מיקרופדיה תלמודית:ושט

הגדרה^[1] - קנה הבליעה בבעל חי

צורתו

הושט מכניס כל מיני מאכל (ברכות סא א, לגירסת העין יעקב שם), ומאכל ומשקה הולך שם (רש"י תענית ה ב ד"ה שמא יקדים).

מקומו הוא בין קנה (ראה ערך גרגרת) למפרקת (רש"י חולין כח א ד"ה משום דושט), מחובר למעלה בבשר הלחי התחתון, והבשר מוטל בין הלחי והסימן (כן משמע מרש"י חולין נד א ד"ה ניטל, ושם מד א ד"ה הא דאיעקר וד"ה הא דאיגום), ותלוי הושט בין עיקר החיך ובין הלשון (שו"ת הרמב"ם (פרידברג) שטו; הובא בכסף משנה שחיטה ח כג, ובית יוסף יו"ד לג א).

סוף הושט

הושט מגיע בבהמה למטה עד הכרס (ראה ערכו. כן משמע מחולין מד א)^[2], ובעוף עד הזפק (כן משמע מרש"י שם נו ב ד"ה עד שימתח). בעופות שאין להם זפק, כגון אווזות, מגיע הושט עד הקורקבן (כן משמע מפרי מגדים יו"ד מט שפתי דעת, בתשובה שבסוף הסימן).

עורות הושט

שני עורות יש לושט (חולין מג א; רמב"ם שחיטה ג כ; טוש"ע יו"ד לג ד) סמוכים זה לזה עד שהם נראים כאחד (מאירי שם כח א), אבל אינם דבוקים זה בזה, ולפעמים הם נמתחים זה אילך וזה אילך (מאירי שם מג א, על פי הגמ' שם), החיצון אדום והפנימי לבן (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ה).

תורבץ הושט

מקום דיבוק הושט בלחי - היינו סמוך לתחילת מקום דיבוקו (מאירי שם מג ב) - הוא תורבץ הושט (רש"י שם ד"ה תורבץ; מאירי שם)^[3].

נקובתו

נקובת הושט אסורה (חולין לב ב), בין בבהמה בין בעוף (משנה חולין מב א ונו א; רמב"ם שחיטה ג יט; טוש"ע יו"ד לג ג), ושיעורה בכל שהוא (גמ' שם נד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם) כשניקב לחללו (רשב"א חולין מב א, על פי גמ' שם מג א; טוש"ע שם).

טרפה או נבלה

נקובת הושט, אם היא טרפה (ראה ערכו) או נבלה (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמכיון שנקובת הושט נמנית בין הטרפות, בין בבהמה (משנה חולין מב א) ובין בעוף (משנה שם נו א), הרי שאינה נבלה אלא טרפה (רבנו תם בספר הישר (החידושים) תמג; תוספות שם ל ב ד"ה החליד ורא"ש ב ו, בשמו; תוספות קדושין נז א ד"ה שחטה ורשב"א שם, בדעת רש"י).

• ויש אומרים שמכיון שהושט מקום שחיטה הוא, ואמרו כלל: כל שנפסלה בשחיטתה - נבלה (משנה חולין לב א), הרי שנקובת הושט נבלה, ולפיכך אין שחיטה מועילה בה (רמב"ם שחיטה ג יט; רשב"א חולין מב א; בית יוסף יו"ד לג מג, בדעת הטור), וכן הלכה (שו"ע שם).

לדעה זו שהיא נבלה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף מחיים כבר היא נבלה (רמב"ם שם; ש"ך שם סק"ד, בדעת השו"ע).

• ויש אומרים שמחיים היא טרפה, ואחר שמתה היא נבלה, שאין שחיטתה מטהרתה מפני שנפסלה בשחיטה (תוספות חולין לב א ד"ה ורמינהי; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם והטור; ש"ך שם, במסקנתו), אלא שלא פקע ממנה איסור טרפות, וחייב אף משום טרפה (תוספות שם).

תורבץ הושט

תורבץ הושט (ראה לעיל: צורתו) שניקב, הכל מודים שהוא טרפה, שאינו מקום שחיטה (ראה ערך הגרמה. רמב"ם שחיטה ו ב), ובשיעור נקובתו נחלקו אמוראים:

• יש אומרים ששיעורו במשהו, שאף על פי שאינו מקום שחיטה, מכל מקום שיעור נקובתו במשהו (רמי בר יחזקאל בשם רב, בגמ' שם מד א), שכשם שבגרגרת בין במקום שחיטה ובין שלא במקום שחיטה שיעורו שוה (ראה ערך גרגרת), אף בושט שיעורו שוה בכל מקום (רש"י ד"ה לאו מקום)^[4], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד לג ג).

• ויש אומרים שמפני שאינו מקום שחיטה שיעורו ברובו (שמואל בגמ' שם מג ב).

ניקב הושט כנגד מקום השחיטה

ניקב הושט בשעת שחיטה, כנגד המקום ששחט כבר - טרפה (תוספות שם ח א ד"ה והא, על פי הגמ' שם; רא"ש שם א ח; ר"ן שם; טוש"ע כו א).

במה דברים אמורים כשלא נשחט אלא מיעוטו של ושט, אבל נשחט רובו של ושט וניקב - כשרה (שו"ת הרשב"א א שסז; ים של שלמה שם ב יז; דרישה יו"ד כו סק"א); ויש מהאחרונים המצדדים להחמיר (פלתי שם סק"א; תבואות שור שם סק"ב).

כשניקב אחד מעורותיו

ושט שניקב אחד משני עורותיו בלבד - כשרה (חולין מג א; רמב"ם שחיטה ג כ; טוש"ע יו"ד לג ד), שהאחד מגין על חברו (מאירי שם).

ניקב הפנימי ולא ניכר אם ניקב אף החיצון, הרי זה תלוי במחלוקת אם יש בדיקה לעור החיצון (ראה להלן: בדיקתו).

ניקבו שניהם, זה שלא כנגד זה - אסורה (מסקנת הגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שאוכלת בושט ונושמת בקנה והושט מתפשט עמו, לפעמים יתכוונו הנקבים זה כנגד זה (גמ' שם, ורש"י ד"ה ופעיא, שכך שמע), ששני העורות אף על פי שנראים כאחד אינם דבוקים זה בזה מכל וכל, ופעמים הם נמתחים זה אילך וזה אילך (מאירי שם).

ודוקא כשניקבו מרוח אחת שאפשר שיזדמנו כאחד, אבל משתי רוחות, כגון זה מצד ימין וזה מצד שמאל - כשר (מאירי שם, בשם יש אומרים; בית יוסף שם, בשם הריטב"א; שו"ע שם), אבל באותה רוח, אפילו שהם רחוקים זה מזה כל כך עד שאי אפשר שיזדמנו יחד, אין להכשיר, כי אין שיעור לדבר בכמה יהיו קרובים, ואין לתת דברי חכמים לשיעורים אלא בדבר הפסוק (ים של שלמה שם ג ג; תבואות שור שם סק"ז; שלחן ערוך הרב שם סק"י). ואף בשתי רוחות לא אמרו אלא ברוח שכנגדו, אבל ברוח שבצדו, שזה לצד פנים וזה ברוחב הושט מרוחק ממנו קצת בצדו - אסור, שכשמחזרת ראשה לצדדים ולאחור יוכלו להזדמן יחד (תבואות שור שם; שלחן ערוך הרב שם).

כשכיסה קרום את הנקב

ניקב הושט ועלה בו קרום - שיצאה ליחה מחמת המכה ונתקרשה על הנקב (מאירי שם) - וסתמו, אינו קרום (גמ' שם), דהיינו שאינו כלום, והרי הוא כמו שהיה (רמב"ם שם כא; טוש"ע שם ד), ואפילו עלתה בו סתימה עבה, אינה מתקיימת (רש"י שם ד"ה אינו קרום). ואפילו ניקבו זה שלא כנגד זה, ועלה באחד מהם קרום מחמת מכה, אינו מועיל (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ד).

פיטום אווזים

בימינו רבו המפטמים את האווזים כדי לקבל כבד גדול ושמן, ועושים זאת על ידי הלעטתו של האווז במזון המוכנס ישירות לתוך הוושט, מעבר לנקודה שממנה הוא יכול להקיא את המזון^[5], ולהלכה נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאסור לאכול מהאווזים הללו מחשש נקובת הוושט (ב"ח יו"ד לג ט; מחזיק ברכה שם י; זבחי צדק שם ס"ק מח), וכן המנהג בארץ ישראל (הר צבי יו"ד כו; שבט הלוי ט יו"ד קנג, בשם החזון איש; יביע אומר ט יו"ד ג).

• ויש אומרים שמותר לאכול מהם (רמ"א שם ט, שכן המנהג בעירו; ט"ז שם ס"ק יח, לפי שבות יעקב ב נו; דרכי תשובה שם ס"ק קל-קלא), ומכל מקום צריך לבדוק היטב את הוושט של אווזות מפוטמות, ולוודא שלא נוצרו בו קרעים או נקבים המטריפים את האווז (רמ"א שם).

בחשש נקב

נתחב קוץ

אכלה קוץ ונתחב לתוכו, ואינו נראה נקובתו בחוץ (חולין מג ב, ורש"י ד"ה ישב), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכשם שאין חוששים לספק דרוסה (ראה ערכו), כך אין חוששים שמא הבריא (עולא בגמ' שם, וגמ' שם, לדעתו). ונחלקו ראשונים אם הפירוש שמא היה בו נקב והבריא, והרי זה קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום (רש"י שם ד"ה אין חוששין, בסתם); או שהבריא הוא לשון נקב, כמו: וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם (יחזקאל כג מז), ואין חוששים שמא ניקב כולו (רש"י שם, שכך שמע).

• ויש אומרים שחוששים שמא הבריא (ההוא מרבנן בגמ' שם).

להלכה נחלקו הפוסקים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה, שאין חוששים שמא הבריא (ראב"ן רכז; רא"ש שם ג ד, בשמו, והסכים עמו; טור יו"ד לג, בשמם; רמ"א שם, בשם יש מכשירין).

• ויש פוסקים שחוששים לשמא הבריא (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה קסבר; רמב"ם שחיטה ג כא; תורת הבית הארוך ב ג; טור שם, בשם רוב הפוסקים; שו"ע שם), וספק נבלה הוא (רמב"ם שם), שמא ניקב הושט ועלה קרום במקום הנקב ואינו ניכר (רמב"ם שם; שו"ע שם), או שחוששים שמא ניקב גם עור החיצון, ואין בדיקה לחיצון (רי"ף שם).

קוץ שלא נתחב בעור

נמצא קוץ בושט - לאורכו או לרוחבו (אור זרוע א, טריפות תה; הגהות אש"רי שם ג ד, בשמו; רדב"ז שם ג כ, בדעת הרמב"ם; טוש"ע שם ט) - ולא נתחב בעור, לדברי הכל אין חוששים לו^[6], שרוב הבהמות הרועות באפר או ביערות דרכן לאכול קוצים (גמ' שם מג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בדיקתו

בדיקת הושט

ושט אין לו בדיקה מבחוץ, אלא מבפנים (חולין כח ב; רמב"ם שחיטה ג כב; טוש"ע יו"ד לג ו), לפי שעור החיצון אדום הוא, ואין טיפת דם ואדמומית ניכרת בו (רש"י שם מג א ד"ה אין לו; תוספות שם כח ב ד"ה (כח א) אתא), ולכן בספק דרוסה במקום שיש לחשוש לה וצריך בדיקה (ראה ערך דרוסה) אין לו בדיקה מבחוץ (גמ' שם מג א; טוש"ע שם).

בדיקה משום חשש נקב

בבדיקת הושט משום חשש נקב, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף לענין נקב אמרו שאין לו בדיקה מבחוץ (רש"י שם כח ב ד"ה אין לו; טור שם, בשמו; רשב"א שם, ובתורת הבית הארוך ב ג; מגיד משנה שם, וכסף משנה שם ח, בדעת הרמב"ם), לפי שנקב משהו בעור החיצון אינו ניכר, שטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינה ניכרת מפני שהוא אדום, ובפנימי היא ניכרת (רש"י שם, ושם מג ב ד"ה מאי שנא), וכן הלכה (שו"ע שם ז; רמ"א שם ד).

• ויש אומרים שבדרוסה בלבד הוא שאמרו אין לושט בדיקה מבחוץ, אבל בחשש נקב יש לו בדיקה מבחוץ, שאדמומית של דריסה אינה ניכרת בעור האדום של הושט, אבל נקב ניכר הוא בחיצון כמו בפנימי (תוספות שם כח ב ד"ה (כח א) אתא, בשם ריב"א; רא"ש שם; טור שם, בשמו).

ולדעה זו נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם צוארו מלא דם חוששים שמא כיסה הדם את הנקב ונקרש בתוכו שאינו יוצא על ידי הדחה, ואי אפשר להכירו מבחוץ כלל (ר"ן שם, בתירוץ הראשון).

• ויש אומרים שכל ספק נקב יש לו בדיקה מבחוץ על ידי מחט שיעבירה עליו, כדרך שאמרו בבדיקת קרום המוח, ואף בבהמה יש בה תיקון (ראה לעיל. מאירי שם, לדעה זו).

• ויש מחלקים: כשהספק הוא בכל הושט, אין לו בדיקה מבחוץ, שהעין משוטטת בכל, ואינו מרגיש בנקב משהו בעור שהוא אדום, שאינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל כשניקב מבפנים במקום ידוע ואין לנו לחפש אחר נקיבתו מבחוץ אלא כנגד נקב הפנימי, יכול לכוון עליו אם ישנו (רשב"א שם מג ב, בשם רבנו הרב; טור שם, בשם יש מחלקים).

בימינו

בימינו כתבו ראשונים שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט, אפילו מבפנים, בין לענין ספק נקב, כשהצואר מלוכלך בדם, ובין כשהתחיל לשחוט והגביה ידו ואינו יודע אם ניקב את הושט (אור זרוע א, טריפות תה; הגהות אש"רי שם ג ג, בשמו; דרכי משה יו"ד כג סק"ד, בשם מהר"י וייל, ורמ"א שם ו, שכן המנהג, ורמ"א שם לג ח, בשם יש אוסרין, ושכן המנהג).

אכן אם הנקב הוא במקום ידוע, כגון שהקוץ תחוב במקום ידוע מבחוץ, אף אנו בקיאים לבדוק מבפנים כנגד אותו מקום (ש"ך שם סק"ז, על פי הרמ"א שם), אלא שצוארו מלוכלך בדם נקרא מקום שאינו ידוע, כיון שצריך לבדוק כנגד כל אורך ורוחב המקום המלוכלך (ש"ך שם ס"ק יד, לדעת הרמ"א).

באדם

ולד שנולד בושט אטום - אין אמו טמאה לידה (ראה ערך יולדת. נדה כג ב; רמב"ם איסורי ביאה י יא), שנפל כזה אינו ולד (רמב"ם שם; מאירי שם), ואין זה בכלל אדם, הואיל ונברא שלא כדרך החיים (רמב"ן שם), וכיון שאינו מכניס אוכלים ומשקים, אף על פי שפניו דומים לאדם, כאבן הוא (ערוך, ושט).

אכן אם היה שטו נקוב, מבואר בתלמוד שאמו טמאה לידה (גמ' שם), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאין הדברים אמורים אלא לסוברים טרפה חיה (ראה ערך טרפה. רש"י שם ד"ה ושטו נקוב; תוספות שם ד"ה אמר), ולכן להלכה שטרפה אינה חיה (ראה ערך הנ"ל) אמו אינה טמאה לידה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי שם, לדעה זו), וכן הלכה (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם שהשמיט הדין).

• ויש מפרשים שאף לאומרים טרפה אינה חיה, אמו טמאה לידה, שמכל מקום ולד הוא, שראוי הוא לחיות קצת פחות משנים עשר חודש, ועוד שאילו היה דבר שמתחילת ברייתו הוא אפשר לומר שאינו ראוי לבריאת נשמה וטהורה, אבל זה שמא עכשיו ניקב (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי שם).

הערות שוליים