מיקרופדיה תלמודית:חזקת ישוב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:31, 21 בספטמבר 2016 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - זכות שיש לבני מקום לדור בו ולמנוע אחרים להתיישב שם

גדרה וטעמה

גדרה ודינה

חזקת ישוב לא הוזכרה בתלמוד ובגאונים, ולכן יש מהראשונים סוברים שאין צורך כלל בחזקה להיתר ישיבה במקום ידוע, ואותה שאמרו בן עיר אחרת הבא לעיר זו יכולים בני העיר לעכב עליו (בבא בתרא כא ב) מלעשות כאן אותה האומנות של בני העיר (רש"י שם ד"ה מצי, ורבינו גרשום שם), או מלמכור סחורה שבני העיר מוכרים (רש"י שם), מפני שפוסקים להם חיותם (ראה גמרא שם לעיל, וראה ערך יורד לאומנות חברו), אין הדברים אמורים אלא כשהוא דר בעיר אחרת, ולא בא לכאן אלא לעסוק בדברים שבני העיר עוסקים בהם, אבל אם בא לגור בעיר הזאת ולהיות כאחד מבני העיר, אין יכולים למנעו, שדבר פשוט הוא שאדם יכול לגור בכל מקום שירצה, ואין בני העיר יכולים לעכב עליו (הרא"ש בתשובה שבספר חזה התנופה, הנדפס בספר חיים שאל טו, והובא בטור חושן משפט קנו, ובבית יוסף שם, וברמ"א בשו"ע שם ז, בשם יש אומרים). וכן כתבו ראשונים שמעשים בכל יום, שאדם בא לגור בישוב חברו שלא ברשות, ואף לכתחילה מותר, ואין בו דין עני-המהפך-בחררה (ראה ערכו. שו"ת מהר"ם בר"ב [פראג] שפב).

ויש חולקים וסוברים שאף אם בא לדור כאן ולעסוק בדברים שבני העיר עוסקים בהם, מעכבים עליו את הישוב (ראה מהרי"ק שורש קצא (קפז), בדעת רש"י ורמב"ם שכנים ו ט ועוד).

כשרוצה לשלם מס כבני העיר

לדברי הכל אם רוצה ליתן מס עם בני העיר, אינם יכולים לעכב עליו (ראה גמרא שם כא ב, ורמב"ם שם ח, וטוש"ע שם ה), אלא שיש מהראשונים סוברים שהדברים אמורים כשרוצה ליתן מס עם בני העיר מכאן ולהבא, אפילו אם עד עתה לא נתן (אביאסף במרדכי בבא בתרא ב תקיז, בשם רבינו תם; שו"ת מהר"י ברונא רנג, בשם רבינו תם ורבי שמואל אביו)[2]; ויש סוברים שלא אמרו שאם נותן המס עמהם אין בני העיר יכולים לעכב עליו אלא כשהיה נותן עמהם מס קודם לכן (הגהות אשרי בבא בתרא ב יב, בשם רש"י, והסכים לו; מהרי"ק שם, בדעת הלכות גדולות ורמב"ם; בית יוסף שם בדעת רש"י), ולדעתם אפילו לא נתן קודם לכן אלא מס גולגולת בלבד אינם יכולים לעכב עליו (מהרי"ק שם, בדעת רש"י בגמרא שם ד"ה ואי שייך), ואם לא נתן מס גולגולת, אף שנתן שאר מסים, יכולים לעכב עליו (בית יוסף קנו חלק השני. וראה ערך מסים וערך תקנות הקהל).

האם בני העיר עצמם יכולים למנוע מלדור בה

לדעת הסוברים שאם רוצה לדור כאן אין בני העיר יכולים לעכב עליו (ראה לעיל מהרא"ש ומתשובות מהר"ם בר"ב [פראג]), וכן לדעת הסוברים שאם רוצה לשלם מס מכאן ולהבא, אין יכולים לעכב עליו (ראה לעיל בשם רבינו תם ועוד), יש שכתבו שבית דין של ישראל הם שאינם יכולים לעכב, אבל בני העיר עצמם אם יכולים לסגור הדלת בעדו, או לגרום על ידי המושלים שימנעו בידו מלבוא לדור בעיר, הרשות בידם לעשות כן (מהרי"ק קצא (קפז) והאריך הרבה לקבוע הדבר בתוקף, והובא בקצרה בבית יוסף שם, וברמ"א בשו"ע שם ז).

ויש שתמהו עליהם שכיון שמצד הדין אין בית דין יכולים למנעו, אי אפשר שיהיו מותרים למנעו באלימות ובחוזק על ידי השרים וכיוצא (בית יוסף בבדק הבית שם; שו"ת מבי"ט ג לא, והאריך לדחות ראיותיו של מהרי"ק[3]); ויש מפרשים דבריהם שלא אמרו שיכולים לעכב על ידי השר אלא במקום שנהגו לקנות זכות הישוב מהשר, ובני העיר קנו ראשונים (ב"ח שם בדעת מהרי"ק).

חרם הקדמונים

קדמונים נהגו להטיל חרם על ישוב, שלא מן הדין, ואפילו כשרוצה לשלם מס ככל בני העיר (מרדכי בבא בתרא ב תקיז, בשם אביאסף, ראה הגה שם[4]), ויש מייחסים חרם זה לרבנו גרשום מאור הגולה (ראה שו"ת תרומת הדשן פסקים קכו, והגהות אשר"י בבא בתרא ב יב[5]), ונקרא חרם ישוב (ראה מרדכי שם, והגהות אשרי שם), או חרם חזקת ישוב (ראה רמ"א בשו"ע חו"מ קנו ז, וסמ"ע ס"ק כה).

חרם זה פירשו ראשונים שהוא על עצמם, היינו שלא ישאו ויתנו עם כל מי שנכנס לעיר שלא ברשותם (מרדכי שם, ורמ"א בשו"ע שם), וששום אדם לא יכניס בביתו אותו שבא לדור בעיר מבלי רשות כל הקהל, ואף אם רוצה לדור אצל גוי, או לבנות לו בית לעצמו, עושים ביניהם חרם שלא ישא ויתן שום אחד מהקהל עמו, אבל אין עונש בחרם חל על הבא לדור שם, מאחר שמן הדין אינם יכולים למחות (סמ"ע שם, ונתיבות המשפט חידושים שם ס"ק כז), שאין בני העיר יכולים לגזור על בני עיר אחרת (באור הגר"א שם סק"נ, וראה ערך תקנות הקהל).

להלן טופס של חרם ישוב, ומתוכו נראה שעשו חרם אף על זה שבא לדור שם שלא ברשות (הטופס נמצא בכתב יד פאריס 1293, והובא בספר אוצר השטרות [גולאק] עמ' 355):

"במותב זקנים בקהל עם גזרנו באלה חמורה על פי החרם שלא יהא רשאי בר ישראל או בת ישראל לדור באותו יישוב פלוני ולא בקרוב לאותו יישוב פלוני בתוך פרס או כך וכך בלא רשות פלוני ופלוני, וכל מי שיעבור חרם זה שיבוא בלא רשות פלוני ופלוני לדור באותו עיר או באותו כפר, שיהא בחרם ובנידוי ולא יהא רשאי שום בר ישראל לישא ולתת עמו, ומה שעשינו וגזרנו בכך וכך בירח פלוני שנת כך וכך לבריאת עולם כתבו וחתמו ונתננו לידם".

טעם חזקה זו

ישנם כמה טעמים לתקנת חזקת הישוב וכדלהלן:

  • יש שכתבו שעיקרה הוא משום פסיקת החיות של בני העיר, כשבן עיר אחרת יעסוק שם במשא ומתן ואומנויות כבני העיר (ראה מרדכי בבא בתרא ב תקיז, ומהרי"ק קעב וקצא ועוד שסמכו דבריהם לסוגיות בבא בתרא כא ב, ושם כל הענין בפסיקת החיות).
  • מהאחרונים יש שכתב שבני העיר שייסדו שם את הישוב גרמו שיבואו לכאן למכור ולקנות, והרי זה כמי שנתן מזון לפני הדג שאסור לאחר לבוא ולדוג שם (לבוש מרדכי בבא בתרא י, וראה בבא בתרא כא ב במצודת הדג, וראה ערך יורד לאומנות חברו וערך עני המהפך בחררה).
  • יש שכתבו שתקנת הישוב היא אף משום דינא-דמלכותא (ראה ערכו), ורשאים מלכי האומות לומר לא ידור פלוני בארצי שלא ברשותי, כיון שהארץ שלו היא (מהרי"ק שם וקצא[6]), ולכן אם ציוה השר ששום יהודי לא ידור כאן מבלי רשות ראובן, יכול ראובן לעכב על כל הבא לדור כאן מדינא דמלכותא (מרדכי בבא קמא י קעח, וראה שו"ת מהר"ם בר"ב [פראג] תתרא), אלא שיש מפרשים הדברים כשהשר ציוה כן מדעת עצמו, אבל אסור לראובן להשתדל אצל השר שיצווה כך (שו"ת מהר"ם בר"ב שם; רמ"א בדרכי משה שם ט, מעצמו. וראה עוד במהרי"ק קפו).
  • ויש שכתבו שבזמן שדרים בין האומות, ורבתה צרות העין של הגויים, ואפשר שעל ידי כך תתבטל חזקת הישוב ותיגרם גלות לכולו, נמצא שזה שבא לדור שם מגרה בהם את הדוב, והוא כרודף (ראה ערכו), ולא אמרו שאין בני העיר יכולים לעכב שלא ידור עמהם אחר, כשנושא בעול עמהם (ראה לעיל: גדרה, מדברי המהרי"ק), אלא בזמן שאין חשש סכנה ו"הריסת המעמד" (מהרי"ק קצא; רמ"א בשו"ע שם ז: שלא יבוא לידי קלקול מן האומות. וראה שו"ת הרמ"א נב).

תוקף חזקה זו

דינים הללו - של חזקת הישוב - אינם אלא מדרבנן, מפני תקון-העולם (ראה ערכו. בית יוסף חו"מ קנו חלק השלישי), ואין להחמיר בדיני בני הישוב (מהר"ם בר"ב [לבוב] קכ), והלכו בהם אחר המנהג, והרבה ממנהגי הישוב אין להם על מה שיסמכו, אלא שמצאו להם איזה סמך ותקעו עליו יתד (שם ריג וראה שם ריד).

ומהאחרונים יש שכתב שכל תקנות הישוב הסמיכו לאמור בתורה: וּשְׁפַטְתֶּם צדֶק בֵֽין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ (דברים א טז), ואמרו: ובין גרו - זה שכנו (ספרי שם), שהוא גר עמו (ראה מזרחי על התורה שם), ויש בכלל זה כל ענייני הישוב (שו"ת חתם סופר חו"מ עט ד"ה פסיק), וכן כתוב: שָׁם שׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות טו כה), ופירשו ראשונים שהוא הנהגות וישוב המדינה (ראה רמב"ן על התורה שם), ומסרם הכתוב לחכמים שיתקנו הנהגות הישוב, ואחר שתיקנו נעשה דין תורה וגזל דאורייתא לעובר (חתם סופר שם. וראה ערך תקנות הקהל).

תלמיד חכם

תלמיד חכם שבני אדם צריכים לתורתו, אפילו שבא ממקום אחר ובני עירו אינם נותנים מס למושל של מקום זה, אין בני העיר שבא לשם יכולים לעכב עליו את הישוב, ואפילו אם יש תלמיד חכם אחר בעיר, שקנאת סופרים תרבה חכמה, ובוודאי לא הסכים רבנו גרשום מאור הגולה מעולם לאסור שום מקום לתלמיד חכם (שו"ת מהר"י ווייל קיח וקנא בשם אור זרוע; הגהות אשרי בבא בתרא ב יב[7]), ואם גזרו עליו בני הישוב בטעות דוחקים אותם להתיר לו את החרם, ויש לכופם בדין להתיר לו הגזרה (הגהות מרדכי בבא בתרא ב תקיז, בשם ראבי"ה).

וכן כתבו ראשונים שיש תמהון במנהגים שמוחים הישוב לאדם שיש בו צרכי ציבור ואינו יורד לחייהם, והוא חטא גמור וממידת סדום ולא יזכו להיות במחיצתם של צדיקים (דרכי משה חו"מ קנו, וסמ"ע שם ס"ק כו, בשם אור זרוע), ומטעם זה לא הודו אותם ראשונים בעצם הגזרה של חזקת ישוב, ולא רצו להורות בזה, ואמרו שקדמונינו לא תיקנו חזקת ישוב אלא מפני האלימים והמוסרים שאינם רוצים לפרוע מס, אבל על אחרים אין תקנה זו (שם ושם בשמו. וראה להלן: התרת האיסור).

מלמד תינוקות

מלמד תינוקות, אפילו שהוא בן עיר אחרת, אין מעכבים עליו, ואפילו שיש שם מלמד אחר, שקנאת סופרים תרבה חכמה (ראב"ן בבא בתרא כט ב, וראה ערך יורד לאומנות חברו; רבנו ירוחם מישרים נתיב לא ו[8]), ואפילו כשנוטלים שכר (ערוך השלחן קנו ט); ויש סוברים שמלמד תינוקות הבא מעיר אחרת ויש שם מלמד אחר, כופים שלא להושיבו שם (ראה תוספות שם כא ב ד"ה כופים בשם ר"ש בן אברהם, ולא אמרו קנאת סופרים כו' אלא בבן אותה העיר, וראה ערך יורד לאומנות חברו).

שאר אומנים של מצוה

מלמד שאמרו יש מהאחרונים שכתבו שהוא לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל אומנים של מצוה שאין יכולים לעכב עליהם, וקנאת סופרים תרבה חכמה שאמרו הרי זה לא שבשביל כך התירו להם, אלא כדי שלא נחוש שמא אם לא תהיה פרנסתו בריוח יתרשל מללמדם יפה, לכך אמרו שאדרבה קנאת סופרים תרבה חכמה (שו"ת חתם סופר חו"מ עט ד"ה התנאי השני, וראה ערך יורד לאומנות חברו).

על אלה שמתעכבים בעיר מחמת אונס וסכנה, או שיש להם מלוה בעיר, וכיוצא, ראה ערך יורד לאומנות חברו.

על סוחרים שבאים ביום השוק של עיר אחרת, ראה ערך הנ"ל.

קניינה ואיבודה

קניינה

חזקת ישוב נקנית על ידי שקנה אדם עיר אחת מן השר על מנת שלא יבוא שום אדם לדור עמו באותה עיר, ויכול לעכב שלא יבוא שום אדם לדור עמו (מהרי"ק קפו וקלב, בשם הגהות סמ"ק [ולפנינו אין]).

וכן אדם זוכה בחזקת ישוב אף על ידי ירושה מאבותיו (הגהות מרדכי בבא בתרא ב תקיז), אבל אין ירושה זו דומה לשאר ירושת ממון, שאף הבת יורשת בה, ואין הבנים חולקים בישובים זה כנגד זה, כמו בשאר ממון, אלא כיון שהותר האיסור - הותר (שו"ת מהר"ם בר"ב [לבוב] קכ, ובהגהות המו"ל שם[9]).

בעל בירושת אשתו

הבעל יורש חזקת ישוב של אשתו (שו"ת מהר"י ברונא רנד ד"ה והשתא; הגהות מרדכי בבא בתרא ב תקיז), שהבעל כאשתו (מהר"י ברונא שם, וראה שו"ת חמדת שלמה חו"מ ה). בני אשתו הראשונה אין להם ישוב בירושת אביהם שיש לו מאשתו השניה (מהר"ם בר"ב [לבוב] קכ, וראה שם בהגהות).

כשאין עדים למחזיק

חזקת ישוב נקנית אפילו כשאין עדים שקנה אותה מבני הישוב, והקהל אינו מודה לו אלא החזיק בחזקה שיש עמה טענה - שהמחזיק עצמו טוען שקנה - ויכול לדור שם, ולמחות במי שבא לגור שם בלא רשות (מהר"ם בר"ב [פראג] ק; מרדכי בבא בתרא ג תקלב; רמ"א בשו"ע חו"מ קנו ז, וראה ערך חזקת קרקעות); ויש שכתבו שבחזקת ישוב אין חזקה שיש עמה טענה חזקה, לפי שאף הם, בני הישוב, דרו שם, ולכן לא חששו למחות (מהר"ם בר"ב שם מו[10]), ומכל מקום הדבר תלוי במנהג המדינה, וכל מקום לפי מנהגו (שם, וראה ערך מנהג).

מאימתי נחשב למוחזק

מי שישב בישוב שנים עשר חדש, ולא ערערו עליו בני הישוב על שעובר על חרם הישוב, הוא המוחזק ועל בני הישוב להביא ראיה, ואם לא ישב בשופי - בשקט - שנים עשר חודש, שהיו תמיד מערערים עליו, הם המוחזקים בישוב ולא הוא, והם נאמנים בדבריהם בשבועת-הסת (ראה ערכו. הגהות אשרי בבא בתרא ב יב).

וכן יש שכתבו שאף שהקהל הם מוחזקים כנגד היחיד, מכל מקום אם ידענו שנתפשרו בני הישוב עם אחד והחזיק בישוב, חזקתו חזקה אפילו בפחות משלש שנים, שאין אחר פשרה בקנין כלום, וחזקה היא כאחד מדרכי הקנאה (שו"ת הרמ"א עג).

ויש שנראה מדבריהם שאין חזקת הישוב נקנית בפחות משלש שנים (ראה מהר"ם בר"ב [קרימונה] טו, ותשובות מיימוניות שופטים יג בשמו, ומרדכי בבא בתרא ג תקלב).

הכשרים להעיד על חזקה זו

כתבו ראשונים, שאפילו קרובים כשרים להעיד שפלוני קנה חזקת הישוב, וכן עד מפי עד, ונתנו טעם לדבר שהרי כל המעידים על הישוב, אפילו שאינם קרובים, הם נוגעים בדבר, שאין באים להעיד אלא בני העיר, ואף הם אינם זוכרים במה שהיה כבר, ואינם יודעים אלא על פי קבלתם (תשובות מיימוניות שופטים יג, בשם מהר"ם; רמ"א בשו"ע חו"מ לז כב).

איבוד החזקה

מי שהיתה לו חזקת ישוב בעיר, ויצא משם ושהה שנים עשר חודש, וגילה דעתו שאין כוונתו לחזור, כגון שנתיישב במקום אחר עם בני ביתו - איבד חזקתו, שכשם שקונים החזקה בשנים עשר חודש (ראה לעיל: מאימתי נחשב למוחזק), כך מאבדים אותה בזמן זה; אבל אם דעתו לחזור, כגון שנותן מסים עם הקהל, אפילו שהה כמה שנים, לא איבד זכותו בישוב (מהרי"ק קצא (קפז), בשם ראב"ד בספר צפנת פענח, והסכים לו; רמ"א בשו"ע חו"מ קנו ז).

אם לא גילה כלל אם בדעתו לחזור או לא, איבד חזקתו בשלש שנים (רמ"א בשו"ע שם, בדעת מהרי"ק שם); ויש סוברים שאפילו בסתם - שלא גילה דעתו כלל - לא איבד חזקתו (רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם, על פי שו"ת הרשב"א אלף קלג. וראה מהרי"ק קלב).

כשעזבו בני העיר וחזרו מקצתם

בני העיר שהיתה להם חזקת ישוב, אם נתייאשו פעם אחת מן העיר - שעזבו אותה - ואחר כך חזרו מקצתם, והשתדלו בישוב, אין לאחרים עליהם כלום (רמ"א בשו"ע חו"מ קנו ז[11]).

התרת האיסור

רוב הציבור שהתירו לאחד את הישוב, רובו ככולו, ואין האחרים יכולים למחות (מהר"ם בר"ב [לבוב] קיא בשם ריב"ם; אור זרוע א קטו); ויש שכתבו שהיחיד הוא שאינו יכול למחות, אבל שלשה או ארבעה אנשים, אף שהם מיעוט, יכולים למחות (שם ושם).

גזירה שהותרה מקצתה אם הותרה כולה

הקהל שהתירו לאחד את חרם הישוב עד לאחר שנה, הן חסר הן יתר, אם הותר אף לאחר הזמן, זו שאלה שאלו זקני פריש מזקני רומא, והשיבו שכשם שנדר שהותר מקצתו הותר כולו (ראה נדרים כה ב, וראה ערך התרת נדרים), כך גזרת הישוב שהותרה מקצתה הותרה לגמרי, ואינם יכולים שוב לגרשו (מהר"ם בר"ב [לבוב] עח, בשם תשובות שבאו מאיי הים, והובא באור זרוע א קטו, ומרדכי בבא בתרא תקיז).

ונחלקו עליהם ראשונים וכתבו שלא אמרו בנדרים שהותר כולו אלא כשהנדר היה בטעות, ולאותו מקצת שהותר לא נתכוין מעיקרו (ראה ערך הנ"ל), אבל כשגוזרים חרם תחילת הגזרה גוזרים על דעת המקום ועל דעת הקהל, ואין הגזרה חלה מתחילה אלא כפי רצונם של הקהל, ולא בטלה לעולם אלא כפי התרתם, וכפי הנהוג בעיר ותקנתם (מהר"ם בר"ב שם, ואור זרוע ומרדכי שם; רמ"א בשו"ע חו"מ קנו ז), ולכן יכולים לגרשו אחר כך (רמ"א בשו"ע שם).

בזמן הזה

כתבו אחרונים שדינים אלה - של חזקת הישוב - וכיוצא בהם היו בזמנים ההם שהיהודים היו קצתם תחת שר אחד, וקצתם תחת שר אחר, אבל במלכות של ימינו שפותחים פתח לכל באי עולם, וגם גויים באים וסוחרים שם, ואין מוחה בידם, וכן הוא דין המלכות שכל סוחר יכול לסחור בכל מקום שירצה, אי אפשר למחות גם בידי שום ישראל, ואפילו במקום שאין שם אלא ישראל והם הדרים ומתעסקים שם, מכל מקום כיון שכולם עומדים תחת שררה אחת אינם יכולים לעכב, אלא שמכל מקום ישתתפו עם בני העיר בפרעון המס (שו"ת מהרשד"ם חו"מ תז).

וכן יש מהאחרונים שכתבו שחזקת ישוב גזרו בימיהם שהיה הישוב מישראל מרובה מאד, והגויים הגלו אותם ממקום למקום, וברבות הישוב רבו הבלבולים ותקפו הצרות, מה שאין כן עתה שהממשלות מניחות לישראל להתיישב בכל מקום שרוצים, אין תקנה זו שייכת כלל (ערוך השלחן חו"מ קנו יב, וסיים שיש לדון בכל מדינה לפי הענין).

וכתבו שמכל מקום בכפרים יש אף בזמן הזה תקנה זו (שם טז. ונראה שאף זה לפי זמנו ומדינתו).

על חזקה בבתי עסק או אומנות, או חזקה בבתי דירה, ראה ערך יורד לאומנות חברו, וערך נזקי שכנים וערך עני המהפך בחררה.

הערות שוליים

  1. יד, טורים יז-כו.
  2. וראה שם באביאסף ובמהרי"ק שאין הכוונה רק למס גולגולת שיתן למלך או למושל העיר, אלא שרוצה להשתתף ולישא בעול עם בני העיר בכל צרכי הצבור.
  3. וראה כנסת הגדולה הגהות בית יוסף מה שהביא כמה אחרונים המסכימים למהרי"ק.
  4. ראה מהרי"ק קצא (קפז), ורמ"א בשו"ע חו"מ קנו ז יש מקומות שנוהגים כו'.
  5. וראה תקנות רבינו גרשום שבאו בשו"ת מהר"ם מינץ פב, ובשו"ת מהר"ם בר"ב [פראג] בסופו שאין שם אלא תקנה שלא לשכור בית גוי שדר בו ישראל.
  6. וראה שו"ת הרשב"א א תרסד, ושו"ת מהרשד"ם חו"מ תמא לענין הרשות לבני העיר על פי המלך למנוע התעסקות ומסחר של אחרים, וראה ערך מסים וערך תקנות הקהל.
  7. וכן הובאה בקיצור במהר"ם בר"ב [לבוב] עח, והגהות מרדכי בבא בתרא ב תקיז, ורמ"א בשו"ע חו"מ קנו ז.
  8. וכן כתב בבית יוסף חו"מ קנו בריש חלק ג, ודרישה שם יג שהוא הדין בבן עיר אחרת.
  9. ונראה שרצונו לומר שאם היה לאב חזקת ישוב בשני מקומות הותר איסור החרם לשניהם.
  10. וצריך ביאור שזה סותר למהר"ם בר"ב בציון הקודם.
  11. ורצונו לומר שהראשונים אבדו חזקתם, ואלה שחזרו ועשו השתדלות לזכות בישוב זכו בה, וראה שם שכך כתב בשם מהרי"ק קצא, ובמהרי"ק שם הציור קצת בענין אחר.