מיקרופדיה תלמודית:זה וזה גורם

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־21:01, 16 במאי 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דבר שיש לו שני גורמים להווייתו, או לגידולו, אחד של היתר ואחד של איסור

בגידוליו

זה וזה גורם בגידוליו, אם הוא אסור או מותר, נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שזה וזה אסור, ולפיכך זורעים תחת אשרה של עבודה זרה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה (תנא קמא במשנה עבודה זרה מח ב), שבימות הגשמים צל האילן קשה לירקות, שמעכב החמה מלבוא, אבל בימות החמה הצל יפה להם (רש"י שם ד"ה זורעין וד"ה אבל), ונמצא שהצל של האשרה, שהוא גורם של איסור, והקרקע, שהוא גורם של היתר, שניהם גורמים לירקות אלו לצמוח, וזה וזה גורם אסור (מסקנת הגמ' שם מט א, ורש"י ד"ה אלא לעולם)[2]. וכן שדה שנזדבלה בזבל של עבודה זרה, לדעת הסוברים זה וזה גורם אסור - תבור (ברייתא שניה בגמ' שם מט א, לפי הגמ' שם), שעד שיכלה ממנה כל שבח הזבל תהא בורה ולא יזרענה (רש"י שם ד"ה תבור).
  • ויש אומרים שזה וזה גורם מותר, וזורעים תחת האשרה אפילו בימות החמה (מסקנת הגמ' שם, בדעת רבי יוסי, ורש"י ד"ה אלא לעולם), ושדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה מותר לזרעה (ברייתא ראשונה בגמ' שם, לפי הגמ' שם)[3], וכן הלכה (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם; רי"ף שם; רמב"ם עבודה זרה ז יד; טור שם, בשם הרמ"ה והרא"ש; שו"ע יו"ד קמב יא), שבכל מקום זה וזה מותר (רמב"ם שם; שו"ע שם); ויש חולקים[4].

מלכתחילה או בדיעבד

אין ההיתר של זה וזה גורם אלא בדיעבד, ולא לכתחילה, ולכן לדברי הכל אסור לכתחילה לזבל הקרקע בזבל עבודה זרה, ולא הותר אלא כשכבר נזדבל (טור יו"ד קמב, ובית יוסף שם יא; ט"ז שם ס"ק טז; ש"ך שם ס"ק כו; באור הגר"א שם סק"ל), שכשעושה לכתחילה הרי זה כמבטל איסור לכתחילה (ראה ערך אין-מבטלין-אסור-לכתחלה. ר"ן שם), ואין הבדל בזה בין איסור תורה לאיסור דרבנן (שער המלך יסודי התורה ה ח, על פי עבודה זרה מב א וסב ב).

בבעלי חיים

ולד טריפה

לדעת הסוברים טריפה יולדת (ראה ערך טרפה ב) נחלקו תנאים בבהמה שנטרפה ולבסוף נתעברה, אם הולד מותר בין לגבוה ובין להדיוט, שזה וזה גורם מותר (תנא קמא במשנה תמורה ל ב, לפי הגמ' שם לא א; רבי יהושע בחולין נח א), וכן הלכה (מאירי שם); או שאסור (רבי אליעזר בגמ' שם ובמשנה תמורה שם).

ביצת טריפה

הכל מודים שביצת טריפה אסורה (עדיות ה א; גמ' חולין שם, ורש"י ד"ה ומודים), כשנולדה מחימום התרנגולת בקרקע (ראה ערך ביצה א), ולא מזכר, שאין כאן אלא גורם אחד (גמ' שם, ורש"י ד"ה אלא הא), וכגון שאין תרנגול נמצא באותה שכונה (ראב"ן רסג, על פי ביצה ז א), אבל אם נתעברה מזכר אחר שנטרפה וילדה - מותרת, שזה וזה גורם מותר, אלא שהטעינה הראשונה של ביצים שהיו במעיה בשעה שנטרפה אסורה, מפני שעובר ירך אמו (אמימר בחולין שם, בלשון הראשון, ורש"י ד"ה מכאן).

כשרה שינקה מטריפה

כשרה שינקה מן הטריפה פסולה למזבח (רבי חנינא בן אנטיגנוס במשנה תמורה ל ב), אם ינקה ממנה כל ימיו חלב משחרית לשחרית, ובלא שום אכילה אחרת היא יכולה לחיות מעת לעת על אותו חלב של שחרית, הרי כל גדילתה ממנה, ואפילו אכלה דברים אחרים בינתיים, פסולה למזבח (גמ' שם לא א, ורש"י ד"ה חלב וד"ה הואיל), והוא הדין אם עיקר גדילתה משאר דברים אסורים (כן משמע מתוספות שם ד"ה שינקה; דרכי משה יו"ד ס סק"א, ורמ"א שם א). ולא למזבח בלבד אסור אלא גם להדיוט (תוספות שם ד"ה שכן; רמ"א שם), וכן שנינו: בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (דברים יד ו), בבהמה - לרבות ולד טריפה שינקה מן הטהורה והטמאה (ספרי ראה קא), הרי שדוקא כשינקה מטהורה ומטמאה, אבל כשינקה מהטמאה בלבד אסורה (ספרי דבי רב ומלבי"ם ועמק הספרי שם; באור הגר"א שם סק"א)[5].

חלב בהמת גוי האוכלת חמץ בפסח

בהמה של גוי האוכלת חמץ בפסח דנו באחרונים אם מותר לשתות החלב שלה בפסח:

  • יש אוסרים תוך מעת לעת משאכלה, מפני שחמץ בפסח אסור בהנאה, ואיסורו במשהו, וכל שאין לו ביטול זה וזה גורם אסור (ישועות יעקב או"ח תמח, בסוף הסימן; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"י, ויו"ד ס, שפתי דעת סק"ה).
  • ויש מתירים (אבני מלואים, שו"ת ז; תורת חסד או"ח כא; בית אפרים או"ח לה; חלקת יואב תנינא כ), אם מפני שכל גורם איסורו הוא מדרבנן, ובדרבנן אין חמץ במשהו (ראה ערך חמץ), ולכן זה וזה גורם מותר בו (אבני מלואים שם), או מפני שיש סוברים שחמץ במשהו אוסר באכילה ולא בהנאה (ראה ערך הנ"ל), ובאיסורי אכילה זה וזה גורם מותר (תורת חסד שם), או מפני שחמץ הוא איסור גברא, ואין זה וזה גורם אסור אלא באיסור חפצא (חלקת יואב שם), או מפני שזהו כחרכו קודם זמנו שאצל העכו"ם לא היה לו אסור בהנאה (בית אפרים שם).

במעשה תנור

כשהוסק באיסור

תנור שהסיקו בקליפי ערלה (ראה ערכו), או בקשין של כלאי-הכרם (ראה ערכו), נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים חדש יותץ, ישן יוצן (תוספתא מסכת ערלה (ליברמן) א ז; ברייתא ראשונה בפסחים כו ב), שלא יאפה בו פת בהיסק זה (רש"י שם ד"ה יוצן) בעצי איסור, אלא יסיקו מחדש בעצי היתר (רמב"ם מאכלות אסורות טז כב), שלדעתם זה וזה גורם אסור, לפיכך תנור חדש יותץ, שעל ידי היסק זה של איסורי הנאה נגמר ומתקיים כולו, נמצא פת הנאפית בו בהיסק אחר של עצי היתר נגמרת על ידי איסור והיתר, עצי איסור שגמרו את התנור ועצי היתר שגמרו את הפת (גמ' שם, ורש"י ד"ה חדש וד"ה אימור).
  • ויש אומרים בין חדש ובין ישן יוצן (ברייתא שנייה בגמ' שם), שלדעתם זה וזה גורם מותר (גמ' שם) ומכל מקום לכתחילה לא יאפה בהיסק זה גם בישן, אף על פי שהתנור הישן הוא גורם של היתר, והעצים גורם של איסור, לפי שלא התירו זה וזה גורם אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור (ראה לעיל: בגידולין), וזה כיון שיכול לצננו, ואינו מפסיד דבר אלא ההנאה האסורה של העצים, לכך צריך צינון, והחדש מותר לכתחילה לאפות בו, אחר הצינון, בהיסק אחר של עצי היתר, שאם נאסור הלא מפסיד את התנור לעולם וחשוב כדיעבד (תוספות שם ד"ה בין, הראשון, וד"ה בין, השני; ר"ן שם), שמן האיסור עצמו דין הוא שלא יהנה לכתחילה, אבל התנור אינו האיסור בעצמו, אלא שנגמר בעצי איסור, ואם נאמר יותץ נמצא התנור מופסד, והרי זה כדיעבד (רא"ש שם ב ב)[6], וכן הלכה (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם שם).

כשנאפה בו פת

אפה בתנור את הפת, או שבישל בקליפי ערלה את התבשיל, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים תדלק הפת (סתם משנה ערלה ג ה), שהוא אסור (רבי בפסחים כו ב; תנא קמא בגמ' שם כז א, להגהת שמואל), וידלק התבשיל (סתם משנה ערלה שם ד). ונסתפקו בתלמוד אם טעמם זה וזה גורם אסור, והרי יש בפת זו גורם של עצי איסור, וגורם של התנור שהוא היתר, או שסוברים זה וזה גורם מותר, ומכל מקום הפת אסורה, לפי שיש שבח עצים בפת, ולצד זה הדברים אמורים כשאבוקה כנגדה (גמ' שם כז א), שכנגד הפת מבעיר העצים בפי התנור (רש"י שם ד"ה כנגדו), וכיון שכל שעה שהיתה פת בתנור היה דולק האור ואופה אותה, הוא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין (רש"י שם כו ב ד"ה אפה; מאירי שם), והרי זה כגורם של איסור בלי גורם של היתר (מאירי שם). וכן הלכה, ולפיכך אם בישל בו קודם שיוצן, בין פת בין תבשיל, הרי זה אסור בהנאה (רמב"ם מאכלות אסורות טז כב) בעוד אבוקה כנגדו (רמ"א יו"ד קמב ד)[7].
  • ויש אומרים הפת מותרת (תנא קמא בגמ' שם כו ב; רבי בגמ' שם כז א, להגהת שמואל), שסוברים אין שבח עצים בפת, ומתירים אפילו כשאבוקה כנגדה (גמ' שם), שאין הנאת היסק חשובה להם, ואפילו בגורם אחד לבדו, לפי שאין האיסור בעין (רש"י ד"ה יוליך), שהשלהבת אינה באה מן העצים, אלא מחמת משהו הנשרף, והוא כמו גחלת שאין האיסור בעין (תוספות שם כו ב ד"ה חדש), ואפילו הפת מותרת, וכל שכן שאינם מצריכים נתיצה בתנור חדש, שאינו נאכל הוא עצמו, ואין הנאתו בגורם אחד לבדו אלא בשני גורמים, שלו ושל היתר (רש"י שם ד"ה יוליך).

גרף האש

גרף את כל האש, ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור, הרי זה מותר, שעצי האיסור כבר אינם (מסקנת הגמ' שם עה א; רמב"ם שם), ונחלקו הפוסקים אם מלכתחילה מותר לעשות כן (באר הגולה שם ז); או שאין ההיתר אלא בדיעבד (באור הגר"א שם סק"י).

גחלי עצי ערלה

בישל הפת על גבי גחלים - של עצי ערלה (רמב"ם מאכלות אסורות טז כד) - לדברי הכל הפת מותרת (פסחים כו ב, ושם כז א), ואפילו לסוברים שהפת שנאפתה בתנור אסורה (ראה לעיל), לפי שכשנהנה מהאיסור כבר כלה ובטל (רש"י שם כו ב ד"ה בישלה). ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שהדברים אמורים בגחלים עוממות, אבל בגחלים לוחשות - בוערות, ונראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו (רש"י שם כז א ד"ה לוחשות) - אסור, שיש שבח עצים בפת (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם), ולכן אפילו שזה וזה גורם מותר כאן אסור (כן משמע בגמ' שם).
  • ויש אומרים אפילו בלוחשות מותר, ואין שבח עצים בפת אלא באבוקה כנגדה (ראה לעיל. רב חייא בר אשי אמר רבי יוחנן בגמ' שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (המאור שם; רא"ש שם ב ב; מאירי שם, בשם גדולי הראשונים); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם; כתוב שם לראב"ד שם; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים, והסכים עמם; ר"ן שם, בדעת הרי"ף), וכן הלכה (כן משמע משו"ע יו"ד קמב ו).

ולא הותר אלא בדיעבד, אבל לא לכתחילה, ואף על פי שכל הנשרפים אפרם מותר (ראה ערך אסורי הנאה: הנשרפין והנקברין), יש לחלק בין אפר לגחלים (תוספות שם כו ב ד"ה בישלה).

כלי אכילה שצירפן בערלה

אפילו למתירים זה וזה גורם, קערות וכוסות וצלוחיות שצירפן בקליפי ערלה, הרי אלו אסורות (פסחים כז א; רמב"ם שם כג; כן משמע משו"ע שם ה), שהרי דבר האסור בהנאה עשה אותן חדש (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואינן דומות לתנור חדש וציננו, שאין הנאתו בלי גורם שני, היינו עצי היתר, אבל אלו יש שבח עצים בהן, ועל ידי גורם ראשון הוא משתמש בהן להנאתו בלי גורם שני כלל (רש"י שם ד"ה הני)[8].

כלי בישול שצירפן בערלה

קדרה שצירפה בעצי איסור (רש"י שם ד"ה קדירה), נחלקו בה שתי לשונות בתלמוד:

  • ללשון הראשונה אף היא תלויה במחלוקת של זה וזה גורם, שלמתירים זה וזה גורם הקדרה מותרת, כמו תנור, שהרי אין נהנים מהקדרה אלא על ידי בישול, ואין הגוף נהנה ממנה, עד שיבוא גורם שני של היתר (לשון ראשונה בדברי אביי בגמ' שם כז א, ורש"י ד"ה כי פליגי).
  • וללשון שניה קדרה אסורה, אף אם זה וזה גורם מותר, כמו קערות וכוסות, שהקדרה מקבלת את התבשיל קודם שיתנו את העצים של היתר, ונמצא שמשתמש בה בלא גורם אחר של היתר - שמשתמש בה בצונן קודם שיתננה על גבי האש (מהר"ם חלאווה שם) - מה שאין כן התנור שאין נותנים בו פת אלא לאחר היסק של גורם היתר (גמ' שם, ורש"י ד"ה דהא מקבלה), וכן הלכה (רמב"ם שם; מאירי שם; שו"ע שם). ומכל מקום בדיעבד, כשנשתמש באותה הקדרה או הקערה, התבשיל מותר (המכתם שם; אבני מלואים שם), שהרי לא נשתנה ולא נתפעל גוף התבשיל במה שנתנוהו בעודו קר לתוך הקדרה (אבני מלואים שם)[9].

בעצי הקדש

הקדש, אפילו באלף אינו בטל (ראה ערך בטול אסורים), ולפיכך תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת, לעולם הפת אסורה (מסקנת הגמ' שם כז ב).

הסקה בחמץ בפסח

חמץ בפסח שאסור בהנאה לא יסיק בו תנור וכירים (משנה פסחים כא א; רמב"ם חמץ ג יא; טוש"ע או"ח תמה ג), ולא יאפה בו ולא יבשל, ואם בישל או אפה, אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים בשאבוקה כנגדה (כסף משנה שם, בשם הרמ"ך), ומשום יש שבח עצים בפת, כמו בערלה וכלאי הכרם (ראה לעיל. מגיד משנה שם). ואף על פי שבחמץ גם הגחלים והאפר אסורים (ראה ערך חמץ: איסור הנאה), מכל מקום אם אין אבוקה כנגדה הרי כאן זה וזה גורם, שהתנור הוא גורם שתיאפה (מגן אברהם שם סק"ה, בדעת הרמ"ך והכסף משנה).
  • ויש מפרשים שאפילו אפה ובישל על גבי גחלים או אפר של חמץ - אסור, לפי שבחמץ אף האפר והגחלים אסורים, על פי ההלכה שחמץ ביעורו בכל דבר ולאו דוקא בשריפה (ראה ערך בעור חמץ: מהותו), ואינו דומה לערלה וכלאי הכרם שאפרם מותר (רא"ש פסחים ב ב, בשם רבינו יונה; טור יו"ד קמב, בשם הרא"ש), והרי זה כאבוקה כנגדה שאסור, מפני שיש שבח עצים בפת (רמב"ם וטור שם, לפי הש"ך שם סק"י; שלחן ערוך הרב או"ח תמה, קונטרס אחרון סק"ו). וכיון שחמץ בפסח איסורו במשהו ואינו בטל, אפילו זה וזה גורם אסור בו, ולכן אפילו הפת נאפית בהיסק חמץ והצטרפות עצים - אסורה (מגן אברהם שם סק"ה; אבני מלואים, שו"ת ו). אבל בחמץ בערב פסח לאחר שש שעות, אף על פי שאסור ואפרו וגחליו אסורים, כיון שבטל בששים (ראה ערך חמץ) זה וזה גורם מותר בו (שלחן ערוך הרב שם).

הערות שוליים

  1. יא, טורים תרצז-תשיט.
  2. והחזרת - חסה (כן משמע מרש"י שם ד"ה וחזירין) - שהצל יפה לה לעולם, אין זורעים בין בימות החמה ובין בימות הגשמים (משנה שם מח ב, ורש"י ד"ה לא בימות); ויש אומרים שלצד שזה וזה אסור (מסקנת הגמ' שם מט א, ורש"י ד"ה אלא לעולם), אף אין לזרוע ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה - העלים - נושרת על הירקות, ונעשה להם כזבל (רבי יוסי במשנה שם).
  3. ביסוד ההיתר – יש שכתבו שהוא מטעם ביטול (ר"ן שם מט א; אבני מלואים, שו"ת ו, בדעת הרמב"ם); ויש חולקים על טעם זה (כן משמע מתוספות עבודה זרה מט א ד"ה שאם, הראשון; תות חסד או"ח כא ב, בדעת הראב"ד).
  4. ראה תוספות שם ד"ה שאם, הראשון; רמב"ן שם מח ב; טור שם, בשם ר"י.
  5. ויש מהראשונים הסובר שמותרת להדיוט (מרדכי יבמות סו, לפי דרכי משה שם וש"ך שם סק"ה); ויש מהראשונים הסוברים שאין הלכה כלל כדעה שאסורה לגבי המזבח (רמב"ם בפירוש המשניות שם; ברטנורא שם), ולדעתם ודאי שמותרת להדיוט (ש"ך שם); ויש הסוברים שאין האיסור אלא במעת לעת משעה שקנאו, ולאחר מכן מותר (רמב"ם שם; כן מצדד בכנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף סק"ח ד"ה הכלל העולה, בדעת הרמ"א); ויש מהראשונים הסובר שלכתחילה אסור אפילו לקנות מן הגוי בהמה שינקה מן הטריפה (איסור והיתר הארוך מז ט; תורת חטאת סה י, וש"ך שם, בשמו), וכל שכן להאכילה לכתחילה דברים האסורים (ש"ך שם, לדעה זו) משום מראית העין (תורת חטאת שם, בשם איסור והיתר הארוך), אבל בדיעבד אם כבר קנאה מן הגוי ונודע לו אחר כך בודאי שגדלה מבהמה טמאה מותרת (איסור והיתר הארוך שם).
  6. וראה מאירי שם פירוש אחר.
  7. איסור זה של פת הנאפה כנגד האבוקה נחלקו בו ראשונים או הוא מדאוריתא (תוספות ר"ש משנץ פסחים עה א; מגן אברהם תמי סק"ו, בדעת התוספות שם ד"ה וגרפו); או שאיסורו מדרבנן (תוספות שם, בשם ר"י).
  8. ואף על פי שבתנור שגרף יש מתירים הפת שאפה בחום התנור אפילו בחדש (ראה לעיל), והרי גם שם אין גורם שני של היתר כלל, הרי זה מפני שכיון שעצי האיסור הלכו להם, שאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדה, אם כן החום של התנור נחשב להיתר, מה שאין כן בקערות וכוסות שאין כלל גורם היתר (ש"ך שם ס"ק יא).
  9. ויש שנראה מדבריו שאף בדיעבד אסור התבשיל (ש"ך שם ס"ק יא).