מיקרופדיה תלמודית:זכין לאדם שלא בפניו

הגדרה^[1] - דבר שהוא לזכותו ולטובתו של אדם, עושים אותו עבורו שלא מדעתו

הכלל וגדרו

זכין לאדם שלא בפניו ואין-חבין-לאדם-אלא-בפניו (ראה ערכו. משנה עירובין פא ב, וגיטין יא ב). כלל זה נאמר בקניינים או במצוות התלויות בממון וכדומה, שחלותם תלויה במעשה האדם או בשליחותו, שכל דבר שזכות הוא לאדם נעשה חברו שליח עבורו שלא מדעתו (כן משמע מקדושין כג א), ודבר שחוב הוא לו אינו נעשה שליח עבורו אלא מדעתו (ראה ערך הנ"ל).

מקורו

מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר: וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ (במדבר לד יח. קדושין מב א), שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם (רש"י עה"ת שם). והרי בין נוחלי הארץ היו גם קטנים שאינם בני שליחות (ראה ערך קטן וערך שליחות), והרי זה כשלא בפניו, אלא מכיון שנחלת הארץ זכות היא להם - היתה חלוקתם חלוקה (רש"י קדושין שם ד"ה אלא, ור"ן שם). ואף על פי שחלוקת הארץ לפעמים חובה היא, שיש שרוצה בהר ואינו רוצה בבקעה, ויש שרוצה בבקעה ואינו רוצה בהר, מכל מקום בקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות רשאים בית דין לעשות להם (גמ' שם). וחלוקה זו מדין זכות היא, שזכין לקטנים שלא בפניהם (רמב"ן וחידושי הר"ן גיטין נב א; תוספות הרא"ש וריטב"א קדושין שם), והוא הדין לגדולים יש ללמוד מכאן שבמקום שזכות הוא לאדם זכין לו שלא בפניו (רמב"ן ורשב"א בבא מציעא עא ב, בדעת רש"י).

מדאורייתא או דרבנן

ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שהלימוד לימוד גמור הוא, והדין דאורייתא (כן משמע מר"ן קדושין מב א; קהלת יעקב, תוספות דרבנן קיט; עטרת חכמים חו"מ ו).

• ויש אומרים שהלימוד אסמכתא הוא, ששם היה על פי נביא ואורים ותומים (תוספות הרא"ש שם), ועוד שהארץ כבר היתה שלהם, וחלוקתם אינה אלא גילוי-מילתא-בעלמא (ראה ערכו. רמב"ן בבא מציעא עא ב ור"ן קדושין שם), ואין הדין של זכין לאדם שלא בפניו אלא תקנת חכמים (כן משמע מתוספות בבא בתרא קנו ב ד"ה זכין).

גדרו

בגדר דין זכייה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שזכייה היא מטעם שליחות (רש"י גיטין ט ב ד"ה יחזור, ובבא מציעא יב א ד"ה גבי מתנה; תוספות פסחים צא ב ד"ה איש, וכתובות יא א ד"ה מטבילין, ונדרים לו ב ד"ה מי; תוספות רי"ד גיטין שם; רא"ש גיטין א יג, וקדושין ב ז, ותוספות הרא"ש שם מב א; ר"ן נדרים שם ד"ה איבעיא), שכיון שהדבר זכות הוא לו אנן-סהדי (ראה ערכו) שנוח לו שיהיה חברו שלוחו, ונחשב כאילו עשהו שליח לזכות עבורו (רש"י גיטין שם, ובבא מציעא שם: תוספות כתובות שם; רא"ש גיטין שם, ותוספות הרא"ש כתובות וקדושין שם), שהרי אמרו בתורם משלו על של חברו שאין צריך דעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו (ראה להלן: בהפרשת תרומות ומעשרות וחלה), ואם לא היה נחשב כשלוחו לא היה יכול לתרום עבורו, שהרי בתרומה כתוב שליחות (תוספות נדרים שם)^[2].

• ויש סוברים שזכייה אינה מטעם שליחות (רמב"ן קדושין כג ב; רשב"א בבא מציעא עא א, בשם הראב"ד, והסכים עמו, וקדושין מב א; ריטב"א קדושין כג ב, ושם מב א, וכתובות יא א), שהרי למדו שזכין לאדם שלא בפניו מחלוקת הארץ שהיו שם קטנים שאינם בני שליחות, והחלוקה היתה מטעם זכייה (רשב"א ור"ן קדושין מב א), ועוד שהרי הוצרכו לימוד מיוחד לדין שליחות (ראה ערך שליחות), ולא למדוהו מדין זכייה (ר"ן שם)^[3].

כשלא נתרצה

כששמע המקבל שזכו לו שלא בפניו ולא נתרצה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים כל מקום שאמרו זכין לאדם שלא בפניו, אינו אלא כששמע המקבל אחר כך ונתרצה או שתק, אבל לא נתרצה - לא (רמב"ן קדושין כג א, וחולין לט ב; רשב"א וריטב"א קדושין שם), שאין זכין לאדם בעל כרחו (רשב"א וריטב"א שם, ועירובין פא א).

• יש אומרים שאפילו לא שמע המקבל מעולם מועילה הזכייה, אלא שבדבר שיש לחוש שמא לא נתרצה אין הזכייה מועילה אלא כששמע אחר כך ונתרצה (ר"ן קדושין מה ב, לפי אבני מלואים לז ס"ק יב; עונג יום טוב קי).

• ויש אומרים שלא אמרו אין זכין לאדם על כרחו אלא בדבר שאינו זכות גמורה, אבל בדבר שהכריעו חכמים דעתו של אדם שזכות גמורה הוא לו, אפילו צווח אחר כך שאינו רוצה זכין לו על כרחו (רשב"ם בבא בתרא קלח א ד"ה כאן בצווח, ורשב"א קדושין כג א, לפי עין יצחק אה"ע א א; ר"ן קדושין מה ב, לפי מחנה אפרים זכיה ו), שיש לומר שמתחילה היה רוצה, ועכשיו חזר בו (מחנ"א שם), ויש שהוסיף, שבזכות גמורה אפילו גילה דעתו לפני כן שאינו רוצה זכין לו על כרחו (רשב"א שם, ור"ן שם, לפי עין יצחק שם).

כשנתרצה בחוב

בדבר שהוא חוב, שאין-חבין-לאדם-שלא-בפניו (ראה ערך) כתבו ראשונים שאפילו נתרצה לבסוף כששמע וגילה דעתו שהדבר זכות הוא לו, אין זכין לו למפרע (רמב"ן חולין לט ב; ריטב"א יבמות קיח ב, וקדושין כג א, בשמו; מרדכי בבא קמא עב; רמ"א חו"מ קכג טו, בשם יש אומרים). ומכל מקום בדבר שאינו חוב גמור, אם גילה דעתו אחר כך שהדבר זכות הוא לו, כתבו ראשונים שזכין לו למפרע (רמב"ן חולין שם).

בדבר שהוא חוב, אפילו גילה דעתו לפני כן שרוצה בו - אין זכין לו, שמא חזר בו בשעת הזכייה (ראה להלן: בגט אשה), אבל בדבר שאינו חוב, אלא שיש לחוש שמא אינו רוצה, אם גילה דעתו אפילו אחר ששמע שהוא רוצה בו, זכין לו שלא בפניו (ראה להלן: בהפרשת תרומות ומעשרות וחלה).

כשאינם מכירים

זכין לאדם שלא בפניו אפילו כשאין הזוכה מכיר לאותו אדם (בית יוסף וש"ע חו"מ קה ג).

במתנה, חוב ופקדון

זיכוי במתנה

מי שרוצה ליתן כסף או מטלטלים לאחר, ומקבל מתנה איננו כאן, יזכה לו על ידי אחר במשיכה, שיאמר לו זכה באלו^[4], ומשוך אותם לפלוני שנתתי לו; ואם נותן לו קרקע יזכה לו בחזקה, ואומר לו לך חזק וקנה קרקע זו לפלוני, או שיזכה לו השטר, ואין הזיכוי קנין מיוחד, שהזיכוי לבד אינו כלום, אלא שזיכוי על ידי אחר הוא באחד הקניינים המועילים כמשיכה במטלטלים, וחזקה ושטר בקרקע (העיטור ז - זכוי, דף ט טור ב במהדורת רמ"י)^[5].

זמן הזיכוי

לפיכך המזכה לחברו במתנה (ראה ערכו) על ידי אחר כיון שהחזיק בה האחר, כגון שמשך המטלטלים, או הגיע שטר הקרקע לידו, או החזיק בקרקע (ראה ערך קנין) - זכה חברו, אף על פי שלא הגיעה המתנה לידו, ואין הנותן יכול לחזור בו (תוספתא גיטין (ליברמן) א ח; רמב"ם זכיה ד ב; טוש"ע חו"מ רמג א), אבל המקבל ידו על העליונה, אם רצה - מקבל, ואם לא רצה - שבשעה ששמע צווח שאינו רוצה במתנה זו (כן משמע מהרשב"ם בבא בתרא קלז ב ד"ה קנה, והריטב"א קדושין כג א) - אינו מקבל, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו, וזכות הוא שתינתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם לא ירצה אין נותנים מתנה לאדם בעל כרחו (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי בבא בתרא קלח א). ויש מהראשונים שפירשו, שמתנה חובה היא מצד עצמה, שנאמר: וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו כח), אלא מכיון שנפשו של אדם מחמדתה נקראת זכות, לפיכך אם אינו רוצה בה - חובה היא לו (רשב"א קדושין שם)^[6].

זיכוי על ידי אחר

כשאמרו זכין לאדם שלא בפניו במתנה, אינו אלא כשהנותן מזכה לו על ידי אחר, שעושה מעשה הקנין עבור המקבל, אבל אין הנותן יכול לזכות בעצמו עבור המקבל (כן משמע מהמשנה עירובין עט ב, וריטב"א שם), ומכל מקום יש מן הראשונים שכתב, שהמחזיק בנכסי חברו שנתן לו במתנה ולא ידע שהשדה של חברו אלא חשב ששלו היא ולא נתכוין לקנותה, הרי זו חזקה וקנה, שכשהמקבל עושה מעשה הקנין אלא שלא נתכוין לקנות זוכה עבורו הנותן בתורת זכין לאדם שלא בפניו (יד רמ"ה בבא בתרא מא א)^[7].

זיכוי בהחזרת חוב

בהחזרת חוב של הלואה, מיד שהגיע ליד השליח זכה בו למלוה (טוש"ע חו"מ קכה א), ולכן אם בא המשלח לחזור בו - אינו חוזר (תוספתא גיטין (ליברמן) א ו; רב בגיטין יד א; רמב"ם מלוה טז ב; טוש"ע שם), אף על פי שהמשלח חייב באחריותו (רב בגמ' שם) עד שיקבל המלוה את שלו (כן משמע מרש"י שם ד"ה באחריותו), שהרי המלוה לא ציווהו למסור לזה (רש"י שם ד"ה רב סבר)^[8].

במה דברים אמורים במלוה, אבל בפקדון שזיכה הנפקד להמפקיד על ידי אחר, אם בא הנפקד לחזור וליטול הפקדון מהשליח - חוזר, שאין השליח זוכה בפקדון לבעליו, שחוב הוא למפקיד, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל אם הנפקד הוחזק כפרן - אינו יכול לחזור בו, שאנן-סהדי (ראה ערכו) שנוח לו לבעל הפקדון שיצא מתחת יד הנפקד, וזכה השליח בפקדון לבעליו (גמ' שם, ורש"י ד"ה אין רצונו וד"ה שיהא פקדונו; רמב"ם שכירות א ו; טוש"ע שם ב)^[9].

לשון המזכה

זיכוי על ידי אחר הוא כשאמר הנותן לזוכה בשביל האחר לשון של זיכוי, כגון שאמר לו זכה מנה זה לפלוני - או התקבל שטר מתנה זה לפלוני (תוספתא שם ח) - או זכה בשטר מתנה זה לפלוני (כן משמע מהתוספתא שם ז-ח; רמב"ם זכיה ד ד; טוש"ע חו"מ רמג ב).

לשון הולך

בלשון "הולך" נחלקו הדעות:

• יש סוברים שיש הבדל בין מתנה לחוב ופקדון: במתנה הולך אינו כזכי, ואם אמר הולך מנה זה לפלוני, או הולך שטר מתנה זה לפלוני, אם רצה הנותן לחזור - יחזור (תוספתא גיטין שם ז; כן משמע מהגמ' שם שם יד ב -טו א), וכן אמרו: שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט, נפקא מינה להולך לאו כזכי (גיטין לב ב), שהולך משמעו דוקא הולך ליתן בידו ולא לזכות (שבות יעקב ב קנט). אכן בחוב ופקדון הולך כזכי, ואם אמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי, אם בא לחזור - אינו חוזר (תוספתא שם ו; כן משמע מהגמ' שם יד א).

• ויש הסוברים שאף במתנה הולך כזכי (ברייתא בירושלמי גיטין א ה, לגירסתנו; רבי אילא שם, לגירסתנו; רב ושמואל בגיטין יד א, לפי רש"י שם ד"ה ה"ג, והעיטור ז - זכוי, דף י טור א במהדורת רמ"י).

ובטעם ההבדל לדעה הראשונה בין מתנה לחוב ופקדון, כתבו ראשונים, שבמתנה מסתמא אינו מזכה לחברו עד שיגיע לידו (ספר הישר (החידושים) קז), שכיון שבחינם נתן לו - אין דעתו שיצא מכחו עד שיגיע ליד מקבל המתנה (מרדכי גיטין שלא; הגהות אש"רי שם א יט, בשמו, שכתב בשם תשובת רבנו תם), וכשהנותן עושהו שליח מעצמו, אין רצונו שיתן לו אלא במתון וחוזר ונמלך (רמב"ן ורשב"א שם סג ב), ורגילים אנשים לחזור במתנה (העיטור שם, בשם רבוותא), ואין אומרים הולך כזכי אלא כשמזכים לו את שלו (מאירי שם יד א), כמלוה ופקדון שיש לו להחזיר בעל כרחו (אור זרוע א תשז).

להלכה נחלקו ראשונים:

• רוב הראשונים פסקו כדעה הראשונה (רי"ף גיטין טו א; רמב"ם זכיה ד ד, וראב"ד שם, ומלוה טז ב; רא"ש שם א יט; רמב"ן ורשב"א שם), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ קכה א, ושם רמג ב), ואפילו כשעשאו המקבל שליח לקבל, ואמר לו הנותן הולך לו - אינו כזכי (טוש"ע חו"מ קכה א), שבלשון הולך שאמר הנותן ביטל שליחות המקבל שאמר לו לזכותו ולקבלו מידו (סמ"ע שם ס"ק כג).

• ויש שפסקו שבמתנה הדבר ספק אם הולך כזכי או לא, ולכן דינו ככל ספק ממון שהוא לקולא (העיטור שם, על פי גיטין סג ב; רמב"ן שם סג ב, בשם דעה אחרת, ודחה), אלא שהדברים אמורים כשיודעים דעת המקבל, כגון שעשה המקבל שליח לקבל, והוא אמר הולך, אבל כשאין יודעים דעת המקבל אין כאן ספק והולך ודאי לאו כזכי הוא (העיטור שם), ולקולא שאמרו לדעה זו היינו שהממון בחזקת הנותן, ויכול לחזור ולהוציא מיד השליח (רמב"ן שם, בשם דעה אחרת); ויש סוברים שבמתנה מכיון שהוא ספק הולכים כאן לפי אומד הדיינים (ריטב"א שם). ולא רק במתנה הוא ספק, אלא אף בחוב ופקדון הדבר ספק, אך מכיון שחוב ופקדון לפרעון עומדים, כשאומרים כאן ספק ממון לקולא היינו שהשליח זוכה בהם, ואין הנותן יכול להוציא ממנו (ריטב"א שם, על פי הגמ' שם).

לשון תן

בלשון "תן" אם הוא כזכי, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שתן עדיף מהולך, ולכן אפילו במתנה שהולך אינו כזכי, תן הוא כזכי, ואינו יכול לחזור בו (רמב"ם זכיה ד ד, לפי תשובת הרשב"א שבכסף משנה שם, והמגיד משנה שם, והטור חו"מ קכה; ראב"ד שם, לפי הכסף משנה שם; טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם ז, בשם יש אומרים), שכן אמרו בגט שחרור (ראה להלן: בשחרור): כל האומר תנו כאומר זכו דומה (גיטין יא ב. תשובת הרשב"א שבכסף משנה שם; מגיד משנה שם).

• ויש סוברים שתן דומה להולך, ולכן בחוב ופקדון שהולך כזכי אף תן כזכי, ובמתנה שהולך אינו כזכי אף תן אינו כזכי (ראה לעיל. תוספות גיטין יב א ד"ה (יא ב) כל, וטור שם, בשם רבנו תם; רמב"ן שם סג א; רשב"א שם יא ב ויד א; שו"ע שם ו, בשם יש אומרים), וכן שנינו: תן מנה זה לפלוני שאני חייב לו, תן מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי, אם רצה לחזור - לא יחזור, הולך מנה זו לפלוני, תן מנה זה לפלוני, אם רצה לחזור - יחזור (תוספתא גיטין (ליברמן) א ו-ז), ובשחרור בלבד הוא שאמרו תנו כזכו, ולא במתנה (תוספות שם; רמב"ן שם; רשב"א שם ושם).

לשון הולך ולשון תן יחד

אמר שתי לשונות: "הולך" ו"תן", אפילו לסוברים תן כזכי במתנה, בהולך ותן אינו כזכי (שבות יעקב ב קנט, על פי רמב"ם גרושין ו י).

לשונות שא טול ויהא

אמר שא מנה זה לפלוני, טול מנה זה לפלוני, יהא מנה זה לפלוני, אם רצה לחזור - לא יחזור (תוספתא שם ט, לגירסת הגר"א; כן משמע מירושלמי שם א ה), והדברים אמורים בחוב ופקדון שהולך כזכי, ולשונות אלו דינם כהולך (רשב"א שם יד ב; רמ"א חו"מ קכה א); החזר מנה זה לפלוני, הוא גרוע מהולך, ואף בפרעון חוב אינו לשון זיכוי (שו"ת הרשב"א ג קכו; בית יוסף שם ז, בשמו).

לשון הילך

אמר הילך, הרי הוא כזכי, אף במקום שהולך אינו כזכי (גיטין סב ב), ולכן אף במתנה הילך כזכי (העיטור ז - זכוי, דף י טור א במהדורת רמ"י).

במכירה

המוכר לחברו קרקע או מטלטלין, וזיכה אותם ללוקח על ידי אחר שלא מדעתו - כגון שהמוכר את המטלטלין מסר את הדבר לאדם אחר שלא בפני הלוקח ואמר לו זכה בדבר זה לפלוני (רש"י חולין פג א ד"ה שזיכה) - יד הלוקח על העליונה, אם רצה - אין המוכר יכול לחזור בו, ואם לא רצה - יחזרו לבעליהן (רמב"ם מכירה ל א, בנוסחאות מדויקות; טוש"ע חו"מ רלה כג), שאין מוכרים לאדם בעל כרחו, כשם שאין נותנים לו מתנה בעל כרחו (מגיד משנה שם). ופירשו אחרונים שלא אמרו שהמכירה זכות היא ללוקח, והמוכר יכול לזכות לו על ידי אחר, אלא בדברים שאינם של מאכל, אבל בדברי מאכל אין המוכר יכול לזכות לו על ידי אחר, לפי שחוב הוא לו, שאינו רוצה להרבות בהוצאות (מחנה אפרים זכיה ו, בדעת הרמב"ם), שכן אמרו שהטבח שזיכה ללוקח על ידי אחר חלק של בשר בשור העומד להשחט, לא קנה, לפי שאין חבין לאדם אלא בפניו, במה דברים אמורים בשאר ימות השנה, אבל בארבעה פרקים בשנה שדרך ישראל לעשות בהם סעודות - קנה הלוקח, לפי שזכות הוא לו להוציא מעות ולקנות בשר, שהכל דרכם בכך, וזכין לאדם שלא בפניו, לפיכך אם מת השור מת ללוקח (עירובין פא ב, וחולין פג א).

בקנין סודר

יש מהראשונים שכתבו, שאין המוכר יכול לזכות ללוקח שלא בפניו, כי אפשר שאינו רוצה לקנות ולהוציא מעות, וכיון שבשעת הקנין לא נתברר שרוצה לא סמכה דעת המוכר למכור, ואפילו גילה הלוקח דעתו לפני כן שרוצה לקנות, מכל מקום כיון שבידו לחזור בו אין בדעת המוכר להקנות לו אלא כשיתרצה, לפיכך אם בשעה שנתרצה כלה קניינו, כגון בקנין-סודר (ראה ערכו) שחוזר הסודר לבעליו - לא קנה (מהר"י וייל ד; דרכי משה חו"מ קצה סק"ב, בשמו; רמ"א שם ג; קצות החושן שם סק"ג, בדעת הרא"ש); ויש מהאחרונים שדייק שיש שחלוקים על זה (קצות החושן שם סק"ג, בדעת הרמב"ם והשו"ע)^[10].

הולך כזכי

כתבו ראשונים שבמכירה הולך אינו כזכי, כמו במתנה (העיטור ז - זכוי, דף י טור א במהדורת רמ"י, בשם רבוותא).

דבר שאינו שלו

אף על פי שאין אדם מוכר דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו), כתבו אחרונים שבמקום שזכות הוא למוכר יכול אחר למכור את שלו שלא מדעתו, מטעם זכין לאדם שלא בפניו, כגון אם היתה לו פרה מעוברת שלא ביכרה, שבזמן הזה מצוה להקנות לגוי קודם שתלד כדי לפטור את העובר מן הבכורה (ראה ערך בכור בהמה טהורה), יכול אחר למכרה לגוי, לפי שזכות היא לבעלים שלא יצטרך לטפל בבכור (פנים מאירות ב נב; פתחי תשוב יו"ד שכ סק"ה, בשמו, והסכים עמו); וכן אם יש לו חמץ בביתו בערב פסח, שאם לא יבערנו או ימכרנו לנכרי יאסר בהנאה (ראה ערך חמץ), כתבו אחרונים שאם אין האיש בביתו יכול אחר למכור חמצו שלא מדעתו, מטעם זכין לאדם שלא בפניו (פנים מאירות שם; שדי חמד חמץ ומצה ט ב, בשם כמה אחרונים). וכל שכן במכירת חמץ הנהוגה בזמננו שאינה אלא להפקיע איסור חמץ, וידוע שהנכרי יחזירנו אחר הפסח (ראה ערך מכירת חמץ), שאין בעל החמץ מקפיד כלל למי ימכור ובכמה ימכור (נאות דשא לט). ואין לומר שרוצה לקיים המצוה בעצמו, שמכירת חמץ אינה מצוה, ואינה אלא להינצל מחובת בעור חמץ, וכל שכן אם ידוע שהבעלים לא יחושו לבערו, שבודאי נוח לו בכך (שדי חמד שם. וראה ערך הנ"ל), ואפילו לדעת האחרונים שכתבו שאין אומרים זכין מאדם שלא בפניו (ראה להלן: בגט אשה), מכל מקום כיון שבעל החפץ מקבל תמורתו אין זה זכין מאדם אלא זכין לאדם (באר יצחק א ג)^[11].

במעשה הקנין

קנין כסף

בקנין כסף (ראה ערך כסף ב), במי שאמר לחברו הילך מנה ותהיה שדך מכורה לפלוני, שהדין הוא שכיון שקיבל ממנו את המנה נקנית השדה לאותו פלוני, יש מפרשים שהקנין הוא בתורת זכין לאדם שלא בפניו, שזה שנותן את הכסף זוכה בשדה לקונה, ולכן אפילו שהקונה לא עשה את נותן הכסף לשליח, וכן לא אמר למוכר שדך קנויה לי במה שנתן לך פלוני - קנה (קצות החושן קצ סק"ב, בדעת השו"ע; קהלת יעקב, תוספות דרבנן קיט, בדעת רש"י הרי"ף והרמב"ם)^[12].

קנין חליפין

בקנין חליפין (ראה ערכו), נחלקו ראשונים אם יכולים לזכות חפץ לאחר שלא בפניו בקנין סודר של אחרים:

• יש אומרים שאין קנין סודר אלא בפני הקונה (תוספות קדושין כו ב ד"ה ה"ג, בשם ה"ר שמעיה, על פי גמ' שם, לגירסת רוב הספרים; רא"ש שם א לה, בשם ריב"ן; מאירי שם, בשם יש מי שאומר; טור חו"מ קצה, בשם יש אומרים), שבקנין חליפין צריך שיקנה בכליו של קונה (מאירי שם, לדעה זו)^[13].

• ויש אומרים שאף קנין סודר מועיל שלא בפני הקונה (תוספות קדושין שם, לגירסת רש"י ובדעתו, ובשם ריב"ן; רמב"ם מכירה ה ז, לפי בית יוסף חו"מ קצה ג; רא"ש שם; מרדכי בבא מציעא רמה, בשם ראבי"ה ור"י; טור שם, בסתם), שאף בכליו שאינם של קונה שייך קנין חליפין, שזכין לאדם שלא בפניו (עיטור ב – קנין, דף יג טור ב במהדורת רמ"י, בשם רב עמרם; בית יוסף שם, בשם העיטור), וכשם שזכים לאדם שלא בפניו בכסף ובשטר ובחזקה ובמשיכה ובהגבהה ובמסירה, הוא הדין בחליפין (ראבי"ה ד תתקיז), וכן הלכה (שו"ע שם ג), ומעשים בכל יום שקונים בסודר שלא בפני הקונה (תוספות שם, בשם ריב"ן; רא"ש שם, בשם רש"י ושאר ראשונים).

קנין חצר

זכייה שלא בפניו על ידי קנין חצר (ראה ערך חצר ב), כתבו ראשונים שמועיל, שחצרו כידו, וכשם שאם היה בידו ואמר לו זכה לפלוני - זכה לו, כך אם היה בחצרו זוכה לו (רמב"ן ועליות דרבנו יונה ונמוקי יוסף בבא בתרא פה א).

קנין ארבע אמות

בארבע-אמות (ראה ערכו) של אדם שקונות לו, כתבו אחרונים שיכול לזכות דבר המונח שם אף בשביל חברו בתורת זכייה (מחנה אפרים קנין חצר טז, על פי ר"ן נדרים לד ב ד"ה אמר רבא).

בשטרות

שובר לאשה

כותבים שובר לאשה - היינו שטר שקיבלה כתובתה מבעלה - אף על פי שאין בעלה עמה (משנה בבא בתרא קסז א; רמב"ם מלוה כד א; טוש"ע אה"ע קי א), שהרי זכות הוא לבעלה, וזכין לאדם שלא בפניו (רשב"ם שם ד"ה ושובר; נמוקי יוסף שם; חלקת מחוקק שם סק"א; בית שמואל שם סק"א), וכן כותבים שובר למלוה, אף על פי שאין הלוה עמו (רמב"ם שם), והאשה תיזהר בו שלא יבוא לידי בעלה עד שתקבל את הדמים (רשב"ם שם).

שטר ללוה

כותבים שטר ללוה, אף על פי שאין מלוה עמו (משנה בבא בתרא שם ב; רמב"ם שם כג ה וכד א; טוש"ע חו"מ לט יג), שהרי אף כאן זכות הוא למלוה (נמוקי יוסף שם), אלא אם כן המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה, שאינו רוצה להשביע את עצמו - שיחשבו שהוא עשיר - ובפרט בדבר שאינו שלו, שאז אין כותבים בעל כרחו (שו"ת הרשב"א א תתקמה).

שטר למוכר

כותבים שטר למוכר, אף על פי שאין לוקח עמו (משנה בבא בתרא שם; רמב"ם שם כד א; טוש"ע חו"מ רלח א), שזכין לאדם שלא בפניו, וכיון שאין כותבים השטר בלשון כאילו הסכים הלוקח בקנין, אלא שהמוכר אמר לו כך וכך, נמצא שאין בו צד חובה ללוקח (סמ"ע שם סק"א).

שטר מחאה

אדם המחזיק בקרקע של חברו שלא כדין, שבעל הקרקע צריך למחות בתוך שלש שנים שהקרקע היא אצל המחזיק בגזלנות, שאם יעברו שלש שנים בלא מחאה אין הלה מחוייב להיזהר יותר בשטר המכירה, ולא יוכל בעל הקרקע להוציא ממנו (ראה ערך חזקת קרקעות), יכולים העדים לכתוב שטר מחאה אף על פי שלא ציוה אותם על כך (בבא בתרא מ א, וראה נימוקי יוסף שם; רמב"ם טוען יא ח; טוש"ע חו"מ קמו ה, וראה קצות החושן שם), לפי שזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו (רשב"ם שם לט ב ד"ה ה"ג; נמוקי יוסף שם; סמ"ע שם סק"ט).

שטר מודעא

מי שאנסוהו למכור וליתן דבר בעל כרחו, והרי הוא מוסר מודעא קודם לכן בפני שני עדים שמכירה או מתנה זו שאעשה לפלוני שלא ברצוני אעשה כי אני אנוס ממנו (ראה ערך מודעא), אינו צריך לומר לעדים כתובו שטר מודעא, ויכולים העדים בעצמם לכתוב, שזכות הוא לו, וכל דבר של זכות אינם צריכים ליטול רשות ממנו, שזכין לאדם שלא בפניו (גמ' שם מ א, ורשב"ם ד"ה וכן מודעא; נמוקי יוסף שם).

בקידושין

המקדש אשה לחברו שלא מדעתו

המקדש אשה לחברו שלא מדעתו, אינה מקודשת (קדושין ז א), שאין לומר שזכות הוא לו לקדש אשה זו, כי שמא רוצה באחרת, וכל זמן שהיא מקודשת לו לא יתנו לו אחרת (רשב"א שם, על פי כתובות סד א). ואף על פי שאם לא יחפוץ בה יכול לגרשה בעל כרחה, מכל מקום הרי הוא מפסיד שצריך ליתן שכר הסופר ולטרוח אחר סופר ועדים; ועוד, שיצא עליו שם רע שמגרש את נשיו; ועוד, שהרי אוסרו בקרובותיה (רשב"א שם); ועוד, שמתחייב לה בשאר-כסות-ועונה (ראה ערכו. רמב"ן ור"ן חולין לט ב).

ויש מן הראשונים סוברים, שאם נתרצה אחר כך בפירוש כששמע - מקודשת למפרע (העיטור ק – קידושין, דף עט טור ד במהדורת רמ"י; רשב"א שם ז א, בשמו), שכיון שגילה דעתו שחפץ בה - זכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו (מאירי שם מא א).

המקבל קידושין לאשה שלא מדעתה

המקבל קידושין לאשה שלא מדעתה אינה מקודשת, לפיכך המוסר שטר קידושין לשלוחו לקדש את האשה, ורצה לחזור לפני שהגיע השטר ליד האשה - חוזר (גיטין י א, ורש"י ד"ה ופרכינן), ואין השליח יכול לזכות בשטר עבור האשה שלא מדעתה, לפי שאין הקידושין זכות לה, שהרי אוסרה על כל העולם על ידי הקידושין, ועדיין אינו מתחייב במזונותיה (רש"י שם).

בגט אשה

אף על פי שהאשה יכולה לעשות שליח-קבלה (ראה ערכו) שיקבל גיטה מיד בעלה, ומשהגיע הגט ליד השליח נתגרשה כאילו הגיע הגט לידה (ראה ערך שליח לקבלה), אין הבעל יכול לעשות שליח שיקבל הגט שלא מדעתה, וכן שנינו: האומר התקבל גט זה לאשתי, או הולך גט זה לאשתי, או תן גט זה לאשתי (ראה ערך שליח להולכה), אם רצה הבעל לחזור קודם שהגיע הגט ליד האשה - יחזור (משנה גיטין יא ב, ושם סב ב), ואין השליח יכול לזכות בגט לצרכה, לפי שחוב הוא לה (רש"י שם סב ב ד"ה יחזור), שהרי אם ירצה הבעל שלא לזון את אשתו - אינו רשאי, וכשמגרשה מפסידה מזונותיה, ואין חבין לאדם אלא בפניו (משנה שם יא ב, ורש"י ד"ה שאם ירצה).

כשתובעת להתגרש

היתה קטטה ביניהם - ותובעת להתגרש (כן משמע מהר"ן גיטין סב ב; שו"ע אה"ע קמ ה) - שיש לומר שהגט זכות הוא לה, נסתפקו בדבר בתלמוד הבבלי (יבמות קיח ב), ונחלקו המפרשים:

• יש מפרשים שפשטו שם שחוב הוא לה (מאירי שם; טוש"ע אה"ע קמ ה, בסתם), שכן אומרות הנשים משל: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו (יבמות שם), כלומר: טוב לשבת שני גופים עם איזה בעל שהוא מלשבת אלמנה (ראה ערך אשה).

• ויש מפרשים שהספק לא נפשט בתלמוד, לפיכך במקום קטטה ותובעת להתגרש וזיכה לה הגט על ידי אחר הרי היא ספק מגורשת (ריטב"א ור"ן גיטין שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

בתלמוד הירושלמי אמרו שאפילו היתה צווחת להתגרש, חוב הוא לה, שאני אומר שמא חזרה בה (ירושלמי גיטין ו א), שאף על פי שנתרצתה קודם לכן, חוששים שמא בשעת קבלת הגט על ידי אחר חזרה בה ולא רצתה להתגרש (כן משמע מהרשב"א גיטין לב ב), ואין זה זכות לה (צמח אה"ע רעה).

לאחר קבלת הגט

גילתה האשה דעתה אחרי קבלת הגט על ידי אחר שהיא רוצה בגט זה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי כן אינה מגורשת, כדרך שאמרו בכל דבר שהוא חוב, שאפילו נתרצה אחר כך אין זכין לו למפרע (ריטב"א יבמות קיח ב, וקדושין כב ב, בשם הרמב"ן: טור אה"ע קמ, ובית שמואל שם סק"ו).

• ויש מן הראשונים שנראה מדבריו שמגורשת (העיטור אות ש שלישות הגט, העיטור אות ש - שלישות גט, דף מה טור ד במהדורת רמ"י, בדעת ראש ישיבת גאון יעקב; טור אה"ע קמ, בדעת העיטור), שכיון שגילתה דעתה שרצונה להתגרש זכות הוא לה, וזכין לה שלא בפניה (בית יוסף שם ה, בדעת העיטור).

ויש שפירש שהכל מודים שכשגילתה דעתה לאחר קבלת הגט אינה מגורשת, ולא נחלקו אלא כגון שבאו עדים שהיתה צווחת להתגרש בשעה פלונית, ובאותה שעה ממש זיכה לה הגט על ידי אחר, ומכל מקום לדעת הסוברים שאין מועיל גילוי דעת אחר כך, גם באופן זה אינה מגורשת, שכיון שהבעל לא ידע בשעת קבלת הגט שזכות הוא לה, אינו יכול לזכות לה שלא מדעתה (ב"ח שם); ולסוברים שהמחלוקת היא דוקא לאחר מכן, הכל מודים שכשגילתה דעתה באותו הזמן של זיכוי הגט, שהיא מגורשת (בית יוסף שם; בית שמואל שם סק"ו).

ולכן בזמננו שאפשר לברר על ידי הטלגרף - או על ידי הטלפון - שבשעת קבלת הגט על ידי אחר רוצה האשה שיזכו גט בעדה יכול לגרשה על ידי זיכוי (ערוך השלחן שם יח).

במקום יבם

המזכה גט לאשתו במקום יבם - שיש לו אח ונתכוין לפטרה מיבום אם ימות (רש"י יבמות קיח ב ד"ה במקום יבם), וזיכה לה הגט על תנאי שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו (שו"ת הרדב"ז א עה) - נסתפקו בתלמוד אם זכות הוא לה להתגרש, לפי ששונאת את היבם, או כיון שפעמים אוהבת אותו, חוב הוא לה (גמ' שם), לפיכך הרי זו ספק מגורשת, ואם מת הבעל קודם שהגיע הגט לידה חולצת ולא מתייבמת (רמב"ם גרושין ט כא; טוש"ע אה"ע קמה י). וכתבו הפוסקים, שבזמן הזה שאין נוהגים בייבום אלא בחליצה (ראה ערך יבום) ודאי זכות הוא לה להתגרש, שלא תזדקק לחליצה (ים של שלמה יבמות טו כא; בית מאיר שם; יד המלך גרושין ט כא; ערוך השלחן שם קמ טו), ואף על פי שגם בזמן הזה אם שניהם מכוונים לשם מצות אין מוחים בידם לייבם (ראה ערך יבום), מכל מקום כשהיבם נשוי, במקומות שנתפשט חרם-דרבנו-גרשום (ראה ערכו) שלא לשאת שתי נשים ושלא לגרש אשה בעל כרחה, שאין האשה מצפה שהיבם יגרש את אשתו וישאנה, בודאי זכות הוא לה להתגרש (ים של שלמה שם).

מומר

היה הבעל מומר (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שיכול המומר לזכות לה גט שלא מדעתה, שאנו יודעים שזכות הוא לה להתגרש שהרי שונאת אותו (מרדכי גיטין תסז, שכן הורה רש"י; רבינו ירוחם כד ג; תרומת הדשן רלז ופסקים מג; מאירי יבמות קיח א; רמ"א שם ה, בשם יש אומרים), ואין אומרים בבעל מומר "טב למיתב טן דו" (שו"ת הר"ן מג, בשם רבינו פרץ הכהן; באור הגר"א שם ס"ק יב), וכל שכן כשאנו יודעים שהיא מחזרת אחרי הגט, כגון שביקשה מבני אדם לפתות את המומר שיתן לה גט, שודאי זכות הוא לה, ואף על פי שבכל מקום אמרו שגט אשה חוב הוא לה אפילו כשצווחת להתגרש שמא חזרה בה (ראה לעיל), במומר אין לחוש שמא חזרה בה (תרומת הדשן שם)^[14].

• ויש המחמירים וסוברים שאין המומר יכול לזכות לה גט שלא מדעתה אפילו תובעת להתגרש (שו"ת הר"ן שם; שו"ת מהרי"ל קה, בשם תשובת מהר"ם; רמ"א שם, בשם יש אומרים), לפי שגם במומר יש לומר טב למיתב טן דו (מהרי"ל שם, בשם תשובת מהר"ם).

מומרת

אשה מומרת, כתבו הפוסקים שיכול הבעל לזכות לה גט על ידי אחר (מהרי"ק קמא; שו"ת מהרי"ל מח; תרומת הדשן רלז, ופסקים מד ורנו: רמ"א אה"ע א י, בשם יש אומרים, ושכן נוהגין במקצת מקומות, וקמ ה, בסתם), לפי שזכות הוא לה להתגרש, שודאי מזנה היא בין הגוים, ומוטב שתזנה פנויה ולא אשת איש (תרומת הדשן פסקים רנו; ים של שלמה יבמות א נו, בשמו), ואין לומר שחוב הוא לה משום טב למיתב טן דו, שהרי אסורה עליו עולמית, כיון שודאי זינתה כמה פעמים, שהרי נשתקעה בין הגוים (מהרי"ק שם), ואפילו חזרה בתשובה לאחר זמן, מגורשת בקבלה זו (תרומת הדשן רלז), ואף על פי שבכל מקום שאמרו זכין לאדם שלא בפניו הוא שמכיון שהדבר זכות הוא לו אנו עדים שנוח לו שיהא חברו שלוחו (ראה לעיל: הכלל וגדרו), ובמומרת אנו עדים שאינה רוצה בהיתר יותר מבאיסור, מכל מקום כיון שהגט זכות הוא לה, זכין לה כל זמן שאינה מוחה (אבני מלואים א סק"ה).

אם אחר שנודע לה צווחה ואמרה שאינה רוצה בגט זה, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאינה מגורשת, כדרך שאמרו בכל זכות שאין זכין לאדם בעל כרחו (שבות יעקב א קכ; נודע ביהודה קמא אה"ע ע).

• ויש אומרים שלדעת הסוברים שבזכות גמורה זכין לאדם בעל כרחו (ראה לעיל: הכלל וגדרו) - מגורשת, מן האחרונים סוברים, שאפילו צווחה אחר כך שאינה רוצה כגט, מגורשת ואף כאן זכות גמורה הוא לה שתידון כפנויה ולא כאשת איש (עין יצחק אה"ע א; אבני מלואים שם).

ומכל מקום אם המירה באונס, שאין לחוש שזינתה, כתבו אחרונים שאין הגט זכות לה ואינה מגורשת (ישועות יעקב אה"ע א סק"ט).

נאסרה על בעלה

אשה שנאסרה על בעלה, כגון שזינתה (ראה ערך אשת איש: איסורה לבעלה), כתבו ראשונים שיכול הבעל לזכות לה גט על ידי אחר, שכיון שנאסרה על בעלה זכות הוא לה שתצא מתחת ידו (אור זרוע א תשו, בשם תשובת רש"י; בית יוסף אה"ע קמ ה; רמ"א שם); ויש מחמירים בזה (רמ"א שם), שאף על פי שאין הגט חוב לה, שכבר איבדה זכויותיה מבעלה, מכל מקום גם זכות אינו, ולא אמרו אלא זכין לאדם שלא בפניו, ועוד שאפשר שחוב הוא לה, לפי שכל זמן שהיא אשת איש אין נוהגים בה מנהג הפקר, ואף על פי שעל ידי הגט יכולה להינשא לאחר, מי יאמר שרוצה להינשא (נודע ביהודה קמא אה"ע ע וצב).

מאימתי מגורשת

בכל מקום שאמרו שהגט זכות הוא לאשה, ויכול הבעל לזכות לה הגט על ידי אחר, כיון שהגיע הגט לידו - מגורשת מעכשיו, שהרי הוא כשליח-לקבלה (ראה ערכו. כן משמע מרש"י יבמות קיח ב ד"ה המזכה, ומפירוש רבנו חננאל שהובא בספר המכריע נג; רמב"ם גרושין ט כא; מלחמות גיטין יא ב ור"ן שם).

בשחרור עבד

בעבד כנעני שיוצא לחרות בכסף שמקבל רבו (ראה ערך שחרור), או בשטר שחרור שכותב לו רבו (ראה ערך הנ"ל וערך גט שחרור), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות, שאם היה עבד של כהן פוסלו מן התרומה (ראה ערך אכילת תרומה), ואם היה עבד של ישראל, מכל מקום מפסידו שאוסרו בשפחה כנענית (ראה ערך עבד כנעני וערך שפחה כנענית), ועבד בהפקרות נוח לו, ורוצה בשפחה יותר מבבת חורין (רבי מאיר במשנה גיטין יא ב, וגמ' שם יג א), ולפיכך האומר תן שטר שחרור זה לעבדי, אם רצה האדון לחזור בו קודם שהגיע השטר ליד העבד - חוזר (רבי מאיר במשנה שם), ואין השליח יכול לזכות בו לצרכו, לפי שחוב הוא לו (רש"י שם ד"ה יחזור), ואין חבין לאדם אלא בפניו ולדעתו (ראה ערך אין חבין לאדם אלא בפניו: בשחרור עבד. כן משמע מהמשנה שם). ולכן אין העבד יוצא לחרות בשטר אלא על ידי עצמו, שיקבל הוא או שלוחו את השטר, אבל לא על ידי אחרים שיקבלוהו שלא מדעתו, ומכל מקום בכסף יוצא על ידי אחרים שיתנוהו לרבו אפילו שלא מדעתו (רבי מאיר במשנה קדושין כב ב, וגמ' שם כג א), אם משום שהואיל וקונה אותו בעל כרחו בכסף, יכול גם להקנותו בעל כרחו בכסף, מה שאין כן בשטר, ששטר שחרור ושטר קנין הם שני מיני שטרות (אביי בגמ' שם), או משום שכסף קבלת רבו גרמה לו - שקבלת רבו את הכסף גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבים לו אלא קבלת הרב, והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו, ומקנהו מאליו (רש"י שם ד"ה כסף) - אבל שטר קבלת אחרים גרמה לו (רבא בגמ' שם), וכיון שחוב הוא לו, אין חבין לאדם שלא מדעתו (רש"י שם).

• ויש אומרים שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות, שהרי אם ירצה שלא לזון את עבדו - רשאי, וכשמשחרר אותו אינו מפסיד אותו המזונות, ומה שפוסלו מן התרומה אינו חוב, מפני שהוא קנינו (חכמים במשנה גיטין שם), שאם ירצה האדון ימכרנו בעל כרחו לישראל וממילא היה נפסל מן התרומה (גמ' שם יג א), ואף על פי שאוסרו בשפחה כנענית, מכל מקום הזכות של השחרור יותר גדולה (תוספות שם יג א ד"ה עבדא, וכתובות יא א ד"ה מהו). ולפיכך האומר תן שטר שחרור זה לעבדי, אם רצה האדון לחזור בו - אינו חוזר (משנה גיטין שם), שזכה בו השליח לצרכו (רש"י שם ד"ה שזכין), ובין בכסף בין בשטר יוצא העבד לחרות על ידי אחרים שלא מדעתו, שזכין לאדם שלא בפניו (חכמים במשנה קדושין שם), וכן הלכה (רמב"ם עבדים ה ב, ו א; טוש"ע יו"ד רסז כו ועו).

בגירות

גר קטן

גוי (ראה ערכו) קטן יכול אביו לגייר אותו, וכן אם אין לו אב ובא להתגייר, או אמו מביאתו להתגייר, בית דין מגיירים אותו, וכן אמרו: גר קטן (ראה ערך גרות: בגר קטן) מטבילים אותו על דעת בית דין (רב הונא בכתובות יא א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טוש"ע יו"ד רסח ז), לפי שזכות הוא לו להתגייר, וזכין לאדם שלא בפניו (גמ' שם; רמב"ם טוש"ע שם), לפיכך זכין לו לקטן, שהוא כמי שאינו בפנינו, שהרי אין לו דעת (רש"י שם ד"ה מהו דתימא; מאירי שם). ואף על פי שאצל גדול אינו זכות, לפי שנוח לו בהפקרות, מכל מקום בקטן שלא טעם טעם איסור, זכות הוא לו (גמ' שם, ורש"י ד"ה דהני מילי וד"ה גדול). ומכל מקום כשהגדיל יכול למחות (רב יוסף שם; רמב"ם מלכים י ג; טוש"ע שם) ולומר אי אפשי להיות גר, וחוזר לסורו (רש"י שם ד"ה יכולין), ואין דינו כישראל מומר אלא כגוי (טוש"ע שם), שהרי לא נעשה גר אלא מפני שזכות הוא לו, לפיכך יכול למחות ולומר אין זו זכות בשבילי (שיטה מקובצת שם), כדרך שאמרו בכל זכות שאין זכין לאדם בעל כרחו (ראה לעיל: הכלל וגדרו).

מדאוריתא או מדרבנן

גירות זו אם היא מן התורה או מדרבנן, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכיון שזכייה היא מטעם שליחות, ואין שליחות לקטן, ואין זכין לקטן אלא מדרבנן (ראה להלן: השייכים בזכיה) - אינו גר אלא מדרבנן. ואף על פי שמלבד זה עדיין גוי הוא, ואין זכייה לגוי אפילו מדרבנן, כיון שלא יבא לכלל שליחות (ראה להלן: השייכים בזכיה), מכל מקום כיון שמתגייר הרי הוא בכלל אלו שבאים לכלל שליחות, או שכיון שעל ידי זכייה זו הוא נעשה ישראל, הרי הוא בישראל גמור לענין זכייה (תוספות שם ד"ה מטבילין), וגירותו וזכייתו באות כאחת (ריטב"א שם)^[15].

• ויש אומרים שגם על דעת בית דין הוא גר מן התורה, לפי שיש זכייה לקטן מן התורה בדבר שהוא זכות גמורה כגירות (תוספות וריטב"א שם, לגירסא אחת בבבא מציעא עא ב), או שזכייה של גירות אינה דומה לשאר זכיות, שמה שבית דין מטבילים אותו אינם זוכים בעבורו, אלא הוא זוכה בעצמו ובגופו, שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה, ומכל מקום צריך לטעם שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, משום שאם היתה חובתו לא היה לבית דין להתמצע להכניס גופו בדבר שיש בו חובה (תוספות סנהדרין סח ב ד"ה קטן), או שאין זכייה זו של בית דין מדין שליחות, אלא שבית דין נעשים לו כאב (שיטה מקובצת כתובות שם, בדעת רש"י).

בעירובין

עירוב חצרות ושתוף מבואות

בערוב-חצרות (ראה ערכו), שבני החצר משתתפים בככר אחד של פת כדי שיהא מותר לכל אחד להוציא ולהכניס בשבת מן הבית לחצר (ראה ערך ערובי חצרות), יש מהתנאים שאמר שאחד מהם יכול לקחת ככר משלו ויאמר הרי זו לכל בני החצר, או לכל בני המבוי, ומזכה להם בו בין לדעתם בין שלא לדעתם, לפי שזכין לאדם שלא בפניו (רבי יהודה במשנה עירובין פא ב). והוא הדין בשתופי-מבואות (ראה ערכו), שבני המבוי משתתפים במאכל אחד כדי שיהא מותר לכל אחד להוציא ולהכניס מן החצר למבוי (כן משמע מהגמ' שם עט ב), וכן הלכה (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם פא ב; רמב"ם ערובין א כ; טוש"ע או"ח שסו ט, ושם שצב ח).

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמחלוקת תנאים בדבר, ויש הסוברים שאין מערבים לו לאדם אלא לדעתו (תנא קמא במשנה שם פ ב ופא ב, לפי ירושלמי שם ז י; חכמים, לפי רב שיזבי אמר רב חסדא בגמ' שם פ ב; תנא קמא במשנה שם פא ב, לפי רבי יוחנן בגמ' שם פב א), שלדעתם אין אומרים בעירובי חצרות ושתופי מבואות זכין לאדם שלא בפניו, לפי שאין זו זכות, שאין אדם רוצה שיכנס חברו לביתו שלא מדעתו, הלכך רוצה שיהא אוסר עליהם (תנא קמא במשנה שם, שהוא רבי מאיר, לפי ירושלמי שם). ולפיכך לדעה זו אם נתווספו עליהם דיורים מוסיף ומזכה וצריך להודיעם (תנא קמא במשנה שם פ ב).

• ויש אומרים שאין כלל מחלוקת בדבר, והכל מודעים שיכול לערב שלא מדעת חברו (רבי יהושע בן לוי בגמ' שם פא ב).

חצר הפתוחה לשני מבואות

חצר הפתוחה לשני מבואות, או בית הפתוח לשתי חצרות, לדעת הסוברים שאם נשתתף באחד מהם נאסר בשני (ראה ערך ערוב חצרות וערך שתופי מבואות), וזיכה אחד לכל בני המבוי או החצר, לדברי הכל צריך להודיע לאנשי חצר זו או בית זה, לפי שאינה זכות להם, שמתוך שאתה מתיר במבוי זה או בחצר זו אתה אוסרם בשני (גמ' שם פא ב; רמב"ם שם ה ד; טוש"ע או"ח שסח ב), וכל שכן לדעת הסוברים שחצר שנשתתפה בשני מבואות אסורה בשניהם, שיש לחוש שמא יערבו להם בשניהם ויאסרו בשניהם (ריטב"א שם), ואפילו במזכה משלו חוב הוא להם (מגן אברהם שם סק"א).

תקון עירוב

עירוב שנתמעט משיעורו, ובא אחד מבני החצר לחזור ולתקנו משל חברו - אם בא לערב ממין הראשון, אפילו כלה לגמרי אין צריך להודיע, שהרי כולם נתרצו בתחילה (רש"י שם פ ב ד"ה ואינו צריך); ואם בא לערב ממין אחר - אם כלה הראשון צריך להודיע, ואם לא כלה אלא נתמעט, אין צריך להודיע (משנה וגמ' שם פ ב; רי"ף שם; טוש"ע או"ח שסח א).

עירוב תחומין

עירוב תחומין, שמניח בערב שבת מזון שתי סעודות מחוץ לעיר וקובע שביתתו שם כדי שיהא מותר לו ללכת משם אלפיים אמה לכל רוח (ראה ערך ערובי תחומין), לדברי הכל אין מערבים לו לאדם אלא לדעתו (משנה עירובין פא ב; רמב"ם ערובין ו יח; טוש"ע או"ח תיד א), אפילו מערב משלו (מאירי שם), לפי שהוא חוב לו, שמא אינו רוצה לערב באותה הרוח שרצה זה (רש"י שם ד"ה עירובי; רמב"ם וטוש"ע שם).

עירוב תבשילין

בערובי-תבשילין (ראה ערכו), שמצוה על כל אדם להניחו כדי שיהא מותר לבשל ולאפות מיום טוב לשבת (ראה ערך הנ"ל), אמרו שמצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו ולזכות להם על ידי אחר, כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס וכדומה (ביצה טז ב, ועירובין פ א, ותוספות שם ד"ה אמר; רמב"ם יום טוב ו ו; טוש"ע או"ח תקכז ז). ואף על פי שצריך דעת המניח שיכוין להוציא לאחרים, פשטו בתלמוד שאין צריך דעת מי שהניחו לו בשעת ההנחה (ביצה שם), ומכל מקום צריך שידע ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך שבת (רי"ף שם; רמב"ם וטוש"ע שם). ופירשו ראשונים הטעם שאין צריך דעתו, לפי שזכות הוא לו, שזוכה על ידי כך שיוכל לתקן צרכיו לשבת, וזכין לאדם שלא בפניו, ולא נסתפקו בתלמוד אם צריך דעתו אלא מטעם שכיון שאין צריך שיהיה כזית לכל אחד ואחד , הייתי אומר שפחות מכזית אינו חשוב זכות (ראה ערך הנ"ל), או שכיון שאין עירוב זה אלא להיכר כדי שיברור מנה יפה לשבת, או כדי שידע שאסור להכין מיום טוב לשבת, הייתי אומר שצריך שידע בו מי שהניחו עבורו, שאם לא כן אינו ניכר (ריטב"א ושיטה מקובצת שם)^[16].

בהפרשת תרומות ומעשרות וחלה

אף על פי שהפרשת תרומות ומעשרות זכות היא לאדם, התורם את שאינו שלו (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות וערך דבר שאינו שלו) שלא ברשות הבעלים, אין תרומתו תרומה (תרומות א א), שנאמר: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם (במדבר יח כח), מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם (בבא מציעא כב א), שצריך שהבעלים ימנוהו שליח (רש"י שם ד"ה אף שלוחכם), והוא הדין במעשר-ראשון (ראה ערכו) ומעשר-שני (ראה ערכו) ומעשר-עני (ראה ערכו), וכן בחלה (ראה ערכו) שאף היא נקראת תרומה (ראה ערך הפרשת חלה). ומספר טעמים מדוע אין אומרים שתרומתו תרומה משום שזכין לאדם שלא בפניו:

• שגזרת-הכתוב (ראה ערכו) הוא, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואין הדבר תלוי אם נוח לו או לא (רשב"א נדרים לו ב).

• או לפי שיש בה קצת חוב, שמא הוא רוצה לפטרה בחיטה אחת, או שמא רוצה הוא להעדיף (תוספות כתובות יא א ד"ה מטבילין, לפי נקודות הכסף יו"ד שה, על ט"ז שם ס"ק יא).

• או שנוח לו לאדם לעשות המצוה בעצמו, ואינה זכות לו (חידושי רבי עקיבא איגר בבא מציעא שם, על פי נדרים שם)^[17].

כשגילה הבעלים דעתו שנוח לו בתרומה

התורם שלא ברשות, אף על פי שבא בעל הכרי וגילה דעתו שנוח לו בתרומה זו, אין תרומתו תרומה (בבא מציעא שם, לגירסתנו), ואין אומרים שכיון שגילה דעתו שזכות הוא לו מן הסתם גם קודם היה נוח לו, ותרומתו תרומה מטעם זכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כשלוחו, לפי שמ"אתם גם אתם" נלמד שצריך לדעת בשעה שנעשה שלוחו שנוח לו (תרומת הדשן קפח; חידושי הרעק"א שם).

כשזכות לו בהפרשת חלה

בהפרשת-חלה (ראה ערכו), כתבו הפוסקים שאף על פי שאין מפרישים חלה בלא רשות בעל העיסה (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום אם אנו יודעים שזכות הוא לו, כגון שנתחמצה העיסה כל צרכה, שאם תשהה עוד בלא אפייה תתקלקל, מותר לאחרים להפריש בלא רשות, שזכין לאדם שלא בפניו (תרומת הדשן שם; רמ"א יו"ד שכח ג), לפי שאנן-סהדי (ראה ערכו) שאם היה בעל העיסה כאן היה מתרצה בהפרשה זו (תרומת הדשן שם)^[18].

התורם משלו על של חברו

התורם משלו על של חברו נסתפקו בבבלי אם צריך דעתו או לא, שיש לומר כיון שזכות הוא לו, שמרויח שתורם עליו משלו ופוטר את כריו, ואינו צריך לתת כלום (נדרים לו ב, ד"ה כיון דזכות, ופירוש הרא"ש שם ד"ה כיון דזכות), אין צריך דעתו, שזכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כאילו עשהו שליח לתרום, לפי שזכייה היא מטעם שליחות (גמ' שם, ופירוש הרא"ש ד"ה אלא לאו), או שמא כיון שהמצוה מוטלת על בעל הכרי רוצה לעשותה בעצמו, וחפץ יותר בחסרון ממונו ממה שיעשה אחר מצותו, הלכך חוב הוא לו ואינו שלוחו (גמ' שם, ופירוש הרא"ש ד"ה או דלמא), ואפילו אם המצוה היא של בעל הכרי, מכל מקום רוצה הוא לקיים המצוה בממונו (מחנה אפרים זכיה ז, בדעת התוספות קדושין נו א ד"ה מתקיף). להלכה פסקו ראשונים שהתורם משלו על של חברו אין צריך דעתו, והרי זו תרומה (רמב"ם תרומות ד ב; סמ"ג עשין קלד; טוש"ע יו"ד שלא ל), אם מפני שלדעתם הספק נפשט בבבלי (כסף משנה ובית יוסף שם)^[19], או מפני שלמדו כן מתוך הירושלמי (צמח צדק יו"ד רכב, וקרן אורה נדרים שם, על פי ירושלמי נדרים ד ג).

בפדיון מעשר שני ורבעי ושביעית

לדעת הראשונים הסוברים שכשם שאין אדם מקדיש דבר-שאינו-שלו (ראה ערכו), או דבר-שאינו-ברשותו (ראה ערכו), כך אין אדם יכול לחלל מעשר-שני (ראה ערכו), או רבעי (ראה ערכו), או פירות שביעית (ראה ערכו) של חברו (ראה ערך דבר שאינו ברשותו), מכל מקום אם החילול זכות הוא לחברו יכול לחללם (תוספות קדושין נו א ד"ה מתקיף בשם הר"ר מאיר, ובבא קמא סח ב ד"ה הוא; רשב"א סוכה לט א). ולפיכך אמרו שהלוקח במעות מעשר שני - או רבעי (ראה ערכו) - דברים שאין המעות מתחללים עליהם, כגון בהמה טמאה עבדים וקרקעות (ראה ערך פדיון מעשר שני) - יאכל כנגדן (מעשר שני א ז; קדושין שם), היינו שיקח מעות משלו ויאמר: כל מקום שהמעות ביד המוכר יהיו מחוללים על אלו, ויעלה ויאכלן בירושלים (רש"י שם ד"ה והרי), אף על פי שאין המעות ברשותו, לפי שזכות הוא למוכר, שהרי אם לא יחלל אותן הלוקח יאכל אותן המוכר בלא חילול, וזכין לאדם שלא בפניו (תוספות קדושין שם), וכן אותה שאמרו שאסור ליקח פירות שביעית מעם הארץ. לפי שאין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ שמא לא יאכל אותם בקדושת שביעית, ואם מסר, יאמר: הרי מעות הללו יהיו מחוללים על פירות שיש לי בתוך ביתי, ובא ואוכלן בקדושת שביעית (סוכה לט א, ורמב"ם שמיטה ח י), יש מן הראשונים שפירש, שיכול לחללן אפילו שלא מדעתו של עם הארץ, אף על פי שאין אדם יכול לחלל מה שביד חברו, לפי שזכות הוא לעם הארץ, וזכין לאדם שלא בפניו (רשב"א סוכה שם).

בפדיון הבן

לדעת הפוסקים שאין האב יכול לפדות את בנו על ידי שליח (ראה ערך פדיון הבן. ריב"ש קלא, לפי רמ"א יו"ד שה י), היינו שהשליח יפדה אותו בממון של עצמו (שו"ת חתם סופר יו"ד רצז; תשובת החוות דעת בחמדת שלמה יו"ד לב), כל שכן שאין אחרים, ואפילו בית דין, יכולים לפדותו שלא מדעת האב (רמ"א שם, לדעה זו).

ולדעת החולקים וסוברים שהאב יכול לפדותו על ידי שליח, שהרי בכל התורה שלוחו של אדם כמותו (ט"ז שם ס"ק יא; ש"ך שם ס"ק יא; באור הגר"א שם ס"ק יז), נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאם האב אינו בעיר, יכול אחר לפדותו משלו ולברך הברכות במקום האב, שזכין לאדם שלא בפניו, והרי הוא כשלוחו (ים של שלמה קדושין א נד, בשם מעגלי צדק; מחנה אפרים זכיה ז, בדעת הר"ן), וזכות הוא לאב שמרויח לו ממון (מחנה אפרים שם), כדרך שאמרו בתורם משלו על של חברו שתרומתו תרומה (ראה לעיל: בהפרשת תרומות ומעשרות וחלה).

• יש אומרים שאין לומר כאן זכין לאדם שלא בפניו, לפי שאין זה זכות לאב אלא חוב הוא לו, שמפסידו שתי ברכות וגם שכר מצוה, שעליו מוטל לפדות את בנו (ים של שלמה שם), ואין זה דומה לתורם משלו על של חברו, לדעת הראשונים הסוברים שהפרשת תרומות ומעשרות אינה מצוה חיובית, ואין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם כן רוצה לאכלם (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), מה שאין כן בפדיון הבן שהיא מצוה חיובית המוטלת על האב, ורוצה לעשותה בעצמו (חמדת שלמה יו"ד לא), אלא אם כן ידוע שהאב עני ואין יכולת בידו לפדותו כלל, שאז זכות הוא לו (ים של שלמה שם).

• ויש אומרים שלעולם יכול אחר לפדותו שלא מדעת האב, ואין צריך לא לשליחות ולא לזכייה, לפי שאינו אלא כפורע חובו של חברו, שנפטר הלוה (ביאור הגר"א שם ס"ק יז; מחנה אפרים שם; משיב דבר יו"ד פז), אלא שלכתחילה יותר מצוה באב, כמו מילה ושאר דברים שהאב חייב בבנו (ביאור הגר"א שם).

בפדיון פטר חמור

הפודה פטר-חמור (ראה ערכו) של חברו - אפילו שלא מדעתו (תוספות בבא קמא סח ב ד"ה הוא, על פי בכורות יא א) - פדיונו פדוי (רב שיזבי אמר רב הונא בבכורות שם; רמב"ם בכורים יב יג; טוש"ע יו"ד שכא ז). שאפילו לסובר - והלכה כמותו - שפטר חמור קודם שנפדה אסור בהנאה (ראה ערך הנ"ל), אין זה דומה להקדש שפדיונו לעצמו (ראה ערך פדיון הקדש), אלא פדיונו לבעלים (בכורות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי קנוי לבעלים לענין זה שיכול לפדותו וממונו הוא (כן משמע מרש"י שם ד"ה והאי וד"ה ואע"פ), ומכל מקום יכול אחר לפדותו, אפילו לסוברים שכשם שאין אדם מקדיש דבר-שאינו- שלו (ראה ערכו) כך אינו פודה דבר שאינו שלו (ראה ערך פדיון הקדש), ושני טעמים לדבר:

• שכיון שאסור בהנאה הרי הוא כמו הקדש לענין זה שיכול אחר לפדותו, אלא שאינו ממש כהקדש לענין שיהא פדיונו לעצמו אלא פדיונו לבעלים (תוספות בבא קמא שם; מאירי שם).

• משום זכין לאדם שלא בפניו (כן משמע מהרמב"ן ורשב"א וריטב"א קדושין כג ב), שאף על פי שהמצוה מוטלת על הבעלים ורוצה לעשותה בעצמו, מכל מקום זכות הוא לו שמרויח שחברו פודה פטר חמורו משלו (מהרי"ט אלגזי בכורות שם; אמרי בינה תרומות ומעשרות כ, בדעת הטור).

בהקרבת קרבנות

אף על פי שבכל מקום זכין לאדם שלא בפניו, בקרבנות אינו כן, שצריכים לרצונו, שנאמר: יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ (ויקרא א ג. תוספות רי"ד נדרים לה ב), וצריך שידע שמקריבים עליו קרבן (חמדת שלמה יו"ד לא), וכל הקרבנות צריך שיהיו מקריבים הבעלים (גמ' שם, והמפרש ד"ה דא"ר), ואין חברו יכול לפטור אותו שלא מדעתו (תוספות שם ד"ה כדרבי יוחנן), חוץ ממחוסרי כפרה (גמ' שם), כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שאסורים להיכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתם, שכיון שאין קרבנם בא לכפרה אין צריכים דעת (ר"ן שם ד"ה חוץ), והוא הדין מנחת-סוטה (ראה ערכו) שיכול להפריש עליה שלא מדעתה, שהרי זה כמחוסר כפרה (ירושלמי סוטה ב א).

ומנין שבקרבנות צריכים דעת - הבעלים - שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הַזָּב (ויקרא טו לב), בין גדול בין קטן (גמ' שם), ואף על פי שהקטן אין לו דעת, כמו כן מביא על חברו שלא מדעתו (ר"ן שם ד"ה שנאמר).

מתי צריך דעת בעלים

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שצריך דעת בעלים בשעת ההפרשה (שמואל בערכין כא א; רבי אלעזר בנדרים לו א), ואף על פי שמפרישו משל עצמו אין אומרים שודאי רוצה חברו בכך, שלפעמים אין אדם רוצה להתכפר בדבר שאינו שלו (שמואל בערכין שם), אלא שחטאת (ראה ערכו) ואשם (ראה ערכו) צריכים דעת גם בשעת ההקרבה (גמ' שם כא ב, לדעת שמואל), כיון שבאים לכפר על חטא, וצריך להתודות בשעת סמיכה (תוספות שם ד"ה מאי), מה שאין כן בעולה (ראה ערכו) ושלמים (ראה ערכו) שאין צריך דעתו בשעת ההקרבה שהרי כבר נתרצה בשעת ההפרשה (גמ' שם), אבל אם לא נתרצה בשעת ההפרשה, אפילו נתרצה בשעת ההקרבה, אף על פי שיצא ידי חובתו, אין בה מעילה למפרע (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש), וכן הלכה (רמב"ם מעשה הקרבנות ד י).

• ויש אומרים שצריך דעת בעלים בשעת ההקרבה (עולא בגמ' שם), לפי שרוצה לקיים מצות סמיכה בעצמו (תוספות שם), אלא שבחטאת ואשם צריך דעת גם בשעת ההפרשה (גמ' שם) לפי שאינו רוצה להתכפר בדבר שאינו שלו, מה שאין כן בעולה ושלמים שאין צריך דעתו בשעת ההפרשה וקדושים הם משעת הפרשה (תוספות שם).

בקינוי סוטה

אף על פי שאין הסוטה (ראה ערכו) נאסרת על בעלה ואין משקים אותה אלא אם כן קינא לה בעלה בפני עדים לפי שנסתרה (ראה ערך סוטה), מכל מקום אם אין הבעל יכול לקנא לה, כגון שנתחרש או נשתטה, או שהיה במדינה אחרת, או שהיה חבוש בבית האסורים - בית דין מקנאים לה, ולא להשקותה אלא לפסלה מכתובתה (משנה סוטה כד א, וגמ' שם כו א; רמב"ם סוטה א י; טוש"ע אה"ע קעח יג), שאם שמעו בית דין שהעם מרננים אחריה, קוראים אותה ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני, ואם באו עדים אחר כך שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה בית דין אוסרים אותה על בעלה לעולם וקורעים כתובתה, וכשיבא בעלה, או יבריא, או יצא מבית האסורים - נותן לה גט (רמב"ם וטוש"ע שם), ולמדוהו מהכתוב בסוטה: אִישׁ אִישׁ (במדבר ה יב. גמ' שם); ויש מן הראשונים שנראה מדבריו, שאף על פי שלמדוהו מהכתוב, מכל מקום הטעם הוא משום שזכין לאדם שלא בפניו, שכיון שעוברת על דת נוח לו בכך (רש"י שם כה א ד"ה עבדינן, לפי מחנה אפרים זכיה ו, ונודע ביהודה תנינא אה"ע קנט, ועונג יום טוב קי). ואף על פי שבכל מקום שאמרו זכין לאדם שלא בפניו אינו אלא כששמע המקבל אחר כך ונתרצה, אבל לא נתרצה אין זכין לאדם על כרחו (ראה לעיל: הכלל וגדרו), מכל מקום אין הבעל יכול למחול על קינוי בית דין, כשם שאינו יכול למחול על קינוי עצמו (ראה ערך הנ"ל), כיון שהכריעו חכמים דעתו שזכות גמורה הוא לו (מחנה אפרים שם), שלדעתם בכל זכות גמורה זכין לאדם על כרחו (ראה לעיל: הכלל וגדרו).

השייכים בזכייה

אחד איש ואחד אשה, ואפילו אשת איש, ועבד ושפחה, בין עבריים בין כנעניים, זכין לאחרים (כן משמע מהרמב"ם זכיה ד ו וטוש"ע חו"מ רמג יד), ואחרים זכין להם שלא בפניהם (ראה לעיל: בגט אשה, וראה לעיל: בשחרור עבד). ואין אדם זוכה לחברו עד שיהיה הזוכה גדול (ראה ערכו) ובן דעת (רמב"ם שם, על פי גיטין סד ב; טוש"ע שם טו)^[20].

זכייה לקטן

בזכייה עבור קטן, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שזכין לגדול, ואין זכין לקטן (רבי מאיר אומר שרבי אליעזר אומר בבבא בתרא קנז א), שכיון שזכייה היא מטעם שליחות (ראה לעיל: הכלל וגדרו) גדול שיכול לעשות שליח יש לו זכייה, אבל קטן שאינו יכול לעשות שליח אין לו זכייה (תוספות שם קנו ב ד"ה זכין), ואפילו לדעת הסוברים שזכייה אינה מטעם שליחות (ראה לעיל: שם), מכל מקום כיון שאין לו שליחות אין לו זכייה (כן משמע מהרמב"ן בבא מציעא עא ב, וקדושין כג ב; ריטב"א קידושין שם; ר"ן שם מב א).

• יש אומרים שזכין לקטן, ואין זכין לגדול (רבי אליעזר במשנה בבבא בתרא קנו ב; רבי יהודה אומר שרבי אליעזר אומר בגמ' שם קנז א), שהרי יכול לזכות בעצמו (רשב"ם שם קנו ב ד"ה ואין).

• ויש אומרים שזכין בין לקטן - אפילו בן יום אחד (רמב"ם שם ח; טוש"ע שם יח) - ובין לגדול (רבי יהושע במשנה שם; רבי מאיר ורבי יהודה בגמ' שם קנז א, שאמרו שרבי יהושע אומר), וכן הלכה (רמב"ם וטוש"ע שם). אלא שנחלקו תנאים האם לדעה זו בגדול אמרו, קל וחומר לקטן (רבי מאיר אומר שרבי יהושע אומר בגמ' שם), הואיל ואין לו יד (ראה ערכו) לזכות בעצמו ממון שנותנים לו, תיקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו (כן משמע מהרשב"ם שם קנו ב ד"ה זכין); או שבקטן אמרו, קל וחומר לגדול (רבי יהושע במשנה שם; רבי יהודה אומר שרבי יהושע אומר בגמ' שם קנז א), שיש לו יד לקבל ולזכות, וגם שליח יכול לעשות, הלכך כל שכן שזכין לו שלא בפניו (רשב"ם שם קנו ב ד"ה זכין).

זכייה זו לקטן, אם היא מן התורה או מדרבנן, נחלקו ראשונים:

• לדעת הסוברים שזכייה היא מטעם שליחות, כיון שקטן אין לו שליחות - אין זכין לו מן התורה, ולא אמרו זכין לקטן אלא מדרבנן (תוספות כתובות יא א ד"ה מטבילין, וסנהדרין סח ב ד"ה קטן, לגירסתנו בבבא מציעא עא ב ועב א), שכיון שיבא לכלל שליחות כשיגדיל, תיקנו לו חכמים זכייה (גמ' שם). ואף על פי שלמדו שזכין לאדם שלא בפניו מחלוקת הארץ שהיו שם קטנים (ראה לעיל: הכלל וגדרו) אינו אלא על ידי בית דין (המקנה קדושין מב א; נקודות הכסף יו"ד שה ס"ק יא).

• ולדעת הסוברים שזכייה אינה מטעם שליחות, יש מן הראשונים סוברים שזכין לקטן מן התורה, שלא מצינו שנתמעט אלא מדין שליחות (רשב"א קדושין ובבא מציעא שם, בשם הראב"ד, לגירסתו בבבא מציעא שם, והסכים עמו); ויש מן הראשונים סוברים שאף על פי שזכייה אינה מטעם שליחות, אין זכין לקטן מן התורה, כשם שאין לו שליחות (רמב"ן בבא מציעא שם, וקדושין כג ב; ריטב"א שם; ר"ן שם מב א), ואף על פי שלמדו זכייה מחלוקת הארץ שהיו שם קטנים, אין ללמוד משם שזכין לקטן מן התורה בדבר שאינו שלו, שהרי הארץ שלהם היתה, וחלוקתה אינה אלא גלוי-מילתא-בעלמא (ראה ערכו. רמב"ן בבא מציעא שם; ר"ן קדושין שם).

זכייה לחרש ושוטה

חרש ושוטה אם מזכה להם על ידי בן דעת - זכו (רמב"ם זכיה ד ז, על פי יבמות קיג א, ובבא מציעא ח א, וירושלמי קדושין א ג; טוש"ע חו"מ רמג טז), שאף על פי שאין להם דעת הרי זה כשלא בפניהם, וזכין לאדם שלא בפניו כדרך שאמרו בקטן (בית יוסף שם). ואף על פי שלא תיקנו זכייה בקטן אלא משום שיבא לכלל שליחות כשיגדיל (ראה לעיל), גם בחרש ושוטה יש לומר שיבואו לכלל שליחות כשיתפקח החרש או ישתפה השוטה (נתיבות המשפט שם סק"י, בשם המחנה אפרים); ויש אומרים שאין צורך לזה, שבמתנה מועיל אף על פי שלא יבא לכלל דעת לפי שאין הזוכה שליח המקבל אלא שליח הנותן (מחנה אפרים זכיה לג)^[21].

זכייה לגוי

גוי (ראה ערכו) אם יש לו זכייה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שזכין לגוי, כשם שזכין לקטן אף על פי שאין לו שליחות (רבינא בבבא מציעא עא ב ועב א). לדעת הראשונים הסוברים שזכין לקטן מן התורה (ראה לעיל) יש שפירשו שהוא הדין לגוי זכין מן התורה לדעת רבינא (רשב"א ושיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד, לגירסתו בגמ'); ויש שפירשו שאין זכייה זו אלא מדרבנן, שהרי אפילו בישראל אם לא ריבתה תורה זכייה בפירוש היינו אומרים שאין זכין לאדם אלא בפניו, והדין נותן שאיזו זכות או שעבוד יש לו לאדם על חברו שיזכה על ידו, ולא מצינו שריבתה תורה זכייה אלא בישראל (רשב"א שם).

• ויש אומרים שאין זכין לגוי - ואינו זוכה לישראל (רמב"ם שם ו; טוש"ע שם יד) - שאין גוי דומה לקטן, שהקטן יבא לכלל שליחות כשיגדיל, אבל גוי לא יבא לכלל שליחות לעולם (מסקנת הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם וטוש"ע שם).

זכייה לגוסס

הגוסס (ראה ערכו), כל זמן שהוא קיים, יכול לזכות, והאומר לחברו נכסים אלו קנויים לך עם פטירתך - קנה, שהגוסס יש לו זכייה (שו"ת הרשב"א ב שכז), כשזיכה לו על ידי אחרים (נתיבות המשפט רמח, באורים סק"י).

זכייה למת

מת (ראה ערכו) אין לו זכייה (כן משמע מהרי"ף גיטין יד ב, ורמב"ם זכיה י יב, וטור חו"מ קכה), ולכן האומר לחברו זכה במתנה זו לפלוני וזכה בו, והלך ומצאו שמת - יתן ליורשיו, אבל אם לאחר מיתה זכה בו - יחזיר לנותן (תוספתא גיטין (ליברמן) א ז), שאין קנין למת (רי"ף שם; רמב"ם שם; רשב"א שם)^[22].

זכייה להקדש

הקדש (ראה ערכו) יש לו זכייה, ולפיכך אפילו לסוברים שאין קנין חצר (ראה ערכו) להקדש (ראה ערך הקדש), מכל מקום חצר הדיוט זוכה להקדש, כגון שבא לחצרו או לארבע-אמות (ראה ערכו) שלו דבר של הפקר ואמר תזכה חצרי להקדש (כן משמע מהתוספות בבא בתרא עט ב ד"ה אימור, ור"ן נדרים לד ב ד"ה אמר רבא). וכן המגביה מציאה להקדש קנה הקדש, כשם שהמגביה-מציאה-לחברו (ראה ערכו) קנה חברו (קהלת יעקב, תוספות דרבנן קיט).

לדבר עברה

כתבו אחרונים, שכיון שזכייה היא מטעם שליחות (ראה לעיל: הכלל וגדרו), כשם שאין-שליח-לדבר-עברה (ראה ערכו) הוא הדין שאין זכייה לדבר עברה (מהרי"ט א קטז; חוות דעת קס סק"י; אמרי בינה, גביית חוב לא), ואפילו לדעת הסוברים שזכייה אינה מטעם שליחות, מכל מקום לדבר עברה אין זכייה (אמרי בינה שם, על פי שיטה מקובצת בבא מציעא עא א). ולפיכך כתבו ראשונים, שגבאי-צדקה (ראה ערכו) שהלוה מעות של צדקה ברבית-קצוצה (ראה ערכו), אף על פי שאם גבה את הרבית והאכילה לעניים פטורים העניים מלהחזיר (ראה ערך רבית), מכל מקום אם הרבית ביד הגבאי חייב להחזיר (התרומות מו ד ו; הגהות מרדכי קידושין תקסג; בית יוסף שם כ). ואף על פי שגבאי צדקה ידו כיד עניים, וכשהוא זוכה בצדקה בשביל העניים זכו בהם עניים מיד (ראה ערך גבאי צדקה), אין אומרים שזכה ברבית לעניים והרי זה כהגיעה לידם, לפי שאין זכייה לדבר עברה (חוות דעת שם).

הערות שוליים