מיקרופדיה תלמודית:ו

הגדרה^[1] - אות ו' הכתובה בתורה לפני המילה כ-ו' החיבור, או כ-ו' ההיפוך, או לאחרי המילה כסימן לכינוי, פעמים שבאה לדרשה

האות ו' באה לדרשה בשני אופנים: כשהיא באה לפני המילה כ-ו' החיבור, או כ-ו' ההיפוך; וכשהיא באה אחרי המילה כסימן הכינוי.

בואו החיבור ה-ו' נדרשת: לערב, להקיש, ולרבות.

לערב

אופן הדרשה

האות ו' באה לערב שני עניינים, ודרשה זו דורשים אף אותם התנאים שאינם דורשים ו' לרבות (ראה להלן: לרבות. תוס' מנחות נא ב ד"ה וי"ו). וישנם כמה אופנים בדרשה זו:

• לפעמים הכוונה לחבר במעשה את כל הדברים הנאמרים יחד בתוספת ו' החיבור, שיהיו כולם מעורבים יחד, כמו: וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר (ויקרא טז יח), ולמדו שצריך שיהיו מעורבים, שה-ו' של וּמִדַּם הַשָּׂעִיר מורה שמערבים משני הדמים בשביל להזות על קרנות המזבח (יומא נז ב. וראה ערכים: או לחלק; מתן דמים).

• פעמים שה-ו' מערבת במובן זה שהדין שנאמר בפסוק הקודם חל על הדברים הנאמרים בפסוקים שלאחריו עם ווין, כמו: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה ב), ולמדים מזה שבני ישראל יקחו ולא גוים, שהגוים אינם מתנדבים למקדש, ויש בכלל דין זה כל האמור בפסוקים הבאים בווין: כֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְעֹרֹת אֵילִם (שמות שם ג - ה. ראה עבודה זרה כג ב, ורש"י שם כד א ד"ה אבני).

• פעמים שעירוב ה-ו' בא ללמד שהדין שנאמר בפסוק זה חל גם על האמור קודם לכן, כמו בפסוק: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב כח),שה-ו' של וְשׁוֹר מוסיף על ענין ראשון ללמד שאף במוקדשים, הכתובים קודם פסוק זה, נוהג איסור אותו ואת בנו (חולין עח א).

• פעמים שעירוב ה-ו' בא ללמד שהדברים האמורים בפרשיות המחוברות זו לזו ב-ו' הם דבר אחד, כמו שאמרו בשמיני עצרת שאומרים בו ברכת שהחיינו, לפי שבכל ימות החג כתוב 'וביום' ב-ו', וביום השני וביום השלישי וכן הלאה, ובשמיני כתוב ביום (במדבר כט לה), ללמד שהיום השמיני חלוק משאר הימים (סוכה מז א ורש"י ד"ה התם), ולכן שמיני עצרת בלבד הוא רגל בפני עצמו, אבל שבעת ימי החג הם רגל אחד (ראה סוכה שם מח א).

• פעמים שה-ו' מוסיף על ענין ראשון לא במובן ששני הדינים מתחברים, אלא כל אחד מהם הוא דין בפני עצמו, אבל הדין שחל בזמן הענין הראשון נמשך גם בזמן שנאמר בו הענין השני, כמו: שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים (ויקרא יט כג - כד), שהענין הראשון מדבר על דין ערלה, והענין השני מדבר על דין רבעי, אבל מכיון שכתוב 'ובשנה הרביעית', ב-ו', אמרו שהפירות של ערלה אסורים גם מה שגדל בשנה הרביעית עד ט"ו בשבט, לפי ש-ו' מוסיף על ענין ראשון, ודורשים יהיה לכם ערלים אף בתוך השנה הרביעית (ראש השנה י א, ורש"י ד"ה ובשנה. וראה ערך ערלה). וכן דרשו: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת וגו' וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ וגו' (ויקרא שם כד - כה), שה-ו' של 'ובשנה החמשית' מוסיף על ענין רבעי שיצא ממנו, ללמד שדין רבעי עליהם אף בחמשית עד ט"ו בשבט (ראש השנה שם, ורש"י ד"ה ובשנה וד"ה פעמים. וראה ערך רבעי).

• ופעמים שאמרו על הענין המחובר לענין הקודם ב-ו', שבא ללמד שהענין הראשון הוא עיקר, והשני תוספת וטפל לו: בפר העלם דבר של ציבור [פר לחטאת שמביאים הסנהדרין, כשטעו בהוראה והתירו אחת מן העבירות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, וטעו רוב העם ועשו על פי הוראתם] נאמר וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ (ויקרא ד יג), ודרשו שאם פר משיח [פר לחטאת שמביא הכהן הגדול, כשטעה בדבר הלכה והורה היתר לעצמו בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וגם עשה על פי הוראתו] ופר העדה עומדים ליקרב, פר משיח קודם לפר עדה לכל מעשיו (ספרא ויקרא דבורא דחובה ד ו), כיון שהפרשה הקודמת אמורה בפר כהן משיח, ונתחברה לו פרשת פר העדה ב-ו' - "וְאִם" - להורות שטפל הוא לענין ראשון (פירוש הראב"ד שם), שאם יזדמנו שניהם יחד להקריב, שפר העדה יבוא כתוספת לפר כהן משיח, ופר המשיח יקרב ראשונה וזה אחריו, כמו שהתוספת באה אחרי העיקר (קרבן אהרן שם. וראה ערך מקודש).

להקיש

הלימוד

פעמים שהאות ו' באה להוסיף על ענין ראשון ללמוד דיני ענין אחד מחברו, ולימוד זה הוא היקש (זבחים מח א; כריתות כב ב), ואין משיבים עליו, דהיינו שלמדים אותו גם כשיש לחלק בין שני העניינים (ראה בבא מציעא צה א, ורש"י ד"ה וילמד. וראה ערך הקש: תוקפו).

בלימוד של ו' מוסיף על ענין ראשון, פעמים שלמדים עליון מתחתון, דהיינו שלמדים מהענין שכתוב בסוף על הענין שכתוב בהתחלה, כמו דין שחיטה בצפון בעולת בקר, שלמדים אותו מפרשת עולת צאן שלאחריה, שנאמר בה וְאִם מִן הַצֹּאן וגו' (ויקרא א י) - ו' מוסיף על ענין ראשון, וילמד עליון מתחתון (זבחים מח א). ופעמים שלמדים תחתון מעליון, כמו בשואל שנאמר בו: וְכִי יִשְׁאַל (שמות כב יג), ודרשו ו' מוסיף על ענין ראשון, ולמדים ששואל פטור בבעלים מגנבה ואבדה משומר שכר הכתוב קודם לו, שכשם ששומר שכר פטור בבעלים מגנבה ואבדה כך השואל פטור (בבא מציעא צה א, ורש"י ד"ה וילמד).

דרשה זו של ו' מוסיף על ענין ראשון להקיש דורשים אף אותם התנאים שאינם דורשים ו' לרבות (ראה להלן: לרבות. תוס' מנחות נא ב ד"ה וי"ו). והראשונים מצדדים לומר שיש מי שחולק על ו' מוסיף על ענין ראשון (ראה תוס' מנחות יט א ד"ה אלא. וראה תענית יד ב, ורש"י ד"ה ויהושע).

בכמה פסוקים

אף בכמה פסוקים זה אחרי זה שנאמר בכולם ו' דורשים שמוסיפים על ענין ראשון, כמו בירושה שכתוב וְאִם אֵין לוֹ בַּת וגו' וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וגו' וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וגו' וְיָרַשׁ אֹתָהּ (במדבר כז ט - יא), ומקישים כולם ב-ו' מוסיף על ענין ראשון לירושה ראשונה שכתוב וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ (שם ח) - מה שם בן קודם לבת, אף בכולם בן קודם לבת (בבא בתרא קיג ב, ורשב"ם ד"ה ג דתני וד"ה מקיש ותוס' ד"ה וירש).

באגדה

אף באגדה אמרו ו' מוסיף להקיש, כמו וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן (במדבר ג א) - מה הראשונים היו צדיקים, אף אלו צדיקים (שמות רבה ל, וראה שם עוד דוגמאות. וראה זוהר שמות טז א. וראה תורה שלמה שמות א ג, משפטים כא ה).

כשהפסיק הענין

ישנם כמה אופנים שלא אומרים ו' מוסיף על ענין ראשון מפני שיש הפסק בין הפרשיות:

• כשיש הפסק בין ה-ו' לענין השני אין אומרים שה-ו' מערבת אותו עם הענין הראשון. כגון בראשית הגז שכתוב בו וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ (דברים יח ד), ואמרו בגמרא שלדעת חכמים ה-ו' של 'וראשית' לא באה לערב ראשית הגז לראשית דגנך שכתוב קודם לכן לפטור שותפות גוי מראשית הגז, לפי ש"רֵאשִׁית" הפסיק הענין. ואף ר' אלעאי שחולק וסובר שמערבים את הפרשיות, הרי זה מפני שהיה צריך לכתוב "ראשית" כדי להפסיק בין קדושת הגוף של תרומה לקדושת דמים של ראשית הגז, ולפיכך באה ה-ו' לערב אותם (חולין קלה א).

• וכן כשההפסק הוא בין הענין הראשון ל-ו', אין אומרים ו' מוסיף על ענין ראשון כדי ללמוד את העליון מהתחתון, כמו: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן (ויקרא ד לד), לדעת הסוברים שקבלת הדם כשרה בשמאל (ראה ערך קבלה), אין אומרים ו' של 'ונתן' מוסיף על ענין ראשון, ותלמד קבלה מנתינה שאינה אלא בימין, לפי שהמילה בְּאֶצְבָּעוֹ הפסיק הענין, שהיה לו לכתוב וְלָקַח הַכֹּהֵן וגו' וְנָתַן בְּאֶצְבָּעוֹ (רש"י מנחות יט א ד"ה וי"ו, ותוס' שם ד"ה אלא).

לרבות

לרבות

האות ו' בתחילת התיבה נדרשת בכמה מקומות לריבוי:

• על הפסוק וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה (ויקרא ב א) דרשו: לרבות כהן משיח שיביא מנחת נדבה, שה-ו' של וְנֶפֶשׁ באה לרבות (ספרא ויקרא דבורא דנדבה ח, וקרבן אהרן שם).

• וכן על הפסוק: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (ויקרא יב ג) דרשו: לרבות מילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום (יבמות עב ב, ורש"י ד"ה מר, ותוס' ד"ה מר). וכיוצא בדבר בכמה מקומות.

וכתבו הראשונים שדרשת ה-ו' לריבוי היא מפני שה-ו' היא לשון תוספת (רש"י שמות יב כט); ויש שכתבו ש-ו' לרבות הרי זה כאילו כתובה אותה תיבה שתי פעמים (תוס' רי"ד נדה לב ב).

הוספת מנין

וכן מוסיפים מנין מדרשת ה-ו', כמו על הכתוב בעגלה ערופה: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ (דברים כא ב) דרשו: זקניך שנים, ו' של ושופטיך עוד שנים (סנהדרין יד א, ורש"י ד"ה אלא).

דרשת ו' – ה'

בכמה מקומות נחלקו תנאים בדבר אם דורשים ה-ו' לרבות (ראה יומא מה א; סוטה מה א ועוד. וראה מלא הרועים ב ערך וי"ו על כמה תנאים אם דורשים ו' או לא).

ומכל מקום אפילו מי שאינו דורש ו', ו'-ה' דורש (יומא מה ב; יבמות עב ב); כמו: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ה), שלמדו מכאן שצריך להוסיף מערכה על המזבח ביום הכפורים (יומא שם).

וכתבו הראשונים שכמו כן דורשים ו'-ל' אפילו מי שלא דורש ו' בלבד (תוס' סנהדרין ד ב ד"ה לטטפת); וכן כשיש תיבה יתרה הנדרשת, דורשים גם את ה-ו' שבה לדברי הכל (תוס' מנחות נא ב ד"ה וי"ו).

למעט

פעמים שדרשו ו' למעט, כמו וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ (ויקרא יג יד) הכתוב בראית נגעים, שדרשו מהיתור של ה-ו': יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו, ללמד שלא רואים נגעים ברגל או חתן בז' ימי המשתה (מועד קטן ח א). וכתבו הראשונים שאף על פי שבכל מקום דורשים ו' לרבות, מכל מקום בכתוב שלא נצרך לרבות מפרשים שנכתב כדי למעט (תוס' נדה לב ב ד"ה למעוטי, בשם רש"י).

ו' ההיפוך

ב-ו' שנראית כמהפכת מעבר לעתיד, יש שדרשוה לא כ-ו' ההיפוך אלא כ-ו' המחברת ובמשמעות של לשעבר, כמו בהשבת אבדה שדרשו על הפסוק: וּמְצָאתָהּ (דברים כב ג) שמשמע שכבר באה לידו שה-ו' היתרה משמעה ש'ומצאתה' כבר, ובא ללמד שגם כשבאה המציאה לידו חייב להשיב רק לישראל ולא לנכרי, שנאמר (שם) 'אָחִיךָ' ולא נכרי (בבא מציעא כז א, ורש"י ד"ה ומצאתה).

ופעמים מצינו מחלוקת תנאים בדבר: לר' שמעון דורשים באונס וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב (דברים כב כט) במשמעות דבר הנתון כבר, ללמד שלא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה; ולחכמים אין דורשים כן (ראה כתובות מב ב, ורש"י ד"ה יתן לחוד).

בכינוי

ו' הבאה בסוף התיבה ככינוי לגוף נסתר, פעמים שדורשים אותה למעט נקבה, כמו: איש נמכר בגנבתו, ואין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר: וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (שמות כב ב) - בגנבתו ולא בגנבתה (סוטה כג א) וכיוצא.

ופעמים שדורשים אותה במובן יחוד לבעלים, כמו: כִּי כַסְפּוֹ הוּא (שמות כא כא), שדרשו: כספו המיוחד לו, ללמד שעבד שאינו קנוי לרבו לגמרי גם לגוף וגם לפירות אינו בדין יום או יומים (בבא קמא צ א), והדרשה היא מה-ו' של כספו, שיכול היה לכתוב כי כסף הוא (רשב"ם ב"ב נ ב ד"ה כי, בפירוש ב).

בלשון בני אדם

בשטר חוב

אף בלשון בני אדם אומרים ו' מוסיף על ענין ראשון, וה-ו' מערבת את הענין הקודם לו עם זה שבא אחריה. כגון בערבות שנכתבה בשטר חוב קודם חתימת העדים, אם כתבו 'פלוני ערב', בלא ו', אינו גובה מן הערב מנכסים משועבדים כדין מלוה בשטר; ואם כתבו 'ופלוני ערב', ב-ו', גובה מנכסים משועבדים כמו השטר עצמו. שאם כתבו בלא ו' הערבות אינה מעורבת עם הלוה והמלוה, והיא דבר נפרד, ושמא לא העידו עדי השטר אלא על השטר שלמעלה בלבד; אבל אם כתבו ב-ו' - ו' מוסיף על ענין ראשון, ועל השטר ועל הערבות חתמו העדים, שהרי עירבו את הלוה עם הערב בשטר (בבא בתרא קעו א, ורשב"ם ד"ה פלוני וד"ה ופלוני; רמב"ם מלוה ולוה כו א; טוש"ע חושן משפט קכט ז. וראה ערך ערב).

בדיבור

אף כמה בני אדם שמחברים את דבריהם לדברי קודמם ב-ו', כוונתם להוסיף ולומר שאף הם כמי שקדמם. כגון מי שאמר הריני נזיר, ושמע חברו ואמר ואני ואני ואני, דהיינו שגם האדם השלישי והרביעי אמרו כן - כולם נזירים, ואם הראשון התיר את נדרו הותרו כולם, ואם האמצעי התיר, הימנו ולמטה מותר הימנו ולמעלה אסור, שכל אחד מתפיס בחברו הקודם לו ולא בראשון (נזיר כ ב, כא א)^[2].

הערות שוליים