לא תסגיר עבד

מצוות לא תעשה^[1], שלא להסגיר עבד שברח מאדוניו בחוצה לארץ לארץ ישראל, שנאמר תבנית:דברים כג, טז

↑ ספר המצות להרמב"ם - מצות לא תעשה - מצוה רנד - שהזהירנו מלהשיב עבד שברח לארץ ישראל לאדוניו ואף על פי שאדוניו ישראל אחר שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל לא יושב לו אבל ישחרר אותו ויכתוב עליו דמיו בחוב והוא אמרו ית' לא תסגיר עבד אל אדוניו והתבאר בד' ממסכת גיטין שבעבד שברח מחו"ל לארץ הכתוב מדבר שיהיה הדין בו שיכתוב שטר בדמיו עליו ויכתוב לו גט חירות ולא ישוב לעבודתו בשום פנים להסתופפו במקום הטהור הנבחר לקבוץ הנכבד ושם התבארו משפטי מצוה זו. ובספר החינוך - מצוה תקסח - שלא להחזיר עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל - שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל, ואפילו אדוניו ישראל לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו, ונכתוב בדמיו חוב על עצמו, ועל זה נאמר [דברים כ"ג, ט"ז], לא תסגיר עבד אל אדוניו. וכן הוא מבואר במסכת גיטין [מ"ה ע"א] שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם שהדין בו שנכתוב שטר בדמיו עליו ונכתוב לו גט חרות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה השם יתברך: משרשי המצוה מה שזכרנו שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שנתן אל לבנו כבוד המקום ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת השם יתעלה. וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא: דיני המצוה מבוארים שם במסכת גיטין. ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה, בזכרים ונקבות, שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. ועובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק:

[1] ספר המצות להרמב"ם - מצות לא תעשה - מצוה רנד - שהזהירנו מלהשיב עבד שברח לארץ ישראל לאדוניו ואף על פי שאדוניו ישראל אחר שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל לא יושב לו אבל ישחרר אותו ויכתוב עליו דמיו בחוב והוא אמרו ית' לא תסגיר עבד אל אדוניו והתבאר בד' ממסכת גיטין שבעבד שברח מחו"ל לארץ הכתוב מדבר שיהיה הדין בו שיכתוב שטר בדמיו עליו ויכתוב לו גט חירות ולא ישוב לעבודתו בשום פנים להסתופפו במקום הטהור הנבחר לקבוץ הנכבד ושם התבארו משפטי מצוה זו. ובספר החינוך - מצוה תקסח - שלא להחזיר עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל - שנמנענו שלא להשיב עבד שברח מאדוניו מחוצה לארץ לארץ ישראל, ואפילו אדוניו ישראל לא נשיבהו אליו, אבל נשחרר אותו, ונכתוב בדמיו חוב על עצמו, ועל זה נאמר [דברים כ"ג, ט"ז], לא תסגיר עבד אל אדוניו. וכן הוא מבואר במסכת גיטין [מ"ה ע"א] שבעבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל הכתוב מדבר. ואמרו שם שהדין בו שנכתוב שטר בדמיו עליו ונכתוב לו גט חרות, ולא נשיבהו לעבודה בשום פנים, בעבור שנכנס בבקעה הטהורה הנבחרת לעבוד בה השם יתברך: משרשי המצוה מה שזכרנו שרצה האל לכבוד הארץ שהבורח לשם ינצל מעבדות, כדי שנתן אל לבנו כבוד המקום ונקבע בלבבנו בהיותנו שם יראת השם יתעלה. וכל זה להועיל לעמו ולזכותם כי חפץ חסד הוא: דיני המצוה מבוארים שם במסכת גיטין. ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה, בזכרים ונקבות, שהכל מוזהרים שלא להשיבו אל אדוניו אחר שהוא בורח אל הארץ הנבחרת. ועובר על זה ותפשו והשיבו אל אדוניו עבר על לאו זה. אבל לפי הדומה שאין בו חיוב מלקות, לפי שאין החיוב אלא כשמחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד, ואין מלקין מספק:

[1]

לא תסגיר עבד

תפריט ניווט

חיפוש