מיקרופדיה תלמודית:חיה

הגדרה^[1] - בעל חי הולך על ארבע, שמטבעו גדל שלא במקום ישוב

גדרה

שמה

השם חיה, אף שפעמים נכללו בשם זה כל בעלי החיים, כמו שנאמר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ (בראשית א כד), וכן בבריות המים נאמר: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית א כ); ואף האדם בכלל חיה, שנאמר: וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב ז. רמב"ם מאכלות אסורות ב ג; מאירי חולין נט ב) - מכל מקום נתייחד השם חיה לבעלי החיים הגדלים שלא במקום ישוב (שנות אליהו כלאים ח ו. וראה פירוש המשניות לרמב"ם אהלות ח א, ובפירוש רבי אברהם אבן עזרא בראשית א כד), ואינם ברשות האדם (ראה תוספתא ביצה (ליברמן) א י), בניגוד לשם בהמה שהונח על בעלי חיים ביתיים הגדלים בישוב (ראה ערך בהמה).

ויש מן הראשונים מפרשים, שבשם חיה נקראים המינים האוכלים בשר, בין ישוביים בין מדבריים (רמב"ן בראשית א כד. וראה העמק דבר בראשית שם). ולענין שור בר וכלב – נחלקו תנאים אם הם חיה או בהמה (משנה כלאיים ח ו).

חיה ובהמה

אף במקום שהוזכרו בתורה, לענין מצוה וכדומה, חיה או בהמה בלבד, השם חיה כולל אף בהמה, והשם בהמה כולל אף חיה, וכן שנינו: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא ב), מלמד שהבהמה בכלל חיה, ומנין שאף חיה בכלל בהמה, תלמוד לומר: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וגו' (דברים יד ד. ספרא שמיני ב; חולין עא א).

ולכן בערי הלויים, שנאמר בהם: וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם (במדבר לה ג) דרשו שאין פירוש 'חיתם' - חיה, שהרי חיה בכלל בהמה וכבר נאמר לבהמתם, אלא פירושו לכל הצריך לחיות האדם (נדרים פ ב).

במצוות ודינים

המצוות והדינים שנאמרו בתורה בחיה או בבהמה, פעמים שהוזכרו בהן בפירוש חיה או בהמה ואמרו חכמים שנוהגות בשתיהן, על פי הכלל שבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה (ראה לעיל: גדרה), או שאין נוהגות אלא בחיה או בבהמה בלבד, ממיעוט מיוחד; ופעמים שלא הוזכרו בהן בפירוש חיה או בהמה, אלא שור ושה, או בקר וצאן וכיוצא, ואמרו שאין נוהגות כלל בחיה, או שנוהגות אף בחיה מריבוי מיוחד, ונבאר חלק ממצות אלו:

• אבר מן החי, שלמדו איסורו ממה שנאמר: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג. וראה ערך אבר מן החי), לדעת ר' יהודה ור' אלעזר נוהג אף בחיה, בין טמאה בין טהורה; ולדעת ר' מאיר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, לפי שבאותה פרשה נאמר קודם לכן: וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ (שם כא); ולדעת חכמים נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים, אבל לא בטמאים (חולין קא ב, קב א). הלכה כחכמים (רמב"ם מאכלות אסורות ה א; טוש"ע יורה דעה סב א).

• אותו ואת בנו, שאסור לשחוט בהמה עם ולדה ביום אחד (ראה ערך אותו ואת בנו), אינו נוהג בחיה, שנאמר: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה וגו' (ויקרא כב כח) - שור ולא חיה (ספרא אמור ח. וראה חולין עט ב, ורש"י ד"ה כוי).

• בכור בהמה טהורה אינו נוהג בחיה, וכן אמרו: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר (במדבר יח טו), שומע אני אף חיה במשמע, תלמוד לומר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה', להוציא את החיה (ספרי במדבר קיח).

• בשר בחלב, למדו איסורו באכילה, הנאה ובישול ממה שנאמר: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט), ואף כל בהמה טהורה בכלל גדי (ראה חולין קיג א. וראה ערך בשר בחלב). ונחלקו תנאים אם נוהג בחיה:

לדעת ר' יוסי הגלילי ור' יונתן ור' שמעון בן אלעזר אסור בחיה מן התורה; ולדעת ר' עקיבא אינו אסור מן התורה, לפי שנאמר בתורה שלש פעמים לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי, ואחד מהם בא למעט חיה, שאף על פי שחיה בכלל בהמה, בא יתור הכתוב ומיעטו (חולין שם, ורש"י ד"ה פרט).

וכן כתבו רוב הפוסקים להלכה שבשר חיה בחלב אינו אסור אלא מדרבנן שאסרו האכילה כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה (תוס' חולין נח א ד"ה ושוין, בשם בעל הלכות גדולות; רמב"ם מאכלות אסורות ט ד; טוש"ע יו"ד פז ג, וט"ז סק"ב, וש"ך סק"ד. וראה ערך בשר בחלב).

חלב של חיה בבשר בהמה דינו כבשר חיה בחלב בהמה (מראה כהן יו"ד פז ג; פתחי תשובה שם סק"ז, בשם תפארת למשה).

• גיד הנשה [איסור אכילת הגיד שעל כף ירך בעל חי] נוהג איסורו בבהמה וחיה (חולין פט ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח ד; טוש"ע יו"ד סה ה).

• דם נוהג איסורו אף בחיה (חולין קיז א), שנאמר: וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה (ויקרא ז כז), וחיה בכלל בהמה (רש"י כריתות כא א ד"ה לאתויי; רמב"ם מאכלות אסורות ו א).

• חֵלב [איסור אכילת חלבים מסויימים של בהמה] אין איסורו נוהג בחיה אף על פי שנאמר: כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב וגו' (ויקרא ז כה), וחיה בכלל בהמה (חולין קיז א), מפני שדרשו: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז כג) - פרט לחיה (ספרא צו י; כריתות ד א. וראה זבחים ע ב).

• טרפה, שמלבד הלאו שבה, דרשו: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ (ויקרא יא ב) - חיה אכול, שאינה חיה דהיינו טריפה, לא תאכל (ראה חולין לז א, מב א; מאירי שם עא א. וראה ערך טרפה), אף על פי שבפסוק נאמר חיה, אף בהמה בכלל (רמב"ן ורשב"א חולין עא א).

בקרבנות

הקרבת חיה

עד שלא הוקם המשכן, אף חיה היתה כשרה לקרבן, שנאמר: וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וגו' (בראשית ח כ), וחיה בכלל בהמה. ובן נח אף לאחר מתן תורה מותר להקריב חיה (זבחים קטו ב; תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יג א).

משהוקם המשכן ונאסרו הבמות (ראה ערך במה), אין הקרבנות באים מן החיה, וכן אמרו: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה (ויקרא א ב) יכול אף החיה, שהיא קרויה בהמה, תלמוד לומר: מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן (שם) - בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה (ספרא ויקרא דבורא דנדבה ב; זבחים לד א).

איסור עשה

המקריב איברי חיה טהורה על גבי המזבח, נחלקו אמוראים בדבר:

ר' יוחנן אמר שעובר בעשה, שהרי זה לאו הבא מכלל עשה (ראה ערך), שדרשו: בקר וצאן ולא חיה (ראה לעיל), אבל אינו לוקה; וריש לקיש אמר שאינו עובר עליו ולא כלום, שלא נתמעטה חיה אלא למצוה, שבהמה מצוה להקריב וחיה רשות (זבחים לד א, ורש"י ד"ה ההוא).

הלכה כר' יוחנן (זבחים שם; רמב"ם איסורי מזבח ה ו). ויש מן הראשונים שמנה עשה זו במנין המצוות (הרמב"ן בהוספות לספר המצות לרמב"ם עשה י).

בעלי חיים שבכלל חיה

החיות הטהורות

בין בעלי החיים שנמנו בתורה שמותרים באכילה, שבעה מהם הם מיני חיה: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר (דברים יד ה. רמב"ם מאכלות אסורות א ח). ושאר החיות שבעולם אסורים באכילה (רש"י חולין פ א ד"ה עשר; רמב"ם שם; סמ"ג עשין נט).

איל וצבי ידוע מה הם (רבי אברהם אבן עזרא דברים שם. וראה תבואות הארץ לר' יהוסף שווארץ, חלק תוצאות הארץ, על זהותן של החיות); וכן יחמור מצינו שהיה ידוע לחכמים (רש"ש חולין פ א).

אקו כתבו הראשונים שהוא יעל, שכן תרגומו: יעלא (תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל דברים שם. תוס' ר"ה כו ב ד"ה של יעל; ר"ש כלאים א ו).

דישון כתבו הראשונים שהוא ראם, שכן תרגומו: רימא (ראה תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל דברים שם), והוא מין חיה גדולה (תוס' זבחים קיג ב ד"ה אורזילא דרימא).

תאו, יש סוברים שהוא שור הבר (ראה חולין פ א; ירושלמי כלאים ח ד).

ואמרו בגמרא שאקו ותאו וזמר לא היו חכמים בקיאים בהם (ראה חולין פ א, ורש"י ד"ה מתקיף, ומהרש"א שם).

כוי

כוי [בעל חיים טהור, שנחלקו חכמים במהותו, ואם דינו כחיה או כבהמה], נחלקו תנאים ואמוראים מהו:

• יש אומרים שהוא איל הבר (חולין פ א ורש"י חולין ד"ה איל הבר), ולדעה זו הוא מין חיה (תוס' שם ד"ה זה).

• ויש אומרים שהוא הנולד מן התיש ומן הצביה (חולין שם; ירושלמי בכורים ב ו). ולדעה זו הוא ספק חיה ספק בהמה (ראה חולין שם, ורמב"ם מאכלות אסורות א יג ומגיד משנה. וראה ערך חוששין לזרע האב); ויש אומרים שלדעה זו הוא בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה אם מין בהמה (חולין שם; ירושלמי שם), לפיכך נתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה (ראה בכורים ב ח, ופירוש המשניות לרמב"ם שם); ויש אומרים שלדעה זו כוי הוא מין בהמה (חולין שם).

כלב וחתול

כלב נחלקו בו תנאים: חכמים אומרים שהוא מין חיה; ור' מאיר אומר שהוא מין בהמה (כלאים ח ו; תוספתא כלאים (ליברמן) ה ז).

חתול הוא מין חיה (ראה בכורות ח א – ב. וראה רש"י פסחים כא א ד"ה בהמה)^[2].

סימני חיה

סימני טהרה

אף על פי שחיה בכלל בהמה לסימנים, שכל שיש לה סימני טהרה האמורות בבהמה מותרת באכילה (ראה לעיל: במצוות ודינים), צריכים אנו להבדיל בין בהמה טהורה לחיה טהורה, לפי שהחיה חלבה מותר, ודמה טעון כיסוי, והבהמה חלבה בכרת, ואין דמה טעון כיסוי (חולין נט א; רמב"ם מאכלות אסורות א ט).

ואלו הם סימני חיה: כל שיש לה קרנים וטלפים; ר' דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים (תוספתא חולין (צוקרמאנד) ג כא; חולין נט א). וסימנים אלו הם מפי השמועה, דהיינו מהלכה למשה מסיני (רמב"ם שם י; שו"ע יו"ד פ א. וראה ערך הלכה למשה מסיני).

להלכה כתבו הפוסקים שסימן הקרנים לבדו הוא סימן חיה (רמב"ם מאכלות אסורות א י; טוש"ע יו"ד פ א); אבל אינה חיה טהורה אלא כשהיא מעלה גרה ומפרסת פרסה (ש"ך שם סק"ב).

לא אמרו סימני חיה אלא במין שאינו מכירו, אבל שבעה מיני חיה האמורים בתורה, אם היה מכיר אחד מהם, אפילו לא מצא לו קרנים - חלבו מותר, ודמו טעון כיסוי (רמב"ם שם יא; שו"ע שם ב).

סימן הקרנים

סימן הקרנים הוא שיש לה קרנים כקרני חיה, שהרי אף בהמה יש לה קרנים, וקרני חיה הם קרנים מפוצלות שהרבה פיצולים יוצאים מהן (חולין נט ב, ורש"י ד"ה מפוצלות וד"ה והרי; טור יו"ד פ; רמ"א שם א); ויש מפרשים שהן זקופות וראשיהן כפופים (תוס' שם ד"ה והרי צבי, בשם רבינו תם; רמב"ן ורשב"א ורא"ש ור"ן חולין שם). וכל שקרניה מפוצלות הרי זו חיה בודאי (חולין שם; רמב"ם מאכלות אסורות א י; טוש"ע שם).

סימן הטלפים

בסימן הטלפים נחלקו הראשונים:

יש מפרשים שהכוונה שפרסותיה סדוקות (תוס' חולין נט א ד"ה אלו, בשם ריב"ם); ויש מפרשים שטלפיה ארוכות וחדות כטלפי חיה, שהם משונים משל בהמה שטלפיה רחבות (רא"ש חולין ג נז, לדעת רבינו תם).

בזמנינו

כתבו האחרונים שכיום אין אנו אוכלים אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו (ש"ך יו"ד פ סק"א; חכמת אדם לו א)^[3], ולכן אסור לנו לאכול מן החיות אלא צבי שניכר לנו (חכמת אדם שם)^[4].

טבעה

עיבור

חיה ובהמה נחלקו בגמרא אם מתעברות זו מזו (בכורות ז א), ואם מתעברות זו מזו יש לדון על הולד אם הוא מין חיה או מין בהמה (ראה ערך חוששין לזרע האב).

הלכה שמתעברות זו מזו (רמב"ם מאכלות אסורות א יג, כלאים ט ד).

צידה

סתם חיה אינה ברשות האדם, והיא מחוסרת צידה (ראה רמב"ם שחיטה יד ב; ספרא בהר א). ומטעם זה אמרו שחיה שקיננה בפרדס, צריכה זימון מערב יום טוב להוציאה מידי מוקצה (תוספתא ביצה (ליברמן) א י).

ולענין גזל אמרו שצדים חיה מכל מקום ואין בו משום גזל (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ח יז).

לגדלה

חיה דקה מפסידה את השדות, לפיכך כשם שאין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל במקום השדות והכרמים (ראה ערך בהמה דקה), כך אין מגדלים חיה דקה, כגון צביים ושועלים (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ה יז; בבא קמא פ א, ורש"י ד"ה חיה; רמב"ם נזקי ממון ה ב).

אבל מגדלים כלבים הכופרים, וחתולים, וקופים, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקות את הבית (תוספתא ובבלי שם).

טבע החיות

בכמה חיות מצינו שפירשו חכמים טבעם ומעלתם, וכן אמרו: ארי, מלך שבחיות (חגיגה יג ב); שועל, פיקח שבחיות (ברכות סא ב); כלב, עז בחיות (ביצה כה ב); צבי, קל מכל החיות ואין עורו מחזיק את בשרו, שעורו מתכווץ לאחר הפשטו (כתובות קיב א, ורש"י ד"ה אין), וכן כשהוא ישן, עינו אחת פתוחה (שיר השירית רבה ח יב).

ואמרו: אלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו (עירובין ק ב, ורש"י ד"ה צניעות); ועוד אמרו: הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים (אבות ה כ).

חיה רעה

שמה ומהותה

בשם חיה רעה נקראות חיות הטרף המשכלות בני אדם (רש"י תענית יט א ד"ה חיה רעה); ויש שהוזכרו בשמותיהם המיוחדים:

הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש (ראה בבא קמא טז א, ותוס' סנהדרין טו ב ד"ה והברדלס); וכן הוזכרו כלב רע וחתול רע (בבא קמא טו ב).

בעונש ובשכר

אמרו חז"ל: בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת, חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטים, שנאמר: וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם (ויקרא כו כב. שבת לג א).

ובהבטחות נאמר: וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ (ויקרא כו ו), ודרשו: ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם; ר' שמעון אומר משביתם שלא יזיקו, וכן הוא אומר: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וגו' (ישעיה יא ו - ז. ספרא בחקותי א ב)^[5].

תענית

חיה רעה שיש בה משום סכנה לבני אדם, נמנית בין צרות הציבור שמתענים ומתריעים עליהן בכל מקום, שאם היא במקום אחד, מתריעים עליה כל השומעים כדי שלא תבוא עליהם מפני שהיא מכה מהלכת, ואפילו לא הזיקה אלא נראית בלבד (תענית יט א, ורש"י ד"ה מתריעין; רמב"ם תעניות ב א; טוש"ע אורח חיים תקעו ו. וראה ערך תענית צבור).

לגדלן בביתו

חיות הטורפות, יש שכתבו שאסור לגדלן בביתו, אפילו לא הזיקו, מאחר שדרכן לטרוף, ויש בהן משום סכנת נפשות, אלא אם כן גידלן בביתו מקטנותן וגם קשורות בשלשלאות (ים של שלמה בבא קמא א מח).

אף בשאר בהמות וחיות המזיקות, כגון כלב רע וחתול רע, אמרו שאסור לגדלם ברשותו, ומנדים אותו עד שיסלק היזקו (בבא קמא טו ב; רמב"ם תלמוד תורה ו יד).

סחורה בהם

אין מוכרים לגוי דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים (עבודה זרה טז א; רמב"ם עבודה זרה ט ח, רוצח יב יב; טוש"ע יו"ד קנא ה); וכן אסור למכרם לישראל החשוד למכרם לגוי (עבודה זרה טו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אבל ארי בן תרבות, שאין בו נזק לרבים - מותר (עבודה זרה טז א, ורש"י ד"ה הא)^[6].

הערות שוליים