מיקרופדיה תלמודית:זכירת יציאת מצרים

הגדרה^[1]

מצות הזכרת יציאת מצרים בכל יום

המצוה, מקורה וזמנה

מקורה

מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום, ושני לימודים לדבר:

• נאמר: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם (שמות יג ג), לימד שמזכירים יציאת מצרים בכל יום (כן משמע ממכילתא בא, פסחא טז; רש"י עה"ת שם), שלשון זָכוֹר, שהוא מקור, פירושו בלשון הווה, שתהיה זוכר תמיד (מזרחי שם), כמו: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ ח), שפירשו עליכם לזכור תמיד בכל יום את השבת (ראה ערך זכירת שבת. גור אריה שמות יג ג).

• נאמר: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז ג. רש"י ברכות כא א ד"ה אמת ויציב; רמב"ם קריאת שמע א ג), וענינו של "למען" אינו נתינת טעם אלא הוא כמו: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (שמות כג יב), שאין הכוונה שתהא מצות שבת כדי שינוחו בו השור והחמור, אלא למען שתשבות ביום השביעי, ולא תבוא לידי עשיית מלאכה ינוח גם שורך וחמורך (חידושי אגדות לרשב"א ברכות יב ב).

בלילות ולימות המשיח

בהזכרת יציאת מצרים בלילות ולימות המשיח נחלקו תנאים^[2]:

• יש אומרים שמזכירים יציאת מצרים בלילות, שנאמר: לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז ג), "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות (בן זומא במכילתא שם, ובספרי ראה קל, ובמשנה ברכות יב ב, ובתוספתא שם (ליברמן) א י), שאם היה כתוב רק ימי חייך הייתי חושב שהוא ציווי לכל מעת לעת, שבכל יום יזכירו פעם אחת, לכן בא הריבוי של "כל" ללמדנו שיש להזכיר אף בלילות (כן משמע ממרומי שדה שם), ולדעה זו אין מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח כלל, שנאמר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וגו' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא וגו' אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת וגו' (ירמיהו פרק כג, ז-ח. בן זומא במכילתא ובתוספתא ובגמ' שם).

• ויש אומרים: "ימי חייך" העולם הזה, "כל ימי חייך" להביא לימות המשיח (חכמים במכילתא ובספרי ובמשנה ובתוספתא שם), שאף בהם מזכירים יציאת מצרים, וביאור הכתוב שתהא הזכרת יציאת מצרים טפלה להזכרת היציאה מהמלכויות שתהא עיקר (חכמים בתוספתא ובגמ' שם), ואדרבא - מהריבוי של 'ואשר העלה ואשר הביא' שבאותו הכתוב, אנו למדים שמזכירים יציאת מצרים אף לעתיד לבוא (רבי נתן במכילתא שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהכל מודים שמזכירים יציאת מצרים בלילות (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם), אלא שלדעה השניה אין צורך לריבוי מיוחד על זה, ש"ימי חייך" כוללים הימים והלילות, ולא נחלקו תנאים אלא אם מזכירים לימות המשיח (פני יהושע שם)^[3].

• ויש מפרשים שנחלקו בעיקר הדין של הזכרת יציאת מצרים בלילות (פירוש רש"י להגדה של פסח; רשב"א ברכות שם, בשם הראב"ד; מאירי שם; פירוש הריטב"א להגדה של פסח)^[4].

ולדעה זו נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלדעה זו לא היו מזכירים יציאת מצרים כלל בלילות, ולא היו קוראים פרשת ציצית (ראה להלן: הזכירה) - שעיקר הגאולה היתה ביום (פרדס קלד; ר"ש סיריליאו ברכות א ו)^[5] - ובמקום אמת ואמונה היו מברכים בנוסח אחר שאין בו יציאת מצרים (רשב"א שם, על פי ירושלמי שם; מאירי שם).

• ויש מפרשים שלא נחלקו אלא האם הזכרת לילה מן התורה, אבל מדרבנן היו קוראים לעולם פרשת ציצית ואמת ואמונה - שיש בהן יציאת מצרים (ראה להלן: הזכירה) - בערבית, שאם לא כן אין לך שתים לאחריה בקריאת שמע של ערבית (ראה ערך ברכות קריאת שמע. רשב"א שם, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים; פירוש הריטב"א להגדה של פסח).

להלכה הכל מודים שמזכירים יציאת מצרים אף בלילות (רמב"ם קריאת שמע א ג; מגן אברהם סז סק"א), אך נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שהזכרת יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן, שהלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. רי"ף שם יב ב, לפי הצל"ח שם; רא"ה שם יג ב; פירוש המשניות לרמב"ם שם, לפי הפרי חדש או"ח נח סק"א)^[6].

• יש פוסקים שאף הזכרת לילה היא מן התורה (רמב"ם שם, לפי שאגת אריה יב, ובנין של שמחה א)^[7].

• ויש פוסקים להיפך, שאפילו הזכרת היום היא מדרבנן ורק קראו אותה בשם "מצוה דאוריתא", מפני שעשו חכמים חיזוק לדבר כמו לשל תורה, מאחר שראו שרצון השם הוא שנזכור יציאת מצרים (רמב"ם שם, לפי האור שמח שם; שאילת דוד (פרידמן) או"ח א).

במנין המצוות

במניית מצוה זו במנין המצוות נחלקו ראשונים:

• יש שמנאוה במנין המצוות (סמ"ק קי; זוהר הרקיע כו).

• אך רוב מוני המצוות לא מנאוה, אלא מנו מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח בלבד (ראה ערך הגדה. הלכות גדולות; רס"ג; רמב"ם; סמ"ג; חינוך).

ומספר ביאורים נאמרו בטעמם:

• אין חיוב המצוה אלא מדרבנן, והלימודים הם אסמכתא בעלמא (ראה לעיל. אור שמח שם).

• חיוב המצוה הוא מדאוריתא, אלא שאין ראוי למנות מצוה זו כמצוה בפני עצמה, לפי שאינה אלא טפלה לקריאת-שמע (ראה ערכו), שמצותה היא שבשעת קיום מצות קריאת שמע יזכרו יציאת מצרים (בית יצחק או"ח יב; עינים למשפט שם), או מפני שהיא מצוה זמנית, ואינה נוהגת לימות המשיח (ראה לעיל), ולכן אין למנותה במנין המצוות (חזון יחזקאל לתוספתא שם)^[8].

זמנה

בהזכרה של יום, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שזמנה כל היום (רא"ה שם יג ב), וביארו אחרונים שאין זמני הזכרת יציאת מצרים תלויים בזמני שכיבה וקימה של קריאת שמע שנחלקו בהם תנאים, וזמני הזכרת יציאת מצרים הם ככל הדברים הנוהגים ביום או בלילה, שמצותם כל היום, מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או כל הלילה, מצאת הכוכבים עד עלות השחר (שאגת אריה ח-י; פרי חדש או"ח מו ט).

• ויש אומרים שאין זמנה אלא כזמן קריאת שמע, עד ארבע שעות (רמב"ם קריאת שמע א ג, לפי האור שמח שם; פירושי סידור התפילה לרוקח עמ' כ).

ובהזכרת לילה כתבו ראשונים שאין חוששים אם אין אומרים אותה בלילה ממש, היינו אחר צאת הכוכבים, וכל ששקעה חמה כיון שלילה הוא לענין תפילת ערבית הרי זה לילה גם לענין הזכרת יציאת מצרים, מפני שלא למדנו הזכרת לילה אלא מריבוי של 'כל ימי חייך', ולא נאמר שם לילה בפירוש, אלא שדורשים מיתור של כל בלבד (רבנו יונה ברכות ב א).

חיבורה לקריאת שמע

וכתבו ראשונים שאף על פי שיוצאים ידי הזכרת יציאת מצרים אף אחר זמן קריאת שמע, מכל מקום עיקר תקנתה קבעוה חכמים מיד אחר קריאת שמע (מאירי ורא"ה ברכות יג ב, על פי גמ' שם), ולכן כתבו הפוסקים שאף מי שעוסק בתורה באופן שאינו צריך להפסיק לקריאת שמע אלא לפסוק ראשון (ראה ערך קריאת שמע), מכל מקום ילמד הלכה שיש בה יציאת מצרים כדי להזכירה בזמן קריאת שמע (מגן אברהם קו סק"ה, על פי גמ' שם).

וכתבו ראשונים, שתקנו להזכיר בפסוקי-דזמרא (ראה ערכו) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (תהלים פא יא), כדי שאף בימים טובים שמאריכים בהם בפיוטים, ומאחרים קריאת שמע עד לאחר ארבע שעות ומאחרים - לדעתם (ראה לעיל) - זמן הזכרת יציאת מצרים מכל מקום יצאו ידי חובת הזכרת יציאת מצרים באמירה זו (פירושי סידור התפילה לרוקח עמ' יט-כ)^[9]. ונחלקו הפוסקים:

• יש הפוסקים כן, ולכן כשמתפלל בציבור ויקרה שהציבור יעברו זמן קריאת שמע, אינו צריך לקרוא פרשת ויאמר, שיכול לסמוך על מה שהזכירה בפסוקי דזמרא (שלחן ערוך הרב או"ח מו ט).

• ויש הפוסקים שעליו לקרוא אף פרשת ויאמר (פרי חדש או"ח מו ט).

נשים

נשים, אף על פי שפטורים מקריאת שמע, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (ראה ערך אשה), והוא הדין מברכות קריאת שמע, שאף להן יש זמן קבוע (ראה ערך ברכות קריאת שמע), מכל מקום בזכירת יציאת מצרים נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שחייבות בדבר - שיש לחוש לדעה שחיוב זה הוא מדאורייתא (מגן אברהם ע סק"א) - ולכן חייבות לומר ברכת אמת ויציב (ראה להלן: הזכירה. מגן אברהם שם; משנה ברורה שם, בשמו; שלחן ערוך הרב שם א), שזכירה זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, שהרי מצותה ביום ובלילה, ולפיכך יש לברך הברכה שנתקנה על יציאת מצרים, והיא ברכת אמת ויציב (שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם, בשם המגן אברהם)^[10], וצריכות גם לסמוך גאולה לתפילה (מגן אברהם שם; משנה ברורה שם, בשמו; שלחן ערוך הרב שם), כיון שחייבות בתפילה (ראה ערכו. שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם, בשם המגן אברהם). אכן לסוברים שזכירת יציאת מצרים בלילה אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל), אם כן מן התורה הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן חיוב נשים ועבדים אפילו ביום אינו אלא מדרבנן (פרי מגדים או"ח אשל אברהם סז סק"א וע סק"א; ישועות יעקב ע, משנה ברורה שם, בשמם).

• ויש אומרים שפטורות מהזכרת יציאת מצרים (שאגת אריה יב; משנה ברורה שם, בשמו בית יצחק או"ח יב), שאפילו אם מזכירים יציאת מצרים בלילות מן התורה (ראה לעיל), מכל מקום שתי מצוות נפרדות הן, ואם לא הזכיר בלילה אינו צריך להזכיר הזכרה זו ביום, שכבר חלף ועבר זמנה, לפיכך כל אחת מהן היא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות מהן (שאגת אריה שם), או שזכירת יציאת מצרים כיון שאינה מצוה בפני עצמה, אלא טפלה למצות קריאת שמע, שכל מצות הזכירה היא שבשעת קיום מצות קריאת שמע יקיים גם זכירת יציאת מצרים, ולכן נשים פטורות מזכירה זו כמו שפטורות מקריאת שמע (בית יצחק שם).

הזכירה

מן הדין יוצאים ידי חובת זכירת יציאת מצרים אפילו כשאומר איזו הלכה שיש בה יציאת מצרים (מגן אברהם סז סק"א, ושם קו סק"ה), אכן חכמים קבעו להזכיר יציאת מצרים בפרשת ויאמר שבקריאת שמע (ראה ערך קריאת שמע. כן משמע מברכות יב ב) ובאמת ויציב (ראה ערך ברכות קריאת שמע. כן משמע מתוספתא שם (ליברמן) ב א, וירושלמי שם א ו), ואם אמר אמת ויציב, ולא הזכיר יציאת מצרים, מחזירים אותו (שמות רבה כב ג).

ספק אמר אמת ויציב

אם מסופק אם אמר אמת ויציב, חוזר ואומר, לפי שאמת ויציב דאורייתא (ברכות כא א), שמזכיר בה יציאת מצרים שהוא חיוב של תורה (ראה לעיל: המצוה, מקורה וזמנה. רש"י שם ד"ה אמת ויציב). וביארו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא כשמסופק גם אם קרא פרשת ציצית, אבל אם ברור לו שקרא פרשת ציצית, כבר יצא מן התורה ידי זכירת יציאת מצרים (ראה לעיל), ושוב אין ברכת אמת ויציב אלא מדרבנן, ואינו חוזר וקורא משום ספק דרבנן (תוספות שם ד"ה ספק; רבנו יונה שם; רא"ה שם; רשב"א שם), ולא אמרו חוזר ואומר אמת ויציב אלא להשמיענו רבותא שהמסופק בשתיהן - אם חזר ואמר אמת ויציב יצא ידי חובתו, ואין צריך שוב לומר ויאמר אף על פי שהיא עדיפה (רא"ה שם), ולכן כל שיודע שקרא קריאת שמע, אלא שמסופק אם בירך לפניה או לאחריה, אינו חוזר ומברך (טוש"ע או"ח סז א)^[11].

הזכרה בלילות

בהזכרת יציאת מצרים בלילות שנחלקו בה תנאים (ראה לעיל: המצוה, מקורה וזמנה), נחלקו ראשונים על איזו הזכרה המדובר:

• יש מפרשים שהכוונה לפרשת ויאמר שבקריאת שמע, ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, אומרים אותה בלילה מפני יציאת מצרים שבה (רש"י ברכות יב ב ד"ה מזכירי; הרמב"ם בפירוש המשניות שם, ובקריאת שמע א ג; רשב"א ומאירי שם).

• ויש מפרשים שהכוונה לברכת אמת ואמונה (פסקי הרי"ד שם; שנות אליהו שם א ו, ושם ב ב; שאגת אריה ט), והכל מודים שפרשת ויאמר, שעיקרה נתקנה משום מצות ציצית, אין צריך לקרותה בלילה (שאגת אריה שם), וכן שנינו - יכול - יהא קורא שלש בערב כדרך שקורא שלש בשחר, תלמוד לומר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (במדבר טו לט), ביום ולא בלילה (ספרי במדבר קטו)^[12].

ברכה

אין מברכים על מצוה זו ברכת-המצוות (ראה ערכו), שהרי נתקנה לה - ברכת אמת ויציב, שהיא - ברכה מיוחדת בפני עצמה (מאירי ברכות יב ב).

לשון ההזכרה

זכירת יציאת מצרים נאמרת בכל לשון (שאגת אריה יג)^[13].

עניית אמן

העונה אמן (ראה ערכו) על ברכת גאל ישראל יוצא ידי זכירה בפה, שהעונה אמן כאומר בפיו, ואפילו אם שמע הברכה ממי שאינו בר חיוב, שאינו יכול להוציאו מדין שומע-כעונה (ראה ערכו. שו"ת חתם סופר או"ח טו).

זכירתה במצוות אחרות

הרבה דברים ציוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים, כגון הפרשת בכורות, וכל המועדים, ואין צריך להזכיר שאנו עושים אותם זכר ליציאת מצרים, אלא שציוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה, ומתוך כך אנו זוכרים יציאת מצרים (שו"ת הרא"ש כד ב). ומצוות רבות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, באו לנו על זה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו, ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו זכר ליציאת מצרים (חינוך כא), ועל כן נצטוינו בזכירה זו פעמיים בכל יום, מה שאין כן בשאר זכירות (חינוך תרג), לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו, והוא המורה על אמיתות מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים (טור או"ח תרכה).

בתפילין וסוכה

במצוות מיוחדות שאמרה תורה בפירוש שהן כדי שנדע ונזכור יציאת מצרים, כתבו הפוסקים שצריך להתכוין בשעת קיומן - מלבד הכוונה הכללית בכל קיום מצוה (ראה ערך מצות צריכות כונה) - את ענין יציאת מצרים (טור או"ח כה ותרכה, לפי ב"ח שם ח ז, ושם תרכה א).

לפיכך צריך לכוין בהנחת תפילין שציונו הקדוש ברוך הוא להניחם כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו (טור או"ח כה), לפי שהכתובים בתפילין מורים שעיקר המצוה וקיומה תלויים בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, שנאמר: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם (שמות יג ט. ב"ח או"ח ח ז).

וכן בישיבת סוכה צריך לכוין שציונו הקדוש ברוך הוא לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים (ב"ח או"ח תרכה א, בדעת הטור), שנאמר: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים וגו' לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא כג מב-מג. ב"ח שם)^[14].

מנין החדשים

במנין החדשים כתבו ראשונים שזו מצוה למנות החדשים מחודש ניסן, זכר ליציאת מצרים, שנאמר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שמות יב ב), על דרך שנצטוינו למנות ימי השבוע לשבת בשביל זכירת שבת (ראה ערך זכירת שבת), שהרי תחילת שנותינו מתשרי, ואם כן כשנקרא לניסן ראשון ולתשרי שביעי פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה (רמב"ן עה"ת שמות שם). ומזה הטעם אין שמות לחדשים בתורה, אלא שאנו אומרים חודש ראשון וחודש שני, שחשבון החדשים הוא ליציאת מצרים, והטעם כדי שנזכור תמיד יציאת מצרים, ומה שמצינו שמות חדשים במקרא, כמו ירח האיתנים וחודש זיו, אלו אינם שם עצם אלא שם תואר על מה שאירע בחדשים אלו (ריטב"א ראש השנה ג א, על פי הגמ' שם). וזהו שאמרו חכמים: שמות החדשים עלו מבבל (ירושלמי ראש השנה א ב), כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שניבא ירמיהו: וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן (ירמיהו טז יד-טו), התחלנו לקרוא החדשים כדרך שנקראים בארץ בבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם יתברך, כי אלה השמות ניסן ואייר וזולתם שמות פרסיים הם, והנה נזכור בחדשים הגאולה השניה כאשר עשינו עד הנה בראשונה (רמב"ן עה"ת שם).

ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שמצוה זו למנות החדשים מניסן, זכר ליציאת מצרים, היתה זמנית, היינו כל עוד שתתמיד הגאולה ההיא, אבל אחר שגלו שנית ונגאלו משם, ונצטוו על ידי ירמיהו לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו' ראוי להניח המנין שהיה זכר ליציאת מצרים, וחזרו למנות מנין אחר מתשרי לשנות העולם, והשאירו שמות החדשים שעלו עמהם מאשור זכר לגאולה השניה (עקרים ג טז, בדעת הרמב"ן).

• יש אומרים שלא הביאו ראשונים הכתוב בירמיהו אלא דרך דרש בלבד, אבל מצוה זו נוהגת גם בזמן הזה, שבכל עת שנזכיר החדשים בדרך מנין שיהא אותו מנין בערך אל חודש האביב, כי בו יצאנו ממצרים, ולא יהא רשאי שום איש ישראל לייחס מנין שום חודש בערך אל ראש השנה שתחילתה בתשרי, שלא יאמר על חודש סיון החודש התשיעי לשנה פלונית אלא יאמר החודש השלישי סתם, ויובן לכל שכוונתו השלישי לצאת בני ישראל ממצרים, וכן מצינו בספר עזרא ובמגילת אסתר בכל מקום שמוזכר מספר החדשים, כגון שביעי או תשיעי, הכוונה שביעי ותשיעי לחודש יציאת מצרים, אבל אין איסור לקרות שמות לחדשים של אומות העולם, ובתנאי שאם יזכיר מנין החודש יהיה זה למנין יציאת מצרים (פירוש הכותב לעין יעקב מגילה, בתחילת המסכת).

• ויש אומרים שעולי הגולה לא עברו על מצות החודש הזה לכם מפני שעדיין קראו את החדשים ראשון ושני ליציאת מצרים כמו שציותה תורה, אלא שמלבד זה כינו את שם החודש באותו כינוי שקראו בבבל (אברבנאל עה"ת שם).

מנין השנים

במנין השנים מונים למלכי ישראל מניסן, שנאמר: וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל (מלכים א ו א), מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, מה יציאת מצרים מניסן - שמנין השנים שמונים לה מתחילים מניסן (רש"י ראש השנה ב ב ד"ה מה יציאת) - אף מלכות שלמה מניסן (גמ' שם). והטעם שמלכי ישראל מונים למלכותם מניסן, שכיון שיציאת מצרים היתה תחילת מלכותם של ישראל, שאם לא כן משועבדים היינו, בדין הוא שכל מלך ישראל יעשה במלכותו זכר ליציאת מצרים (ר"ן שם ובחידושיו שם, על פי הגמ' שם)^[15].

הערות שוליים