מיקרופדיה תלמודית:חזה ושוק

הגדרה^[1] - חלקים מסויימים מבהמה של קרבן שלמים המונפים וניתנים לכהן

הקרבנות

כל קרבנות השלמים

כל קרבן שלמים (ראה ערכו) נוהגת בו מצות חזה ושוק (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ט ה וו), שנאמר בשלמי נדר ונדבה: הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַה' וגו', כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה וגו', וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו' (ויקרא ז כט - לד), ושלמי תודה (ראה ערכו) למדו משלמים (תורת כהנים צו פרשה ה, וראה רש"י זבחים נה א ד"ה המורם), ובשלמי נזיר (ראה ערכו) נאמר: קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה (במדבר ו כ).

וכן דרשו לרבות פסח שעבר זמנו, ושלמים הבאים מחמת פסח (תורת כהנים ויקרא נדבה פרק יח, וראה פסחים צו ב ועוד). שלמים הבאים מחמת פסח, פירשו ראשונים שזו חגיגת ארבעה עשר (ראה ערכו. רש"י פסחים שם ד"ה לכל בשם רבו, וזבחים ט א ד"ה שלמים הבאים), ויש מפרשים שהוא מותר פסח, כגון תמורתו ופסח שנתכפרו בעליו באחר (רש"י פסחים שם ד"ה ושלמים בפירוש א, וראה תוספות זבחים ט א ד"ה ושלמים. וראה ערך מותרות).

אף זבחי שלמי ציבור - כבשי עצרת (ראה ערכו) - טעונים חזה ושוק (ראה מנחות סא א, ורמב"ם תמידין ומוספין ח יא).

ולדות ותמורה

ולדות שלמים ותמורתם טעונים חזה ושוק (תמורה יז ב; רמב"ם תמורה ד א. וראה ערך ולדות קדשים).

במה קטנה

חזה ושוק נוהגים בבמה גדולה, ואינם נוהגים בבמה קטנה (זבחים קיז ב, ושם קיט ב. וראה ערך במה), כיון שאין דין תנופה, שהיא עיקר מצותם, נוהג בבמה קטנה (תוספות שם קיז ב ד"ה). ויש מהאחרונים שכתב הטעם לפי שאין מתנות כהונה בבמה (טהרת הקודש זבחים קיט ב).

הוקדשו לשם במה קטנה

קדשים שהקדישום להקריב בבמה קטנה, אם הקריבום בבמה גדולה, נחלקו בגמרא:

• לדעת רבי אלעזר קלטוה מחיצות במה גדולה להתחייב בחזה ושוק (זבחים קיט ב. וכן רמי בר חמא בלשון אחד שם). וכתבו אחרונים שכן הלכה (חזון איש קדשים קמא סי' מא אות יט).

• יש סוברים שאין חייבים בחזה ושוק, כיון שהקדישם לשם במה קטנה (רמי בר חמא שם ללשון שני).

• ויש גורסים שבזמן היתר במה קטנה (ראה ערך במה) אפילו בבמה גדולה אין חזה ושוק נוהגים (ראה רש"י שם ד"ה לא שנו, ושיטה מקובצת שם).

בפסולי המוקדשים

פסולי המוקדשים (ראה ערכו) שנפדו, אין בהם חזה ושוק (ספרי דברים יב טו)^[2].

בחולין

חולין, אף על פי שיש ללמוד בקל וחומר שחייבים בחזה ושוק, שהרי הם חייבים במתנות - זרוע ולחיים וקיבה (ראה ערכו) - מכל מקום אינם נוהגים בחולין, לפי שאין תנופה בחולין, שאסור להכניסם בעזרה (חולין קל א וב, וראה ערך חולין בעזרה).

תנופתם

חזה ושוק טעונים תנופה - הולכה והבאה והעלאה והורדה (ראה ערך תנופה על אופן התנופה ומקומה) - בעזרה על האימורים, שנאמר: שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' (ויקרא י טו, ועוד), וזו היא עיקר מצותם (תוספות זבחים קיז ב ד"ה ואין).

הכהן והבעלים

כיצד עושה, מניח אימורים על ידי הבעלים, וחזה ושוק עליהם, וכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף (מנחות סא ב וסב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ט ו), שנאמר הַמַּקְרִיב (ויקרא ז כט), והוא הכהן, ונאמר יָדָיו תְּבִיאֶינָה (שם ל), והם הבעלים, הרי שניהם אמורים, הכהן והבעלים (מנחות שם, ורש"י סב א ד"ה הא כיצד).

וכתבו ראשונים ששתי הכליות ויותרת הכבד - שאף הם מן האימורים (ראה ערך אמורים) - מניח למעלה מהחזה והשוק (רמב"ם שם ח, וכסף משנה שם); ויש סוברים שכל האימורים מניח על היד (פירוש הראב"ד לתורת כהנים צו פרק טז).

תרומת לחם

כשיש לחם, הלחם מלמעלה (מנחות שם; רמב"ם שם ח), ולכן בקרבן תודה נותן הלחם מלמעלה (מנחות סב א; רמב"ם שם ז. וראה ערך תודה), ובשלמי נזיר מניח הזרוע בשלה מן האיל והלחם הבא עמו על החזה ושוק, ומניף עם הכהן כמו בשלמים (רמב"ם שם ט. וראה ערך איל נזיר).

בכבשי עצרת

בזבחי שלמי ציבור, היינו כבשי עצרת (ראה ערכו), נחלקו תנאים כיצד מניפים: רבי אומר תנופתם כמו שהם שלימים, וחכמים אומרים בחזה ושוק (מנחות סב א)^[3]. הלכה כחכמים (רמב"ם תמידין ומוספין ח יא), ולוקח חזה ושוק מכל אחד משני הכבשים ומניחם בצד שתי הלחם, ומניח שתי ידיו מלמטה ומניף הכל כאחד (רמב"ם שם. וראה ערך כבשי עצרת וערך תנופה).

על תנופתם בעודם חיים, ראה ערך כבשי עצרת וערך תנופה.

באיל המילואים

תנופת חזה ושוק של איל המלואים (ראה ערכו) לא היתה ביחד ככל השלמים, אלא תנופת השוק היתה עם החלבים, ולאחר הקטרתם הניף משה את החזה (ראה שמות כט כב - כו, ויקרא ח כה - כט). ופירשו ראשונים שלפיכך נקראים חזה התנופה ושוק התרומה, שזכות אהרן ובניו בחזה ושוק היתה מיום המלואים, וזכו בשוק בתרומתה לה' ובחזה בתנופתו (רמב"ן ויקרא י טו).

אשה

אחד אנשים ואחד נשים קרבנם טעון תנופה (מנחות סא א, וכפירוש רב יהודה שם ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ט טז), אבל התנופה עצמה באנשים ולא בנשים (שם ב; רמב"ם שם), שנאמר בפרשת תנופה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא ז כט) - בני ישראל מניפים, ואין בנות ישראל מניפות (מנחות שם), אבל הכהן מניף את קרבנה (רמב"ם שם). על אשה נזירה שהיא מניפה, ראה ערך איל נזיר וערך נזיר.

נכרי

קרבן נכרי - לסוברים שמקבלים מהם שלמים (ראה ערך גוי, ושם שאין הלכה כן) - אין טעון תנופה, שנאמר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ולא נכרים (מנחות שם). אם יכולים הנכרים הכהן שליח שיניף במקומם, ראה ערך גוי.

גר

גרים ועבדים משוחררים מניפים, שנאמר: הַמַּקְרִיב (ויקרא ז כט. מנחות שם).

נתינתם לכהן

חזה ושוק הם מעשרים וארבע מתנות כהונה, ונמנו בין הארבע שבירושלים בכלל המורם מן התודה (בבא קמא קי ב ועוד; רמב"ם בכורים א יד וטו, וראה שם ה).

מצות נתינתם לכהן מפורשת בתורה (שמות כט כז - כח, ויקרא ז לא - לד, וכעין זה שם י יד). יש ממוני המצוות שמנו אותה למצות עשה (ספר המצוות לרס"ג עשין קיד; הלכות גדולות עשין כב); ויש שחולקים, אם מפני שאינה אלא חלק מחלקי המצוה (ספר המצוות לרמב"ם יב), או מפני שאין בהם מצות נתינה, ומה שנאמר וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן (ויקרא ז לב) אין זה אלא הודעה שהקדוש ברוך הוא נתן לכהן במתנה (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שם).

באיל המילואים

באיל המילואים, אף על פי שהחזה והשוק היו טעונים תנופה (ראה לעיל: תנופתם), לא ניתן לכהן אלא החזה^[4], אבל השוק הוקטר עם החלבים (שמות כט כב - כה; ויקרא ח כה - כח. וראה לעיל, שם).

חלוקתם לכהנים

חזה ושוק ניתנים, ככל מתנות כהונה שבקדשים, לכהן הראוי לעבוד (זבחים קב ב). ומתחלקים לכל בית אב (ראה ערך בתי אבות) העובד באותו יום (רש"י חולין קל ב ד"ה כמי שהורמו). על כהן בעל מום שזוכה בהם, ועל כהן המקריב את שלו, ראה ערך מתנות כהונה.

אין חולקים חזה ושוק כנגד חזה ושוק, אלא כל חזה ושוק חולקים ביניהם בשוה (רמב"ם מעשה הקרבנות י טז, על פי קדושין נג א ועוד).

זכיית כהן שבאו לידו

אין הכהן יכול להוציא החזה ושוק מן הבעלים בדיינים, ואפילו הגיע הקרבן ליד כהן קודם הפרשת החזה ושוק, ואף על פי שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דומות (ראה ערך מתנות שלא הורמו), בחזה ושוק אינו כן (חולין קל ב, ודרשו מפסוק). והסבירו ראשונים מפני שחזה ושוק אינם שייכים אלא לכהני בית אב (רש"י שם ד"ה כמי, וראה לעיל), ואף הם לאחר הקרבה והפרשה משולחן גבוה הם זוכים (רשב"א שם ד"ה לא; ריטב"א שם ד"ה הכא). אבל אם באו ליד כהן אחר ההפרשה - זכה בהם (שם ושם).

אכילתם

האוכלים והמאכילים

חזה ושוק נאכלים לכהנים ולנשיהם ולעבדיהם (זבחים נה א; רמב"ם מעשה הקרבנות י ד. וראה ערך אכילת קדשים), וכל המאכיל בתרומה, מאכיל בחזה ושוק (רמב"ם תרומות ז יד, וראה ערך אכילת תרומה). אלא שהכהנים יש להם זכות וחלק בחזה ושוק, והכהנות אין להן זכות אלא שמותרות לאכול (תורת כהנים שמיני פרק א, ורש"י על התורה ויקרא י יד).

על חזה ושוק של שלמי ציבור, שהם קדשי קדשים, ואינם נאכלים אלא לזכרי כהונה, ראה ערך כבשי עצרת.

בת כהן ואשת כהן

בת כהן שנישאת לישראל, והתאלמנה או התגרשה ואין לה זרע ממנו, שחוזרת לאכול בתרומה, אינה חוזרת לאכול בחזה ושוק (ראה ערך בת כהן).

בת ישראל שנישאת לכהן ומת, ויש לה בן ממנו, אף כשנישאת אחר כך לישראל ומת, שחוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה (ראה ערך אכילת תרומה), חוזרת גם לחזה ושוק (יבמות פז א).

אכילת הכהנים אינה כפרה

אכילת חזה ושוק לכהנים אינה דומה לאכילת חטאת ואשם, שתשלם בהם כפרת המתכפר (ראה פסחים נט ב), אבל לא תוסיף ולא תגרע במצות המקריב (החינוך קב, וכעין זה בספר המצוות עשין פט). ויש מהראשונים שכתבו שאף בחזה ושוק הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים (שיטה לא נודע למי קדושין נג א).

זכיית הכהנים

הכהנים זוכים בחזה ושוק לאחר הקטרת האמורים (פסחים נט ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ט יא. וראה ערך הקטרה (א)). נטמאו האימורים או שאבדו, זוכים בחזה ושוק אף על פי שאינם נקטרים (פסחים שם. וראה ערך הנ"ל).

זמן ומקום אכילתם

זמן אכילת הכהנים בחזה ושוק הוא כזמן אכילת הבעלים בבשרם - שני ימים ולילה אחד בשלמים, ויום ולילה בתודה, וכן מקום אכילתם הוא בכל העיר ירושלים כמו מקום אכילת הבעלים בשלהם (ראה ערך אכילת קדשים).

על חזה ושוק אם חשובים ממון בעלים מחיים, ראה ערך קדשים קלים.

המתנות

חזה הרואה פני הקרקע

איזהו חזה - הניתן לכהנים (רש"י) - זה הרואה את הקרקע, ואורכו למטה עד הצואר ולמעלה עד הכרס (חולין מה א; רמב"ם מעשה הקרבנות ט י), כשהבהמה תלויה (רש"י שם ד"ה למעלה). ואינו משבר מן הצלעות בצדדים כלום, אלא השומן התחתון כמות שהוא בחסחוס שבראשי הצלעות (רש"י שם ד"ה הרואה).

צלעות שסביב הקנה

וכשהבהמה תלויה להפשיט היו נוטלים אותו וחותך שתי צלעות הקטנות העליונות עמו, והן שסביב הקנה (חולין שם ורש"י שם, וראה רמב"ם שם), שגם מן הצלעות רואות את הקרקע (ראב"ד תמיד ד, וראה תוספות חולין שם ד"ה חותך). יש מפרשים צלע אחת מכאן, וצלע אחת מכאן (רש"י שם; מאירי שם); ויש מפרשים שתים מכאן, ושתים מכאן (תוספות שם, בשם רבינו חננאל).

מקום השוק

השוק הניתנת לכהנים אינה נוהגת אלא בימין (ראה חולין קלד ב), ברגל האחורית (רבנו יהונתן על הרי"ף למשנה חולין שם). ונחלקו תנאים:

• חכמים אומרים מארכובה ולמעלה (תוספתא חולין ט יב), היינו מהפרק של ארכובה הנמכרת עם הראש - והוא פרק התחתון של הרגל (ראה ערך ארכובה) - עד בוקא דאטמא (ראה ערכו^[5]. חולין קלד ב, ורש"י ד"ה וכנגדו), והן שתי עצמות (רש"י שם), עצם האמצעית ועצם הקולית (תוספות מנחות לז א ד"ה קיבורא בשם רש"י), והיינו כל הירך (רש"י שם).

• רבי יהודה אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל (חולין שם), ואינה אלא עצם אחת (תוספות מנחות שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהוא מארכובה הנמכרת עם הראש עד הפרק שבין הקולית ועצם האמצעית (ראה רש"י חולין שם ותוספות מנחות שם בשמו), והיינו עצם האמצעית (תוספות מנחות שם בדעת רש"י; תוספות יום טוב חולין י ד).

• ויש מפרשים מן הארכובה ולמטה, ועד פרק הסמוך לרגל, והשוק הוא עצם הארכובה התחתונה (תוספות מנחות שם בשם יש מפרשים; מאירי חולין שם דעה א)^[6].

הערות שוליים