כאן, ולכן יש להחמיר לדעתם (בית יוסף יו"ד שם, לדעת הרמב"ם).

הפרה סתם

  • אמרו לו סתם נדרה אשה בתוך ביתך, וסבור שהיא בתו והיפר לה, ונמצא שאשתו היא שנדרה, אף על פי שלא נמצא אלא לאחר כדי דיבור - הרי זו הפרה, והוא שרוצה בהפרת אשתו (רא"ש נדרים יא ב; רשב"א ומאירי נדרים פז א; שו"ע יו"ד רלד לג).

וכן אם שמע בעצמו הנדר, ולא הבחין אם מאשתו אם מבתו והיפר, אין צריך לחזור ולהפר (מאירי שם).

  • יש חולקים וסוברים שאם סבור שהיא בתו - הפרה בטעות היא, אפילו שאמרו לו סתם אשה בביתך נדרה, ולא אמרו בסתם שזו הפרה אלא כשאף הוא היפר בסתם למי שהיא בתוך ביתו (ב"ח יו"ד רלד כז, בדעת רש"י ותוס' והטור, ופסק כן להחמיר; ט"ז שם ס"ק לא; ש"ך שם ס"ק מז).
  • יש מפרשים שכשאמרו לו אשתך נדרה, והוא מסופק בלבו מי נדרה, ואחר כך נמצאת בתו, הפרתו הפרה, כי לא היה מסכים בדעתו לגמרי על אמירתם שזו אשתו (שיטה מקובצת נדרים פז א, בשם הרי"ץ).
  • ויש שכתבו שאפילו אם כשסבור שהיא בתו נקרא סתם, מכל מקום יש להחמיר, מפני שיש סוברים שחילוק זה בין סתם למפרש שנוי במחלוקת של אמוראים (ש"ך יו"ד רלד ס"ק מז).

בנערה המאורסה

הפרת הנדר

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירים נדריה[5]. אם היפר האב ולא היפר הבעל, או שהיפר הבעל ולא היפר האב - הנדר אינו מופר (נדרים סו ב - סז א; רמב"ם נדרים יא ט; טוש"ע יו"ד רלד ה).

השמיעה

  • יש מן הראשונים סוברים שהאב והבעל צריכים שניהם לשמוע ביום אחד, ויפרו שניהם באותו יום; אבל אם שמע אחד מהם והיפר, ולאחר ימים שמע השני והיפר ביום שמעו - אין הנדר מופר (רמב"ם נדרים יב יז; סמ"ג לאוין רמב; טור יו"ד רלד, בשם הרמב"ם; שו"ע יו"ד שם ה, בדעה א בסתם).
  • ויש חולקים וסוברים שכל אחד מיפר ביום שהוא שמע, אף על פי שלא שמעו שניהם ביום אחד, וביום שמעו שאמרה תורה, ביום שמעו של עצמו הוא ולא של חברו (הרמב"ן בהלכותיו נדרים פרק י; רשב"א נדרים סח א; מאירי שם סז א; טור יו"ד רלד; שו"ע יו"ד שם ה, דעה ב בשם יש אומרים).

נמסרה לבעל

הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי הבעל עם שלוחי האב לפני מסירתה לחופה (ראה ערכים: חופה; נשואין) - עדיין היא ברשות האב, ואביה ובעלה מפירים נדריה (נדרים פט א; רמב"ם נדרים יא כב; טוש"ע יו"ד רלד ח).

בגרה

נערה המאורסה שנדרה, ולא שמעו אביה ובעלה נדריה עד שבגרה - נדריה קיימים, ואין הבעל יכול להפר שהרי יצאה מרשות אביה ולא נכנסה לרשות הבעל; ואפילו היפר לה אביה קודם שבגרה, כל שלא היפר לה הבעל, שוב אינו מיפר משבגרה (נדרים פט א-ב; רמב"ם נדרים יא כו; טוש"ע יו"ד רלד ט, וש"ך ס"ק יט).

מת הארוס

מת הארוס בעודה נערה חוזרת לרשות האב ומיפר, שנתרוקנה רשותו לאב (נדרים ע א; רמב"ם נדרים יא י; טוש"ע יו"ד רלד יא), כמו אדם המריק שקו ונותן לחברו כל מה שהיה בשק, כן הבעל נשאר ריקן, והוריש לאב כל זכות שהיתה לו בה (פירוש הרא"ש נדרים סח א).

ואפילו מה שנדרה בחיי הארוס, ושמע ומת בו ביום - מיפר האב לבדו (גמרא וטוש"ע שם).

קיים הארוס את הנדר קודם שמת, או שמת אחר יום שמעו - אין האב יכול להפר (תוספתא נדרים (ליברמן) ו ב; נדרים סח ב; רמב"ם נדרים יא טז; טוש"ע יו"ד שם).

מת האב

מת האב משנתארסה - אין הארוס יכול להפר, ולא נתרוקנה רשות לבעל (נדרים ע א), בין שלא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב, ובין ששמעו האב והארוס יחד והיפר האב קודם שמת, שכיון שיצאה מרשות האב במיתתו, אינו יכול להפר, שאין הארוס מיפר אלא בשותפות (נדרים סח ב; רמב"ם נדרים יא יח; טוש"ע יו"ד רלד טו, וש"ך שם סק כט).

ביבמה

מחלוקת התנאים

נחלקו תנאים אם היבם מיפר לאשת אחיו שמת בלא בנים:

  • ר' אליעזר אומר בין שהוא יבם אחד, ובין שהם שני יבמים - יכול להפר. ופירשו דבריו כגון שעשה בה מאמר, דהיינו שקידש את היבמה (ראה ערך מאמר), שאם לא כן הרי בשעה שהיפר לא הוברר בשני יבמים שהיא זקוקה דוקא ליבם זה (נדרים עד א).
  • ר' יהושע אמר שיבם אחד יפר, אבל שני יבמים לא יפרו. שהוא סובר שיש זיקה [קשר אישות בין היבם ליבמתו לפני היבום או החליצה], והזקוקה ליבם היא ככנוסה לו, וזיקתה עדיפה יותר מאירוסין, ולכן יפר לבדו בלא שותפות האב (נדרים עד א, ור"ן שם בפירוש א, ורא"ש שם); או שאפילו אם סובר שיש זיקה אינה אלא כארוסה, ויפר שאמר הכונה בשותפות עם האב (ר"ן שם בפירוש ב); או שאין דברי ר' יהושע אמורים אלא בשעמד בדין ונתחייב במזונותיה, וסובר ביבם אחד כר' אליעזר שעל דעתו היא נודרת (ר"ן נדרים עד ב), ובשני יבמים הוא סובר שאין זיקה (יבמות כט ב).
  • ר' עקיבא אמר בין שהוא יבם אחד, ובין שהם שני יבמים - אינו יכול להפר. שהוא סובר אין זיקה בין שעשה בה מאמר, ובין שלא עשה בה מאמר (נדרים עד א-ב), שאין המאמר קונה קנין גמור (ראה פירוש המשניות לרמב"ם נדרים שם, וברמב"ם נדרים יא כד).

ואף אם נתחייב במזונותיה אינו יכול להפר (ריטב"א נדרים שם); ואפילו אם יפרו שניהם - היבם והאב - בשותפות, אינו מופר, שהרי היבם גרוע מהארוס (ר"ן נדרים עד א).

ההלכה

הראשונים נחלקו כמי ההלכה:

  • רוב הראשונים פסקו הלכה כר' עקיבא (רמב"ם נדרים יא כד; רמב"ן ונמוקי יוסף וריטב"א ור"ן נדרים עד א; רא"ש נדרים י ו; טוש"ע יו"ד רלד ז).
  • יש מהראשונים סוברים שהלכה כר' יהושע, לפי שדבריו כעין הכרעה (ראה ערך הלכה כדברי המכריע), וממצעים בין דברי ר' אליעזר לדברי ר' עקיבא (מאירי יבמות כט ב, ונדרים עד א, בשם גדולי הדורות).
  • ויש סוברים שהלכה כר' אליעזר, ולשיטת האומרים מאמר אינו קונה (ראה ערך מאמר), ואם הוא יבם אחד יפר לבדו, ובשני יבמים יפרו שניהם (מאירי יבמות כט ב, בשם רוב הפוסקים ובנדרים שם, בשם הרבה פוסקים). ולא עוד אלא שיש מהם סוברים שאם אחד מהם עמד בדין ונתחייב במזונותיה הוא לבדו יפר, ושחכמים מודים בזה (מאירי שם).

הערות שוליים

  1. י טור קיא – קסג.
  2. וראה ערך עבד כנעני, על עבדים שאינם בתורת הפרה.
  3. וראה ערך בוגרת, מהו זמן הבגרות.
  4. וראה ערך ענוי נפש, על גדרי הנדרים של עינוי נפש; וערך דברים שבינו לבינה, על גדרי הנדרים שבינו לבינה.
  5. וראה ערך מופלא הסמוך לאיש, שהלכה זו נוהגת גם בקטנה הסמוכה לנערות.