מיקרופדיה תלמודית:בידו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־17:13, 21 ביולי 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דבר שבידו של אדם לעשותו יש לו תוקף ידוע אפילו כשעדיין לא נעשה

החשיבות של "בידו" נאמרה בעדות, באסמכתא, בדבר-שלא-בא-לעולם, ובדיחוי:

בעדות

להתיר דבר נגד חזקת איסור

אפילו לסוברים שעד אחד אינו נאמן באיסורים נגד חזקה קודמת (ראה ערך עד אחד), כשיש בידו לעשות הדבר כמו שהוא אומר – נאמן. לפיכך נאמן לומר על טבל שלו שהפריש תרומתו ממנו, שבידו להפריש; ונאמן על קדשי-בדק-הבית שפדהו; ועל קדשי-מזבח שלו שנשאל עליו לחכם והתיר לו, אף על פי שכל אלה היו מוחזקים באיסור עד עכשיו (יבמות פח א, ורש"י ד"ה מידי); וכן נאמן על השחיטה, ועל ניקור הגיד והחלב (רש"י גיטין ב ב ד"ה ומשני), שהרי האמינה תורה לכל אחד מישראל על כך (רש"י שם ד"ה ומשני וד"ה הכא אתחזק).

ושני טעמים נאמרו בדבר:

  • נאמר: וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ (דברים יב כא), ולא הצריכה התורה את האדם עדים, וכן נאמר בכהנים: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' (ויקרא א ה), ולא הצריכה התורה אותם עדים (רש"י חולין י ב ד"ה עד אחד).
  • הדבר נלמד מנידה, שנאמר בה: וְסָפְרָה לָּהּ (ויקרא טו כח), ודרשו: לה, לעצמה (כתובות עב א) - שנאמנת לומר שספרה שבעה נקיים וטבלה במקוה וטהרה, אף על פי שהיא מוחזקת לטמאה, כיון שבידה לטבול (תוספות גיטין ב ב ד"ה עד).

לאסור דבר נגד חזקת היתר

וכשם שנאמן להתיר דבר שהוחזק לאיסור כשהוא בידו, כך נאמן לאסור מה שהוחזק להיתר אם הדבר בידו לאסור, ואפילו אם הדבר שאוסר הוא של חברו, כגון שהיה עושה עמו בטהרות, ואמר לו: טהרות שעשיתי עמך נטמאו - נאמן (ברייתא בגיטין נד ב), ואפילו כשחברו מכחישו, או אומר איני יודע - נאמן, כיון שהדבר בידו לטמא או לפגל (כן משמע ברש"י שם ד"ה נאמן, ומתוספות שם ד"ה אמר, בשם רבנו תם).

אם הדבר אינו עכשיו בידו, אלא שהיה בידו קודם לכן, כגון שאמר לו: טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו, אינו נאמן (ברייתא שם). ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שאפילו אם בפעם הראשונה שמצא את הבעלים אמר להם כך, אינו נאמן, כיון שעכשיו אינו בידו (אביי שם).
  • ויש אומרים שכיון שקודם לכן היה בידו, הרי זה נאמן, ולא אמרו שאינו נאמן אלא כגון שבפעם הראשונה שמצא את הבעלים לא אמר להם כלום ואחר כך אמר להם, שאילו היה אמת בדבריו היה אומר להם בפעם הראשונה (רבא שם), וכן הלכה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב יג ח; טוש"ע יו"ד קכז א)[2].

טעם הנאמנות

נאמנות עד אחד בדבר שבידו אינה בתורת מיגו, שהרי האומר נטמאו טהרותיך אילו היה מטמא היה חייב לשלם ואין כאן מיגו, אלא שכיון שבידו לעשות בדבר כפי שהוא אמר, הרי הוא כבעלים על אותו דבר, והבעלים נאמנים בשלהם (רא"ש גיטין ה ח)[3].

בדבר שבערוה

אף בדבר שבערוה מצינו שהמעיד על דבר שבידו נאמן, שהאומר: זה בני, נאמן לפטור את אשתו מן היבום, משום שבידו לגרשה ותהיה פטורה מן היבום (בבא בתרא קלד ב); וכן יש סוברים שבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, מפני שבידו לגרשה (רב יוסף שם).

אכן בדבר שבערוה אין הטעם של "בידו" בתורת בעלים אלא בתורת מיגו (שב שמעתתא ו א), ולכן צריך שיהיה עכשיו הדבר בידו, אבל אין מועיל מה שהיה קודם לכן בידו, והאומר גרשתי את אשתי - אינו נאמן למפרע, שאם עמד לפנינו באחד באייר, ואמר גרשתי את אשתי באחד בניסן, אינו נאמן להחזיקה מגורשת למפרע, ואם יבואו עדים שזינתה בט"ו בניסן תידון בחנק כדין אשת איש (גמ' שם, ורשב"ם ד"ה למפרע).

המיגו הזה של בידו עדיף מסתם מיגו, שבכל מיגו יש ספק אם הוא מועיל נגד חזקה (ראה ערך מיגו), אבל כשבידו לעשות הדבר כך כמו שהוא אומר, נאמן גם נגד חזקה, שאף כשהיא מוחזקת לנו לזקוקה ליבם, שהיא בחזקת שאין לה בנים ויש לו אחים, והוא אומר שיש לו בן - נאמן, מפני שבידו לגרשה (ר"ן קידושין סד א).

בדיני ממונות

אף בדיני ממונות אמרו שהאומר ליורשים אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות ואמר של פלוני הן, של מעשר שני הן, כל שבידו ליטלן דבריו קיימין (סנהדרין ל א; רמב"ם זכיה ומתנה י ו; טוש"ע חו"מ רנה ח), ואף כאן בתורת מיגו הוא, שאם רצה לשקר היה יכול בעצמו ליטלן וליתנן לאותו שהוא מעיד עליו (כן משמע ברש"י שם ד"ה בשדה, וסמ"ע שם ס"ק כו).

זה בני כהן

מי שידוע שהוא כהן, ואומר על מי שאינו מוחזק כבנו שהוא בנו, ושהוא כהן כשר (תוספות כתובות כה ב ד"ה הרי), נחלקו בדינו תנאים:

  • יש אומרים שאינו נאמן להאכילו בתרומה (רבי חייא בברייתא בבבלי שם, ובירושלמי שם ב ז), לפי שקרוב הוא (גמ' שם), ואף על פי שנאמן אדם מדין "יכיר" (ראה ערכו) לומר על פלוני שבנו הוא, אינו נאמן להאכילו בתרומה, שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא, שפסול לכהונה (ראה ערך חלל. ירושלמי שם).
  • ויש אומרים שנאמן להאכילו בתרומה, אף על פי שאינו נאמן לענין יוחסין להשיאו אשה, לפי שבידו להאכילו תרומה (רבי בברייתא שם ובירושלמי שם), שהרי האב כהן הוא, והכל חולקים לו תרומה (רש"י שם ד"ה שיש בידו), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה כ י; טוש"ע אה"ע ג ב)[4].

ונחלקו ראשונים בביאור דעה זו:

  • יש מפרשים שאף על פי שאין ביד האב להאכילו לאחר מותו, הואיל ונאמן להאכילו בחייו משום "בידו", סברא היא שיהא נאמן אפילו לאחר מיתה (תוספות שם ד"ה שבידו). ולפי זה נאמן כהן אף על בנו הידוע לנו להעיד עליו שאמו כשרה היא כדי להאכילו בתרומה, שהרי בידו להאכילו תרומה משלו (בית שמואל אה"ע ג סק"ז, לדעה זו).
  • ויש מפרשים שנאמן במיגו שהיה אומר כהן הוא סתם, והיה נאמן להאכילו בתרומה, שהרי אין ידוע שהוא בנו, ואף על פי שלדבריו קרוב הוא ופסול לעדות, נאמן משום מיגו, לפי שלהאכיל בתרומה אין צריך עדות גמורה, אלא כל שנראה שאומר אמת (רמב"ן שם). ולפי זה אינו נאמן אלא כשאין ידוע שהוא בנו, מיגו שהיה אומר סתם שהוא כהן, אבל במוחזק כבנו אין האב נאמן לומר שאמו כשרה להאכילו בתרומה, שהרי קרוב הוא, ופסול להעיד עליו (רמב"ן שם)[5].

קידשתי את בתי

האב שנאמן לומר קידשתי את בתי, אף על פי שלמדוהו מהכתוב: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה (דברים כב טז. כתובות כב א), מכל מקום נאמנותו היא דוקא כל זמן שבידו לקדשה, היינו שהיא עדיין קטנה או נערה, שאף על פי שאין זה לגמרי בידו, כי שמא לא ימצא אדם שיקדשנה, גילתה תורה שנאמן, אבל כשאין בידו כלל לקדשה עכשיו, כגון שהיא בוגרת ואמר קדשתיה כשהיתה נערה, אינו נאמן (תוספות ישנים כתובות כב א; חלקת מחוקק לז ס"ק כג).

בני בן שלש עשרה

נאמנות האב להעיד על בנו שהוא בן שלש עשרה שנה (ראה ערך גדול), יש מהראשונים שכתבו שהרי זה בגדר של נאמנות עד אחד בדבר שבידו, שכיון שהאב מדייק לדעת השנים של בניו ועליו מוטל להודיע את שנותיהם, עשאוהו כדבר שבידו (תוספות קידושין סד א ד"ה נאמן).

באסמכתא

המתנה עם חברו שאם לא יעשה כך וכך יתחייב לשלם לו כך וכך, שאין ההתחייבות חלה מפני שאסמכתא היא זו, ולא הקנה בלב שלם (ראה ערך אסמכתא), הרי זה דוקא כשהתנה על דבר שאינו בידו, אבל התנה על דבר שבידו, כגון המקבל שדה מחברו באריסות למחצה לשליש ולרביע, והתנה שאם יובירה ולא יחרוש ולא יזרע ישלם כמה שהפסיד - חייב לשלם, שבידו היה לקיים התנאי ולעבוד השדה (בבא מציעא עג ב).

בדבר שלא בא לעולם

כשבידו לעשות עכשיו

כל דבר שבידו לעשות, אינו כמחוסר מעשה, והרי זה כאילו כבר בא לעולם, ולכן אף על פי שהמקנה או המקדיש דבר שלא בא לעולם לא חל הקנין וההקדש, כשבידו לעשות חל, והאומר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו, או פירות ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים, הרי זו תרומה, לפי שבידו לתלשם, וכל שבידו אינו כמחוסר מעשה (קידושין סב א).

כשאין בידו לעשות עכשיו

כשגוף הדבר שלא בא לעולם אין בידו לעשות עכשיו, אלא שמצד אחר בידו לעשות שיחול הדין, כגון אשה שהקדישה מעשי ידיה לאחר שתתגרש, שעכשיו הם משועבדים לבעלה והגירושין אינם בידה, אבל יש בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה, ואז יהיו מעשי ידיה שלה, וההקדש היה חל עכשיו, נחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שהרי זה נקרא בידה, וההקדש חל לאחר שתתגרש (תוספות כתובות נט א ד"ה הכא).
  • ויש אומרים שכיון שלא תלתה הדבר במזונותיה, ולא אמרה שיחול ההקדש כשתוותר על המזונות, ואין ההקדש תלוי אלא בגירושין, וגוף הגירושין הרי אינו בידה, אין מועיל מה שמצד אחר יכולה לעשות שיחול עכשיו ההקדש שיקרא הדבר בידה (שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן).

בדיחוי

קרבן שנדחה

קרבן שנדחה, היינו שנפסל מחמת איזו סיבה, ואחר כך נסתלק הפסול, שהקרבן דחוי ואינו חוזר להכשרו (ראה ערך דחוי), נחלקו אמוראים בדינו:

  • יש סוברים שהרי זה דוקא כשבשעה שנדחה לא היה בידו של האדם להחזירו להכשרו, אבל כשהיה בידו אינו דחוי (רב אשי בזבחים לד ב, ובמנחות נט ב; רב שייא בזבחים שם; רב אדא במנחות שם), ולפיכך כהן שקיבל דם הקרבן בכלי קדוש ונתן לכלי של חול, יחזיר לכלי קדוש והקרבן חוזר להכשרו, שכשהיה הדם בכלי הפסול היה בידו לתקנו ולהחזירו לכלי קדוש (רב אשי בזבחים שם).
  • ויש שאינם שאינם מחלקים בכך, וסוברים שאין הבדל בדיחוי בין כשבידו לתקן לאין בידו לתקן (רבא בזבחים ומנחות שם; אביי במנחות שם).

מכל מקום אם היה בידו לתקן, לדברי הכל אין זה דיחוי, ולכן אם הפריש קרבן לאחר שהמיר דתו, שדחוי מעיקרו הוא, ואחר כך חזר בו, הוכשר הקרבן, כיון שבידו היה גם קודם לחזור בו (תוספות זבחים יב ב ד"ה (יב א) ושמע).

מצוות שהסתפקו בהם אם יש דיחוי או לא

וכן במצוות שנסתפקו בגמרא אם יש דיחוי או אין דיחוי (ראה ערכו), לא נסתפקו אלא כשאין בידו הדבר לתקן, אבל כשבידו לתקן ודאי שאין דיחוי, ולכן הדס שענביו מרובים מעליו, והענבים הושחרו מערב יום טוב, שנפסל מעיקרו (ראה ערך הדס), אם עבר וליקטם ביום טוב, חזר ההדס והוכשר, ואין אומרים כיון שנדחה נדחה, לפי שבידו היה לתקן וללקטם (סוכה לג ב, ותוספות שם א ד"ה נקטם; רשב"א שם; ריטב"א עבודה זרה מז א).

במקום איסור

כשבידו לעשות על ידי איסור

אפילו כשבידו לעשות הדבר רק על ידי איסור, הרי זה נקרא בידו, כגון:

  • אמרו בנוגע לנאמנות האב: בידו להשיאה לממזר (קידושין סד א), לפי שקידושין תופסים בחייבי-לאוין, וביד האב להשיאה לממזר בעבירה (רש"י שם ד"ה והרי בידו).
  • נאמן הבעל לומר בשעת קידושין שיש לו בנים שתיפטר מן היבום לכשימות, שבידו לכתוב לה גט בשעת קידושין לגרשה כל זמן שירצה, שאף על פי שאסור לגרש בגט-ישן, מכל מקום כיון שבדיעבד מועיל, הרי זה מיגו (תוספות שם ב ד"ה רבי, בשם ר"י)[6].

דבר שלא בא לעולם

וכן בדבר שלא בא לעולם אפילו כשבידו לעשותו על ידי איסור הרי זה בידו, ולכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ לך יבמך, לפי ההלכה שקידושין תופסים ביבמה-לשוק (ראה ערכו), הרי זו מקודשת, לפי שבידו לקדשה עכשיו, ואין זה דבר שלא בא לעולם (יבמות צב ב), ואף על פי שאסור מן התורה לקדש יבמה לשוק, מכל מקום הרי זה בידו (ערוך לנר שם).

דיחוי

בדיחוי, כשבידו לתקן הפסול על ידי עבירה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהרי זה בידו, ולפיכך הדס שענביו מרובים מעליו באופן שנפסל מעיקרו, אם עבר וליקטם ביום טוב - חזר והוכשר, לפי שבידו היה לתקן וללקטם (תוספות סוכה לג א ד"ה נקטם), אף על פי שאסור ללקטם ביום טוב (משנה שם לב ב).
  • ויש אומרים שאין זה בידו, כיון שאסור למעט ביום טוב, ולכן אפילו הסוברים שגם בנראה ונדחה מועיל בידו להחזירו להכשרו, מודים בהדס שנראה ונדחה, כגון שנפסל ביום טוב, שאינו חוזר להכשרו, לפי שאין זה בידו מחמת האיסור (תוספות זבחים לד ב ד"ה כל).

הערות שוליים

  1. ג, עמ' קו2-קי1.
  2. ויש מהראשונים שפסק הלכה כדעה הראשונה (רשב"א שם, בשם הראב"ד).
  3. ויש מהראשונים שכתב הטעם ש"בידו" מועיל לגרוע החזקה הקודמת של הדבר, ועד אחד נאמן באיסורים כשאין חזקה קודמת מנגדתו (מהרי"ק עב), ויש ראשונים שמוכח מדבריהם שחלוקים עליו (תוספות גיטין ב ב ד"ה עד ור"ן שם, לפי שב שמעתתא ו ו).
  4. ויש מהראשונים שכתב במקום אחד שההלכה כדעה השניה (מאירי שם), ובמקום אחר שההלכה כדעה הראשונה (מאירי קידושין עט א).
  5. ויש מפרשים שנאמן מדין "יכיר", ונאמנות זו היא דוקא באב (מאירי שם, בשם יש אומרים); ויש מפרשים שנאמרו מדין נאמנות העלאה לתרומה, שהיא אף בשאר קרובים (מאירי שם, בסתם).
  6. אף על פי שבכל מיגו כשיצטרך לעשות עצמו רשע בטענתו האחרת אין זה מיגו (ראה ערכו), במיגו כזה שבידו לעשות כן כמו שהוא אומר, הרי זה מיגו (שער המלך איסורי ביאה יח כד).