מיקרופדיה תלמודית:חלול השם

הגדרה^[1] - איסור עשיית דבר שעל ידי כך הוא עושה שם ה' כחולין

מקורו וגדרו

מקורו

כל בית ישראל מוזהרים שלא לחלל את השם (רמב"ם יסודי התורה ה א^[2]. וראה ערך בן נח אם מצווה על קידוש השם), שנאמר: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב. רמב"ם שם).

הלאו נמנה במנין המצוות (הלכות גדולות לא תעשה קלז; רס"ג לא תעשה לג, ספר המצות לא תעשה סג; החינוך רצה).

גדרו

חילול השם הוא ההיפך מקידוש השם (ספר המצות לא תעשה סג; החינוך רצה, וראה ערך קדוש השם).

וכתבו ראשונים שלאו זה נחלק לשלשה חלקים, שנים מהם כוללים ואחד פרטי:

• הכוללים, א. בעבירה באונס, באופנים שאמרו שחייב למסור את נפשו ויהרג-ואל-יעבור (ראה ערכו), והוא עבר ולא נהרג; ב. בעבירה במזיד, באופן שיש בה חילול השם, כגון שעושה להכעיס, שמלבד הלאו המיוחד על עצם העבירה יש בה אף לאו של חילול השם.

• והפרטי, באדם-חשוב (ראה ערכו), שבני אדם למדים ממנו, שעושה מעשים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, אף על פי שאינם עברות (ספר המצות שם, והחינוך שם, וראה להלן: באונס: במזיד: באדם חשוב); ויש מן הראשונים שלא הזכירו אלא מחלל את השם על ידי מעשיו, כגון תלמיד חכם (ראה להלן: באדם חשוב), או שגורם שיאמרו הגוים אין תורה לישראל (סמ"ג לאוין ב, וסמ"ק פה. וראה להלן: בפני נכרים).

האם לוקים על לאו זה

העובר עבירה באופן שיש בה משום חילול השם, יש שכתבו בדעת ראשונים שמלבד שלוקה על העבירה עצמה, לוקה אף על הלאו של חילול השם (מנחת חינוך סוף מצוה רצו, על פי לשון החינוך שם), וכן אם עבר עבירה שאין בה מלקות, כגון לאו-הנתק-לעשה (ראה ערכו) וכדומה, מכל מקום לוקה על הלאו של חילול השם (מנחת חינוך שם), אבל אם עבר עבירה באונס, באופן שחייב למסור את נפשו, אף שחילל את השם (ראה להלן: באונס) - אינו לוקה, שהרי היה באונס (רמב"ם יסודי התורה ה ד, וראה ערך אונס, הכרח; אונס בעברות).

ויש מן האחרונים שכתב שלעולם אינו לוקה על לאו של חילול השם, לפי שהוא לאו-שבכללות (ראה ערכו. אור שמח על הרמב"ם שם י).

בעבירה באונס

בכל עברות שבתורה

כל עברות שבתורה, אם אומרים לו לאדם עבור ואל תיהרג, ונתכוין האנס להעבירו על המצוות, והיה הדבר בפרהסיא - היינו בפני עשרה מישראל (ראה ערך פרהסיא) - או בשעת גזירת המלכות, שהדין הוא שייהרג ואל יעבור (ראה ערך יהרג ואל יעבור), כתבו ראשונים שנלמד מהכתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי (ויקרא כב לב. שאילתות מב), שבפרהסיא יש חילול השם, לפי שלמדים ממנו לחלל קדושת השם (רש"י עבודה זרה כז ב ד"ה בפרהסיא), וכן בשעת הגזירה כיון שהגזירה באה לעקור את המצוה, יש כאן קידוש השם, ואנו קוראים בו ולא תחללו את שם קדשי (שאילתות שם).

ואם נתכוין האנס להנאת עצמו, במקום שהדין הוא שיעבור ואל ייהרג (ראה ערך יהרג ואל יעבור^[3]), הטעם הוא לפי שאין כאן חילול השם ליהרג על כך (שאילתות שם; רש"י סנהדרין עד ב ד"ה הנאת עצמו וד"ה ליקטול).

בשלש העברות החמורות

בשלש העברות החמורות, שהן עבודה-זרה (ראה ערכו), גלוי-עריות (ראה ערכו) ושפיכות-דמים (ראה ערכו), שהדין הוא שייהרג ואל יעבור בכל אופן (ראה ערך יהרג ואל יעבור שכן הלכה לדעת רוב הראשונים), נחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש סוברים שאין הטעם משום חילול השם, אלא משום חומר עברות אלו שאינן נידחות מפני פקוח-נפש (ראה ערכו), ולפיכך אמרו בהן שאף בצינעא, או שנתכוין האנס להנאת עצמו, שאין שם חילול השם, ייהרג ואל יעבור (מלחמות לרמב"ן סנהדרין עד א, ונמוקי יוסף ור"ן שם).

• ויש סוברים שבעברות אלו אם עבר ולא נהרג, אפילו בצינעא, הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצות עשה, שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה, שהיא חילול השם (רמב"ם יסודי התורה ה ד, וכעין זה בספר המצות לא תעשה סג שם ובחינוך רצה).

ונחלקו אחרונים בדעתם:

• יש מפרשים שאף בפחות מעשרה עובר על הלאו של לא תחללו, אלא שבעשרה מישראל עובר אף על העשה של ונקדשתי בתוך בני ישראל (לחם משנה שם. וכן מבואר בלשון הרמב"ם בספר המצות שם).

• ויש מפרשים שלדברי הכל אינו עובר על לא תחללו בפחות מעשרה, שהכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל שמשמעו בפרהסיא מוסב אף על האמור ולא תחללו את שם קדשי (פרי חדש על הרמב"ם שם).

נחשב למחלל השם באונס

במקום שאמרו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, אף על פי שחילל את השם, אינו נקרא מחלל שם שמים ברצון, אלא באונס (מאמר קידוש השם לרמב"ם, וראה שם שאף אינו לוקה מטעם זה על הלאו של לא תחללו).

אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו (רמב"ם יסודי התורה ה ד), ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד (מאמר קידוש השם, וברמב"ם שם והוא נקרא עובד עכו"ם במזיד כו').

על העובר עבירה באונס בנוגע לחיובו על עצם העבירה, ראה ערך אונס.

בעבירה במזיד

בעבירה שאין בה הנאה ותאוה

כל העובר מדעתו, בלא אונס, על אחת מכל המצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס - היינו שעושה עבירה שאין בה תאוה ולא הנאה, אלא מכוין בפעולתו למרוד ולפרוק עול מלכות שמים (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה סג) - הרי זה מחלל את השם, לפיכך נאמר בשבועת שקר: וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט יב. וראה להלן: בעברות מיוחדות), ואם עבר בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים (רמב"ם יסודי התורה ה י, וכן הוא בספר המצות שם, ובמאמר קידוש השם).

בעבירה שיש בה הנאה ותאוה

כל העובר עבירה בפרהסיא, אפילו לתיאבון, הרי זה מחלל את השם (ראה סנהדרין פב א בבועל - ארמית (ראה ערכו), ובר"ן ובתורת חיים שם שחילול השם הוא שעושה בפרהסיא, והוא באופן זה שעובר לתיאבון), לפי שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו (ראה רש"י סנהדרין שם ד"ה שמואל).

ואמרו: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (רבי אלעאי בברייתא מועד קטן יז א; חגיגה טז א), שכיון שאין מכירים אותו אין חילול השם (רש"י מועד קטן שם ד"ה מה), שגם אם יחטא אין אדם נותן לב, לפי שאינו חשוב בעיניהם (רש"י חגיגה שם ד"ה למקום); ויש מפרשים, לפי שבמקום שאין מכירים אותו אין דעתו גסה עליו, ושמא יקל כח יצרו, וכן בלבוש שחורים (רש"י חגיגה שם), או לפי שלבישת שחורים ויגיעת דרכים משברות את לבו, ושוב לא יבא לידי עבירה (תוספות חגיגה ד"ה ויעשה בשם ר"ח, וכעין זה ברש"י מועד קטן שם, בשם רב האי גאון), אבל חס ושלום שהותר לו לעבור עבירה אפילו בסתר (תוספות שם).

פרסום עבירה שנעשתה כבר

חילול השם יש אף בפרסום עבירה שנעשתה כבר, ולפיכך אמרו לענין ודוי (ראה ערכו), שבחטא שאינו מפורסם אינו צריך להודות ברבים ולהודיע פשעיו, שנאמר: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה (תהלים לב א. יומא פו ב. וראה ערך ודוי), שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא, מיעוט כבוד שמים הוא (רש"י שם ד"ה בחטא. וראה כסף משנה תשובה ב ה).

בעברות מיוחדות

מלבד הלאו של ולא תחללו את שם קדשי, שנאמר כאיסור בפני עצמו (ראה לעיל: מקורו וגדרו), מצינו שהזכיר הכתוב חילול השם אף בעברות מיוחדות, שמהותן הוא חילול שם ה', לפי שהן עברות חמורות.

שבועות

בשבועת-שוא (ראה ערכו), או בשבועת-שקר (ראה ערכו) - וכן בשבועת-העדות (ראה ערכו), או שבועת-הפקדון (ראה ערכו. רמב"ם שבועות יב א. וראה ערכיהם) - נאמר: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ וגו' (ויקרא יט יב), מלמד ששבועת שוא חילול השם (תורת כהנים קדושים פרשתא ב), שראוי לתת כבוד לשמו, והנושא את שמו לשוא מחללו (רמב"ן שמות כ ז).

ואפילו שנשבע באונס, שאין בה איסור של שבועת שקר (ראה ערך אונס וערך שבועה), כתבו ראשונים שאם השומעים יודעים שנשבע לשקר, הרי זה חילול השם (תשובות מהר"ם בן בכרי שבהגהות אשרי שבועות ריש פרק ד; רמ"א יו"ד רלט א); ויש מן הראשונים מפרשים הטעם שיש חילול השם בשבועת שקר, שהרי זו עבירה להכעיס (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה סג, ויסודי התורה ה י).

הנותן מזרעו למולך

בנותן מזרעו למולך (ראה ערכו) נאמר: וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ וגו' (ויקרא יח כא), ונאמר: כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כ ג), ופירשו ראשונים שדבר זה בעצמו הוא חילול השם (כד הקמח ערך חלול השם), וכן כל עבודה-זרה (ראה ערכו) היא חילול השם, שמודה לאלהותה (רבינו יונה אבות ד ד, על פי יחזקאל כ לט. וראה תוספות יום טוב שם).

ויש מן הראשונים מפרשים שבעברות חמורות הזכיר הכתוב חילול השם (רמב"ן ויקרא יח כא. וראה שם עוד טעמים).

גלוי עריות

בגלוי-עריות (ראה ערכו) נאמר: וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה - המאורסה (רש"י) - לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (עמוס ב ז), שאמרתי לכם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' מקדשכם (ראה ויקרא יט ב, ושם כא ח), וכיון שאתם מחללים קדושתכם, הרי אתם מחללים את שם קדשי שקידשתי אתכם, ואתם נקראים בשמי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים יד ב. רד"ק עמוס שם, וכעין זה באגרת הקודש לרמב"ן א).

אף בבועל-ארמית (ראה ערכו) נאמר: כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר (מלאכי ב יא. וראה סנהדרין פב א. וראה ערך בועל ארמית), ולכן הבא על הנכרית נקרא מחלל קודש ה' (רמב"ם איסורי ביאה יב ו). ואמרו שבית דין של חשמונאים גזרו על הבא על הנכרית שחייב עליה אף משום נדה (ראה ערך הנ"ל), אף על פי שמן התורה אין איסור נדה בגויה (ראה ערך גוי, וראה ערך נדה), מכל מקום מיאוס וחילול לקדושת השם הוא (רש"י סנהדרין שם ד"ה נדה).

חילול קדשים

בחילול קדשים, כגון כהן טמא ששימש במקדש, וכדומה (ראה סנהדרין פג ב, וראה ערך חיבי מיתות בידי שמים), נאמר: וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וגו' (ויקרא כב ב. ראה סנהדרין שם), ונאמר: וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם (ויקרא כא ו. וראה סנהדרין שם שדרשו מכאן לטבול יום ששימש במקדש, וראה ערך הנ"ל וערך טבול יום).

וכן המבזה את הקדשים הרי זה מחלל השם, וכן הוא אומר: כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וגו' וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' מְגֹאָל הוּא וגו' (מלאכי א יא - יב, ראה שם וברד"ק), והוא בכלל מה שנאמר: כִּי דְבַר ה' בָּזָה (במדבר טו לא. ראה סנהדרין צט א, ורש"י במוסגר שם, וראה ערך בזיון קדשים).

וכן ישראל שהפריש תרומה והניחה במקום שאינה משתמרת מבהמה וחיה, הרי זה חילול השם (רמב"ם תרומות יב יז).

הדן בערכאות של גוים

המביא דיני ישראל לפני ערכאות של גוים (ראה גיטין פח ב, וראה ערך ערכאות), הרי זה מחלל את השם ומייקר שם האלילים להחשיבם, שנאמר: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים לב לא), שכשאויבינו פלילים - שופטים אותנו - זהו עדות לעילוי יראתם (ראה תנחומא משפטים ג: שכל מי שמניח דייני ישראל כו' כפר בהקב"ה תחלה כו'. וראה רמב"ם סנהדרין כו ז).

דיין המקלקל את הדין

הדיין המקלקל את הדין, הרי זה גורם לחילול השם, שנאמר: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (ויקרא יט טו), והעול נקרא תועבה, שנאמר: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כה טז), וכיון שנקרא תועבה הרי הוא כעובד עבודה זרה שמחלל את השם (ראה תורת כהנים קדושים ד, ופירוש הראב"ד והר"ש משאנץ ובאור הגר"א שם. וראה ערך בית דין).

המשקר במידות ומשקלות

המשקר במידות ומשקלות, הרי זה מחלל את השם, שנאמר: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה (ויקרא יט לה), אם לדין הרי כבר אמור: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (שם טו), אלא מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה קרוי עול ומחלל את השם (ראה תורת כהנים שם ח, וסמ"ג לאוין קנב, וראה ערך מדות ומשקלות).

יש מן הראשונים שכתב שאף המשקר בדברי הבאי יש בדבר חילול השם (ספר היראה לרבינו יונה קעז^[4]).

המלעיגים על דבר ה'

חילול השם מצינו אף במלעיגים על דבר ה' ביד נביאיו, כמו שנאמר: וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וגו' אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם וגו' (ישעיה כב יג - יד. וראה יומא פו א שדרשו פסוק זה על חילול השם), שלא דאגו ולא פחדו לדברי ה' אלא לעגו ושמחו ואמרו הואיל וסופנו למות מעתה נעשה ששון ושמחה, וזהו חילול השם (רד"ק שם, וכעין זה בשערי תשובה לרבינו יונה ד ד שלא היו משגיחים על דברי הנביאים כו').

באדם חשוב

יש דברים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות (ראה ערך אדם חשוב), דברים שהבריות מרננים אחריו בגללם, ואף שאינם עברות הרי זה חילל את השם, והכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין (רמב"ם יסודי התורה ה יא; ספר המצות לא תעשה סג; סמ"ג לאוין ב, וסמ"ק פה), לפיכך אמרו בכל מקום שאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו (ראה שבת נא א ועוד, וראה ערך הנ"ל).

ויש מן הראשונים שפירש שחילול השם באדם חשוב הוא לפי שבני אדם למדים ממנו, ואם אינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים מזלזלים על ידו בתורה, ואומרים זה מבין שאין ממש בתורה ובמצוות ונמצא השם מתחלל, שנעשו דבריו חולין (רש"י שבת לג א ד"ה חלול השם^[5]), ועוד כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו, הכל אומרים מה הועילה לו זכותו, ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם, נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט (רש"י יומא פו א ד"ה באמור, ושם ב ד"ה מפרסמין; סנהדרין קז א ד"ה יאמרו, וראה אבות א יא וברש"י שם).

אופנים לחילול השם באדם חשוב

חילול השם באדם חשוב, פירשו אמוראים בכמה דוגמאות:

• רב אמר כגון שקונה בשר מן הטבח, ואינו נותן דמיו לאלתר (יומא פו א), שמביא עצמו לידי חשד (מאירי יומא שם), שכשהוא מאחר לפרוע אומר הטבח שהוא גזלן ולמד ממנו להיות מזלזל בגזל (רש"י שם ד"ה ולא), והדברים אמורים במקום שאין דרך הטבח לילך ולתבוע הקפותיו, ועל הלוקח להביא לו מעות לביתו (אביי שם ורש"י ד"ה באתרא).

• רבי יוחנן אמר כגון אדם חשוב כמותו שהולך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין (יומא שם), שאין הכל יודעים שנחלש בגרסתו, ולמדים הימנו להיבטל מתלמוד תורה (רש"י שם ד"ה כגון). וכן כל תלמיד חכם שפורש מדברי תורה להבלי הזמן, הרי זה חילול השם (מאירי שם).

• יצחק דבי רבי ינאי אמר כגון תלמיד חכם שחבריו מתביישים מחמת שמועתו (יומא שם), היינו מחמת שם רע היוצא עליו (רש"י שם ד"ה מחמת), שהוא חשוד בעברות (מאירי שם), או שהיה מתעסק בספרי מינים ושותה במיני זמר (רא"ש מועד קטן ג יא).

• רב נחמן בר יצחק אמר כגון תלמיד חכם שאומרים עליו ימחול לו יוצרו על מעשיו ["שרא ליה מריה לפלניא"] (יומא שם^[6]), שאף שלא עשה עבירה, חילל את השם, שראוי לאדם שיישמר מדברים שבני אדם מחזיקים אותם לעברות אף שאינן עברות בעיניו, ויישמר מפני בני אדם כמו שיישמר במה שיש בינו ובין בוראו, כמו שנאמר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב כב. סמ"ק פה).

• אביי אמר כגון שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דיבורו בנחת עם הבריות - אלא בעל קטטה וכעס (רמב"ם יסודי התורה ה יא) - מה הבריות אומרות עליו: אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו, ועליו הכתוב אומר: בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ יחזקאל לו כ. יומא שם על פי הברייתא שם).

כשגורם לזלזל בכבוד התורה

חילול השם נאמר אף בתלמיד חכם שגורם לזלזל בכבוד התורה, שכן אמרו: כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום - שמרבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ (רמב"ם יסודי התורה ה יא), ומשתכר בפניהם (רמב"ם הלכות דעות ה ג) - הרי זה מחלל את השם (פסחים מט א. וראה ערך תלמיד חכם כמה דברים שתלמיד חכם צריך להתנהג בהם).

וכן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר: כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת (משלי ח לה), אל תקרי משנאי אלא משניאי (שבת קיד א, וראה ערך חיבי מיתות בידי שמים), שממאסים עצמם בעיני הבריות (רש"י שבת שם ד"ה משניאי), ושם שמים מתחלל על ידיהם (ספר היראה לרבינו יונה סי' רבו), ומכל מקום אם עושה מלאכה להתפרנס בה, אפילו מלאכה בזויה, אין כאן גנאי, ואין זה חילול השם (רשב"ם בבא בתרא קי א ד"ה וטול אגרא).

וכן יש מן הראשונים שכתב שכל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם (רמב"ם תלמוד תורה ג י. וראה רמ"א יו"ד רמו כא. וראה ערך תלמוד תורה שהרבה חולקים עליו בזה). וכן מצינו בגדולי ישראל שהיו עוסקים במלאכה, ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה היא מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהם, ותתבזה תורה בעיניהם ויהיה העושה כן דבר ה' בזה (פירוש המשניות לרמב"ם אבות ד ו).

בפני נכרים

חילול השם בפני נכרים מצינו בדברים שאסורים מן התורה, אלא שמלבד האיסור עצמו יש בהם איסור של חילול השם, ובדברים שמותרים מן התורה ואסרום חכמים מפני חילול השם.

גזל הגוי

גזל-הגוי (ראה ערכו) חמור מגזל ישראל, מפני חילול השם (תוספתא בבא קמא י. וראה ערך גזל הגוי), שמלבד איסור גזל הגוי שהוא מן התורה (ראה ערך הנ"ל מחלוקת תנאים, ושכן הלכה לדעת רוב הראשונים), הרי הוא עובר אף על לאו של חילול השם (שו"ת חכם צבי כו). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף שלמדו מן הכתוב שגזל הגוי אסור מן התורה (ראה ערך הנ"ל), עיקר איסורו הוא משום חילול השם (ראה תוספות בבא קמא קיג ב ד"ה הכי, ושיטה מקובצת שם בשם הרא"ש).

וכן בגניבה מגוי, שאסורה מן התורה (ראה ערך הנ"ל), יש מן הראשונים שכתבו שיש בדבר חילול השם כשידע לבסוף (תוספות בבא קמא שם).

וכל המשקרים לגוים וגונבים מהם הם בכלל מחללי השם, שיאמרו הגוים אין תורה לישראל (סמ"ג לאוין ב. וכעין זה בספר היראה לרבינו יונה קלט, וראה נתיבות עולם למהר"ל נתיב יראת ה' ד), והכתוב אומר: שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית (צפניה ג יג. סמ"ג שם).

כשיש חלול השם גזל הגוי אסור לכל הדעות

אף לדעת התנאים הסוברים שגזל הגוי מותר מן התורה (ראה ערך גזל הגוי), יש מן הראשונים שכתבו שאינו אלא באופן שאין בו חילול השם, כגון שמשתמט ממנו וכדומה, אבל במקום שיש חילול השם לדברי הכל אסור מן התורה (תוספות בבא מציעא פז ב ד"ה אלא, ובכורות יג ב ד"ה כמאן), ועל זה אמר הכתוב בעבד-עברי (ראה ערכו) הנמכר לגוי: וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה נ), שלא יגלום עליו - שלא יטעהו - ולא יבוא עליו בעקיפין (ראה בבא קמא קיג ב, ורש"י על התורה שם מח. וראה ערך עבד עברי), לפי שהגוי בוטח בו ונותן לו כל שכרו, ויש שם חילול השם אם היה יוצא בחזקה לפני הזמן (תוספות בבא מציעא ובכורות שם).

וכן הפקעת הלואתו, או טעותו, או אבדתו, או לעשקו, או להבריח את המכס (ראה ערך דינא דמלכותא דינא, וראה ערך עשק), במקום שיש חילול השם לדברי הכל אסור (ראה בבא קמא קיג ב, ורמב"ם גזלה א ב, וכסף משנה שם, ושם ה יא, וטוש"ע חו"מ שמח ב, ושם רסו א), ועל זה נאמר: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כה טז. פירוש המשניות לרמב"ם כלים יב ז).

בירושלמי אמרו שרבן גמליאל גזר על גזל הגוי שיהא אסור מפני חילול השם (ירושלמי בבא קמא ד ג. ראה באור הגר"א אהע"ז כח סק"ב).

במלחמת מצוה ורשות

כשישראל עושים מלחמה עם האומות, אחת מלחמת-מצוה (ראה ערכו) ואחת מלחמת-הרשות (ראה ערכו), שמצוה לקרוא להם תחילה לשלום, ואם השלימו וקיבלו עליהם שבע מצוות בני-נח (ראה ערכו) אין הורגים מהם נשמה, והרי הם למס (ראה דברים כ י, ורמב"ן שם, ורמב"ם מלכים ו א שהוא הדין בז' אומות^[7]), אסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות (רמב"ם שם ג), כי יש בדבר זה חילול השם (הרדב"ז על הרמב"ם שם^[8]).

גוי שנדב לבית הכנסת

גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה (ערכין ו ב; רמב"ם מתנות עניים ח ז; טוש"ע יו"ד רנט ג) - אף על פי שבישראל הדין הוא שעד שלא נשתקע שם בעליה ממנה מותר לשנותה לדבר מצוה (ראה ערך בית הכנסת) - לפי שהגוי צועק ואומר למה שיניתם ממה שנתתי (רש"י שם ד"ה מדאמר), או שיאמר הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרוהו לעצמם (רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל וערך גוי), ויש בזה חילול השם (הרא"ש בתשובותיו יג יד, הובא בבית יוסף שם; הרדב"ז על הרמב"ם שם), אבל ישראל אינו צועק (גמרא שם), ואפילו אם יש ישראל שאינו שומע לדברי חכמים וצועק, אין בזה חילול השם (הרא"ש בתשובתיו שם; הרדב"ז שם; רמ"א שם. וראה שם בש"ך וט"ז).

עדות לגוי

היודע עדות לגוי התובע את ישראל לדין, במקום שדיני הגוים לחייב ממון על פי אחד, שאסור לישראל להעיד לו, שהרי מפסיד לישראל שלא כדין (ראה בבא קמא קיג ב. וראה ערך עדות), כתבו ראשונים שאם מתחילה ייחד אותו הגוי להיות עד, יש חילול השם אם לא יעיד, וחייב להעיד לו (רא"ש שם י יד; טוש"ע חו"מ כח ג; רמ"א שם. וראה ערך הנ"ל עוד אופנים וטעמים שיכול להעיד).

ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיא

אף חילול כבוד ישראל בעיני הגוים, הרי זה חילול השם, לפיכך אמרו שאסור לישראל ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיא (רמב"ם מתנות עניים ח ט, על פי סנהדרין כו ב; טוש"ע יו"ד רנד א), משום חילול השם (רש"י סנהדרין שם ד"ה אוכלי), ופירשו הטעם לפי שמבזה עצמו בפרהסיא (ראה ש"ך שם סק"א^[9]), וכן אמרו: אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנכרים (רש"י ותוספות שם ד"ה אוכלי; רי"ף שם, ורא"ש שם ג יב) - פסולים לעדות (סנהדרין שם; רמב"ם עדות יא ה; טוש"ע חו"מ לד יח. וראה ערך פסולי עדות), שמחללים את השם מחמת ממון, והרי זה כרשע של חמס שפסול לעדות (רש"י שם).

ומכל מקום אם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטול מן הנכרים בצנעא, הרי זה מותר (רמב"ם מתנות עניים שם; טוש"ע יו"ד שם).

תפילת צדיקים שלא ייגרם חילול השם בעיני הגוים

אף בתפלתם של צדיקים מצינו שהתפללו להקב"ה שלא ייגרם חילול השם בעיני הגוים כדלהלן:

• באברהם אבינו נאמר: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע (בראשית יח כה), ואמרו: חלילה, חילול השם יש בדבר (בראשית רבה מט).

• במשה רבינו נאמר: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם וגו' (שמות לב יב), וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם וגו' (במדבר יד טו), ופירשו: ויהיה בזה חילול השם (רמב"ן שם יג).

• דוד המלך התפלל: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם (תהלים עט י, וקטו ב, וכעין זה ביואל ב יז), ויהיה שמו מחולל (רד"ק תהלים עט ט - י).

שכשהקב"ה מביא פורעניות חס וחלילה על ישראל מפני שחטאו, זהו חילול השם, שיהיו אומות העולם אומרים, עובדים לשמו והוא הורגם (ויקרא רבה כב), לפיכך מצינו שאף בשעה שהיו ישראל חייבים כליה חס וחלילה במידת הדין, הבטיחם הקדוש ברוך הוא שלא יכלה אותם, והזכיר הנביא לעתיד: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם (יחזקאל לו כג. כד קמח ערך חלול השם).

חומרו

חילול השם קשה מכל העברות שבתורה (ירושלמי נדרים ג ט; רמב"ם שבועות יב ב), ומצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה, ולא ויתר על חילול השם, שנאמר: וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל וגו' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ (יחזקאל כ לט. ויקרא רבה כב. וכן בירושלמי שם למדו מפסוק זה). וכן מצינו בדוד כשברח מפני אבשלום בנו, שאמר: מוטב אעבוד עבודה זרה - ואחלל את השם אני לבדי (רש"י ד"ה מוטב) - ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא (סנהדרין קז א), שיאמרו מלך חסיד שכמותי הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקדוש ברוך הוא (רש"י שם ד"ה יאמרו^[10]).

אין חולקים כבוד לרב

כל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, שנאמר: אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' (משלי כא ל. ברכות יט ב ושם נתבאר), ומטעם זה אמרו:

• המוצא כלאים בבגדו, פושטו אפילו בשוק (רב יהודה אמר רב ברכות שם), שאין כבוד-הבריות (ראה ערכו) דוחה לא תעשה מן התורה בקום ועשה (ראה ברכות שם ומאירי. וראה ערך כבוד הבריות), וצריך לבזות עצמו על קדושת השם (ראה רש"י שם כ א ד"ה בנזיקין). ויש מן הראשונים שפסקו שהרואה על חברו כלאים של תורה, אפילו היה מהלך בשוק, קופץ וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלימדו חכמה (רמב"ם כלאים י כט; טוש"ע יו"ד שג א^[11]).

• אם ראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו, או מפני רשעו, יש לו להפרישו ולומר לו דבר זה אסור, אפילו בפני רבו, אף שהמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה (ראה ערך הוראה), שכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב (רבא עירובין סג א; רמב"ם תלמוד תורה ה ג; טוש"ע יו"ד רמב יא).

• תלמיד חכם היודע עדות לחברו, ואין כבודו שילך להעיד לפני בית דין פחות ממנו בחכמה, שהדין הוא שבעדות ממון יש לו להימנע מלהעיד (ראה ערך עדות וערך תלמיד חכם), מכל מקום בעדות שמפריש בה מן האיסור הולך ומעיד (שבועות ל ב, וראה שם ברש"י ד"ה אבל; רמב"ם עדות א ב; טוש"ע חו"מ כח ה), והוא הדין בעדות נפשות או מלקות (רמב"ם שם), לפי שיש בדבר חילול השם כשיש עדים ולא יתברר דין מדיני נפשות (כסף משנה שם), וכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב (שבועות שם).

המחלל את השם בסתר נפרעים ממנו בגלוי

המחלל שם שמים בסתר - שעובר עבירה בסתר (רש"י אבות ד ד ד"ה כל) להכעיס (תפארת ישראל שם), או שעובר עברות שהן בעצמן חילול השם, כגון עבודה זרה, ונשבע לשקר וכדומה (רבינו יונה שם. וראה לעיל: בעברות מיוחדות^[12]) - נפרעים ממנו בגלוי (אבות שם), שהקב"ה מגלה לכל חרפתו, שלא יתחלל שם שמים על ידו, שיאמרו: ראיתם פלוני שהוא חכם, ועשה מעשים טובים, ופגעו בו צרות כך וכך (רש"י שם).

אף על השוגג נפרעים בגלוי

אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם (אבות ד ד; קדושין מ א), ולא שנפרעים ממנו על השוגג כמזיד, אלא שאף על השוגג נפרעים ממנו בגלוי כפי עונו (ראה רש"י ורמב"ם ורבינו יונה ומאירי אבות שם). וכל שהוא גדול במעלת התורה, חומר עון חילול השם יוסיף עליו יותר מזולתו, שכן מצינו במשה רבינו אדון הנביאים כולם, שנענש בעונש חמור על חטא הצור שעשאו בשוגג ונחשב לו למזיד, והוא שתפס עליו הקדוש ברוך הוא ואמר: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כ יב. כד הקמח ערך חלול השם).

אין מקיפים בחילול השם

אין מקיפים בחילול השם (קדושין מ א), ונחלקו בכך אמוראים:

• יש מפרשים שאין עושים כחנווני (מר זוטרא קדושין שם), המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו יחד, אלא למחללי השם נפרעים מלמעלה מיד (רש"י שם ד"ה אין), ואין ממתינים לו עד שיעשה זכות כנגדו (רי"ץ גיאת הלכות תשובה).

• ויש מפרשים שאם היתה כף המאזנים שקולה - מכרעת (מר בריה דרבינא שם), שאם היו עוונותיו וזכויותיו מחצה על מחצה, ויש באחד העוונות חילול השם, מכריע את הכף לחובה (רש"י שם ד"ה שאם; סמ"ג לאוין ב). ומקיפים לשון עיון הוא (רש"י שם).

הצרות שבאות מחמת עון זה

בעון חילול השם חיה רעה באה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטים, והדרכים משתוממים, שנאמר: וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וגו' וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וגו' (ויקרא כו כב - כג), אל תקרי באלה אלא באלה [אל"ף ולמ"ד קמוצות], היינו שבועות שוא או שקר, שנאמר בה: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ וגו' (שם יט יב), ובחילול השם נאמר: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (שם כב לב), ולמדים גזרה שוה חילול חילול משבועה (שבת לג א^[13]).

מנדים אותו

המביא את הרבים לידי חילול השם מנדים אותו (ירושלמי תענית ג י, ומועד קטן ג א^[14]).

תשובתו וכפרתו

התשובה והכפרה על עון חילול השם, קשה היא מכל עברות שבתורה, וכן אמרו: עבר על עשה שאין בו כרת, ושב, אינו זז משם עד שמוחלים לו; עבר על לא תעשה שאין בו כרת ולא מיתת בית דין, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר; עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקים - גומרים לו הכפרה - אבל מי שיש חילול השם בידו - שחטא והחטיא אחרים (רש"י יומא פו א ד"ה חילול), או שעשה בפרהסיא (ספר חסידים כ) - אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולן תולים ומיתה ממרקת, שנאמר: וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן (ישעיה כב יד. יומא פו א; ירושלמי ח ז, וסנהדרין א א; אבות דרבי נתן כט; רמב"ם תשובה א ד). בירושלמי אמרו שהתשובה ויום הכפורים מכפרים שליש, ויסורים שליש, ומיתה ממרקת שליש (ירושלמי שם ושם).

שיקדש השם באותו דבר שחיללו

כתבו ראשונים שמצינו תקנה לעון חילול השם על ידי שיקדש את השם באותו דבר שחיללו, ועל זה אמר הכתוב: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב), לימדך הכתוב כי תקנת חילול השם בקידוש השם, כי העבירה היא חולי הנפש, והוא כחולי הגוף שאינו מתרפא כי אם בהפכו, וכן אמר הכתוב: בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן (משלי טז ו. רבינו בחיי ויקרא שם, ובכד הקמח ערך חלול השם, וכעין זה בשערי תשובה לרבינו יונה ד ה).

הערות שוליים