מיקרופדיה תלמודית:חזקת מצות

הגדרה^[1] - מי שהיה רגיל במצוה מסויימת של ציבור יש לו חזקה עליה ואין לסלקו

גדרה וכחה

אדם שהיה רגיל במצוה, כגון בגלילה (ראה ערכו) וכיוצא מהמצוות שנעשות על ידי אחד מהציבור, זכה בה, ואי אפשר להוציאה ממנו (תשובת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונה רט, והובאה במרדכי בבא בתרא תקלג, ובבית יוסף או"ח קנג, ובדרכי משה חו"מ קנו ט; שו"ע או"ח קנג כב; רמ"א חו"מ קמט לא). ונחלקו אחרונים:

כשקונה המצוה מהציבור

יש סוברים שהדברים אמורים במקום שרגילים לקנות חזקה כזו מן הציבור (שו"ת תרומת הדשן פסקים קכח), שכל אחד מהציבור מסתלק על ידי הנאת ההקדש, אבל אם אין רגילים בכך, כל אחד יכול לומר אף אני רוצה לזכות בה (שו"ת הראנ"ח בספר מים עמוקים ע), או לפי שכבוד המקום הוא שיתעסקו רבים במצוה, משום ברב עם הדרת מלך (ראה פסחים סד ב, וראה ערכו. שו"ת שמש צדקה חו"מ שלו). ובכמה מקומות דנו בזה:

• כתבו ראשונים ביין של הבדלה - שהחזיק אחד בנתינת יין להבדלה בבית הכנסת - שכל מי שיתן יותר לצדקה, הרי הוא זוכה (מרדכי מגילה תתלד, הובא בבית יוסף או"ח קנג, ושו"ת דבר שמואל מז בדעתו).

• מי שהוחזקו לקבור מתי העיר, אף לסוברים שבשררה מועילה חזקה (ראה ערך חזקת שררה), במצוה אין חזקתו מועילה (שו"ת משפטי שמואל נג; דבר שמואל שם), מפני שכל אחד רוצה לזכות במצוה (משפטי שמואל שם), או לפי שמשררה אין מורידים אותו משום חשד (ראה ערך חזקת שררה), אבל במצוה לא שייך טעם זה (שו"ת שמש צדקה חו"מ לו), ויש שכתבו כן בחזקה להוציא הרבים ידי חובתם, שאין בהורדתו משום חשד (דבר שמואל שם)^[2].

• הוחזק שיקראו הציבור בספר תורה שלו, ואחר כך קנו הציבור ספר תורה, אינה חזקה (ראה בבא בתרא מא א, וראה ערך חזקת קרקעות: הטענה. שו"ת בנימין זאב קפב)^[3], ואפילו הקנו לו, כיון שנזק גדול הוא לציבור, יכולים לומר סבורים היינו לקבל ועכשיו אין אנו יכולים, כדרך שאמרו שאין חזקה לנזקים (בנימין זאב שם טעם א, וראה ערך הרחקת נזקין מחלוקת ראשונים. וראה דבר שמואל מז).

• שליח ציבור שיש אחר שקולו ערב יותר, יש שכתבו שכל אחד יתפלל מקצת התפילה (שו"ת הרלב"ח עט), שאין חזנות שררה אלא מצוה, וכיון שאף הוא מתפלל אף משום חשד אין כאן (חקרי לב או"ח טו, בדעת הרלב"ח. וראה להלן: בירושה).

• מי שנהג לעלות לספר תורה לעלייה מסויימת, ורצו ראשי הקהל להעלות אחר במקומו, אם הוא גדול ממנו בחכמה וביראה, אין לזה חזקה, ואם הוא שוה לו, אפשר שיש בו משום דרכי שלום (ראה ערכו), ואם הוא קטן ממנו, כיוצא בזה אמרו מעלין בקודש ולא מורידין (ראה ערכו. שו"ת פאר הדור לרמב"ם קנה).

כשאינו קונה המצוה

ויש סוברים שאף במקום שאין רגילים לקנות מן הציבור, יש חזקה במצוה (שו"ת הרדב"ז ד אלף פה (יא); דרכי משה חו"מ קמט ובשו"ע שם לא; שו"ת מהרש"ך א מה; בתי כהונה ב י, וראה עוד בציונים הסמוכים), מפני דרכי שלום (ראה ערכו), כדרך שאמרו בעירובי חצרות, שאין לשנות הבית שרגילים להניח בו העירוב, מפני דרכי שלום (ראה גיטין נט א וראה ערך דרכי שלום, וערך ערובי חצרות), שלא יחשדו שעשה שלא כהוגן, ואפילו בלא חשד כיון שיש במצוה כבוד אין להוציאה ממנו (הרדב"ז שם), או שבמצוה יש משום דרכי שלום, אפילו כשאין בה חשד, שאם יטלוה ממנו יבואו לידי קטטה (מהרש"ך שם). ויש שכתבו, שאפילו אין חשד ולא דרכי שלום, זכה בה, ואין להוציאה ממנו (שו"ת רבי עקיבא איגר תנינא יב).

ויש שכתבו הטעם, שכן אמרו: וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ (שמות כו ל) - קרש שזכה להינתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום (ירושלמי סוף הוריות, ופני משה שם. שו"ת זרע אברהם חו"מ כב), או כיון שיש במקיים מצוה מעלה וחשיבות, כי גדול שכרם, ועוד שהרי נוהגים בו כבוד, הרי זה כשררה, שיש בה חזקה (גינת וורדים יו"ד ג ז).

• ולכן אם החזיק שיקראו הציבור בספר תורה שלו - אסורים לשנות (דרכי משה חו"מ קמט ה, ורמ"א שם לא), ודוקא כשהיה ספר תורה אחר, אבל אם לא היה אין לו חזקה, כיון שלא היה להם למחות (שם ושם), ואפילו היה להם ספר תורה, צריך שתהיה חזקתו עם טענה (דרכי משה שם; סמ"ע שם ס"ק נ), שהחזיק בהסכמת הקהל (תומים שם ס"ק יט; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק טז. וראה לעיל משו"ת בנימין זאב שם שצריך טענה גמורה), כיון שהיה להם למחות ולא מיחו (שו"ת שמש צדקה חו"מ לו).

• וכן מי שהחזיק להיות תוקע לציבור, אין להעביר את המצוה ממנו (בתי כהונה שם).

• וכן כתבו אחרונים שנהגו שמי שמתחיל להתפלל או לתקוע אין ליתן המצוה לאחר (מגן אברהם תקפא ס"ק ו), שכבר זכה זה במצוה (מחצית השקל שם).

• וכן אשה שהחזיקה להעלות נר של בית הכנסת בימים ידועים, כיון שלא מיחו בידה, אף שאינה טוענת שקנתה זכות זו, אינה כשאר חזקות שצריכות טענה, שהרי אינה מחסרת כלום מהקהל (שו"ת רדב"ז ד אלף פה (יא)).

דעות נוספות

• ויש סוברים שאם יש תועלת להקדש, אין חזקתו מועילה כלום (שו"ת נאמן שמואל צו; שו"ת הר"י הלוי כא), ומטעם זה כתבו הראשונים ביין הבדלה, שמי שנותן יותר זוכה במצוה (נאמן שמואל שם; בתי כהונה ב י).

• ויש מחלקים, שאם החזיק בה בחינם, אי אפשר להוציאה ממנו, אבל אם קנאה בדמים, כל המרבה בדמים זכה בה, שכן הוא המנהג במכירת המצוות (שו"ת שאילת יעבץ ב סח), ובאופן זה הוא שכתבו ראשונים בהבדלה שכל הנותן יותר זוכה (שו"ת מנחת שי צב).

• ויש שכתבו שבמצוה שהיא הפקר לכל הרוצה, לא שייך חזקה, אבל במצוה שדרך הציבור למכרה, יש בה חזקה אף כשלא מכרו לו, שהרי זה כנתנו לו במתנה, כיון שהיה צריך הסכמת הציבור (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תנינא יב, בדעת תרומת הדשן, וראה שם בדעת הרמ"א או"ח קנג ויו"ד רמה).

חלק מהמצוה

אף כשאין רוצים ליטלה לגמרי ממנו אלא לשתף אחר עמו, אין הרשות בידם (שו"ת רבי עקיבא איגר שם; בתי כהונה שם. וראה להלן: במקום תפלה).

מספר הפעמים כדי להחזיק

• לסוברים שיש לו חזקה, כתבו אחרונים שהחזקה היא בשלש פעמים (פרי מגדים או"ח תקפא אשל אברהם ס"ק ו).

• ויש שכתבו שמי שהחזיק על פי הציבור אפילו פעם אחת, אין מעבירים אותו, ואפילו יש אחר בקי ממנו, כל זמן שלא הורע בקיאותו וכשרותו (סדור היעב"ץ סוף דיני תקיעת שופר, והובא בשערי תשובה תקפא ס"ק ט), שמעלים בקודש ולא מורידים, וכיון שעלה לא ירד (שאילת יעבץ שם, וראה שם עוד טעמים).

• מהראשונים יש שהזכירו בחזקת מצוות - שהוא רגיל במצוה (תשובות מהר"ם מרוטנבורג שם; שו"ע או"ח קנג כב), או כשהיה כן ימים רבים (מהרי"ק קיג; שו"ע שם יז ורמ"א חו"מ קמט לא), ויש שהזכירו שהחזיק כמה שנים (שו"ת רדב"ז שם).

• ויש מחלקים בין הוחזק על פי הציבור, שדי בפעם אחת, להחזיק מעצמו, שצריך שיחזיק זמן רב (ראה שדי חמד שם מח).

מינוי מסייע

מי שנתמנה שליח ציבור, שיש לו חזקה ואי אפשר להעבירו (ראה לעיל, ולהלן: בירושה), והיה צריך סיוע, כתבו ראשונים שיכול הוא למנות את מי שירצה לסייע לו (שו"ת הרשב"א א ש, ראה כנסת הגדולה או"ח נג בהגהות בית יוסף, וראה ערך חזקת שררה).

כשבלעדיו היתה מתבטלת

התנדב לעשות מצוה, ולולא הוא היתה מתבטלת - זכה בה לעולם (שו"ת מהר"ם שיק חו"מ יח ויט), וכן מצינו שכשעלו בני הגולה מבבל לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו תשע משפחות והתנדבו משלהן (ראה תענית כו א, ושם כח א), ועמדו נביאים שביניהם והתנו שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלה מתנדבים משלהם, ולא ידחו אותם ממקומם (ראה שם ורש"י), וכן הדין בכל מצוה שהתאמצו בה יחיד או רבים (שו"ת מהר"ם שיק שם ושם).

במקום תפילה

הוחזק להיות בית הכנסת בביתו

הוחזק ימים רבים להיות בית הכנסת בביתו, אין הציבור רשאים לשנותו (מהרי"ק שורש קיג; שו"ע או"ח קנג יז; רמ"א חו"מ קמט לא), ואפילו יש להם טענה, לפי שיכול לומר שנוח לו להיות בית הכנסת סמוך לביתו, ועוד מפני דרכי שלום, שלא יאמרו שבני ביתו אינם מהוגנים, וכיון שיש גם טעם שלא לשנותו - אין משנים (מהרי"ק שם), שכיון שזכה בענין של כבוד או מצוה, אין מעבירים ממנו אלא אם יש טענה למערער, ואפילו בהיות טענה, אם תהיה טענה נגדית - אין משנים (שו"ת הראנ"ח בספר מים עמוקים ע, על פי המהרי"ק, והובא בכנסת הגדולה או"ח קנג הגהות בית יוסף, ובמגן אברהם ס"ק מט, וראה שו"ת מהר"י הלוי בדעת המהרי"ק).

• ויש שכתבו הטעם של דרכי שלום בלבד, ולכן כתבו שאינו אסור אלא כשרוצים לשנות מבית זה לבית אחר, אבל אם באו לבנות בית הכנסת של ציבור - בונים (לבוש או"ח קנג יז, וראה פרי מגדים שם אשל ס"ק מב), כיון שמה שהתפללו בביתו, משום שלא היה מקום אחר, אבל אם היה להם בתחילה מקום אחר, יש לו חזקה (פרי מגדים שם).

• ויש שאינם מחלקים, שאף על פי שאין חשד, מכל מקום אינו רוצה לילך רחוק לבית הכנסת אחר (שו"ת שב יעקב חו"מ ה, בדעת המהרי"ק).

• ויש שכתבו שאין חזקה במצוות אלא כשהוא עצמו מתעסק במצוה, אבל כאן שהמצוה תלויה באחרים שבאים לביתו להתפלל, אין הטעם משום חזקה (בתי כהונה ב י, בדעת המהרי"ק. וראה בארוכה בשו"ת שרידי אש ב טו).

ביחס לחזקת מצוות

• כתבו אחרונים שלסוברים שאין חזקה במצוות אלא כשרגילים למכור (ראה לעיל: גדרה וכחה), אף לבית הכנסת אין חזקה, ואין יכול למנוע אחר מלקבוע בית הכנסת בביתו (הראנ"ח במים עמוקים שם).

• ויש שכתבו שבית הכנסת, שהוא דבר של ציבור לקבוע מקום אסיפתם, לדברי הכל יש בו חזקה (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תנינא יב, בדעת מהרי"ק ותרומת הדשן, וכשיטתו ראה לעיל: גדרה וכחה).

חזקה שלא בקביעות

אף אם לא הוחזקו להתפלל בביתו תדיר, אלא כשבאים יהודים לאותו מקום היו רגילים להתפלל בביתו, ולפעמים יעבור זמן רב שלא יקבעו שם תפלה, הרי זו חזקה (הראנ"ח שם).

מבית עם הארץ לבית תלמיד חכם

היה המחזיק עם הארץ, ובאו לשנות לביתו של תלמיד חכם, כתבו אחרונים שאף על פי שאין כאן משום חשד, שהכל יודעים שהוא משום כבוד התורה, ואפילו אם יש חשד, הרי כבוד התורה עדיף (ראה ערך חשד וערך כבוד חכמים), מכל מקום כיון שהחזיק במצוה אינו חייב לוותר עליה, שלא מצינו בכבוד תלמיד חכם שיהיה זוכה בזכות אחרים, ואינו דומה לעם הארץ שהחזיק בכבוד שחייב לוותר לתלמיד חכם (ראה ערך חזקת שררה. הראנ"ח שם, וראה מגן אברהם שם ס"ק מט).

רצו חלק מהציבור לשנות

רצו מקצת הציבור להתפלל בבית אחר, יש שכתבו שהרשות בידם, כיון שגם בבית הראשון מתפללים קצת (הראנ"ח שם, הובא במגן אברהם קנג ס"ק מא), כשם שאין בן אומנות יכול למנוע אחר מלעסוק באומנותו (הראנ"ח שם, וראה ערך יורד לאומנות חבירו), והוא שיהיו מתפללים כל התפילות כאן וכאן (בתי כהונה שם; רבי עקיבא איגר שם), שיכול המחזיק לומר אין רצוני לילך לטרוח להתפלל רחוק, ועוד שכבר החזיק במצוה, ויכול לומר אין רצוני לבטל זכותי אפילו פעם אחת (רבי עקיבא איגר שם).

ויש מחלקים, שאם בשעה שהחזיק לא היה לקהל בית הכנסת משלהם, שאין לו חזקה (ראה לעיל), אינו יכול לעכב, אבל אם היה להם בית הכנסת והתפללו בשל זה, שיש לו חזקה, אף מקצת המתפללים אינם יכולים לשנות לבית אחר, שכבר החזיק שיתפללו בביתו ברוב עם (שו"ת מחנה חיים ב או"ח ח).

נמכר הבית

מכרו בעל הבית לאחר, הסתפקו אחרונים אם יש ללוקח חזקה זו, לפי שהיא חזקת הבית, ואף על פי שאין בו משום חשד, כאן חזקתו היא בכבוד או בזכות המצוה; או שאין לו חזקה, לפי שאינה חזקת הבית אלא של בעל הבית, ואין הלוקח יכול לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, שאי אפשר למכור חזקת כבוד (הראנ"ח במים עמוקים שם. וראה ערך חזקת שררה).

התפללו מחמת אונס בבית אחר, שכשעבר האונס הראשון מוחזק (ראה להלן: ביטולה), אם מכר הראשון את ביתו לאחר, אם אין ללוקח חזקתו של מוכר, נעשה השני מוחזק (הראנ"ח שם).

על חזקת מקומות בבית הכנסת, ראה ערך בית הכנסת וערך חזקת קרקעות.

בירושה

ירושה במצוות

החזיק במצוה, לסוברים שאי אפשר להוציאה מידו (ראה לעיל), ומת, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שהבן יורש, כדרך שמצינו בשררות (שו"ת כנסת הגדולה או"ח כז, והובא בברכי יוסף או"ח קנג. וראה ערך חזקת שררה: בירושה), וכן מי שהוחזק להיות תוקע בראש השנה, בנו יורשו (שו"ת הלכות קטנות לט. וראה להלן בשליח ציבור), אלא אם היה קטן והעמידו אחר תחתיו, שכיון שנדחה - נדחה (הלכות קטנות שם. וראה ערך חזקת שררה, מחלוקת כשהיה היורש קטן).

ויש שהסבירו הטעם, לפי שכל חזקת מצוות הוא מצד שהיא כשררה (ראה לעיל: גדרה וכחה), ויש ירושה בשררה (גינת ורדים יו"ד ג ז). לטעם זה יש שכתבו שאם לקח האב את המצוה בדמים, שאין בה משום שררה, אינו מורישה לבנו (חקרי לב או"ח טו, בדעת המרדכי, ראה להלן).

וכן אם זכה לא מטעם חזקה, אלא משום דרכי שלום (ראה לעיל: גדרה וכחה, במקום תפילה), אינו מורישה (פרי מגדים או"ח קנג אשל אברהם ס"ק מב).

• ויש סוברים שאף שיש חזקה במצוות, אין ירושה במצוות, ואינה דומה לחזקת שררה (שו"ת מהר"י בי רב מט, ושיירי כנסת הגדולה או"ח קנג הגהות בית יוסף יח תירוץ א, ושו"ת דבר שמואל רפט, בדעת המרדכי מגילה תתלד בשם מהר"ם מרוטנבורג), שלמדנוה מריבוי מיוחד בפסוק (ראה ערך הנ"ל, שם), מה שאין כן בחזקת מצוות (משפטי שמואל נג, וראה זרע אמת או"ח ט), ולכן מי שהחזיק ליתן יין של הבדלה לבית הכנסת ומת, כל מי שיתן יותר לצדקה - זוכה (מרדכי מגילה תתלד, הובא בבית יוסף או"ח קנג)^[4], וכן אם הוחזק לתקוע בראש השנה ומת, אין בנו יורשו (זרע אמת שם).

וכתבו אחרונים שאפילו החזיקו הבנים מפני שסברו שהם יורשים, חזקה בטעות היא ואינה כלום (מהר"י בי רב שם; שיירי כנסת הגדולה שם).

• ויש שכתבו שאין ירושה במצוות לפי שאין ירושה במינויים של קדושה, וכמו שאין ירושה ברבנות לדעתם (שו"ת חתם סופר או"ח יב)^[5].

• ויש מן האחרונים מחלקים - שאם יש תועלת להקדש בכך, כגון שהאחר נותן יותר, או שהאחר הוא הגון יותר לקיום המצוה, אין הבן יורש את אביו (נאמן שמואל צו).

קנה מצוה לו ולזרעו

יש שכתבו שאפילו אין ירושה במצוות, אבל אם קנה את המצוה לו ולזרעו הרי הם יורשים אותו (זרע אמת שם), אלא שאין בנו נאמן בלא ראיה, שהרי לא היו יכולים הציבור למחות באביו (זרע אמת שם).

מצוה שיש בה שררה

החזיק במצוה שיש בה שררה לדברי הכל יש בה ירושה (בתי כהונה ב י, בדעת המרדכי בבא קמא קח; זרע אמת שם, בדעת כנסת הגדולה בתשובה).

לסוברים שיש ירושה במצוות, אם אף כשהוא חי ומסתלק ממנה בנו יורשו, ראה ערך חזקת שררה: ירושה מחיים (וראה להלן בשליח ציבור).

ירושה בשליח ציבור

היה שליח ציבור והזקין, ואינו יכול לעמוד בשימושו, ויש לו בן שראוי לכך, שאין עבירות תחת ידו ואין קולו משונה, אלא שאינו ערב, כתבו ראשונים שאף על פי שיש אחר טוב ממנו, שורת הדין שהבן קודם לכל אדם, לפי שהמנהג הוא שהבנים מתמנים מדעת הציבור לחזנים תחת האבות, וכלל גדול אמרו לענין המינויים, שאם היה הבן ראוי, הוא קודם לכל אדם, ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי, הוא קודם (שו"ת הרשב"א שם. וכן כתב בתשב"ץ ד טור א ז. וראה ערך חזקת שררה; בירושה). ונחלקו אחרונים בדעתם:

• יש מפרשים שלעולם הבן קודם, אלא אם יש מנהג שאין הבן יורש (שו"ע הרב או"ח נג לד; שו"ת שם אריה או"ח ז), ואף הסוברים שאין ירושה במצוות (ראה לעיל) מודים שיש ירושה בשליח ציבור, לפי שהוא דבר של כבוד (חקרי לב שם), או לפי שיש בה שררה, שהרי הוא נעשה סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים (גינת ורדים יו"ד כלל ג), ושררה זו דוקא בבית הכנסת של ציבור, אבל לא בשל יחיד (תשב"ץ שם).

• יש סוברים שאם אין מנהג אין הבן מתמנה חזן תחת אביו (שו"ת חתם סופר שם, ושו"ת דבר משה א ב, וזרע אמת שם, בדעת הרשב"א. וכן כתב בספר חסידים תשנז), שלא מצינו ירושה אלא במלך וכהן גדול, ולא במצוות (ספר חסידים שם, וכן כתב בזרע אמת שם), ואין החזנות שררה (זרע אמת שם), או לפי ששליח ציבור הוא מינוי של קדושה, ואין בו ירושה (חתם סופר שם, וראה לעיל).

יש מהאחרונים שכתב שאף במקום שיש מנהג, אם אין לו בן, אין שאר קרובים יורשים את החזנות (חקרי לב שם)^[6].

• יש שכתבו לחלק בין חזנות של ראש השנה ויום הכפורים, שבוחרים באדם גדול שבעיר, ולכן אינו מוריש לבנו כשיש גדול ממנו, לבין חזנות של שאר ימות השנה (חקרי לב או"ח טו, בדעת ספר חסידים, וראה פירוש קרית עולם מהחיד"א לספר חסידים שם).

• ויש מחלקים - שאם יש אחר טוב ממנו, אין הבן יורש, אבל כששניהם שוים, הבן קודם (נאמן שמואל צו, וכן כתב גם בדעת הספר חסידים שם).

אם הירושה כמינוי מחדש

היה קולו של הבן משונה, אינו יורש את החזנות מאביו, כיון שהוא דבר שאינו מצוי, הרי זה אינו ממלא מקום אבותיו, אבל בדבר המצוי, כל שאין ממנים אותו לכתחילה, ואם כבר מינוהו אי אפשר לסלקו (ראה ערך שליח ציבור), יש להסתפק אם הבן יורש את אביו, שהרי זה כאילו כבר נתמנה, או שדינו כאילו באים למנותו לכתחילה (חקרי לב שם בדעת הרשב"א).

איבודה

התרצה לתת לאחר

היתה לו חזקה במצוה, אם נתרצה עם שאר הקהל ליתנה לאחר - איבד את זכותו (תשובות מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונה רט; שו"ע או"ח קנג כב, ורמ"א חו"מ קמט לא), שהרי מחל - ומחילה אינה צריכה קנין (ביאור הגר"א או"ח שם. וראה ערך מחילה) - ואפילו אין עדים שנתרצה, אלא שלא ערער, איבד את זכותו, אם האחר אומר שברשות הראשון נתנו לו (מהר"ם מרוטנבורג שם, וראה שו"ת בנימין זאב רצא), ויש שכתבו שאם בפני הראשון עשה השני ושתק, הרי זו חזקה לשני לאלתר (ביאור הגר"א שם, וראה ערך חזקת תשמישים).

התרצה מחמת אונס

אם בשעה שנתנוה הקהל לאחר, לא היה בידי הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה עבור המצוה, ועכשיו שיש בידו רוצה לחזור ולזכות במצותו - חוזר למצותו, כיון שלא היה אלא מחמת אונס, שהיה עני (מהר"ם מרוטנבורג שם, על פי יומא יב ב; שו"ע שם. וראה ערך חזקת שררה: איבוד חזקתו). וכן בכל אונס שאירע, חוזר למצותו (בנימין זאב שם: רמ"א חו"מ שם).

מחמת עבירה

עבר מחזקתו מחמת עבירה שעבר, אפילו עבר בשוגג - אינו חוזר (ראה תשובות מהר"ם מרוטנבורג שם).

התייאש מחזקתו

אף על ידי אונס, אם יש ראיה ברורה שהתייאש מחזקתו - איבד את זכותו (הראנ"ח במים עמוקים ע, וראה מגן אברהם שם ס"ק מט).

אינו יכול להמשיך במצוה

היתה לו חזקה מאבותיו להדליק נרות בבית הכנסת לשבת, ומטה ידו ואינו יכול להדליק כפי מה שהיה רגיל, לא איבד את זכותו, ומדליקים משל ציבור, או נותנים לאחר על מנת שכשיוכל הראשון או זרעו להדליק יחזיר לו חזקתו, או מוכרים חזקת ההדלקה, ונותנים לו את המעות (שו"ת הרדב"ז א שפז).

תוקע שנעשה עיור

הוחזק להיות תוקע, ונעשה סומא והעבירוהו, לפי שיש סוברים שהוא פטור מכל המצוות (ראה ערך סומא), יש שכתבו שכיון שלדעת רוב ראשונים הוא חייב במצוות, ויכול להוציא את הרבים ידי חובתם, אם לא ימצאו תוקע בקי כמותו, מחזירים אותו למינויו, כיון שהחזיק במצותו, ואם ימצאו בקי כמותו, יעמוד השני בחזקתו, מאחר שיש סוברים שאינו יכול להוציא הציבור ידי חובתם (שו"ת הרדב"ז ד אלף קלא (נט)).

הערות שוליים