מיקרופדיה תלמודית:חמי טבריא

הגדרה^[1] - מי מעינות רותחים שבעיר טבריא, וכיוצא בהם

חמי טבריא הם מי המעינות הרותחים שבעיר טבריא, או סמוך לה (כן משמע ממגילה ו א, ושבת קט א; טבור הארץ (קליערס) כז ב), ויש שנקראו מי טבריא (שבת שם, ושם קמז א ועוד), ובהשאלה נקראו כן אף מי מעינות חמים שבשאר מקומות (פסחים ח ב). בהלכה דנו בחמי טבריא בין לענין טבע החום שלהם, ובין לענין המים עצמם, אם דינם כמים של שאר מעינות, כיון שהם חמים מתחילת ברייתם, והם מרים ומלוחים, וריחם רע, ואינם ראויים לשתיה, ויש ברחיצת הגוף בהם משום רפואה.

בבישול

המבשל בשבת בחמי טבריא, נחלקו בו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שאסור (חזקיה בירושלמי שבת ז ב), והמבשל בהם בשבת - חייב (יחוסי תנאים ואמוראים עמ' רפו, בדעת רבי יוסי בשבת לט א), שחמי טבריא בכלל תולדות האש הם, לפי שעוברים על פתחו של גיהנם (גמ' שם), היינו על מקורות הקנקנתום והגפרית (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם נגעים ט א; הלכות קטנות א קפט).

• ויש אומרים שפטור (רב חסדא בשבת מ ב, ופסחים מא א), שאינו חייב משום מבשל (ראה ערכו) אלא בתולדות האש (שבת שם), אבל אסור מדרבנן (רבינא בגמ' שם), גזירה משום מבשל בתולדות האש (ארחות חיים שבת מג), שגזרו בישול בחמי טבריא, שהם תולדות חמה - ואינם בכלל תולדות אש - משום תולדות האש (כן משמע מהגמ' שם לט א, בדעת חכמים)^[2], ואין זו גזרה-לגזרה (ראה ערכו) שהכל גזירה אחת היא (תוספות שם לח ב ד"ה מעשה), וכן הלכה (רמב"ם שבת ט ג)^[3].

סילון של צונן

מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו - בערב שבת מבעוד יום - סילון של צונן לתוך אמה של חמין, ואסרו להם חכמים (משנה שם לח ב; רמב"ם שם כב ג), שמא יבואו לערבם בשבת (כן משמע מתוספות שם לח ב ד"ה מעשה), שאסור משום תולדות האש (ראה לעיל. גמ' שם).

קרבן פסח

קרבן-פסח (ראה ערכו) שבישלו בחמי טבריא - היינו במעינות רותחים (רש"י פסחים מא א ד"ה חמי) אם ימצאו בירושלים (רש"י שם, לפי פרי יצחק כ, על פי גמ' שם ח ב) - אינו עובר עליו משום מבושל (ראה ערך אכילת פסחים: איסור אכילתו נא, מבושל וחי), שאין בישול אלא בתולדות האש (גמ' שם מא א), אבל מכל מקום אסור, שאין זה צלי אש (רבא ורבי חייא בריה דרב נתן שם בדעת רב חסדא בגמ' שם; רמב"ם קרבן פסח ח י)^[4].

בשר בחלב

המבשל בשר-בחלב (ראה ערכו) בחמי טבריא, ספק הוא אם אסור מן התורה (ירושלמי נדרים ו א, לפי מגיד משנה מאכלות אסורות ט ו; קרית ספר שם ושבת ט), ולכן להלכה אין לוקים עליו (רמב"ם מאכלות אסורות שם; טוש"ע יו"ד פז ו)^[5].

הנודר מן המבושל

הנודר מן המבושל, ספק הוא אם מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריא (ירושלמי שם), שאף על פי שבלשון תורה אין זה בישול, אפשר שנקרא בישול בלשון בני אדם (קרן אורה נדרים מט א), לפיכך כתבו ראשונים שהולכים בו אחר הלשון של בני העיר, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם (רמב"ם נדרים ט א; טוש"ע יו"ד ריז א), אלא שאם היו מקצתם קוראים לו מבושל, ומקצתם אין קוראים לו כן, אין הולכים בו אחר הרוב, אלא הרי זה ספק נדרים והולכים להחמיר (רמב"ם שם ד; טור שם, לפי הבית יוסף שם)^[6].

בשולי גוים

בבשולי-גוים (ראה ערכו), לא גזרו במבושל בחמי טבריא (קרן אורה שם, בדעת הירושלמי שם).

דברים שנשתנו ממהותם

בדברים שנשתנו ממהותם על ידי בישול, ומתוך כך נשתנה דינם, כגון דם (ראה ערכו), או יין-נסך (ראה ערכו), או פת (ראה ערכו), הוא הדין בנתבשלו בחמי טבריא (טבור הארץ (קליערס) פג א - פד א).

בבליעה והגעלה וכיוצא

בליעה בבישולם

חמי טבריא דינם כרותחים לענין בליעה, כגון שנתבשל איסור בכלי על ידי חמי טבריא, שהרי רותחים הם, וחוששים לומר שמבליעים (ארחות חיים, חמץ ומצה), ומכל מקום אף על פי שאסור לבשל בשר בלא מליחה - לפי שהבשר פולט את הדם ושוב בולעו, שהרי נשאר הדם בכלי (ראה ערך דם א) - בחמי טבריא מותר, לפי שפולט ואינו בולע (אגודה חולין קכט, בשם אבי העזרי; פתחי תשובה יו"ד כט ס"ק יח, בשמו), שהמים מהלכים, וכל מה שיוצא מהבשר הולך ואינו נבלע (טבור הארץ (קליערס) פג א).

הגעלה בהם

חמי טבריא אין מגעילים בהם כלים שנבלע בהם איסור על ידי חמי האש, אפילו אותם כלים שדינם להגעיל בכלי שני (ראה ערך הגעלה: הכשרו כתשמישו), לפי שחמי טבריא אינם תולדות האש, ודין ההגעלה הוא כבולעו כך פולטו, מה בולעו על ידי תולדות האש, אף פולטו כך (ארחות חיים שם; חידושי הר"ן שבת מ ב ד; שו"ע יו"ד כט ה)^[7]. ומכל מקום אם נבלע בהם האיסור על ידי חמי טבריא, מגעילם בהם או בחמי האש בכלי ראשון (ארחות חיים שם; בית יוסף שם), אבל לא בחמי חמה (פרי מגדים שם, סדר הגעלה ה).

נכוה בהם

נכוה בחמי טבריא, אינו נידון לענין טומאת נגעים (ראה ערכו) משום מכוה (ראה ערכו), כדין נכוה בחמי האש (ראה ערך מכוה), אלא משום שחין (נגעים ט א; חולין ח א; רמב"ם טומאת צרעת ה ב), שנאמר: וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וגו' (ויקרא יג יח), אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מנין לקה בעץ ובאבן ובגפת ובמי טבריא ובכל שאינו בא מחמת האש שהוא שחין, תלמוד לומר שחין שחין - ריבה (תורת כהנים תזריע פרק ו ו).

בטבילה ונטילת ידים

טבילה

המעינות של חמי טבריא - אם אין המים עוברים דרך בית קיבול - כשרים לטבילה (ראה ערכו), בין לטבילת כל גופו (חולין קו א; רמ"א יו"ד רא עה), בין לטבילת ידים (גמ' שם; רמב"ם ברכות ו ט; טוש"ע או"ח קס ז)^[8].

המשיך אותם בארץ דרך חריץ חוץ למקומם, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכל גופו טובל בהם, כל שכן ידיו (חכמים בגמ' שם; חזקיה בגמ' שם, לגירסתנו; רבי יוחנן בגמ' שם, לגירסת הרי"ף ברכות מ ב מדפי הרי"ף, ועוד).

• ולדעת ר' שמעון בן אלעזר, וכן לדעת ר' יוחנן - ויש גורסים חזקיה (ראה ציון 57) - דוקא כל גופו טובל בהם, אבל לא ידיו (רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם, רבי יוחנן בגמ' שם, לגירסתנו; חזקיה בגמ' שם, לגירסת הרי"ף ברכות שם ועוד), גזרה שמא יטול מהם ידיו בכלי, שפסולות (גמ' שם).

להלכה נחלקו ראשונים אם ההלכה שפסולים לטבילת ידים (רי"ף ברכות שם; רמב"ם ברכות ו ט; טור או"ח קס); או שכשרים לה (רבנו יונה שם; תורת הבית שם; אור זרוע שם). וכתבו הפוסקים שיש לחוש לכתחילה לדעת הפוסלים (שלחן ערוך הרב שם יא), ומכל מקום אם יש בהם שיעור מקוה, אפילו אינם מחוברים כשרים (שו"ע שם ז).

מים חיים

במקום שהצריכה תורה מים חיים, כגון בטבילת זב (ראה ערכו), וטהרת מצורע (ראה ערכו), ומי חטאת (ראה ערכו מי חטאת), חמי טבריא פסולים, מפני שהם רותחים ואינם ראויים לשתיה (תפארת ישראל מקואות א ח), ונאמר: מַיִם חַיִּים (במדבר יט יז), פרט למבוע החולט (ספרי זוטא שם; ילקוט שמעוני שם), היינו מים רותחים שחולטים בהם (זית רענן שם), שחיים משמע טובים ובריאים (משנה אחרונה מקואות שם).

נטילת ידים

לנטילת-ידים (ראה ערכו) לאכילה, חמי טבריא פסולים (חולין קו א; רמב"ם ברכות ו ט; טוש"ע או"ח קס ז), אף על פי שבחמי האור הלכה כדעת הסוברים שאפילו היד סולדת בהם כשרים (ראה ערך הנ"ל), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש מפרשים שכשתקנו חכמים נטילת ידים לא תקנו בחמים (רש"י שם ד"ה דכ"ע), שלנטילת ידים צריכים מים שלא נשתנתה צורתם (ריטב"א שם), אלא שמכל מקום חמי האש כשרים לפי שהיתה להם שעת הכושר קודם שהוחמו (רש"י שם; רי"ף ברכות מ ב - מא), אבל חמי טבריא לא היתה להם שעת הכושר (רש"י שם), ואפילו נצטננו - פסולים, כיון שמתחילת ברייתם היו חמים (כסף משנה שם; בית יוסף שם, בדעת רש"י)^[9].

• ויש מפרשים שאין פסולם מחמת החמימות, אלא מפני שהם מרים ביותר, שאפילו על ידי הדחק אין אדם יכול לשתותם, וכן אינם ראויים לשתיית בהמה (רבנו יונה ברכות שם מ ב מדפי הרי"ף), ויש להם ריח גפרית (רבנו יהונתן שם), ואף לטעם זה אף אם נצטננו - פסולים (תמים דעים לראב"ד שם; תורת הבית הארוך שם; רבנו יהונתן שם). וכן אם ימצאו מי מעינות חמים אחרים שאינם מרים כל כך ויוכל אדם לשתותם על ידי הדחק, כשרים לטעם זה (רבנו יונה שם; שו"ע שם ח)^[10].

ברחיצה

אף על פי שאסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת, מפני הבלנים שהיו מחממים המים בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו, וכן גזרו שלא ישטוף כל גופו בחמים, ואפילו הוחמו מערב שבת (שבת מ א; ירושלמי שם ג ג), לא אסרו אלא בחמי האש, אבל חמי טבריא וכיוצא בהם מותר לרחוץ בהם כל גופו (גמ' שם; רמב"ם שבת כב כב; טוש"ע או"ח שכו א)^[11].

ונחלקו ראשונים היכן התירום:

• יש אומרים שלא התירו אלא כשהם בקרקע, אבל לא בכלי (סמ"ג לאוין סה, על פי גמ' שם; סמ"ק רפב), שבכלי אין היכר בין חמי האש לחמי טבריא (בית יוסף שם), ויבואו להחליפם בחמי האש (שו"ע שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאף בקרקע דומה לכלי אסור (כן משמע מתוספות שם לט ב ד"ה והא, ושם קט א ד"ה רוחצין, ומרדכי שם שג).

• ויש שהתירו בכל ענין (טור שם, בשם הרא"ש).

וכן נחלקו במה התירום:

• יש אומרים שלא התירו אלא רחיצה, אבל זיעה אסורה, שכן אמרו: בתחילה אסרו להם את החמים והתירו את הזיעה, ועדיין היו רוחצים בחמים ואומרים מזיעים אנחנו, אסרו להם את הזיעה והתירו להם חמי טבריא, ועדיין היו רוחצים בחמי האש ואומרים בחמי טבריא רחצנו, אסרו להם חמי טבריא והתירו להם את הצונן, ראו שאין הדבר עומד, התירו להם חמי טבריא, ועדיין זיעה במקומה עומדת (שבת מ א. רמב"ן שם קמז א, בדעת הרי"ף), ומטעם זה סוברים ראשונים אלה, שלא התירו רחיצה בחמי טבריא אלא כשאין המקום מקורה, אבל אם המקום מקורה - אסור, משום שיש בו הבל מרובה ויבא לידי זיעה שאסורה (רי"ף שם; תוספות שם קט א ד"ה רוחצין, בשם רב ניסים גאון; שו"ע שם ב, בשם יש אומרים, הראשון).

• ויש אומרים שכיון שרחיצה מותרת כל שכן זיעה, שהרי אף בחמי האש לא נאסרה זיעה אלא משום רחיצה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים, השני)^[12].

רפואה

אף משום איסור רפואה בשבת (ראה ערך שבות) לא אסרו לרחוץ בחמי טבריא (גמ' שם קט א; טוש"ע או"ח שכח מד), אפילו מתכוין לרפואה (תוספתא שבת (ליברמן) יב יג; ירושלמי שבת יד ג), לפי שדרך לרחוץ בהם בחול - אפילו בריאים (משנה ברורה שם ס"ק קלז) - ולא ניכר הדבר שעושה לרפואה (רש"י שם ד"ה רוחצין; טוש"ע שם), ואפילו שוהה בהם - מותר (מסקנת הגמ' שם ב, ורמב"ן ורשב"א שם).

בתענית

בתענית-צבור (ראה ערכו), שאסור לרחוץ כל גופו בחמים משום תענוג (ראה ערך תענית צבור), אף חמי טבריא בכלל (תענית יג א).

הערות שוליים