מיקרופדיה תלמודית:ז

הגדרה^[1] - האות השביעית מכ"ב אותיות של אל"ף-בי"ת

צורתה

צורת אות ז מהאל"ף-בי"ת שבכתב-אשורי (ראה ערכו) בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות (ראה ערך אותיות: צורתן), וכן בגט אשה (ראה ערך גט) היא כמו מקל שראשו עב, והוא כלי זיין, כמו וי"ו (ראה ערכו) שניתוסף בה קוץ (מגן אבות לרשב"ץ ג עמ' נד).

ראש האות

ראשה של ז יהיה עב (אגור פה; ברוך שאמר, אלפ"א בית"א א, ז), ולא יהיה כפוף כמו ראש הוי"ו (כן משמע מהרמב"ן ורשב"א שבת קג ב), ויהיה לה חטוטרת (רשב"א שם), וראשה יהיה נוטה - מעל גופה - לכאן ולכאן (אגור שם), כדי שלא תדמה לאות וי"ו (שלחן ערוך הרב או"ח לו ב; משנה ברורה לו, משנת סופרים ז).

משך קו הרגל מן הצד, ולא מן האמצע - פסול (שער אפרים פא), ואפילו חזר ועיקמה כלפי האמצע, לפי שאין לה צורת ז (שו"ת חתם סופר יו"ד רסט). ואפילו שיש לה שינויים אחרים מאות וי"ו, כגון שיש לה תגין (ראה ערכו) כמו באות ז, והרגל דקה למעלה ועבה באמצעיתה, מכל מקום עיקר השינוי מוי"ו הוא במקום יציאתה של הרגל, שתהיה באמצע הראש ולא מצידו (שער אפרים שם), ואפילו כשאינה יוצאת מצידו ממש, לא תהיה נוטה לצד אחד יותר מלצד חברו, ואם מטה הרבה עד שנראה כדלי"ת פסול (שער הציון שם סק"ג).

בכתיבה ספרדית (ראה ערך כתב אשורי) אין הראש עובר משני הצדדים בשוה, אלא הירך יוצאת ממנו בצד ימין קרוב לסופו, ועל כל פנים נוטה מאמצע הראש לימין (מור וקציעה לו, זי"ן).

ראשה של ז כתבו ראשונים שיהיה משוך ולא עגול (יראים שצט; הגהות מימוניות תפילין א יט, בשמו), ומפרשים שאותה שאמרו באותיות שעטנ"ז ג"ץ - שהזיי"ן היא אחת מהן - שצריכות זיונים (ראה ערך תגין) הכוונה על גוף האותיות, שיהיו להן קרנות וזויות בראשן (יראים שם), ויהיה מרובע (שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם) מכל זויותיו (שער הציון שם).

עשהו עגול כראש וי"ו, אלא שעשה לו תגין בראשו כמו באות ז (ראה ערך הנ"ל) נסתפקו אחרונים אם כשר בדיעבד (משנה ברורה שם ס"ק טו, ומשנת סופרים ט).

בכתיבה ספרדית אין הראש מרובע, אלא עקום קצת באלכסון כלפי מעלה (מור וקציעה שם).

רגל האות

וּכְתַבְתָּם (דברים ו ט) - שתהא כתיבה תמה (ראה ערך ה א), שלא יעשה זיי"נין נו"נין - פשוטות (ראה ערך נ. רש"י שם ד"ה זיינין) - נו"נין זיי"נין (שבת קג ב; טור יו"ד סי' רעד), היינו שלא יאריך רגלה של ז, שלא תהא נראית כנו"ן פשוטה (טור או"ח לו, ושם יו"ד רעד; אגור שם; ברוך שאמר שם), ולא תהיה ארוכה יותר משני קולמוסים (דרכי משה הארוך או"ח לו, שכך מצא; שער הציון למשנת סופרים שם סק"ב, בשמו).

רגל האות למעלה במקום חיבורה היא דקה, והולכת ומתעבה משני הצדדים, וחוזרת ומתמעטת בעוביה עד שתהא חדה למטה (לבוש סי' לו, שיש עושים כן; שו"ת שער אפרים שם. וכן הוא על פי רוב בכתיבה שבימינו). אף בכתיבה ספרדית כן הוא, אלא שיורדת ומתעבה בעיקום מעט לאחוריה, וחוזרת ומתדקדקת לפניה (מור וקציעה שם)^[2].

נפסקה הרגל או ניקבה

נפסקה הרגל או ניקבה, ונשאר כמלא אות קטנה, היינו כאות יו"ד - שבשאר האותיות כשר על ידי כן (ראה ערך ה א) - אינו כשר אלא על ידי שתינוק יקרא אותו כזיי"ן (ראה ערך אותיות: אותיות שנפסקו), מכיון שהוא כמו יו"ד (מרדכי, הלכות קטנות תתקנג; שו"ע או"ח לב טז)^[3], ואם רואים בודאי שלא נשארה בו צורת האות, אף קריאת תינוק אינה מועילה (משנה ברורה שם ס"ק נב, על פי המרדכי שם, והרמ"א שם).

זיי"נין מיוחדות

אותיות גדולות

הזיי"ן של זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי (מלאכי ג כב) אות גדולה היא (מסורה גדולה לתחילת בראשית ולתחילת דברי הימים; מחזור ויטרי (הורוויץ) תקכב)^[4].

הזיי"ן של וַיְזָתָא (אסתר ט ט) נחלקו בה אם אות גדולה היא (מדרש רבי עקיבא על האותיות הגדולות, בשם יש אומרים; מחזור ויטרי שם); או קטנה (מסורה שם; מדרש רבי עקיבא על האותיות הקטנות), וכן המנהג (כן הוא בספרים שלנו).

אותיות עקומות

הזיי"ן של וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה (ויקרא כו לג), וכן הזיי"ן של וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם (שם מג) יש מהראשונים שכתב שעקומה היא (בעל הטורים שם ושם); ואין המנהג כן (כן הוא בספרים).

הברתה

ז היא מהאותיות שמוצאן בין השינים (פירוש רס"ג לספר יצירה ג ג; פירוש הראב"ד שם; מגן אבות לרשב"ץ ג עמ' נד), כשראש הלשון נוגע בהן, והיא מהקלות שבמוצא השיניים (מגן אבות שם), וקרובה מבטאה עם הסמ"ך (מכלול לרד"ק מכלול שער דקדוק הפעלים; בית יוסף או"ח סא יז, בשמו).

ולפיכך:

• צריך להתיז בקריאת שמע לְמַעַן תִּזְכְּרוּ (במדבר טו מ. ירושלמי ברכות ב ד), דהיינו אות ז בתזכרו (תוספות ברכות טו ב ד"ה בין; רמב"ם קריאת שמע ב ט; טוש"ע או"ח סא יז), שלא ישתמע למען תִּשְׂכְּרוּ, מלשון שָׂכָר (סידור רש"י יט, בשם ירושלמי; תוספות שם; שבלי הלקט שם, בשם רבינו שלמה; טוש"ע שם, בהסבר השני)^[5], שאם לא תחזק קריאתה תדמה קריאת הזיי"ן לקריאת הסמ"ך, כי כן תכון קריאת הסמ"ך עם התי"ו הדגושה, ועוד כי הזיי"ן הנחה ואחריה כ"ף תדמה לקריאת הסמ"ך (מכלול שם; בית יוסף שם, בשמו)^[6].

• נחלקו הדעות אם יש להתיז בקריאת שמע גם ז של וזכרתם (במדבר טו לט. טור שם, בשם הראב"ד; מכלול שם, בפירוש השני; בית יוסף שם, בשמו), שלא ישמע כסמ"ך (טור שם, בשם הראב"ד), וכן הלכה (שו"ע שם); או שאין בכך צורך (כן משמע מהירושלמי וכל הראשונים שהשמיטוהו; מכלול שם, בפירוש הראשון; בית יוסף שם, בשמו), כי תזכרו יש בו שתי עילות לדמות הזיי"ן לסמ"ך, מפני התי"ו שלפניה והכ"ף שלאחריה, לפיכך צריך להיזהר בו יותר, וזכרתם אין בו אלא עילה אחת (מכלול שם, בפירוש הראשון; בית יוסף שם, בשמו).

• בגט אם במקום האות ז בשם האיש כתב הסופר אות סמ"ך - כשר, כיון שאותיות אלו מתחלפות זו בזו, ולא מפני זה בלבד שהם ממוצא אחד - זסשר"ץ - אלא מפני שהן קרובות במבטא, ויש שלשונם גסה, ויש שלשונם רפה, וכל הקורא מרגיש שהוא שפה אחת ודברים אחדים, אבל בשאר חילופים של האות ז באותיות שמאותו המוצא, כגון שהחליף ז בצד"י שאף הן מתחלפות, כמו זעקה וצעקה - הגט פסול, כיון שבמבטא הן רחוקות זו מזו (טיב גיטין שמות נשים ז סק"א).

ז'

ז רפה בשמות לועזים - כגון בשם ז'ניה - נחלקו אחרונים אם לכתוב בגימ"ל וקו למעלה (שאילת דוד אה"ע כג); או ב"זש" (דבר אברהם ב לה); או בזיי"ן לבד (גבול יהודה נב-נג)^[7].

הערות שוליים