מיקרופדיה תלמודית:חמשה עשר באב

הגדרה^[1] - יום שנהגו בו שמחה ויום טוב, משום דברים טובים שאירעו בו

מקורו וטעמיו

לא היו ימים טובים לישראל, שהיו נוהגים בהם שמחה יתירה, כחמשה עשר באב וכיום-הכפורים (ראה ערכו. משנה תענית כו ב, ומאירי שם). ומספר טעמים אמרו אמוראים לשמחה זו^[2]:

• ביום זה הותרו השבטים שנתחלקה להם ארץ ישראל לבוא זה בזה (רב יהודה בשם שמואל בתענית ל ב, ובבא בתרא קכא א; רב שמואל בר רבי יצחק או רבי שמואל בר נחמן בירושלמי תענית ד ט), שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסרה להם הסבת-נחלה (ראה ערכו. רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה יום שהותר), שנאמר: וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה וגו' וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר (במדבר לו ח-ט), אך נאמר על זה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר וגו' (במדבר שם ו), וקבלו ממשה רבנו לדרוש (תוספות רי"ד בבא בתרא שם): דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה (גמ' שם ושם) - של בנות צלפחד - שנכנסו לארץ (רבנו חננאל תענית שם), כדי שיזכה כל שבט בחלקו, ואחר כך אם רצו לבוא זה בזה ולהסב נחלה ממטה למטה הרשות בידם (רמ"ה בבא בתרא קכ א), שכבר נודעה נחלתם ולא יקפידו על כך (רמב"ן עה"ת שם)^[3]. ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב (רש"י תענית שם), שנתאספו בו חכמי ישראל ודרשו הכתוב (לבוש או"ח תקפ ב), ופרסמו ברבים שהצווי לא היה אלא לאותו הדור, ועשו אותו היום יום טוב (תוספות רי"ד בבא בתרא קכא א), ששמחו שיוכלו בנות ישראל להינשא למי שייטב בעיניהן (לבוש שם).

• ביום זה הותר שבט בנימין לבוא בקהל, שנאמר: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה (שופטים כא א), וכשהתירו דרשו: ממנו ולא מבנינו (רב יוסף בשם רב נחמן בתענית שם; רבי יוחנן בבבא בתרא שם; רבנן בירושלמי שם). שאילו אמרו סתם, אף בניהם אסורים (ריטב"א בבא בתרא שם), אלא על כרחך משמעות האיסור היה שעד שיכלה אותו הדור נאסרו כולם, ויום שכלה אותו הדור הותרו כולם ועשוהו יום טוב (רמב"ן שם; רשב"א וריטב"א שם, בשמו).

• ביום זה כלו מתי מדבר (רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בתענית שם; רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן בבבא בתרא שם), שבטל החפר ממתי מדבר (רבי אבון בירושלמי שם; רבי אבין ורבי יוחנן באיכה רבתי, פתיחתא לג), שבכל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז ואומר צאו לחפור, והיו יוצאים וחופרים להם קברות וישנים בהם, ובשחר מוצאים את עצמם חסרים ט"ו אלף ופרוטרוט - פחות מאלף (מתנות כהונה לאיכה רבה שם) - ובשנה אחרונה עשו כן, ועמדו ומצאו עצמם שלמים, אמרו שמא טעינו בחשבון החודש, כיון שנתמלאה הלבנה אמרו דומה שביטל הקדוש ברוך הוא אותה גזירה קשה מעלינו, ועמדו ועשו יום טוב (רבי לוי בירושלמי ואיכה רבה שם), לפי שאז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם, ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[4]. וביום זה חזר הדיבור למשה, שנאמר: וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם דברים וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר (דברים ב טז-יז), אלי היה הדיבור (רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בתענית שם; רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן בבבא בתרא שם קכא א-ב), שכל שלשים ושמונה שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים וישוב הדעת, שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל, ומשלוח המרגלים עד כאן לא נאמר "וידבר", אלא "ויאמר" (רש"י עה"ת שם), לפיכך יום טוב הוא (רש"י תענית שם ד"ה דאמר מר), שעשו ימי משתה ושמחה על הדיבור שחזר למשה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה דאמר מר; רבנו בחיי עה"ת שם).

• ביום זה ביטל הושע בן אלה פרוסדיות - שומרים (ערוך, פרוזדאות) - שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו (עולא בתענית ל ב - לא א, ובבא בתרא קכא ב; רבי חייה בר אשי בשם רב בירושלמי שם). בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן (מלכים ב יז א), ובאותו הזמן נאמר (כן משמע מסדר עולם רבה לב): וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וגו' וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וגו' (דברי הימים א ה כו), נטל עגל הזהב שבבית אל והלך לו, לקיים מה שנאמר: גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל (הושע י ו. סדר עולם שם; רש"י הושע שם). כיון שראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב, עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין, שלא לעלות לירושלים (סדר עולם שם), שבכל מלכי ישראל הוא אומר שהלכו בדרכי ירבעם בן נבט ובחטאתיו (מלכים א טו כה, שם לד, שם טז יט, ועוד), ובהושע הוא אומר: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו (מלכים ב יז ב. סדר עולם שם; רש"י תענית לא א ד"ה לאיזה; רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה יום שביטל).

• וביום זה ניתנו הרוגי ביתר לקבורה (רב מתנה בתענית לא א, ובבא בתרא שם), שעמד המצור על העיר שבע שנים ולא היו יכולים לקברם, ובט"ו באב עברה הצרה וקברום (מאירי תענית שם, בשם תלמוד המערב).

• וביום זה היו פוסקים במקדש מלכרות עצים-למערכה (ראה ערכו. רבה ורב יוסף בתענית ובבא בתרא שם; רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי בירושלמי ואיכה רבה שם, לפי גירסת הרשב"ם שם ד"ה מניסן), שכן מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתים עצים למערכה לפי שאינם יבשים (גמ' שם ושם), שמאותו זמן אין כח בחמה לייבשם וחוששים מפני התולעת, ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה (רש"י תענית שם ד"ה מלכרות, על פי מידות ב ה; תוספות שם ד"ה יום; רשב"ם בבא בתרא שם; נמוקי יוסף שם). והיו קוראים לו יום תבר מגל (גמ' שם ושם), היינו שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים (רש"י תענית שם). ואותו יום שפסקו היו שמחים, אם לפי שבו היו משלימים מצוה גדולה כזאת (רשב"ם בבא בתרא שם)^[5]; או שכשהיו עסוקים בעצי המערכה היו מתבטלים מתלמוד תורה, ועשו יום טוב שמכאן ואילך היו עוסקים בתורה (רבנו גרשום בבא בתרא שם ד"ה יום שפסקו)^[6].

מנהגיו

בזמן המקדש

בזמן המקדש היו נוהגים בחמשה עשר באב שמחה יתירה (כן משמע ממשנה תענית כו ב), וביום זה היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים (משנה שם, לגירסתנו). בת מלך שואלת מבת כהן גדול, ובת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלים זה מזה, שלא יתבייש מי שאין לו (תענית לא א).

וכל הכלים טעונים טבילה (משנה שם כו ב) קודם שילבשום (כן משמע מהירושלמי תענית ד ז; רש"י שם ד"ה טעונין), ואפילו מקופלים ומונחים בקופסא (גמ' שם לא א; ירושלמי שם), והטעינום טבילה, כדי שיוציאום ומתוך כך ישאילום זה לזה (ירושלמי שם; ר"ן וריטב"א שם, בשם הראב"ד)^[7].

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים (משנה שם)^[8], וכל מי שאין לו אשה נפנה לשם (גמ' שם לא א), והיו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (משנה שם כו ב). מנהג זה היה כבר בימי השופטים, שכן הוא אומר: הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה וגו' וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וגו' (שופטים כא יט,כא. אהל דוד (ששון) א עמ' 57, בשם רב שרירא ורב האי)^[9].

תענית

אף בזמן הזה כתבו הפוסקים שאין להתענות בחמשה עשר באב (לבוש או"ח תקפ ב; מגן אברהם תקעג סק"א), אפילו חתן ביום חופתו (ראה ערך חתן וכלה: ביום החופה), ואינו דומה לשאר ימים הכתובים במגילת תענית שמותרים בתענית לאחר החורבן (ראה ערך מגלת תענית), כיון שמוזכר בתלמוד (מגן אברהם שם)^[10].

תחנון

באמירת תחנון (ראה ערך נפילת אפים) נחלקו המנהגים:

• יש שנהגו לומר בו תחנון, אף על פי שהוקש ליום הכפורים (משנה תענית כו ב), שהרי בטלה מגילת תענית (שבלי הלקט ל; מנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג עמ' 5, ומהרי"ל הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב כח, שכן נהגו במגנצא ובוורמיזא).

• ויש שאין אומרים בו תחנון בשחרית - לפי שנקרא יום טוב (מנהגים דבי מהר"ם שם) - אבל במנחה שביום זה אומרים (מנהגים דבי מהר"ם ומהרי"ל שם), לפי שאין בו קריאת התורה (מנהגים דבי מהר"ם שם).

• ויש שאין אומרים בו תחנון, לא בשחרית ולא במנחה (מנהגים (טירנא) תשעה באב; מטה משה תשעה; שו"ע או"ח קלא ו; לבוש או"ח תקפ ב), אבל במנחה שלפניו אומרים (כן משמע ממנהגים (טירנא) ומטה משה שם; הגהות מנהגים שם, בשם קצת מנהגים; שו"ע שם, לפי עולת תמיד שם, וערוך השלחן שם יב).

• ויש שאין אומרים בו תחנון כלל, ואף לא במנחה שלפניו, וכן המנהג (הגהות מנהגים שם, וערוך השלחן שם, שכן המנהג; עולת תמיד שם, שכן המנהג; משנה ברורה שם ס"ק לב, בשמו).

למנצח

האומרים למנצח אף בימים שאין אומרים בהם תחנון (ראה ערך תפלה), אומרים אף ביום זה למנצח יענך (רמ"א שם א; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק טו), ובשני וחמישי אל ארך אפים (משנה ברורה שם ס"ק לה, בשם האחרונים); ואלה שאין אומרים אותו בימים שאין אומרים תחנון, אף עתה אין אומרים אותם (כן משמע מסידור היעב"ץ, שער הניצוץ).

צדוק הדין

אין אומרים בט"ו באב צדוק-הדין (ראה ערכו. רמ"א או"ח תכ ב).

כשחל בשבת

חל ט"ו באב בשבת, אין אומרים בו אב הרחמים אחרי קריאת התורה (רמ"א או"ח רפד ז), ולא צדקתך במנחה (כן משמע מטוש"ע או"ח רצב ב), וכל שכן שאין מזכירים בו נשמות (ראה ערך הזכרת נשמות. פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ח).

מיום זה ואילך

מחמשה עשר באב ואילך הלילות מתארכים והימים מתקצרים, לפיכך אמרו: מכאן ואילך המוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, ושלא מוסיף - יסיף, שימות בלא עתו (תענית לא ב, ורש"י ד"ה מכאן ואילך וד"ה דלא יוסיף וד"ה תקבריה אימיה), כמו שכתוב: כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (דברים ל כ), ואומר: כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (משלי ג ב. נמוקי יוסף בבא בתרא קכא ב)^[11].

הערות שוליים