מיקרופדיה תלמודית:ולדות קדשים

הגדרה^[1] - בהמות שנולדו מקרבנות

גדרם

מהותם וקדושתם

בהמות שלא הוקדשו לקרבן על ידי אדם, אלא נולדו מקרבנות, הם הנקראים ולדות קדשים (ראה תמורה כה א). ולדות קדשים קדושים כאמותיהם (תמורה יז ב; רמב"ם תמורה ד יג), שמכח אמם ירדה להם הקדושה, ולא מחמת שהקדיש אותם אדם (רש"י תמורה י א ד"ה אין קדושה, ושם כה א ד"ה אבל וד"ה הרי זה; תוספות בכורות טו ב ד"ה מה, ושם טז א ד"ה ותמורתו).

יש מהראשונים שכתבו שקדושתם מפני שהם גידולי הקדש (רש"י תמורה לא ב ד"ה גידולין, וראה ערך גדולי הקדש), ויש מפרשים שלמדים זאת מהכתובים (תוספות שם לא ב ד"ה ואפילו).

הזמן שחלה קדושתם

נחלקו תנאים מאימתי חלה קדושתם:

• יש סוברים בהווייתם - בלידתם (זבחים קיד א, וראה תמורה כה א דעת רבן שמעון בן גמליאל, וראה רש"י שם ד"ה בהווייתם).

• ויש סוברים ממעי אמם (חולין פט ב, ותמורה יא א, ושם כה א), היינו בשעת יצירה (רש"י נדה מא א ד"ה וקסבר), וכן הלכה (רמב"ם תמורה ד ג ויג).

ולד שלמים ותודה

ולד שלמים כשלמים

ולד שלמים הרי הוא כשלמים (תמורה יז ב; רמב"ם תמורה ד א), וטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק (ראה ערכיהם) כשלמים, וכן ולד הולד עד סוף כל העולם (תמורה שם). וכן ולד תודה כתודה (שם יח ב; רמב"ם שם), אלא שאינו טעון לחם (ראה ערך לחמי תודה. מנחות עט ב; רמב"ם פסולי המוקדשין יב ח).

גזירה שמא יגדלו עדרים

בדין הולד מדרבנן, נחלקו תנאים: רבי אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב, וחכמים אומרים יקרב (תמורה יח א), שרבי אליעזר סובר גזירה שמא יגדלו עדרים עדרים (רבי יוחנן שם יח א), שיבוא להשהות את האם, ויבוא לידי גזה ועבודה (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה גזירה), או לאכול מהם (רבינו גרשם שם), או שיעבור על בל תאחר (ראה ערכו. פירוש המשניות לרמב"ם שם).

רבי שמעון אומר לא נחלקו על ולד ולד שלמים, אלא על הולד (תמורה שם).

ונחלקו אמוראים בדעתו:

• רבה אמר שבולד ולד אף רבי אליעזר אינו גוזר;

• רבי יהושע בן לוי אמר שבולד ולד אף חכמים מודים שיש לגזור בו (שם יח א), ולדעתו שלש דעות בדבר: תנא קמא של רבי שמעון סובר לדעת חכמים שאף ולד הולד קרב; רבי שמעון בדעת חכמים סובר שבולד ולד מודים שלא קרב; רבי אליעזר סובר שאפילו ולד ראשון אינו קרב (תוספות שם א ד"ה אמר).

הגזירה בולד תודה

בולד תודה נחלקו ראשונים: יש מפרשים שבתודה - שאינה שכיחה - לא גזר רבי אליעזר (רש"י יח א ד"ה גזירה); ויש מפרשים שאף בתודה חולק רבי אליעזר, וכן לסוברים שחכמים מודים בולד הולד שלא יקרב, גם ולד ולד תודה לא יקרב (רמב"ם תמורה ד א, ראה שם בלחם משנה).

ולד תמורת שלמים

ולד תמורת שלמים (ראה ערך תמורה) הוא כשלמים, כמו ולד שלמים (ראה לעיל), וכן ולד הולד עד סוף העולם (תמורה יז ב; רמב"ם תמורה ד א). וכן ולד תמורת תודה (שם יח ב; רמב"ם שם).

יש מהראשונים סוברים שולד התמורה חשוב כולד הולד, שהתמורה עצמה נקראת ולד ראשון, הואיל ובאה מכח זבח אחר (רש"י תמורה כ ב ד"ה ולד שני; רבינו גרשם שם ד"ה ועוד, ושם יח א ד"ה לא; תוספות שם כ ב ד"ה ולד; שיטה מקובצת שם ושם), ויש חולקים (רמב"ם תמורה שם)^[2].

ולד שאר קרבנות

המפריש נקבה לעולה וילדה

המפריש נקבה לעולה - שבאה מהזכרים - וילדה זכר, נחלקו תנאים:

• לחכמים ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה;

• לרבי אלעזר הוא עצמו יקרב עולה (תמורה יח ב), לפי שיש שם עולה על אמו (רבא שם), ומצינו נקבה בעולת העוף (רש"י שם ד"ה דאיכא. וראה ערך עולת העוף), או לפי שהוא כמו אם הפריש עולה והתכפר באחרת, שאף זה שנשתייר היה קרב עולה, לכן גם הולד עולה (אביי שם יט א, ורש"י שם).

ולד תמורת עולה

ולד תמורת עולה וולד ולדה עד סוף העולם, הרי הם כעולה, וטעונים הפשט וניתוח, סמיכה ונסכים (ראה ערכיהם) וכליל לאשים (משנה יח ב). ונחלקו אמוראים: רבה בר בר חנה אמר שאף כאן חכמים סוברים שימכר ויביא בדמיו עולה; ורבא אמר שבולד תמורה חכמים מודים, כיון שהקדש הראשון שבאו מכחו היה זכר וקרב לעולה (שם ורש"י).

המפריש נקבה לאשם וילדה

המפריש נקבה לאשם - שבא מהזכרים - וילדה זכר, תרעה היא ובנה עד שיפול בהם מום, וימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו, ואם הקריב אשמו יפלו דמיהם לנדבה (רמב"ם תמורה ד ד).

לדעת רבי אלעזר שולד נקבת עולה קרב עולה, נחלקו אמוראים:

• רבי יוסי ב"ר חנינא אמר שבולד אשם מודה שאינו קרב אשם (תמורה יט ב). וכן אינו קרב עולה (ראה שם ורש"י).

• רבי אבין בר כהנא אמר קרב עולה, שטעמו של רבי אלעזר בולד נקבת עולה מפני שהולד ראוי להקרבה, ואף ולד נקבת אשם ראוי להקרבה (שם כ ב). וכן הולד קרב אשם, אם עדיין לא נתכפר באשם אחר (ראה שם ובשיטה מקובצת).

ולד תמורת אשם

ולד תמורת אשם וולד ולדה לעולם אינו קרב אשם, שאין אדם מתכפר בעברה (תמורה כ ב), ותמורה עובר עליה בלאו של לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר (ויקרא כז י. וראה ערך תמורה). ונחלקו תנאים: לחכמים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה; רבי אליעזר אומר ימותו; רבי אלעזר - ויש גורסים: רבי יהושע (כן הוא בפסחים עג א, ושבועות יב א) - אומר, יביא בדמיהם עולה (תמורה שם).

בדעת חכמים ורבי אליעזר נחלקו אמוראים:

• רב נחמן בשם רבה בר אבוה אמר שהדברים אמורים קודם שנתכפר באשמו, אבל לאחר שהקריב אשמו, הכל מודים שהולד יקרב עולה (תמורה שם. והרמב"ם תמורה ד ד פסק להלכה);

• לדעת רבי יהושע בן לוי שהכל מודים שולד הולד עצמו אינו קרב (ראה לעיל: ולד שלמים), ולד התמורה שנחשב כולד שני, אינו קרב (תמורה שם ורש"י. והראב"ד שם פסק להלכה. וראה לעיל על ולד תמורה).

אף בדעת רבי אלעזר נחלקו:

• רב חסדא אמר שלרבי אלעזר הולד עצמו קרב עולה, כולד נקבה שהפריש לעולה (ראה לעיל), ולא אמר שיקריב בדמיה אלא לדברי חכמים;

• ורבא אמר שבולד תמורת אשם אף רבי אלעזר מודה, שכן אין שם עולה על האם (תמורה יח ב, ושם יט א ורש"י).

המפריש נקבה לפסח וילדה

המפריש נקבה לפסחו - שבא מהזכרים - שדינה שתרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמיה פסח (ראה ערך פסח), וילדה זכר, אף הוא ירעה עד שיסתאב (תמורה יט א), אבל אינו קרב פסח, לפי שבא מקדושה דחויה (כריתות כח א, ורש"י ד"ה ילדה). רבי שמעון אומר הוא עצמו יקרב פסח, שלדעתו בעלי חיים אינם נדחים (כריתות שם).

בדעת רבי אלעזר נחלקו אמוראים:

• לרבא הוא עצמו קרב שלמים, שיש שם שלמים על אמו, שפסח בשאר ימות השנה שלמים (ראה ערך פסח. תמורה שם ורש"י), ויש מפרשים שהולד יקרב פסח, שיש שם פסח על אמו, שהוקדשה לפסח (תוספות שם ד"ה אי הכי).

• לאביי ירעה עד שיסתאב, אף שאם ילדה אחר הפסח סובר שהוא עצמו קרב שלמים (ראה להלן), לפי שבמקום שהמותר הולך הולד הולך, ולפני הפסח המותר אינו ראוי לפסח (תמורה שם ורש"י).

הדברים אמורים שהפרישה קודם שהתעברה, אבל הפרישה מעוברת וילדה - לחכמים ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו פסח, ולרבי אלעזר יקרב פסח (תמורה שם).

להלכה ירעו עד שיפול בהם מום, ויביא בדמיהם פסח (רמב"ם תמורה ד ז, כחכמים, וראה לקוטי הלכות תמורה שם).

ילדה אחרי פסח

נשתיירה לאחר הפסח, שדינה שיביא בדמיה שלמים (ראה ערך פסח), וילדה זכר, ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים; רבי אלעזר אומר הוא עצמו קרב שלמים (תמורה יט א), מפני שיש שם שלמים על אמו, שהרי פסח לאחר הפסח קרב שלמים, אלא שאינה קרבה הואיל ומכח פסח באה (שם ורש"י, לרבא), או מפני שלמקום שהמותר הולך הולד הולך, ומותר הפסח לאחר הפסח שלמים (שם ורש"י, לאביי).

ולד תמורת פסח

ולד תמורת הפסח וולד ולדה עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמיהם שלמים, רבי אלעזר אומר ולדות עצמם יקרבו שלמים (תוספתא פסחים ט, ותמורה ב). הלכה ולד תמורת הפסח כתמורת הפסח, אם היתה אמו קרבה שלמים ולדה יקרב שלמים, ואם היה דינה שתימכר ויביא בדמיה שלמים, אף ולדה נמכר ויביא בדמיו שלמים (רמב"ם תמורה ד ז)^[3].

ולד חטאת

ולד חטאת אינו קרב, לפי שהוא מחמש חטאות המתות (ראה ערך חטאות המתות), ואין צריך לומר שולד תמורת חטאת אינו קרב (רמב"ם תמורה ד א וב).

ולד מעשר בהמה

ולד מעשר בהמה וולד תמורת המעשר וולדי ולדותיהם עד סוף העולם לא יקרבו, אלא כשיפול בהם מום יאכלו במומם, כמעשר בהמה ובקדושתו - שאינם נמכרים באטליז, ואינם נשקלים בליטרא (תמורה כא א, וראה שם יח ב; ראה רמב"ם תמורה ד ו. וראה ערך מעשר בהמה וערך פסולי המוקדשין).

ולד תמורת בכור

ולד תמורת בכור וולדי ולדותיהם עד סוף העולם לא יקרבו, אלא יאכלו במומם כבכור שנפל בו מום, וינתנו לכהן, כבכור, והם בקדושתם בנוגע למכירתם באטליז ובליטרא (תמורה שם; רמב"ם שם. וראה ערך בכור בהמה טהורה, וערך פסולי המוקדשין).

על ולד קדשים אם עושה תמורה, ראה ערך תמורה. על ולד קדשים אם יונק מאמו, ראה ערך מעילה.

על אפרוח שנולד מביצי תורים שהקדיש למזבח, ראה ערך גדולי הקדש.

ולדות של בעלת מום

הקדיש בעלת מום

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם, ולדותיהם שנולדו לאחר פדיונם מותרים (חולין קל א; רמב"ם איסורי מזבח א יא), שהולד חולין (רמב"ם שם), ואפילו שנתעברו לפני פדיונם (בכורות יד א; רמב"ם שם).

נולדו לפני פדיונם, אסורים בהנאה, ולהקריבם אי אפשר, שמכח קדושה דחויה באו (בכורות שם ורש"י). אבל נפדים תמימים, אף שאין פדיון בקדשי מזבח אלא בבעלי מומים, שהרי הם באו מכח בעל מום (שם ב; רמב"ם שם. וראה ערך בעל מום (ב)).

קדם ההקדש את המום

אם לאחר שהקדישם נולד להם מום קבוע, ולדותיהם שנולדו לפני פדיונם קדושים (בכורות טו ב).

ונחלקו אמוראים:

• שמואל ורבא סוברים שקרבים, לדעת רבי אלעזר שולד של נקבה שהפרישוה לעולה קרב עולה (ראה לעיל: ולד שאר קרבנות), כן ולד בעלת מום קרב, אף שאמו אינה ראויה להקרבה (תמורה יז ב). ולדעת חכמים שולד נקבת עולה ירעה, אף ולד בעלת מום ירעה (רבינו גרשם תמורה שם ד"ה ליקרב). ויש מפרשים בדעת ראשונים שאפילו לדעת חכמים קרבים ולדות בעלי מומים, ולרבי אלעזר שאמרו הכוונה אפילו לרבי אלעזר (ראה לחם משנה תמורה ד ט, בדעת הרמב"ם שם ובאיסורי מזבח א יא).

• בר פדא ורב פפא סוברים שלדברי הכל ירעו עד שיפול בהם מום ויפדו (תמורה שם, ורש"י בכורות טו ב ד"ה ואיכא).

יש שכתבו שלא נחלקו האמוראים, אלא אם הוממה ואחר כך התעברה, אבל התעברה בעודה תמימה, הולד קרב לדברי הכל - לסוברים במעי אמם הם קדושים - שכבר התקדש והוא תם (מנחת חינוך תמא, בדעת הרמב"ם לעיל; אבן האזל שם). להלכה פסקו ראשונים שולד בעלת מום, שקדם הקדשה למומה - יקרב (רמב"ם איסורי מזבח א יא, ותמורה ד ט).

ולדות שהם פסולים

טומטום ואנדרוגינוס

בהמת הקדש שילדה טומטום (ראה ערכו) ואנדרוגינוס (ראה ערכו) - שהם פסולים למזבח (ראה ערך אנדרוגינוס וערך טומטום):

• רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדושה חלה עליהם (תמורה כד ב, וראה שם בתוספות ד"ה קסבר), שולדות קדשים בהווייתם קדושים (שם כה א), וקודם לכן כבר היו בעלי מומים (תוספות שם כד ב), ואפילו פדיון אינם צריכים (תוספות זבחים קיד א ד"ה וקסבר).

• לסוברים ולדות קדשים במעי אמם קדושים, כבר תפסה אותם קדושת האם מתחילת יצירתם (תמורה שם כה א ורש"י), קודם שנהיו בעלי מום (תוספות שם כד ב), ונפדים אחר שהוממו (רש"י יבמות פד א ד"ה לא), ויש מהראשונים סוברים שנפדים אף בלא מום (ראה רמב"ם תמורה ד א, ולחם משנה שם).

להלכה פסקו ראשונים שיפדו ויביא בדמיהם קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו (רמב"ם תמורה ד ח).

יוצא דופן כלאים וטריפה

אף ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן (ראה ערך יוצא דופן), או שהם כלאים (ראה ערכו), או טרפה (ראה ערכו), דינם כטומטום ואנדרוגינוס (רמב"ם תמורה שם). ויש מהראשונים שכתבו שכלאים ויוצא דופן שאין פסולם ניכר בגופם חלה עליהם קדושה (תוספות הרא"ש נדה מא א). ויש מהראשונים סוברים שיוצא דופן לא נפסל בולדות קדשים אם ממעי אמם הם קדושים (ראב"ד לתורת כהנים אחרי פרשה ז אות ח).

בעל מום

בעלי מומים שנולדו מקדשים תמימים אינם קרבים, אף שקדושים אגב אמם (בכורות יד ב. וראה חזון איש קדשים ב לב ס"ק ו).

נפל

בהמת קדשים שהפילה, הנפל יקבר (חולין עז א; רמב"ם בכורות ד י), שרוב הולדות קדושים (שם ב). יש מהראשונים מפרשים שלסוברים בהווייתם קדושים אין צריך קבורה שהרי קודם שנולד אין עליו קדושה (תוספות זבחים פד ב ד"ה ומוציא ושם קיד א ונדה מא א); ויש סוברים שאף אם בהווייתם קדושים הנפל קדוש, אם מפני שלמדים מבכור שהוא קדוש (תוספות חולין שם ב ד"ה רובא, וראה ערך בכור בהמה טהורה), או משום שאילו היו בני קיימא היו ראויים להקרבה (תוספות זבחים פד ב שם ונדה מא א, בתירוץ ב).

על ולדות קדשים פסולים כשעלו על המזבח אם ירדו, ראה ערך פסולי המוקדשים.

הערות שוליים