מיקרופדיה תלמודית:חזקת שררה

הגדרה^[1] - מי שהחזיק בשררה מסויימת, אין מורידים אותו ממנה

חזקת שררה, בתורת חזקה, נאמרה בעיקרה במי שהחזיק בשררה זו מעצמו, בלי התמנות וקבלת הציבור, אבל מי שהציבור מינוהו וקיבלוהו, שאין מורידים אותו, הרי זה מפני שלמדים מהאמור בתורה בפרשת מלך (ראה להלן), או משום שמעלים-בקודש-ולא-מורידים (ראה ערכו), אלא שבאחרונים יש שמוזכר השם חזקה אף בהתמנות של הציבור, שאין מסלקים אותו משררתו.

גדרה וכחה

מקורה

כל השררות - וכל המינויים (רמב"ם מלכים א ז) - שבקרב ישראל, הזוכה בה זוכה לעצמו ולזרעו, שנאמר במלך: לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז כ. ריטב"א מכות יג א ד"ה מאי, בשם הרמב"ן; רמב"ם כלי המקדש ד כ, על פי ספרי שם קסב בירושה, וראה להלן: בירושה), ולא המלכות בלבד, אלא הוא הדין לכל שררה (ריטב"א שם; רמב"ם שם ושם. וראה להלן: בירושה; ברבנות), שנאמר בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל (ספרי שם).

יש למדים שאין מסלקים אדם משררתו מהדין של מעלים בקודש ולא מורידים (שו"ת הריב"ש רעא; שו"ת מהרשד"ם יורה דעה צ; ביאור הגר"א שם רמה ס"ק לט ועוד. וכתבו כן במינוי של רבנות), וכן כתבו ראשונים מעלים משררה לשררה גדולה ממנה, ואין מורידים אותו לשררה שהיא למטה ממנה, שמעלים בקודש ולא מורידים, ואין מורידים לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם כן סרח (רמב"ם כלי המקדש שם כא).

ויש שכתבו בטעם שמי שירד לגדולה אין מעבירים אותו ממנה, שהוא כדי שלא יקלקל את עצמו לצאת לתרבות רעה (רש"י מנחות קט ב ד"ה היורד בביאור הגמרא שם, וראה ריב"ש שם שלמד אף מכאן שאין מורידים רב מרבנותו).

אין מורידים אדם משררתו

מי שנתמנה להיות רב ודיין בהסכמת הקהל, וקבלוהו עליהם, אין מורידים אותו משררתו (שו"ת הריב"ש רעא; שו"ת מהרשד"ם יו"ד צ; רמ"א בשו"ע שם רמה כב)^[2], ואין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (ריב"ש שם; רמ"א בשו"ע שם), אפילו אם אותו גדול היה ממונה על כל הקהילות למנות רבנים ודיינים עליהם (ריב"ש שם). וכן כתבו ראשונים שכל מי שמינוהו סתם בשום מינוי ושררה, בלא קביעות זמן (בנתמנה לזמן, ראה להלן: בשררה לזמן), אין מסלקים אותו ממנה אלא בטענה (ריטב"א מכות יג א ד"ה מאי).

נתמנה לשררה ועדיין לא ישב בה בפועל

נמנו למנות חכם אחד בראש, ועדיין לא הושיבוהו בראש, יכולים להושיב אחר, וזה האחר זכה במינוי, ושוב אינם יכולים להורידו ולמנות את הראשון, שמעלים בקודש ולא מורידים, אלא יכולים להושיב שניהם בראש, ויהיו שניהם ראשי ישיבה (שו"ת הרד"ך יח יא ויח, וראה מקורו מסוגיות הש"ס).

כשהחזיק בשררה כמה שנים

אפילו לא כתבו לו המינוי, אלא שקיבלו חכם אחד, ויש לו כמה שנים שהוחזק בהם להיות חכם, אין שום אדם יכול להעבירו מן המינוי, שגדולה חזקה מן התורה בכל מקום, ובפרט בדבר שררה של מצוה (שו"ת המבי"ט ג ר. וראה ערך חזקת מצות). ואפילו אם החזיק מעצמו בשררה, ונהג בשררתו בלי קבלת הקהל, אין נוטלים אותה ממנו לתתה לאחר גדול ממנו, מאחר שכבר זכה בה (שו"ת הריב"ש רעא ד"ה שנית, על פי הירושלמי סוף הוריות; רמ"א בשו"ע יו"ד רמה כב).

במה דברים אמורים שהמחזיק בה הוא תלמיד חכם, אבל אם הוא עם הארץ והאחר תלמיד חכם, מסלקים אותו (ריב"ש שם, על פי הירושלמי שם, והובא בדרכי משה יו"ד שם ז), שאין חזקת הכבוד חשובה כלום בפני כבוד תלמיד חכם, שכל אדם חייב בכבוד תלמיד חכם (שו"ת הראנ"ח מים עמוקים ע. וראה ערך חזקת מצות עמ' קמא).

לשתף אחר עמו

כשם שאין מורידים משררתו חכם שנתמנה על ידי הקהל, או שהחזיק מעצמו, כך אי אפשר לשתף אחר עמו, שנאמר אצל המלך: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז טו), מלך אחד ולא שנים, וממנו אנו למדים לשאר שררות, שדבר - מנהיג - אחד לדור ולא שנים (שו"ת המבי"ט ג ר. וראה להלן: איבוד החזקה, בהעבירוהו מחמת אונס, שיש שממנים שנים).

כשיש אחר הראוי ממנו

נחלקו הדעות האם מורידים אדם משררתו כשיש אחר הגדול ממנו, וכדלהלן:

• יש אומרים שאפילו אם יש אחר גדול ממנו, אין מסלקים את המחזיק בשררה, אם הוא תלמיד חכם (שו"ת הריב"ש רעא, והובא בדרכי משה יו"ד רמה ז, וראה מקורו; שו"ת המבי"ט ג ר), וכן פסקו להלכה שמי שהוחזק רב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזו שררה, אין להורידו מגדולתו, אפילו בא שם אחר גדול ממנו (רמ"א בשו"ע שם כב), אלא שאם רצה לוותר על מינויו הרשות בידו (שו"ת חקרי לב אורח חיים יח).

• יש חולקים וסוברים שאפילו נתמנה לרב על ידי הקהילה, כל שיש גדול יותר ממנו, ידחה הקטן מפני הגדול, ולא אמרו מעלים בקודש ולא מורידים אלא כשהם שוים (שו"ת הרד"ך בית יח סוף חדר יא^[3]. וראה שו"ת חקרי לב יו"ד ג סוף סי' ק שכתב בדעת הרד"ך שזה דוקא במינוי לזמן ועבר הזמן).

• יש שכתבו יותר מזה, שחכם שהחזיק ברבנות, בגיטין ובחליצה ובהוראות, ובא חכם אחר והחזיק גם הוא ברבנות, אין הראשון יכול לעכב עליו, ויכול השני ליתן גיטין ולסדר חליצה ולהורות הוראות (שו"ת מהר"י ווייל קנא; תרומת הדשן פסקים קכח; רמ"א בשו"ע יו"ד רמה כב), ואפילו קיבלוהו הקהל עליהם לרב (שו"ת מהר"י ווייל שם, על פי האור זרוע; רמ"א בדרכי משה שם), ואפילו מקפח קצת פרנסת הרב הראשון (רמ"א בשו"ע שם), ואין בו משום יורד-לאומנות-חבירו (ראה ערכו), הואיל ובקושי הותר לו ליטול שכר זה (ראה ערך תלמוד תורה), לכן אין דנים אותו לפרנסה עד כדי כך שיהיה אסור לאחר להשיג גבולו בזה (תרומת הדשן פסקים שם, והובא בדרכי משה ובש"ך שם טו).

• יש מחלקים, שאם השני אינו אלא רב מורה הוראה, אסור לו להשיג גבול הראשון, כיון שנתמנה על ידי הקהל, אבל כשהוא מרביץ תורה, ובני אדם צריכים לתורתו, אין הראשון יכול לעכב עליו, לפי שקנאת סופרים תרבה חכמה, כדרך שהתירו למלמד תינוקות ללמד בצד מלמד אחר (שו"ת משיב דבר א ח-ט, בדעת מהר"י ווייל, וראה ערך יורד לאומנות חברו).

• ויש מן האחרונים שכתבו, שאין הדברים אמורים אלא ברבנים שהיו בזמן הראשונים, שלא קיבלו את הרב כפועל, אלא כל תלמיד חכם הנהיג את בני עירו, וממילא היה מקבל שכר גיטין וכיוצא, אבל עתה שמקבלים רב וקוצבים לו שכירותו כדרך ששוכרים את הפועל, הרי שכר זה בהיתר גמור הוא, וזה שנכנס לגבולו הרי הוא יורד לאומנות חברו (שו"ת חתם סופר חו"מ כא).

האם אפשר לסלקו לגמרי מחזקתו

בדעת הסוברים שאין חזקה ברבנות, נחלקו הדעות:

• יש שכתבו שאפילו בא השני לסלקו לגמרי מחזקתו, שהחזיק מעצמו, אין חזקת הראשון מועילה כלום (שו"ת הראנ"ח במים עמוקים ע; דעה ב בשו"ת בעי חיי יו"ד ריח, וראה שו"ת חקרי לב יו"ד ק), שהרי אף כשאינו מסלקו לגמרי, הוא מוציאו מחזקתו, שמתחילה היה הראשון מתעסק בכל עניני הרבנות בעיר, ועכשיו ימנע ממנו חלק מהם על ידי השני, ואין הפרש בין סילוק מועט למרובה (הראנ"ח שם).

• יש חולקים וסוברים, שלדברי הכל מועילה חזקת הראשון שלא יסלקוהו מחזקתו לגמרי, אלא שאף השני יכול להחזיק בשררה זו (שו"ת מהר"י לבית לוי בדעת פסקי מהרא"י, ושו"ת מהר"ש לבית לוי חיו"ד ח, ובעי חיי שם דעה א), שהנאה גדולה יש לציבור כשיש להם הרבה מלמדים ומורי הוראה, ולכן אין למנוע אחר מלהורות (גינת ורדים חיו"ד ג ז בדעת מהרא"י^[4]), אבל אם היא שררה כזו שאי אפשר לשניהם להחזיק בה, כגון לענין קדימה בחתימה וכיוצא, הראשון לעולם קודם (בעי חיי שם, וכ"כ בגינת ורדים שם שמודה מהרא"י במינוי של יחיד).

• ויש מחלקים ברבנות, שאם יש לכל אחד מקום קבוע לנהוג שררתו, אין הראשון יכול לעכב על השני, אבל כשהראשון הוא רב העיר, אין השני יכול להיכנס לתחומו, שאפילו יסכים להיות יחד עם הראשון, אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד (שו"ת מהרש"ך ג מו, בדעת מהרא"י).

באופן השנוי במחלוקת הפוסקים

החזיק במינוי, ובא אחר להחזיק במינוי זה להורידו, והוא באופן שיש בו מחלוקת הפוסקים, כתבו אחרונים שהראשון מוחזק מספק, וזה שבא להורידו מגדולתו עליו הראיה (בעי חיי יו"ד ריח).

החזיק בשררה בדבר שאינו קבוע

החזיק בכבוד או במינוי באופן שיש לו חזקה, כתבו אחרונים שלאו דוקא כשהוא דבר שנוהג תדיר, אלא אפילו בדבר שאינו בא אלא מזמן לזמן, ואינו דבר קבוע, הרי זו חזקה, ואי אפשר למנעו ממנה (מגן אברהם קנג ס"ק מב, בשם הראנ"ח במים עמוקים ע, וראה בראנ"ח שכן כתב בחזקת מצות, ראה ערכו).

החוזק בכבוד מחמת אחרים

הוחזק בכבוד מחמת כבוד אחרים, כגון בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הציבור, שאף בבית המשתה מושיבים אותם בצד הזקנים משום כבוד אביהם (ראה הוריות יג ב, ורש"י ד"ה עושין וד"ה סניפין), אין נוהגים בהם כבוד זה אלא בחיי אביהם (ראה הוריות שם), ואין אומרים שכבר הוחזקו בכבוד זה, לפי שאף מתחילה לא נהגו בהם כבוד זה אלא מפני כבוד אביהם, וכיון שמת אביהם, נסתלקה החזקה (הראנ"ח במים עמוקים ע, וראה חקרי לב או"ח טו).

בשררה לזמן

נתמנה במינוי לזמן, נראה מדברי ראשונים שאפשר לסלקו ממינויו בתום הזמן (ראה לעיל: אין מורידים אדם משררתו, בשם ריטב"א במכות יג א ד"ה מאי, וכן מבואר בגינת ורדים יו"ד ג ז).

ואפילו לא קבעו להם זמן בפירוש, אלא שהמנהג באותו מקום למנות אנשים על צרכי ציבור לזמן, ובהגיע זמנם יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, כתבו ראשונים שהמנהג כהלכה הוא (תשובת הרשב"א ה רפג), וכן במינוי רב, במקום שיש מנהג למנות רב לזמן קצוב, הרשות בידם (רמ"א יו"ד רמה כב, על פי הכל בו).

וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא כשהיו שם כמה אנשים הראויים למינוי רבנות, והיה מנהגם להתחלף ביניהם, אבל מה שנהגו ברוב תפוצות ישראל לכתוב כתב הרבנות לזמן מסויים, אינו כמנהג למנות לזמן, ואין קובעים זמן אלא לענין שיוכל הרב לעזוב מינויו בתום הזמן, שלא יהיה כעבד-עברי (ראה ערכו), אבל אין הקהל יכולים להעבירו לעולם, ומעולם לא נראה ולא נשמע, שאחר כלות הזמן העבירו רב מרבנותו (שו"ת חתם סופר או"ח רה ורו, ועי' בתשובותיו חו"מ ה כב).

אבל אם התנו בפירוש שלאחר הזמן שקבעו יכולים שני הצדדים לחזור בהם, אף הציבור יכולים להעביר את הרב (חתם סופר או"ח רה).

העברה לאחר

כשהמחזיק בשררה זקוק לעוזר

היה המנוי צריך לעזר, שישמש העוזר במקומו לפרקים, בידו לברור מי שירצה שיעזרהו (שו"ת הרשב"א א ש, בחזן העוסק בכל צרכי ציבור של העיר; שו"ת דברי ריבות קיו, על פי הרשב"א בתשובה זו; כנסת הגדולה או"ח נג הגהות בית יוסף בשמם^[5]), שדעת הקהל ודעת המנוי היו שיהיה הוא משמש בפניהם רוב הפעמים, וכשהוא צריך סיוע שיעמיד אחר תחתיו אותו זמן מועט שהוא זקוק לסיוע (שו"ת הרשב"א שם; דברי ריבות שם), ובלבד שהעוזר הוא ראוי לכך, הן בענין המלאכה והן ביראת שמים (כנסת הגדולה שם).

ויש מהאחרונים סוברים שאף שיכול למנות לעצמו עוזר, אינו יכול לבחור בכל מי שירצה, אלא הדבר תלוי בדעת הציבור, אבל אם בא למנות את בנו, הרי זה קודם לכל אדם, אפילו יש ראויים יותר ממנו, אם אף הוא ראוי (שו"ת דבר משה א ה, בדעת שו"ת הרשב"א הנ"ל, וכן כתב בשו"ת שער אפרים לא).

במקום שנהגו למנות עוזר מלכתחילה

כתבו אחרונים שהדברים אמורים כשלא נהגו עד עתה למנות עוזר, אלא שעכשיו קרה מקרה של חולשה או זקנה וכיוצא, אבל במקום שנהגו למנות מסייע מלכתחילה, אינו יכול למנות מי שירצה, שהרי במינוי זה של מסייע ועוזר מעולם לא זכה בו (חקרי לב או"ח יח, בדעת הרשב"א הנ"ל), ואפילו כשלא נהגו למנות עוזר, אם הוא אינו יכול כלל לשמש, לא יוכל למנות אחר שליח במקומו, כדרך שאמרו בכהן העובד במקדש, שאם היה חולה או זקן ואינו יכול כלל לעבוד, אינו יכול לעשות שליח במקומו (חקרי לב שם יז).

בירושה

ירושת מלכות ושאר שררות

המלכות ירושה היא (הוריות יא ב; רמב"ם כלי המקדש ד כ, ומלכים א ז) - שעוברת בירושה מהאב לבנו - שנאמר במלך: לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז כ), שאם הוא מת, עומד בנו תחתיו (ספרי שם פסקא קסב; רמב"ם שם ושם). וכל הקודם בנחלה, קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו (רמב"ם שם ושם. וראה להלן: סדר הירושה).

ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויים שבישראל, ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם (רמב"ם מלכים שם; החינוך תצז), שנאמר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהם בקרב ישראל, מכאן לכל פרנסי ישראל, שבניהם עומדים תחתיהם (ספרי שם). וכן נאמר בכהן גדול: וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו (ויקרא ו טו), מלמד שהבן קודם לכל שבעולם (תורת כהנים צו פרק ה).

היורש ימלא מקומו בחכמה ויראה

הדברים אמורים בתנאי שיהיה הבן ממלא מקום אביו, בחכמה וביראה (רמב"ם כלי המקדש ד כ, ומלכים א ז. וראה תורת כהנים שמיני טז לב).

היה ממלא מקומו ביראה, אף שאינו ממלא מקומו בחכמה, מעמידים אותו במקום אביו (כתובות קג ב; תוספות מנחות קט ב ד"ה חוניו; רמב"ם שם), ומלמדים אותו (רמב"ם מלכים שם).

יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים שהבן חכם וראוי להתמנות תחת אביו, אלא שאחיו הקטן גדול ממנו בחכמה, וכיון שביראה הוא ממלא מקום אביו מעמידים אותו במקומו (ראה רש"י כתובות שם ד"ה ההוא, וראה הפלאה שם).

וכל מי שאין בו יראת שמים, אף שחכמתו מרובה, אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל (רמב"ם מלכים שם, ומהמשך הלשון שם משמע שגם בבן היורש כך הוא).

ירושת המלכות ושאר השררות היא מן התורה

ירושת המלוכה ושאר השררות שלמדנו מפסוקים בתורה (ראה לעיל), כתבו אחרונים שהיא מן התורה - שלימודים גמורים הם, ולא בתורת אסמכתא (שו"ת שמחת יום טוב לרי"ט אלגזי ו) - וכל ספק שיש אם הבן יורש את אביו או לא הוא ספק דאורייתא, והולכים בו להחמיר, ואין להוציא את המינוי מן היורש (גינת ורדים יו"ד ו ז).

ויש שכתבו שאם הציבור אינם רוצים למנות את הבן, כיון שאם הדין נותן שאינו יורש, והוא בא להחזיק בשררה נגד דעת הציבור, גזל הוא בידו, ואם הדין נותן שהוא יורש והציבור דוחים אותו ממנה, גזל הוא בידם, הרי ספק זה ככל ספק-ממון (ראה ערכו), שהמוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו. וראה ערך חזקת ממון), והציבור הם המוחזקים לגבי היורש (שו"ת זרע אמת או"ח ט).

במשוח מלחמה

משוח-מלחמה (ראה ערכו) אין בנו מתמנה תחתיו לעולם, אלא הרי הוא כשאר הכהנים, אם נמשח למלחמה - נמשח, ואם לא נמשח - לא נמשח (רמב"ם כלי המקדש ד כא), וכן שנינו: יכול יהיה בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו, תלמוד לומר: שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (שמות כט ל), את שבא אל אוהל מועד לשרת בקודש, בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אוהל מועד לשרת בקודש (תורת כהנים צו, וברייתא ביומא עג א), ביום הכפורים (רש"י על התורה שם ויומא שם). באחרונים הובאו טעמים נוספים לכך:

• לפי שמשוח מלחמה היו מקפידים עליו שיהיה בעל קומה וקורא בגרון, כדי שיהיה מוראו מוטל על אנשי הצבא, ויהיה אמיץ לב, ויהיה נאה דורש ונאה מקיים (ראה ערך משוח מלחמה), ולכן אף שבנו ממלא מקומו ביראה, כל שאין בו תנאים הללו בשלימות, אינו ראוי להתמנות למשוח מלחמה (גינת ורדים יו"ד ג ז).

• לפי שאין ירושה אלא במינוי של שררה, ולא במשוח מלחמה, שהוא מינוי של קדושה (שו"ת חתם סופר או"ח יב).

• או שמשוח מלחמה אינו שררה אלא מצוה, ואין ירושה במצוות (שו"ת זרע אמת או"ח ט. וראה ערך חזקת מצות מחלוקת בדבר), ובכהן גדול שיש בו ירושה, הרי זה מפני שלמדנו מפסוקים מיוחדים (זרע אמת שם, וחתם סופר שם).

בבן קטן

מלך שהניח בן קטן, משמרים לו את המלוכה, כדרך שעשה יהוידע ליואש (רמב"ם מלכים א ז; חינוך תצז), וכן בשאר כל המינויים, אם הניח בן קטן, משמרים לו את המינוי עד שיגדיל (שו"ת דבר משה א ב; שו"ת זרע אברהם חו"מ כא, וראה חקרי לב או"ח יח), שהקטן כאנוס הוא (זרע אברהם שם).

וכן אם לא היה הבן ממלא מקום אביו, ואחר כך נתגדל בחכמה וביראה והוא ממלא מקומו, הרי זה יורשו (שו"ת דבר משה שם; שו"ת שמחת יום טוב לרב יום טוב אלגאזי ו, בשם מהורא"נ בבאורו על הספרי שופטים^[6]), ולא עוד אלא אפילו מינו אחר תחתיו, לכשיגדיל הקטן מעבירים אותו (שמחת יום טוב שם בשם מוהרא"נ^[7]), וכן אם הניח בן גדול שאינו ממלא מקום אביו, ומינו אחר, ואחר כך נתגדל הבן בחכמה וביראה והוא ממלא מקומו, מעבירים את השני (שמחת יום טוב שם, בשם מוהרא"נ ברבנות).

אמנם יש סוברים שזה שנתמנה לשררה זכה בה לעולם, ושוב אין הבן נוטל גדולתו (אשל אברהם להר"א אופנהיים או"ח נג ה^[8]), ואף לכתחילה יש סוברים שאין משמרים לו אלא מלוכה, אבל בשאר מינויים אם הבן קטן, אין משמרים לו השררה (שו"ת בית שלמה או"ח יג. וראה שדי חמד אסיפת דינים כ חזקה במצות ז סה שכן כתב בשם כמה אחרונים^[9]).

שוחט ובודק

שוחט ובודק שמת, נחלקו אחרונים אם בנו יורש אותו:

• יש שכתבו שאין במינוים אלו צד מעלה וכבוד להעמיד בניהם במקומם (גינת ורדים יו"ד ג ז, וכן כתב בשו"ת דבר משה א ב).

• אבל רוב האחרונים סוברים שאף בשוחט כשהוחזק לשחוט במקום מסויים, הרי זו חזקה גמורה, ואם מת ויש לו בן הראוי למלא מקומו, הרי זה יורשו (כנסת הגדולה או"ח נג הגהות בית יוסף, וחו"מ קמ הגהות הטור קמט).

שמש

וכן שמש בבית הכנסת, כתבו אחרונים שהוא בכלל המינויים להוריש לבנו (שו"ת בית יצחק יו"ד ב ע^[10]).

אשה שהיא ממונה להיות שמשית בעזרת נשים, כתבו אחרונים שמאחר שאין ממנים אשה לכל משימות שבישראל (ראה רמב"ם מלכים א ה), אין זה בכלל מינוי ושררה להוריש לבתה (בית יצחק שם וסי' סט).

על מינוי של שליח ציבור ראה ערך חזקת מצות.

מינוי של כבוד בלבד

מינוי של כבוד שאין בו שררה, יש סוברים שאין בו ירושה, שלא אמרו דין ירושה אלא בשררה, כגון גבאות של צדקה, שהגבאי כופה על הצדקה, והרי זו שררה (ראה בבא בתרא ח ב), אבל בדבר שאינו אלא כבוד, אין בו ירושה (שו"ת זרע אמת או"ח ט); ויש חולקים וסוברים שאף במינוי של כבוד יש ירושה (גינת ורדים יו"ד ג ז; חקרי לב או"ח טו, על פי החינוך).

ברבנות

ברבנות, אם יש דין ירושה, נחלקו בדבר:

• יש סוברים שמי שנתמנה לרב בעיר ומת, בנו קודם לכל אדם (שו"ת הריב"ש רעא; שו"ת מהרש"ך ג מו; כנסת הגדולה או"ח הגהות בית יוסף סו"ס נג; רמ"א בשו"ע יו"ד רמה כב), אם היה ממלא מקום אביו ביראה, אף שאינו ממלא מקומו בחכמה (ריב"ש שם; רמ"א שם), והוא שיהיה חכם קצת (רמ"א שם), ומכל מקום צריך שיהיה חכם שהגיע להוראה (חקרי לב יו"ד ק). וכתבו אחרונים שאפילו מינו אחר במקום הרב שמת, ואחר כך מת השני, יורשו של הראשון קודם ליורשו של השני, שלא איבד יורש הראשון את זכותו אף שמינו אחר במקומו (שו"ת שם אריה או"ח סוף סי' ז).

• יש חולקים וסוברים שאין ירושה אלא בשאר מינויים - כגון מינוי של מלך ושל כהונה גדולה ושאר מינויי העיר (עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ב יט) - אבל מינויי התורה, כגון נשיא ואב בית דין, אינם ירושה (עשרה מאמרות שם; שו"ת מהרשד"ם יו"ד פה), שכן אמרו: בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן, כתר מלכות זכה בו דוד, כתר תורה הרי מונח ועומד לכל ישראל, כל מי שירצה ליטול יבוא ויטול (ראה יומא עב ב, ורמב"ם תלמוד תורה ג א), ואין הבן יורש גדולת אביו (עשרה מאמרות שם, ומהרשד"ם שם, על פי יומא שם). ואף שאין ירושה במינויים של כתר תורה, מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמים (עשרה מאמרות שם)^[11].

• ויש סוברים שאף שמן התורה אין ירושה לכתר תורה, התקינו בית דין להושיב הבן על כסא אביו אף בכתר תורה, ויש ירושה לרבנות וכיוצא מדרבנן (שו"ת שמחת יום טוב ו, ושו"ת בית יצחק יו"ד ב סט, בדעת עשרה מאמרות).

כשהאב החזיק מעצמו ברבנות

לסוברים שיש ירושה לרבנות יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשנתמנה האב על ידי הקהל, אבל כשהחזיק מעצמו ברבנות, אף שיש לו חזקה (ראה לעיל: גדרה וכחה), אינו מוריש לבנו, שלא נאמר דין ירושה אלא במי שנתמנה (חקרי לב יו"ד ק); ויש שאינם מחלקים בכך, אלא אפילו שהחזיק מעצמו הרי זה מוריש גדולתו לבנו (שו"ת בית שלמה יו"ד סי' כא^[12]).

בשופטים

השופטים שהיו בישראל אחר מות יהושע בן נון, יש שכתבו שאינם כמלכים להוריש שררותיהם לבניהם, שהיתה שררה זו מיוחדת להם בלבד, כפי גבורתם והכנתם בחכמה ויראה (אברבנאל בהקדמה לספר שופטים בהבדל החמישי שבין מלכים לשופטים^[13]).

ירושה מחיים

ירושת שררה בחיי האב

ירושה בשררה יש אף בחיי האב, שכשהוא מסתלק מן המינוי - בנו יורשו (תשב"ץ ד טור א סי' ז אות ד, בשליח ציבור (ראה ערך חזקת מצות), ודימה לזה כל המינויים שבישראל), שאין ירושת שררה דומה לירושת ממון, שאינה שייכת אלא לאחר מיתת המוריש (חקרי לב או"ח כ), ולכן רב שעקר דירתו לעיר אחרת, לסוברים שיש ירושה ברבנות (ראה לעיל: בירושה; ברבנות) - בנו מתמנה במקומו (שו"ת מנחת שי צב, על פי התשב"ץ שם^[14]).

וכן כתבו ראשונים בשליח ציבור, שאם אין האב יכול לעמוד בשימושו, והבן ראוי לכך, הוא קודם לכל אדם (שו"ת הרשב"א א ש, ודימה לירושת שררה).

כשנמצא באב פסול או דבר עבירה

העבירו את האב ממינויו משום שנמצא בו פסול או דבר עבירה, נסתפקו אחרונים אם בנו יורש שררתו (ראה חקרי לב שם או"ח כ); ויש מוכיחים שאם האב אינו ראוי והעבירוהו, יורש בנו תחתיו, מיותם שמלך בחיי אביו עוזיהו מפני שנצטרע (אבני נזר יו"ד שיב פז, על פי הוריות י א), ומדין ירושה מלך, שאם מחמת עצמו מלך, היה צריך משיחה, ולא מצינו בו שנמשח (אבני נזר שם).

בשעת מחלוקת

המלכות, מכיון שירושה היא למלך, לכן אין מושחים מלך בן מלך בשמן-המשחה (ראה ערכו), כדרך שמושחים מלך שעומד בתחילה (כריתות ה ב ושם נתבאר; רמב"ם כלי המקדש א יא, ומלכים א יב, וראה ערך מלך וערך שמן המשחה).

במה דברים אמורים בזמן ששלום בישראל, אבל אם היתה שם מחלוקת - שהיו רוב ישראל או אף חלקם רוצים באחר (אבני נזר יו"ד שיב; חקרי לב או"ח סו"ס יח) - מושחים את הבן (כריתות שם ושם נתבאר; רמב"ם שם ושם), שנאמר: לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז כ), בזמן ששלום בישראל (כריתות שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שבזמן שיש מחלוקת אין המלכות ירושה, וצריך משיחה כבתחילה (רש"י כריתות שם ד"ה בזמן), שלא נתנה תורה דין ירושה במלוכה אלא על מנת שיסכימו העם למנותו (חקרי לב או"ח יח ויט, בדעת רש"י, וראה להלן שבסוף דבריו שם נסתפק).

• יש שכתבו הטעם שבשעת מחלוקת מושחים אותו, שהוא כדי לסלק המחלוקת ולהודיע לכל שזהו מלך לבדו (רמב"ם שם ושם), אבל אינו מינוי בתחילה, אלא מדין ירושה הוא מתמנה למלך (חקרי לב שם ושם, בדעת הרמב"ם).

• ויש שכתבו שאף לדעת הסוברים שאין דין ירושה כשיש מחלוקת, מכל מקום חייבים למנות את הבן במקום אביו, אלא שאינו יורש אז מאליו וצריך מינוי מפורש, ולכן הצריכה תורה משיחה בשעת מחלוקת (אבני נזר שם, בדעת רש"י, וכעין זה מצדד בחקרי לב שם בדעת רש"י).

סדר הירושה

הבן הגדול קודם לקטן ממנו (כתובות קג ב, בנשיא; רמב"ם מלכים א ג, וחינוך תצז, במלך, ודימו שם כל השררות למלוכה), שנאמר: וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר (דברי הימים ב כא ג. כתובות שם לענין נשיא), ולאו דוקא בכור, אלא הבן הגדול (שו"ת זרע אברהם חו"מ כא; חקרי לב או"ח טו וכב, על פי הרמב"ם שם).

לא היה הגדול ממלא מקום אבותיו, ממנים את הקטן (ראה כתובות שם. וראה חקרי לב שם כא), אלא שאם הגדול ממלא מקום אביו ביראה, אף שהקטן ממלא מקום אביו בחכמה, ממנים את הגדול (שו"ת הריב"ש רעא, על פי כתובות שם).

אף על פי שהבן הגדול קודם לקטן ממנו, אם רצה האב להוריש את המינוי לבנו הקטן - שומעים לו (חקרי לב שם כד).

שאר קרובים

כל הקודם לנחלה, קודם לכבוד (תוספתא שקלים ב טו, והובא בשו"ת הריב"ש רעא; תורת כהנים שמיני א, והובא בהגהות מיימוניות מלכים א ז), ולשררת המת, בין שהיה מלך, או כהן גדול, או אחד משאר הממונים (רמב"ם כלי המקדש ד כ, וכן בתוספתא שם מדובר לענין הממונים שבמקדש, ובתורת כהנים שם בסגן כהונה).

היה לו בן ואח - הבן קודם; אח ובנו - האח קודם (תוספתא שם, על פי גירסת הגר"א שם); ויש שכתבו שאין הכל מודים לדבר, אלא יש סוברים שהבן בלבד יורש שררת אביו, ולא שאר קרובים (אבני נזר יו"ד שיב נט ואילך, בדעת המרדכי בבא קמא סוף פרק ח).

וכתבו אחרונים שהמנהג הוא שלא להושיב קרוב תחת הרב, ולכן אף לסוברים שמן הדין הם יורשים - אין ממנים קרוב (אבני נזר שם אות עט).

כשאין הבנים ראויים למלאות מקום אביהם

לא היו בני המנוי ממלאים מקום אבותם, צידדו אחרונים ששאר היורשים יורשים את המינוי, אלא שאם יש לבן המנוי בן שממלא מקום המנוי, הוא יורש את אבי אביו לפני האח (חקרי לב או"ח כא וכג); ויש שכתבו בדעת ראשונים שאם הבן אינו ראוי לירש, פקע דין ירושה לגמרי (שם כד, בדעת המרדכי שם; אבני נזר יו"ד שיב סג, בדעת הרמב"ם).

ירושת חתן מחותנו

רב שמת - יש שכתבו שחתנו יורש רבנותו, לפי שהבת קודמת לשאר יורשים כשאין בן (ראה ערך ירושה), וחתנו הוא כגופה (תשובות מוהר"ש שבסוף שו"ת הרמ"א, וראה חקרי לב או"ח כג שדחה ראיותיו; אבני נזר יו"ד שיב).

וכתבו אחרונים שאם מתה אשתו ואחר כך מת אביה, אינו יורש את חותנו, שאין הבעל יורש בראוי (שו"ת ברכת רצה קי וקכג. וראה ערך ירושת הבעל וערך ראוי).

הניח בן וחתן, אם הבן ממלא מקום אביו הוא קודם, ואם אינו ממלא מקום אביו, או שאינו רוצה להתמנות - החתן יורש, לפי שכל זמן שלא נתמנה בפועל, אינו יורש עדיין, ואין לו אלא זכות להתמנות, וכיון שנסתלק מן המינוי, יורש החתן (אבני נזר שם אות צב ואילך).

וכן בן הבת יורש לפני האח (חקרי לב או"ח לו, לדעת מוהר"ש שבשו"ת הרמ"א, וראה אבני נזר שם שהאריך להוכיח כן; שו"ת בית יצחק יו"ד ב סט וע), ולא עוד אלא שהוא יורש לפני החתן, לפי שבן הבת יורש מכח של אבי אמו (ראה ערך ירושה. בית יצחק שם ע).

ויש חולקים לגמרי על ירושת החתן, וסוברים שכיון שאין הבת יורשת גדולת ושררת אביה לעצמה, אין החתן יורש את חותנו (שו"ת עבודת הגרשוני מט), ואינו דומה לבן הבת שיורש מכחה, שכיון שהבת אינה יורשת את המינוי, אף בעלה אינו יורש מכחה (חקרי לב שם כג), אבל בן הבת יורש מכח אבי אמו (בית יצחק שם, לדעת עבודת הגרשוני), או שלדעה זו אף בן הבת אינו יורש, כיון שאין הבת יורשת (חקרי לב שם, על פי לשון הרמב"ם מלכים א ז).

איבוד החזקה

כהן גדול שאירע בו פסול, ומינו אחר תחתיו - ועבר הפסול של הראשון - הראשון חוזר לעבודתו (ברייתא יומא יב ב ושם נתבאר; רמב"ם עבודת יום הכיפורים א ג^[15]).

וכן פרנס הממונה על הציבור שעבר מחמת אונס, ומינו אחר תחתיו, כשיעבור האונס חוזר לשררתו (תוספות יומא יג א ד"ה הלכה; תשובת מהר"ם ב"ב במרדכי בבא בתרא ג תקלג, בשם ר"י), ואפילו מת בעודו באונסו - בנו יורשו (שו"ת זרע אברהם חו"מ כא). וכן נשיא וראש ישיבה שעבר מחמת אונס - חוזר לגדולתו (תוספות סנהדרין שם).

וכתבו ראשונים שאף שהראשון חוזר לשררתו, נוהגים כבוד גם בשני - אלא שממעטים כבודו של שני מכבודו של ראשון (מגן אברהם קנג ס"ק מט) - כמו שמצינו שכשהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה תחתיו, ושוב החזירו את רבן גמליאל לנשיאותו, אמרו שיהיה רבן גמליאל דורש שלשה שבועות, ור' אלעזר בן עזריה שבוע אחד (ראה ברכות כח א, ותוספות וריטב"א יומא שם).

כששימש השני כמה שנים

יש מן הראשונים שכתבו שכהן גדול שגלה בגלות יכניה - או חלה (פירוש הרא"ש נזיר מז א; מאירי שם, בשם תוספות) - ומינו אחר תחתיו ושימש בכהונה גדולה כמה שנים, אין הראשון חוזר לעבודתו, הואיל ושימש השני כמה שנים (תוספות נזיר שם ד"ה וכן; פירוש הרא"ש שם, בשמו; מאירי שם, בשם תוספות), ולא אמרו הראשון חוזר לעבודתו, אלא כשעבר מחמת פסול קרי, שהשני אינו משמש אלא לפי שעה (פירוש הרא"ש שם), וכן בפרנס שמינו אחר תחתיו כמה שנים, אין הראשון חוזר למינויו (ראה הגהות בית מאיר לשו"ע או"ח קנג).

ויש מפרשים בדעתם שאם השני שימש כמה שנים, אין הראשון חוזר עד כדי לדחות את השני, אלא שניהם משמשים בכהונה גדולה (קרן אורה נזיר שם, על פי הגמרא שם).

כשברור שנתייאש מלחזור לשררתו

עבר מחמת אונס, כתבו אחרונים שאם הדבר ברור שנתייאש מלחזור לשררתו - איבד חזקתו (שו"ת הראנ"ח בספר מים עמוקים ב ע; שו"ת כנסת יחזקאל יג).

בגולה ועבד עברי

רוצח בשוגג שגלה לערי-מקלט (ראה ערכו), ושב לעירו לאחר מות הכהן הגדול (ראה ערך גלות), נחלקו תנאים אם הוא חוזר לשררה שהיה בה קודם גלותו - כגון שהיה נשיא, או ראש בית אב (רש"י ומאירי מכות יג א), או אב בית דין, או שררה אחרת (מאירי שם) - רבי מאיר אומר חוזר לשררה שהיה בה קודם גלותו (משנה מכות שם, ורש"י ד"ה חוזר), ורבי יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה (משנה שם).

וכן עבד עברי כשיוצא לחפשי בשש שנים או ביובל (ראה ערך עבד עברי), רבי מאיר אומר שהוא שב לשררה שהוחזקו בה אבותיו, ורבי יהודה אומר אינו שב (ברייתא שם ורש"י, וראה שם בגמרא הלימודים לכך).

הלכה שאינו חוזר לשררה שהיה בה, בין בגולה (ריטב"א שם ד"ה מאי; רמב"ם רוצח ז יד), ובין בעבד עברי (ריטב"א שם; רמב"ם עבדים ג ח); ויש שפסקו הלכה כרבי מאיר (ברטנורא מכות סוף פרק ב בגולה; אליה רבה סוף סי' קנג, בדעת רש"י על התורה שם בעבד עברי).

הטעם שגולה ועבד אינם חוזרים לשררתם

בטעם שאין הגולה חוזר לשררה שהיה בה כתבו ראשונים שהוא לפי שעבר עבירה, שהרג אדם בשוגג, וכן עבד עברי שמכר את עצמו, או נמכר בגניבתו, שאינו חוזר, הרי זה מפני שעבר עבירה, ואינו דומה לעבר מחמת אונס, ולא מחמת עבירה, שאינו מפסיד חזקתו (תשובות מהר"ם בר"ב [דפוס קרימונה] קט, והובאה בתשובות מיימוניות שופטים ז, ובמרדכי בבא בתרא ג תקלג), ולכן אם עבר משררתו מחמת איזו עבירה שעבר, אפילו שעבר בשוגג, אינו חוזר לשררתו (מגן אברהם קנג ס"ק מט, וראה מחצית השקל שם).

ויש מהראשונים שכתבו הטעם ברוצח שהוא מורד מגדולתו כל ימיו, שהוא מפני שבאה תקלה גדולה זו על ידו (רמב"ם רוצח ז יד; מאירי מכות יג א), ששפיכות דמים, וכן בנמכר ונעשה עבד לאחרים, הם דברים חמורים מאד (ריטב"א שם ד"ה מאי), אבל בשאר עבירות, מודה רבי יהודה שכל ששב בתשובה שלימה, חוזר למה שהחזיק הוא או אבותיו (ריטב"א שם: ואפשר; אליהו רבה סוף סי' קנג, על פי לשון הרמב"ם שם).

איבוד החזקה רק אם עבר עבירה בפרהסיא

כתבו ראשונים שאין מורידים אדם מקדושתו, מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת, עד שיעידו עליו עדים שעבר עבירה בפרהסיא, אבל אין מסירים שום ממונה ממינויו בשביל שיצא עליו קול, ואפילו לא היו לו אויבים (ראה ערך קול), וכן אפילו נתקיימה עליו העדות, אינו מן הדין להסירו, אם קיבל עליו מה שהוא חייב (תשובת הרמב"ם [הוצאת בלאו] קיא, הובאה בשו"ת הרדב"ז ו ב אלפים עה, ובשערי תשובה או"ח נג ס"ק לא), אלא אם כן עבר בפרהסיא (ראה רדב"ז שם, שכך כתב לדעת הרמב"ם).

וכן אמרו בירושלמי: זקן שאירע בו דבר - שראוי לנידוי (קרבן העדה) - אין מורידים אותו מגדולתו (ירושלמי מועד קטן ג א. וראה שו"ת חתם סופר או"ח מא).

וכן אמרו בכהן גדול שחטא, שמלקים אותו, ואין מעבירים אותו מגדולתו (ירושלמי סנהדרין ב א, והוריות ג א; רמב"ם כלי המקדש ד כב, וסנהדרין יז ח. וראה הטעמים בירושלמי שם).

נשיא שחטא, מלקים אותו ואין מחזירים אותו (ירושלמי סנהדרין והוריות שם), שמא יהרוג את אלו שהורידוהו בתחילה (ירושלמי סנהדרין שם, על פי הגירסא שלפנינו, והיא גירסת רדב"ז ברמב"ם שם^[16]). וראשונים כתבו כן בראש ישיבה שחטא, שמלקים אותו, ואין מחזירים אותו לגדולתו (רמב"ם סנהדרין יז ט, וכן כתב במאירי שם על אב בית דין), ואף שאין בידו לנקום נקמתו (חתם סופר שם, וראה כסף משנה שם שלפי גירסתו לא נאמר בירושלמי הטעם שמא יהרוג).

הערות שוליים