מיקרופדיה תלמודית:חנוך

הגדרה^[1]

חיוב להרגיל קטן במצוות שיתחייב בהן בגדלותו

החיוב וגדרו

כל התחלת כניסת האדם, או הכלי, לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, נקרא חנוך (רש"י עה"ת בראשית יד יד), והוא תחילת העשייה, שמרגילים האדם בתחילת לימודו תכונות מסויימות שיתרגל בהם, עד שילקטו בו כתכונה (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות מט א), ונאמר בהלכה בסתם כתואר לחיוב מדרבנן להרגיל את הקטן במצוות שיתחייב בהן בגדלותו (ראה יומא פב א, וסוכה ב ב, ונזיר כט א ועוד), כדי שיהא מחונך ורגיל למצוות (רש"י סוכה שם ד"ה מדרבנן), וכענין שנאמר: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כב ו. רשב"א מגילה יט ב; ריטב"א סוכה שם), שאף על פי שקטן אינו בר חיוב במצוות (ראה ערך קטן), יש לו לקיים אותן מדין חינוך (ראה להלן). וכן באיסורים, שנאמרו בהם לימודים מיוחדים להזהיר הגדולים על הקטנים (ראה להלן: באיסורים), יש שהחיוב להפרישם הוא מדין חינוך (ראה להלן: שם).

מקור החיוב

במקור החיוב נחלקו הדעות:

• יש אומרים שחיוב חינוך הוא מצות עשה מדברי-קבלה (ראה ערכו), מהכתוב חנך לנער וגו' (חיי אדם סו א), שגזרו כן בימי שמואל הנביא (טורי אבן חגיגה ו א), או מתקנת משה לדורו, ואחר כך תקנוהו לכל ישראל (העמק דבר דברים יא א).

• ויש אומרים שמקורו בתורה, מהכתוב באברהם: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' (בראשית יח יט. משך חכמה שם).

ובמצות תלמוד-תורה (ראה ערכו), כתבו ראשונים שהכתוב: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם (דברים יא יט), ביאורו שתרגילו את בניכם להיות עסוקים תמיד בתורה (ראה להלן: בתלמוד תורה), כמו שנאמר: חנך לנער וגו' (רבינו מיוחס שם).

וכן הכתוב במצות הקהל (ראה ערכו): וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ וגו' (דברים לא יג) פירשו ראשונים: שעל ידי שהטף ישמעו וישאלו, האבות ירגילום ויחנכו אותם (רמב"ן שם). וכן פירשו לגבי ידיעת המצוות את הכתוב: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם (ויקרא ג יז), מכאן שמצווים אנו שידעו בנינו המצוות, ואיך ידעו אותם אם לא נלמדם (רמב"ן דברים ו ז).

גדרו

בגדר החיוב לחנך קטן למצוות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהאב בלבד - או אחרים החייבים לחנכו (ראה להלן: החייבים לחנך) - חייבים בחינוך, כשם שחייבה תורה את האב למולו ולפדותו וללמדו תורה ואומנות, ושאר מצוות הבן שעל האב (ראה ערך אב: חובות האב. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונא) ר), אבל אין הקטן עצמו חייב במצוות אפילו מדרבנן (רש"י ברכות מח א ד"ה עד; רמב"ן במלחמות שם כ ב, ובחידושיו לקדושין לא א; שו"ת הרא"ש ד כא), לפי שקטן אינו בר חיוב כלל (מלחמות לרמב"ן שם), וכל שאמרו בקטן אינו אלא כדי לחנכו (ירושלמי ברכות ג ג). לפיכך אמרו שאין קטן מוציא אחרים ידי חובתם אפילו במצוות דרבנן (מלחמות לרמב"ן שם). ומכל מקום מברך ברכת-המצוות (ראה ערכו), ואומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו, משום שעתיד לבוא לידי חיוב (רא"ם לסמ"ג עשין מב).

• ויש אומרים שאף על הקטן עצמו יש חיוב מדרבנן בעשיית המצוות, משום חינוך (כן משמע מתוספות ברכות טו א ד"ה ורבי, ומגילה יט ב ד"ה ורבי), ואף על פי כן אינו מוציא אחרים אף במצוה דרבנן, שכיון שכל חיובו של הקטן במצוות אינו אלא מדרבנן, ואף המצוה עצמה היא מדרבנן, אינו מוציא בה גדול שחייב במצוות מן התורה (תוספות שם ושם), או לפי שמצות חינוך קלה יותר ממצוה שעיקרה מדרבנן, שאין מצות חינוך אלא להרגילו במצוות קודם זמנו, שיהא רגיל בהן כשיגיע זמנו (רשב"א מגילה שם)^[2].

מצוה שיהיה פטור ממנה

כל מצוה שהקטן יהיה פטור ממנה כשיגדיל, או שיש דבר שגורם לפטרו אילו היה גדול, אין חייבים לחנכו בה (כן משמע מחגיגה ו א), ומכל מקום, אף לסוברים מצות-צריכות-כוונה (ראה ערכו), מחנכים קטן למצוות, אף על פי שאינו בר כוונה, שכיון שקטנותו היא שגרמה לו שאינו בר כוונה, אין זה מפקיע אותו מחיוב חינוך (טורי אבן שם), או משום שאף אם מצוות צריכות כוונה, אין זה עיכוב בפעולת המצוה (אמרי בינה או"ח יד).

דרך החינוך

בדרך חינוך הקטנים למצוות, כתבו ראשונים שמחנכים אותם לעבוד מיראה - היינו שיעשו המצוות כדי שיקבלו כל הברכות הכתובות בתורה, או כדי שיזכו לחיי העולם הבא, ושיפרישו מן העבירות כדי שינצלו מן הקללות הכתובות בתורה, או שלא יכרתו מחיי העולם הבא - עד שתרבה דעתם ויעבדו מאהבה (רמב"ם תשובה י א, ה), ולא ימנעו מהם מוסר, כמו שנאמר: חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר (משלי יג כד. של"ה, האותיות, דרך ארץ).

בת

בת קטנה (ראה ערכו), נחלקו ראשונים אם יש חיוב לחנכה במצוות שאשה (ראה ערכו) חייבת בהן (ראה ערך אשה):

• יש אומרים שאמוראים נחלקו בדבר, שיש אומרים שאינו חייב לחנכה (רבי אברהם מן ההר נזיר כט ב, ומאירי שם א, וברכי יוסף או"ח שמג סק"ז, בדעת ריש לקיש בגמ' שם) - לפי שאינה חייבת כל כך במצוות שיתחייב לחנכה (שיטה מקובצת שם, בשם תוספות הרא"ש ורבנו פרץ); ויש אומרים שאף בתו חייב לחנכה (רבי אברהם מן ההר שם ב, ומאירי שם א, וברכי יוסף שם, בדעת רבי יוחנן בגמ' שם).

• יש אומרים שאין חייב לחנך את בתו, שעיקר חינוך לבן הוא (כן משמע מהמלחמות לרמב"ן ור"ן יומא פב א).

• ויש אומרים שהאב חייב לחנך את בתו, שכן מצינו בחינוך לעינוי יום הכפורים שאף בת בכלל (כן משמע מתוספות נזיר כח ב ד"ה בנו; תוספות ישנים יומא שם ד"ה בן; תוספות הרא"ש שם; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונא) ר)^[3], והוא הדין בהפרשה מאיסורים (רשב"א יבמות קיד א, לפי אורח מישור נזיר שם, וחקרי לב או"ח ע; פרי מגדים, פתיחה כוללת ד, על פי שבת סה א), וכן הלכה (מגן אברהם שמג סק"א, על פי תורת כהנים אמור פרשה א ח, וילקוט שמעוני שם תרכז; פרי מגדים, פתיחה כוללת ד; חיי אדם סו ב; שלחן ערוך הרב שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ב)^[4].

החייבים לחנך

חובת חינוך הוזכרה בכל מקום באב, שהוא חייב לחנך את בנו - או את בתו (ראה לעיל) - למצוות (נזיר כט א, ועוד), וכן חייב לעשות או לקנות עבורו את חפצי המצוה סוכה מב א וערכין ב ב)^[5].

האם

בחיוב האם לחנך את בנה, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאמוראים נחלקו בדבר, שיש אומרים שאינה חייבת לחנך את בנה (רבי אברהם מן ההר נזיר כט ב, ומאירי שם א, וברכי יוסף או"ח שמג סק"ז, בדעת ריש לקיש בנזיר שם); ויש אומרים שחייבת בדבר (רבי אברהם מן ההר ומאירי וברכי יוסף שם, בדעת רבי יוחנן בגמ' שם).

• ויש אומרים שאין אשה חייבת לחנך את בנה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונא) ר; כן משמע מריטב"א עירובין פב א), כשם שאינה חייבת בכל מצוות הבן על האב (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם)^[6]. ואף קטן שאין לו אב אין אמו חייבת בחינוכו (תרומת הדשן צד, בדעת התוספות ישנים), אלא שקצת מצוה יש בדבר (מחצית השקל שמג סק"א, בדעת התוספות ישנים, על פי עירובין פב א; חקרי לב או"ח ע)^[7], ולא הוזכר האב בכל מקום אלא לפי שחיובו קודם לחיוב האם, ויש סיפק בידו יותר (חקרי לב שם)^[8].

• ויש אומרים שהאם חייבת לחנך את בנה (רש"י חגיגה ב א ד"ה איזהו; רבנו פרץ נזיר כט א)^[9].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שהאם חייבת בחינוך (אורח מישור נזיר שם; תוספת שבת שמג א; אליה רבה תרמ סק"ד; חיי אדם סו ב, בשם יש אומרים); ויש פוסקים שאינה חייבת (מגן אברהם שמג סק"א ותרטז סק"ב ותרמ סק"ג; שלחן ערך הרב שמג ד ותרמ ד).

אפוטרופוס

אפוטרופוס (ראה ערכו) שנתמנה על יתומים קטנים (ראה ערך הנ"ל) חייב בחינוכם במצוות (כן משמע מתוספתא תרומות (ליברמן) א י, ובבא בתרא (ליברמן) ח יד; כן משמע מגיטין נב א; רמב"ם נחלות יא י; טוש"ע חו"מ רצ טו), שהוא עומד במקום האב (ערוך השלחן שם ל; יד דוד פסחים פח א; שדי חמד ח נט, בשם האחרונים)^[10].

בית דין

בית-דין (ראה ערכו) - במקום שאין אב (תרומת הדשן צד), ואף כשיש לו אם, לסוברים שאינה חייבת לחנכו (ראה לעיל. מגן אברהם תרמ סק"ג) - נחלקו בו ראשונים: יש אומרים שחייבים לחנך קטן במצוות (כן משמע מרש"י עירובין צו ב ד"ה אין מעכבין; תוספות נזיר כח ב ד"ה בנו, ותוספות ישנים יומא פב א, בשם רבי אליעזר ממיץ, לפי תרומת הדשן שם; מגן אברהם שם; חיי אדם סו ג; אליה רבה שם סק"ד; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ד); ויש אומרים שאינם חייבים (תוספות נזיר שם, ותוספות ישנים יומא שם, בשם ר"י; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (קרימונא) ר; רמ"א או"ח שמג א, בשם יש אומרים; משנה ברורה שם סק"ג, בדעת השו"ע).

קטן שהגיע לחינוך

גיל החינוך

מצוות שחייבים לחנך בהן קטן, יש שהוזכר זמן החינוך בהן משיודע לעשותן כהלכתן, כגון ציצית ותפילין (ראה להלן: בשאר מצוות עשה), ויש מצוות שהוזכר בהן סתם: קטן שהגיע לחינוך, כגון תקיעת שופר (ראה להלן: שם) וקריאת המגילה (ראה להלן: במצוות וחיובים דרבנן), ונחלקו בהן ראשונים:

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת האמוראים על זמן החינוך למצות עינוי יום הכפורים (ראה להלן: בעינוי יום הכפורים. רש"י ערכין ב ב ד"ה שהגיע), וכתבו שקטן שהגיע לחינוך הוא כבן תשע וכבן עשר (רש"י ברכות טו ב ד"ה במה דברים, ומגילה יט ב ד"ה במה דברים; רשב"א ברכות מה א, בדעת הרי"ף), לפי חריפותו, אלא שבדברים שידיעתם קלה ומצויה אמרו שמחנכים אותו בפחות מכן, משיגיע לידיעת אותו דבר (מאירי חגיגה ב א)^[11].

• יש אומרים שלא אמרו שיעורים אלו אלא בחינוך להתענות, אבל בשאר מצוות כל אחד ואחד לפי דרכו (תוספות ערכין שם ד"ה שהגיע), ולפי ענין המצוה (כן משמע מתוספות סוכה כח ב ד"ה כאן, ורא"ה וריטב"א ור"ן שם; שו"ת הריטב"א צז; ריבב"ן ברכות מח ב; מאירי חגיגה ב א), וכן הלכה (מגן אברהם שמג סק"ג; משנה ברורה שם סק"ג, שכן דעת כל הפוסקים), ולמצוות שאין צריך בהם ידיעה מיוחדת סתם בן שש הוא בן חינוך (מגדל עוז ליעב"ץ ג), ובמצוות אחרות נתנו שיעורים מיוחדים (ראה להלן: בשאר מצוות עשה, וראה להלן: במצוות וחיובים דרבנן).

• ויש אומרים שחייבים לחנך בכל מצוה כל זמן שאפשר וראוי לכך (כן משמע מריטב"א ור"ן סוכה כח ב; פרי מגדים, פתיחה כוללת ב י, בדעת הר"ן והלבוש או"ח תרמ א), ואפילו פחות מבן חמש, אלא שבדבר שצריך עשייה והבנה צריך זמן, וכל אחד חייב לחנכו לפי חריפותו, ואם אין בו הבנה אין בו חיוב חינוך (פרי מגדים שם).

שלא הגיע לחינוך

קטן שלא הגיע לחינוך יש להרגילו במצוות (רבנו יונה ברכות כ א), ואם רצה להקדים חינוכו של תינוק רשאי, ומחנך אותו לעשות המצוה כהלכתה כגדול ממש, מלבד עינוי יום הכפורים (ראה להלן: בעינוי יום הכפורים. ר"ן יומא פב א). ויש להרגיל ולחנך הקטן במידות טובות וישרות מעת שיוכל לדבר, ולא ימנעו ממנו מוסר לפי הבנתו (של"ה, האותיות, דרך ארץ).

קטן חרש ושוטה

קטן חרש (ראה ערכו) או שוטה (ראה ערכו) אין בו מצות חינוך, שהרי לא יבוא לכלל מצוות (מנחת חינוך ה ד), ועוד שלא ישמע לנו, ואינו בן דעה כלל (פרי מגדים שם ט).

בן גדול

חיוב חינוך לא נאמר אלא בקטן (בית יוסף או"ח קסז יט ורצז ה; ב"ח שם ושם), אבל גדול (ראה ערכו) כבר יצא מרשות אביו (נזיר כט ב), וכל מצוה שהוא מחוייב בה אין אביו חייב לחנכו בה (פירוש הרא"ש שם ד"ה וכיון דנפיק), ולכן אמרו: צריך אדם להיטפל בבנו עד י"ג שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מענשו של זה (ראה ערך בר מצוה: ברכת ברוך שפטרני. בראשית רבה סג י; תשב"ץ קטן שצ; מהרי"ל, קריאת התורה ה, בשם מרדכי הגדול; רמ"א או"ח רכה ב, בשם יש אומרים), לפי שעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן, בשביל שלא חינכו (מגן אברהם שם סק"ה), ועכשיו שנעשה איש, מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצוות (משנה ברורה שם סק"ז).

ומכל מקום יש על האב מצות תוכחה (ראה ערכו), כשרואה שאין בנו מתנהג כשורה, וכשאינו מוחה בידו נענש עליו (משנה ברורה שם, על פי שבת נד ב), וכן אמרו שבעוד ידך תקיפה על בנך הוי זהיר ללמדו תוכחות (קדושין ל א), וכמצות חינוך (ראה לעיל: החיוב וגדרו) אף זו למדו מהכתוב חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ (משלי כב ו. גמ' שם), שדרך שכל ימיו יהא מתנהג בו חנוך לו בנערותו (רש"י שם ד"ה על פי דרכו).

בן י"ג שלא הביא שתי שערות

בן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות, שדינו כקטן (ראה ערך גדול), כתבו ראשונים שחייב בחינוך עד שיביא שתי שערות, או עד הזמן שנעשה גדול (רש"י אבות ה כא ד"ה בן י"ג; פרי מגדים או"ח לז, אשל אברהם סק"ד, בדעת העיטור). ואף בספק אם הביא שתי שערות, שהבן בעצמו חייב במצוות כגדול מטעם חזקה שהביא סימנים (ראה ערך גדול), יש מן האחרונים שסובר שאף על פי כן לא נפקע מאביו חיוב חינוך משום חזקה זו (כן משמע מהפרי מגדים שם).

בתלמוד תורה

קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, היינו תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג ד), ופסוק ראשון של קריאת-שמע (ראה ערכו. סוכה מב א; רמב"ם תלמוד תורה א ו; טוש"ע יו"ד רמה ה)^[12]. חיוב זה הינו מדרבנן, משום חינוך (ראה לעיל: החיוב וגדרו), וסמכוהו חכמים לכתוב (טורי אבן לרמב"ם תלמוד תורה א א): וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם (דברים יא יט), שיהא זה לימוד דבורו (רש"י עה"ת שם). מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה (ספרי עקב מו), שכיון שיודע לדבר הרי זה הגיע לחינוך למצות תלמוד-תורה (ראה ערכו. תוספות סוכה כח ב ד"ה כאן, ור"ן שם). ומיד שיהיה בן שלש שנים שלמות, מלמדים אותו אותיות התורה כדי שירגיל עצמו לקרוא בתורה (רש"י אבות ה כא, על פי תנחומא קדושים יד; רמ"א שם ח), ואחר כך מלמדו מעט-מעט פסוקים-פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות (רמב"ם שם ו)^[13].

בת

אף בת שאין האב חייב ללמדה תורה (ראה ערך תלמוד תורה. קדושין כט ב), ויש סוברים שאסור ללמדה (ראה ערך הנ"ל. סוטה כ א), מכל מקום חייב האב ללמד אותה המצוות, כגון פסקי הלכות, שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת, וכן בכל המצוות (חסידים (מרגליות) שיג, על פי סנהדרין צד ב; אגור ב, בשם הסמ"ג; רמ"א יו"ד רמו ב), ואין זה מצד חיוב תלמוד תורה אלא שתדע הדינים (ברית עולם לחסידים שם).

בקריאת שמע ותפילה

קריאת שמע

קטנים פטורים מקריאת שמע (משנה ברכות כ א), שנאמר: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ (שמות יג ט), בשעה שהוא תדיר בה (ירושלמי ברכות ג ג). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שקטנים פטורים לעולם מקריאת שמע, ואף קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בה (רש"י שם ד"ה קטנים; שו"ע ע ב, בשמו), לפי שאינו מצוי תמיד אצלו כשמגיע זמנה (רש"י שם), ואינו תדיר בה (ביאור הגר"א שם, ושנות אליהו שם). והוא הדין שפטור מברכות קריאת שמע (שלחן ערוך הרב שם ב, לדעה זו). ואותה שאמרו שקטן היודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון (ראה לעיל: בתלמוד תורה), אינו על דרך חיוב, אלא להרגילו במצוות (רבנו יונה שם, לדעה זו), או משום מצות תלמוד תורה (פני יהושע שם, ובאור הגר"א שם, לדעה זו).

• ויש אומרים שלא אמרו שקטנים פטורים מקריאת שמע אלא בקטנים שלא הגיעו לחינוך - שפטורים עד שיהא תדיר בה, דהיינו עד שיגיע לחינוך (תוספות ר"י שירלאון שם, בשם רבנו תם), שאף על פי שיש בה קבלת מלכות שמים, פטורים, כשם שפטורים מכל המצוות (שלחן ערוך הרב שם, לדעה זו) - אבל קטן שהגיע לחינוך יש לחנכו בקריאת שמע (תוספות שם ד"ה וקטנים, ושו"ע שם, בשם רבנו תם), ומפרשים כן אותה שאמרו שקטן היודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון של קריאת שמע (ראה לעיל: בתלמוד תורה), שהרי זה כדי שידע לקרות קריאת שמע כשיגיע לחינוך (מרדכי שם ס, לדעה זו), וכל שכן שחייב בכולה כשהגיע לחינוך (ב"ח שם, לדעה זו), ומלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה, ומברכים לפניה ולאחריה (רמב"ם קריאת שמע א ד).

להלכה כתבו הפוסקים שראוי לנהוג כסוברים שקטן שהגיע לחינוך - היינו כבן שש או שבע (פרי מגדים או"ח קו, אשל אברהם סק"ג; משנה ברורה ע סק"ו) - חייבים לחנכו בקריאת שמע (שו"ע שם).

תפילה

בתפלה (ראה ערכו) חייבים לחנך קטן שהגיע לחינוך (משנה שם ב, ורש"י ד"ה וחייבין בתפלה; טוש"ע או"ח קו ב), לפי שתפילה רחמים היא (גמ' שם), ותקנוה אף לחינוך קטנים (רש"י שם), ועוד שזמנה ארוך מזמן קריאת שמע, והבן מצוי אצל אביו (מאירי שם)^[14].

ברכות השחר והתורה והלל

אף בברכות-השחר (ראה ערכו) מחנכים קטן, שהרי הן כתפילה, וכל שכן בברכת-התורה (ראה ערכו) שהיא מן התורה (מגדל עוז ליעב"ץ ג), וכן בהלל (ראה ערכו. כן משמע מתוספות מגילה יט ב ד"ה ורבי).

נשיאת כפים

מותר לכהן קטן לישא כפיו עם כהנים אחרים (ראה ערך נשיאת כפים. תוספות סוכה מב א ד"ה היודע, ומגילה כד א ד"ה ואין, וחולין כד ב ד"ה נתמלא, על פי סוכה שם; טוש"ע או"ח קכח לד), כדי ללמוד ולהתחנך (רשב"א ומאירי מגילה שם; שו"ע שם) - אף על פי שבפני עצמו אסור מפני כבוד הציבור (ראה ערך הנ"ל) - והוא שיודע לישא את כפיו כמנהג הכהנים (משנה ברורה שם ס"ק קכג, על פי סוכה שם), וכן רשאי לברך הברכה שלפניה (שו"ת הרדב"ז א תקסה; מגן אברהם שם ס"ק מט).

הליכה לבית הכנסת

מוליכים את הקטנים לבתי כנסיות כדי לחנכם במצוות (סופרים (היגר) יח ז; תוספות חגיגה ג א ד"ה כדי), ואף הבנות (אור זרוע ב מח), ומביאים אותם לנשק התורה, ומנהג יפה הוא לחנך אותם למצוות ולזרזם (רמ"א או"ח קמט א), כדרך שאמרו במצות הקהל (ראה ערכו): טף למה באים כדי ליתן שכר למביאיהם (סופרים שם; תוספות שם), ועוד שעל ידי שבאים לבית הכנסת נכנסת יראת שמים בלבם, שכן מצינו ברבי יהושע בן חנניא שהיתה אמו מוליכתו לבית המדרש כדי שידבקו אזניו בדברי תורה (אור זרוע שם, על פי ירושלמי יבמות א ו). וצריך לחנכם שיעמדו שם באימה וביראה (מגן אברהם קכד ס"ק יא, בשם השל"ה; משנה ברורה שם ס"ק כח). וכן בחזרת-הש"ץ (ראה ערכו) ילמד בניו הקטנים שיענו אמן (ראה ערכו), כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא (רמ"א או"ח קכד ז), ונכון לכסות ראשם כדי שתהא עליהם יראת שמים (מגן אברהם ב סק"ו, על פי שבת קנו ב). ומכל מקום אין להביא לבית הכנסת הקטנים ביותר, הרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק (מגן אברהם קכד ס"ק יא, בשם השל"ה; משנה ברורה שם ס"ק כח), משום שהרגל נעשה טבע (פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק יא; משנה ברורה שם), ועוד שמטרידים את הציבור בתפילתם (משנה ברורה שם).

קריאת התורה

אף בקריאת-התורה (ראה ערכו) יש לחנך את הקטנים (כן משמע מהרמ"א או"ח תרסט א, ומשנה ברורה שם ס"ק יג), ונהגו לכבד בגלילה (ראה ערכו) קטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה, כדי לחנכם במצוות (שער אפרים י כב; משנה ברורה קמ סק"ז)^[15].

בברכות

ברכת המזון

קטן שהגיע לחינוך (ראה לעיל: קטן שהגיע לחינוך) חייב בברכת המזון (כן משמע ממשנה ברכות כ ב; רמב"ם ברכות ה א; טוש"ע או"ח קפו ב) מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[16], ואפילו לא אכל כדי שביעה אלא כזית בלבד, באופן שאף גדול אינו חייב אלא מדרבנן (עולת תמיד קפו סק"ד; מגן אברהם שם סק"ג; שער הציון שם סק"ד, בדעת התוספות והאור זרוע), שכל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (עולת תמיד שם)^[17]. ואף על פי שמן התורה קטן פטור, אין זו בכלל ברכה-שאינה-צריכה (ראה ערכו), לפי שקטן בא לכלל חיוב וחייב לחנכו (תוספות עירובין צו ב ד"ה דילמא, וראש השנה לג א ד"ה הא)^[18].

שאר הברכות

אף בשאר ברכות חייבים לחנך את הקטנים, לפיכך אמרו שמותר לברך ברכת המוציא - ושאר ברכות-הנהנין (ראה ערכו) - לבניו ובני ביתו הקטנים, אפילו שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצוות (ראש השנה כט ב; טוש"ע או"ח קסז יט), אם אינם יודעים לברך בעצמם (משנה ברורה שם ס"ק צג) - והוא הדין לקטנים אחרים שאין חינוכם מוטל עליו (בית יוסף שם, בפירוש השני; ט"ז שם ס"ק טז) - ואין בזה משום ברכה לבטלה (ראבי"ה ראש השנה תקלד), ודוקא בקטן שהגיע לחינוך (רשב"א עירובין מ ב; שו"ת הר"ן נ)^[19].

קדוש והבדלה

קטן היודע מענין שבת, חייבים לחנכו לשמוע קידוש (מגן אברהם שמג סק"ג) והבדלה (משנה ברורה שם סק"ג)^[20].

בשאר מצוות עשה

חיוב חינוך נאמר על כל מצות עשה שהקטן ראוי לה (כן משמע מרש"י סוכה ב ב ד"ה מדרבנן), אלא שכמה מצוות מצינו שהוזכרו במיוחד לענין חינוך, ודנו בהן על אופני החיוב:

ציצית

קטן היודע להתעטף - להשליך שתי כנפות לאחוריו ושתים לפניו, ואוחז בציצית (ראה ערכו) כשורה בשעת קריאת שמע (ראבי"ה לולב תרפג, ומרדכי סוכה תשסג, והגהות מיימוניות לולב ז יט, בשם הירושלמי) - חייב בציצית (סוכה מב א; רמב"ם ציצית ג ט; טוש"ע או"ח יז ג) מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות (רמב"ם שם; כן משמע מהיראים תא), והסמיכוהו לכתוב: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו לח), בני ישראל, להזהיר הגדולים על הקטנים, להנהיגן במצות ציצית (ספרי זוטא שם). אבל כשאינו יודע להתעטף, מותר להלבישו בגד של ארבע כנפות בלא ציצית (שפת אמת סוכה מב א, על פי תוספות ערכין ב ב ד"ה אביו)^[21].

וכתבו הפוסקים שזמן חינוך לציצית הוא כבן שש או שבע (ב"ח או"ח טז א, בדעת הסמ"ק לא) לפי חריפותו (מחצית השקל שם סק"א); ויש שכתב כבן תשע (מגן אברהם שם סק"א, בדעת הסמ"ק והטור); ויש שכתב להלביש קטן בציצית כשיודע לדבר, ולפחות כשיגיע לשלש שנים (אליה רבה יז סק"ג; שערי תשובה שם סק"ב, בשמו)^[22].

בגדר החיוב כתבו ראשונים שאם יש לקטן טלית חייב בציצית, אבל אין אביו חייב לקנות לו טלית (המכתם ורבנו יהונתן ומאירי סוכה מב א; שיטה מקובצת ערכין ב ב, בשם תוספות והרא"ש), ולפי שעכשיו הוזהרו הכל לקנות טלית לעצמם להיזהר במצות ציצית (ראה ערך הנ"ל), לפיכך צריך לקנות אף לקטן לחנכו, שכל חינוך הקטן הוא שיהא רגיל מקטנותו לקיים המצוות כמו שרואה באביו (ב"ח יז א), וכתבו אחרונים ששיעור הטלית הוא כדי להתעטף בה ראשו ורובו של הקטן עצמו, לפי גדלו ולפי קטנו, אבל אם אין בה שיעור זה אין לברך עליה (פרי מגדים או"ח טז, משבצות זהב סק"א; דרך החיים דין שיעור טלית א, בשמו; משנה ברורה יז סק"ט, בשם פרי מגדים ודרך החיים)^[23].

תפילין

קטנים פטורים מהנחת-תפלין (ראה ערכו. משנה ברכות כ א-ב), אך אמרו: קטן היודע לשמור תפילין - בטהרה, שלא יישן, ושלא יפיח בהם (סמ"ק קנג; שו"ע או"ח לז ג), ושלא יכנס בהם לבית הכסא (רש"י סוכה מב א ד"ה לשמור) - אביו לוקח לו תפילין (סוכה מב א וערכין ב ב) כדי לחנכו (שו"ע שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכל הקטנים פטורים מתפילין, אף אותם שהגיעו לחינוך, ולא הטילו על אביו לחנכו בהן, לפי שסתם קטן אינו יודע לשמור גופו (רש"י ברכות שם א ד"ה קטנים, ושם ב ד"ה מן התפילין), ואותה שאמרו שאביו לוקח לו תפילין, היינו קטן שאנו יודעים בו שיודע לשמור תפיליו (רשב"א ברכות שם, בדעת רש"י), או שלא אמרו כן בדרך חיוב, אלא להרגילו במצוות (רבנו יונה שם, בדעת רש"י), או שלא אמרו כן אלא בקטן שהגיע לגיל שלש עשרה שנה (העיטור א - תפילין, דף סא טור ג במהדורת רמ"י; בית יוסף או"ח לז ג, בשמו, ודחה).

• ויש אומרים שקטן שהגיע לחינוך אביו קונה לו תפילין (תוספות שם א ד"ה וקטנים, בשם רבנו תם; רמב"ם תפילין ד יג), ואותה ששנינו שקטנים פטורים מן התפילין לא אמרו אלא בקטנים שלא הגיעו לחינוך (תוספות שם, בשם רבנו תם).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש אומרים שקטן היודע לשמור תפילין בטהרה - כל שהוא בן תשע או עשר (שו"ת מהר"ש הלוי א או"ח א; כנסת הגדולה הגהות בית יוסף שם סק"ב, בשמו) - חייב אביו לקנות לו תפילין (טוש"ע שם); ויש אומרים שאין חייב אלא כשבנו בן שלש עשרה שנה בלבד (רמ"א שם), וקודם לכן אין הקטן מניח, אפילו אם ירצה (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ד, בדעת הרמ"א).

ונחלקו המנהגים:

• יש נוהגים להניח תפילין, כל שהוא בן תשע או עשר ויודע לשמור את התפילין, שלא יפיח בהם, ולא יישן בהם, ולא יכנס בהן לבית הכסא (שתילי זיתים שם; כף החיים שם ס"ק יד; שלחן ערוך המקוצר או"ח ט לא).

• יש נוהגים דוקא בן שלש עשרה שנה (רמ"א שם; שלחן גבוה לז ח, וארץ חיים לז, שכן המנהג בירושלים; ערוך השלחן שם ד, שיש נוהגים כן), שלא אמרו שקטן שומר תפילין בטהרה אלא בזמן התלמוד שהיו זריזים ופרושים, אבל עכשיו אי אפשר לסמוך על שום קטן שהוא קודם שלש עשרה שנה, והלואי שיזהרו בקדושת תפילין בהיותם בני שלש עשרה (ערוך השלחן שם).

• יש נוהגים להניח שנים או שלשה חדשים קודם שיהיה בן שלש עשרה (מגן אברהם שם סק"ד, שכן המנהג; קיצור שלחן ערוך י יד), שמגיל שנים עשרה שנה הוא גדול מופלא-הסמוך-לאיש (ראה ערכו), ולכן יש בו יותר דעת, וניתן לחנכו במצוה זו (תורת חיים לז סק"ו).

• ויש נוהגים להניח חודש אחד קודם שיהיה בן שלש עשרה (ערוך השלחן שם, שכן המנהג), כדי שיהיה בקי ורגיל בדיניו (נטעי גבריאל, הלכות והליכות בר מצוה עמ' רכ, בשם מטעמי יצחק).

מזוזה

קטנים חייבים במזוזה (כן משמע מהמשנה ברכות כ ב), ומחנכים את הקטנים - שהגיעו לחינוך - לעשות מזוזה לבתיהם (רמב"ם מזוזה ה י; טוש"ע יו"ד רצא ג)^[24].

שופר

הכל חייבים בתקיעת-שופר (ראה ערכו), לרבות קטן שהגיע לחינוך (ערכין ב ב), שמצוה להביאו לבית הכנסת ולאיים עליו שיטה אוזן לקול שופר כדי לחנכו במצוות (מטה אפרים תקפט ד; משנה ברורה תקפז ס"ק טז, בשמו).

סוכה

קטן שאינו צריך לאמו חייב בישיבת-סוכה (ראה ערכו. משנה סוכה כח א, לפי גמ' שם ב; רמב"ם סוכה ו א; טוש"ע או"ח תרמ ב) מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות (רמב"ם שם; טוש"ע שם), בין באכילה בין בשינה (תרומת הדשן צד), ואסור להאכילו בידים או לצוות לו לאכול חוץ לסוכה (משנה ברורה שם סק"ה), וסמכוהו חכמים לכתוב (גמ' שם ב): כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת (ויקרא כג מב), כל האזרח, לרבות את הקטנים (תורת כהנים אמור פרק יז ט; גמ' שם א) שאינם צריכים לאמם (גמ' שם ב; תרגום יונתן שם), אבל קטן שצריך לאמו - פטור (משנה שם א, לפי גמ' שם ב), שכיון שאמו פטורה - שאשה פטורה (ראה ערך אשה: במצות עשה שהזמן גרמא) - אינו ראוי לחינוך סוכה, שאין להפרישו ממנה (המכתם וריטב"א ור"ן סוכה שם), ופטור מדין מצטער (ראה ערך ישיבת סוכה: החייבים במצוה. גרי"ז ערכין ב ב)^[25].

בגדר קטן שאינו צריך לאמו, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים כל שנפנה ואין אמו מקנחתו (דבי רבי ינאי בעירובין פב א, וסוכה כח ב, וירושלמי סוכה ב ט).

• יש אומרים כל שניעור משנתו ואינו קורא אמא-אמא (ריש לקיש בגמ' שם ושם; רבי יוחנן בירושלמי שם), שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבוא אליו (רש"י סוכה שם ד"ה אלא כל ושם), ואמרו שיעור זה, לפי שמצות סוכה בשינה (פסקי תוספות חגיגה ב), ולא תיקנו חכמים חינוך לסוכה בקטן שאינו יכול לישון שם, כיון שאינו יכול לקיים המצוה כדינה (בכורי יעקב תרנז סק"ג). ופירשו ראשונים ששיעור זה אחד הוא עם קודמו (ראבי"ה סוכה תרמ, בדעת רבנו חננאל; ריב"ב לרי"ף סוכה שם), והוא כבן ארבע או חמש (עירובין שם) לפי חריפותו (רש"י שם ד"ה כבר ארבע), והוא שאביו בעיר והתינוק נכנס ויוצא עמו - ואינו צריך כל כך לאמו (משנה ברורה תרמ סק"ד) - אבל אין אביו בעיר, אפילו בן שש צריך לאמו הוא (ריא"ז סוכה שם; קרבן נתנאל סוכה ב יז, בדעת הרא"ש).

• ויש אומרים שעד בן שש ועד בכלל, צריך לאמו הוא (רב אסי בעירובין שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין צריך לאמו הוא כבן חמש כבן שש (רמב"ם סוכה ו א, לגירסתנו; מאירי יבמות טו א; ארחות חיים סוכה לא; כלבו עה; שו"ע או"ח תרמ ב), ונחלקו הפוסקים: יש מפרשים שכשאביו נמצא בעיר כבן חמש, וכשאינו בעיר כבן שש (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם; ב"ח שם, בדעת הטור; משנה ברורה שם סק"ד, בשם כמה אחרונים), ואפילו שהוא בעיר בחג, אלא שאינו בעיר כל השנה, ואין בנו כרוך אחריו אלא אחר אמו (ערוך לנר סוכה שם ובכורי יעקב תרמ סק"ד); ויש מפרשים שאין זה תלוי אם אביו בעירו, אלא כל אחד לפי חריפותו (ט"ז או"ח תרמ סק"ב, ומגן אברהם שם סק"ב, בדעת השו"ע; משנה ברורה שם סק"ד, בשמם).

• ויש פוסקים שאינו צריך לאמו הוא מבן שש ומעלה (רא"ה ור"ן סוכה שם; אור זרוע ב קפו, בדעת הרמב"ם; ט"ז שם, בדעת הטור; באור הגר"א שם, בדעת הרמב"ם והשו"ע), אבל פחות מכן אפילו אביו בעיר לא הטריחוהו, כיון שחיוב חינוך אינו אלא מדרבנן (ט"ז שם. וראה חקרי לב או"ח סי' קכז שנסתפק בקטן שאין לו אם).

לולב

קטן היודע לנענע - כדינו (שו"ע או"ח תרנז א), שמוליך ומביא מעלה ומוריד כשהוא מנענע (ראבי"ה לולב תרפג, ומרדכי סוכה תשסג, והגהות מיימוניות לולב ז יט, בשם הירושלמי) - חייב בנטילת-לולב (ראה ערכו. משנה סוכה מב א, וגמ' שם וערכין ב ב; תוספתא חגיגה (ליברמן) א ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[26] בארבעת מינים כשרים (ביאור הלכה שם ד"ה כדי לחנכו) מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וחיוב זה הוא בכל ימי החג (כן משמע מפסקי תוספות ערכין ו; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א)^[27]. ואף על פי שאינו יודע לקרוא את ההלל (תוספות סוכה לז ב ד"ה בהודו; רא"ש שם ג כו)^[28], ואפילו אם אינו יודע לברך על נטילת לולב, ינענע את הלולב ודיו (מהרי"ל, לולב יא; אליה רבה שם סק"א, וביאור הלכה שם ד"ה קטן היודע, בשמו). אבל קטן שאינו יודע לנענע, אין חייבים לחנכו בנטילת לולב (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א), אף על פי שאין הנענועים מעכבים (ראה ערך נטילת לולב), שכל שאינו יכול לחנכו כסדר שתיקנו חכמים לא תיקנו לו חינוך כלל (בכורי יעקב שם סק"ג), שאין מצוה לחנכו אלא באופן שיהא עושה כן כשיגדיל (מרומי שדה סוכה מב א), אבל מכל מקום יכול לברך עליו אם ירצה (ט"ז שם סק"א).

ונחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שחיוב הקטן בלולב היינו שאביו קונה לו לולב (טוש"ע שם; חקרי לב קכח, על פי סוכה מה א וגיטין נב א), אף על פי שיכול לצאת בלולבו של אביו, כדי שיוכל לברך בשעה שאומרים הלל (ט"ז שם). * ויש אומרים שאינו צריך שהלולב יהיה שלו, ויוצא בלולבו של אביו (כן משמע ממרדכי סוכה תשנט, בשם הראב"ן ור"ן סוכה מו ב; ט"ז שם, בשם המהרש"ל; בגדי ישע תרנח סק"ח).

להלכה כתבו הפוסקים שמי שידו משגת יקנה ארבעת המינים לבנו, כדי שיוכל לברך על לולב שלו בשעת ההלל, ואם ארבעת המינים ביוקר, די שנותן לו אביו לולב משלו (ט"ז שם; ערוך השלחן שם ב).

אכילת פסחים

קטן היודע לאכול כזית צלי (ראה ערך אכילת פסחים: שיעורו וזמן אכילתו) שוחטים עליו קרבן-פסח (ראה ערכו. תנא קמא בסוכה מב ב; תוספתא חגיגה (ליברמן) א ב; רמב"ם קרבן פסח ב ג), היינו שממנים אותו על בני החבורה (רש"י שם ד"ה שוחטין), שכל שיודע לעשות הדבר מחנכים אותו (מגיד משנה ורבנו מנוח חמץ ו י), אבל אם אינו ראוי לאכילה - לא, שנאמר: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ (שמות יב ד. תנא קמא שם), הראוי לאכילה (רש"י סוכה שם)^[29]. וכן הכתוב שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב ג), מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי - עבור - בנו ובתו הקטנים, בין מדעתם בין שלא מדעתם (פסחים פח א), ויש מהראשונים מפרשים שאין זה מן התורה ואין מינויים מינוי (המפרש נדרים לו א ד"ה על בישרא וד"ה אלא; כן משמע מתוספות פסחים שם ד"ה שה), והטעם שמביא עליהם שלא מדעתם הוא מפני שעליו לחנכם (רש"י פסחים שם ד"ה על ידי). ואף על פי שאסור להאכיל פסח שלא למנויו (ראה ערך אכילת פסחים: אכילתו למנוייו), משום מצות חינוך - מותר (תוספות שם), שקטנותם גרמה להם שאין זה מינוי, שהרי כשיגדילו ויקיימו המצוה באופן זה תהיה המצוה כתיקונה (מנחת חינוך ז כ; מרומי שדה חגיגה ב א), ומכל מקום כתבו אחרונים שאסור להאכיל לקטן קרבן פסח אם לא הימנו אותו, כדי שלא יעשה כן בגדלותו (מנחת חינוך שם; משיב דבר א מא).

אכילת מצה

קטן שיכול לאכול פת מחנכים אותו - במצות אכילת-מצה (ראה ערכו) - שיאכל מצה כשיעור כזית (ראה ערך הנ"ל: השיעור והזמן. רמב"ם חמץ ו י), אבל אם אינו יכול לאכול אלא פחות מכזית, אין מחנכים אותו לפחות מכשיעור, כיון שגדול באופן זה פטור, ועוד שיש לחוש שמא יעשה כן בגדלותו (שו"ת מהרי"ל דיסקין ד).

ראיה

במצות ראיה (ראה ערכו), נחלקו הדעות אם אביו חייב להביא עבורו קרבן מן התורה, שנאמר במצות ראיה: כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז), לרבות את הקטנים (ירושלמי חגיגה א א; רמב"ם חגיגה א ח, לפי העמק שאלה קלז ב, ומרומי שדה חגיגה ב א); או שאין החיוב אלא מדרבנן - שהטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו בה (רש"י חגיגה ב א ד"ה אי זהו; תוספות שם ד"ה איזהו) - והלימוד מהכתוב אינו אלא אסמכתא (חגיגה ד א; רמב"ם שם, לפי משנה למלך ולחם משנה שם).

ומכל מקום הכל מודים שקטן ביותר פטור מהראיה, ונחלקו תנאים אם הוא כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית (בית שמאי במשנה שם ב א); או כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר: שָׁלֹשׁ רְגָלִים (שמות כג יד. בית הלל במשנה שם), והראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב, וכיון שגדול שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן התורה, אף קטן אינו בר חינוך (רש"י שם ד"ה שלש רגלים), וכן הלכה (רמב"ם שם).

בעינוי יום הכפורים

אכילה ושתיה

התינוקות אין מענים אותם - בצום - ביום-הכפורים (ראה ערכו), אבל מחנכים אותם לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילים במצוות (משנה יומא פב א; תוספתא יומא (ליברמן) ד ב), ושני מיני חינוך הם:

• חינוך להשלמה, שמשלים כל הצום כולו (רב נחמן ורב הונא בגמ' שם), ונחלקו הפוסקים אם משלימים הצום בן י"א, בין זכר ובין נקבה (רי"ף שם, שההלכה כרב נחמן; שו"ע או"ח תרטז ב); או שמשלימים הצום שנה אחת קודם החיוב, בת י"א ובן י"ב, אם מפני שאמרו שמחנכים לפני שעה בחולה ולפני שנתיים בבריא, ובזמן הזה כולנו כחולים (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ב), או שמעיקר הדין אין חינוך להשלמה אלא שנה אחת בלבד, ושנתיים שאמרו הוא חינוך לשעות (המאור וההשלמה שם, בדעת רבי נחמן, ושהלכה כמותו)^[30].

• חינוך לשעות - והוא מבן תשע שנים שלמות (שו"ע שם) - שאם היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום מאכילים אותו בשלש, היה רגיל בשלש מאכילים אותו בארבע (גמ' יומא שם; רמב"ם שביתת עשור ב י; טוש"ע שם), ולפי כח הבן מוסיפים לענותו בשעות (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואין מאכילים אותו עד שיצערנו הרעב (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[31].

לפני זמנו

לפני הזמן שקבעו חכמים לחינוך שעות ולהשלמה, נחלקו ראשונים אם הרשות בידי ההורה לחנכם, ולא אמרו שאין מענים אותם, אלא שאין חייבים למנוע מהם מאכל (רש"י שם ד"ה אין מענין, לפי ר"ן שם ובית יוסף שם); או שפחות מבן תשע אין מענים אותו, שלא יבא לידי סכנה (רמב"ם שם יא), אף על פי שבשאר מצוות אם רצה להקדים חינוכו של תינוק - רשאי (ר"ן שם), והמענה אותו ומונע ממנו מאכל או משתה אפילו שעה אחת, מונע ממנו חסד, והרי הוא בכלל שופך דמים (רבנו מנוח שם, על פי ירושלמי יומא ו ד).

קטן הרוצה להתענות קודם זמנו, נחלקו הפוסקים אם מוחים בידו (רמ"א שם); או שאם רצה להתענות לשעות אין למחות בידו, וכן המנהג (חקרי לב קט; אשל אברהם (בוטשאטש) שם).

האכלת קטן שלא הגיע לחינוך

קטן שלא הגיע לחינוך, מותר להאכילו ביום הכפורים בידים (ספר הישר (התשובות) נב ב, על פי יומא עז ב; רשב"א ומאירי עירובין מ ב, ויבמות קיד א; טור או"ח תרטז; רמ"א שם ב ותריב י) - אף על פי שבהגיע לחינוך אסור להאכילו מן התורה, כדרך שאמרו בכל האיסורים (מגן אברהם תרטז סק"ב) - לפי שאי אפשר לו בלא אכילה ושתיה, אפילו שאין סכנה בדבר (ספר הישר שם; רשב"א ומאירי שם ושם). ומכל מקום אמרו בברכת-שהחיינו (ראה ערכו) שביום הכפורים אין מברכים אותה על הכוס ושיתן אותו לתינוק לשתות, לפי שחששו שמא יסרך אחר מנהגו וישתה ביום הכפורים אף לאחר שיגדיל (עירובין מ ב), ופירשו ראשונים שלא חששו אלא במה שהקטן עושה על ידינו לצרכינו, ולא במה שעושה לצרכיו (רשב"א וריטב"א ומאירי שם, ויבמות קיד א; ר"ן שבת קלט א), ומותר להאכילו אפילו הרבה (ר"ן שם)^[32].

שאר עינויים

ברחיצה וסיכה התינוקות מותרים, ובנעילת הסנדל אסורים (תוספתא יומא שם א; גמ' שם עח ב; רמב"ם שםז; טוש"ע שם א), שאין חוששים כל כך אם לא ינעלו (טוש"ע שם, על פי גמ' שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא אמרו שמותרים ברחיצה וסיכה אלא בלא הגיעו לחינוך, אבל הגיעו לחינוך מחנכים אותם בהם, כדרך שמחנכים אותם באכילה ושתיה (העיטור, עשרת הדברות – יום הכפורים, דף קז טור ב במהדורת רמ"י; שבלי הלקט שיב; מאירי שם; טור ורמ"א שם ב), היינו שלא ירחצו ולא יסוכו כלל, שלא שייך בזה חינוך לשעות (ראה לעיל. משנה ברורה שם סק"י).

• ויש אומרים שלא מצינו בהם חינוך, ועד שהקטנים לא הגיעו לפרקם - מותרים (ר"ן שם), ומותר לרחצם באופן שלא יהנה הגדול ברחיצה, כגון על ידי גוי (כן משמע מהטור והרמ"א שם), או על ידי כלי (ט"ז שם סק"א; מגן אברהם שם סק"א).

וכתבו הפוסקים שבזמן הזה אין נוהגים לרחוץ ולסוך את הקטנים (לבוש שם ב; מגן אברהם שם סק"א), לפי שאף בחול אין רוחצים אותם בכל יום (מחצית השקל שם).

במצוות של רשות

נזירות

אם האיש מדיר את בנו הקטן בנזירות, נחלקו תנאים: יש אומרים שמדירו (סתם משנה נזיר כח ב; בית הלל בתוספתא נזיר (ליברמן) ג יז), וכן הלכה (רמב"ם נזירות ב יג); ויש אומרים שאינו מדירו (בית שמאי בתוספתא שם). ולדעה הראשונה אמרו בתלמוד שאיש מדיר ולא אשה, ומדיר בנו ולא בתו (גמ' שם כח ב - כט א). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) היא (רבי יוחנן בגמ' שם כח ב, ותוספות ד"ה הלכה) שהאיש מדיר ולא האשה, ובנו ולא בתו (רש"י שם ד"ה הלכה וכט א ד"ה בשלמא).

• ויש אומרים שיכול להדירו - מדרבנן - כדי לחנכו במצוות (ריש לקיש בגמ' שם כט א), שנזירות סייג לפרישות (פירוש הרא"ש שם ד"ה כדי לחנכו, על פי אבות ג יג), ואין האשה חייבת לחנך את בנה, ואין האיש חייב לחנך את בתו (גמ' שם, לדעת ריש לקיש). שלא אמרו שהאם חייבת לחנך (ראה לעיל: החייבים לחנך), ושחייבים לחנך בת (ראה לעיל: החיוב וגדרו) אלא במצוות שיש בהן חיוב, מה שאין כן במצוות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו (מאירי שם), שאין דרך אשה להדיר את בנה בנזיר ולחייבו בקרבן, וכן בתו לא הטריחוהו חכמים לשמרה כל ימי נזירותה מיין וטומאה (רבנו פרץ שם)^[33].

ומכל מקום אם מיחה הקטן או קרוביו בתוך הנזירות - בטלה נזירותו, אף לסוברים שהוא מטעם חינוך, לפי שחינוך שאינו חשוב הוא ואינם רוצים בו (גמ' שם כט א), שבזיון הוא לו שמגלח שערו (רש"י שם ד"ה קסבר); או שהקרובים אין מחשיבים אותו חינוך של מצוה, לפי שאינו אלא מכחיש עצמו ומצטער על פרישתו מן היין (רבי עזריאל שם), לפיכך לא הטריחוהו חכמים בחינוך כזה (רבנו פרץ שם); או שכיון שאין קרוביו מחשיבים אותו, לא רצו חכמים לתקן חינוך בזה, שמא ישמע לקרוביו ויעבור על נזירותו (פירוש הרא"ש שם ד"ה כל כמינהו).

נדרים

לסוברים שהאב שמדיר את בנו בנזיר מטעם חינוך, הוא הדין שמחנכו בנדרים (נזיר כט א), כגון שנודר להביא קרבן (רש"י שם ד"ה לא מיבעיא; תוספות שם כח ב ד"ה בנדרים), או ליתן צדקה (רבי עזריאל שם כט א); ולסוברים שהוא הלכה למשה מסיני, אינו נוהג בנדרים (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם נזירות ב יג).

בשאר מצוות של רשות

אף בשאר מצוות של רשות יש לחנך קטן (כן משמע מרש"י עה"ת בראשית יח ז, ורא"ש עירובין ח ב), ולכן מערב אדם - ערובי-תחומין (ראה ערכו) - על ידי - עבור - בנו ובתו הקטנים (עירובין פב ב) שהוא כדי לחנכם במצוות, שאין מערבין אלא לדבר מצוה (אור זרוע ב קפו; רשב"א שם; רא"ש שם). וכן קטן הצריך לאמו, שיוצא בעירוב אמו (גמ' שם א), פירשו ראשונים שאף על פי שאין מערבין אלא לדבר מצוה, יש כאן מצוה להוליכו עמו לכל מקום מצוה שהגדול הולך, לחנכו ולהרגילו במצוות (תוספות הרא"ש שם)^[34].

במצוות וחיובים דרבנן

מגילה

צריך לקרות המגילה (ראה ערך מקרא מגילה) בפני הקטנים, לפי שאף הם היו באותו הנס (ירושלמי מגילה ב ב), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמחנכים הקטנים לקרותה (רמב"ם מגילה א א; טוש"ע או"ח תרפט א), שהחיוב אינו אלא מצד חינוך (לבוש שם א; באור הגר"א שם), ככל המצוות (באור הגר"א שם), ומנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה (רוקח רלו, על פי הירושלמי שם; טוש"ע שם ו). והוא הדין שיש לחנך קטן במשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים (פרי מגדים או"ח תרצה, אשל אברהם ס"ק יד).

• ויש אומרים שהוא חיוב, שאף הם היו באותו הנס, ולכן אפילו קטן שלא הגיע לחינוך, רק שיודע להבין צריך לשמוע מקרא-מגילה (ראה ערכו. ראבי"ה מגילה תקסט).

נרות חנוכה

אף בנר חנוכה (ראה ערכו), שמעיקר הדין מדליקים נר אחד לכל אנשי הבית (ראה ערך חנוכה: החיוב וההידור), קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק (שו"ע או"ח תרעז ב), אם יש לו בית (מגן אברהם שם סק"ח), וכן למהדרים, שכל אחד מבני הבית מדליק (ראה ערך הנ"ל: החיוב וההידור), אף קטן מדליק (רמ"א או"ח תרעה ג). ומכל מקום למהדרים מן המהדרים, שמוסיף והולך ומדליק נר נוסף בכל לילה (ראה ערך הנ"ל: שם), כתבו אחרונים שקטן די שידליק נר אחד כל לילה (משנה ברורה תרעה ס"ק יד).

ארבע כוסות

בארבע-כוסות (ראה ערכו) בליל פסח, נחלקו תנאים אם תינוקות חייבים (תנא קמא בפסחים קח ב); או פטורים, שאין להם תועלת ביין (רבי יהודה בגמ' שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שנחלקו בקטנים שהגיעו לחינוך - היינו בני חמש או שש (פרי חדש תעב טו, בדעת הר"ן), או שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות (שלחן ערוך הרב או"ח תעב כה) - שלדעה הראשונה יש לחנכם במצוה זו; ולדעה השנייה כיון שאינם נהנים ושמחים ביין אינו להם דרך חירות ואי אפשר לחנכם (ר"ן פסחים שם; רמב"ם חמץ ז ז, לפי פרי חדש שם).

• ויש מפרשים שלא נחלקו אלא בלא הגיעו לחינוך, אבל הגיעו לחינוך לדברי הכל חייבים (רמב"ם שם, לפי מעשה רוקח שם; רא"ש שם י כא, לפי קרבן נתנאל שם), וכן הלכה (תוספות פסחים צט ב ד"ה לא; רא"ש שם ושו"ת יד ה; טוש"ע או"ח תעב טו), ומכל מקום אין הקטן צריך לשתות רוב רביעית כגדול, אלא כמלא-לוגמיו (ראה ערכו) שלו (משנה ברורה שם ס"ק מז).

שאר המצוות

בשאר מצוות וחיובים דרבנן, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שיש בהם חובת חינוך (כן משמע מהרמב"ם נחלות יא י; כן משמע ממגן אברהם שמג סק"ב; חיי אדם סו ב; שלחן ערוך הרב שם ג; פרי מגדים, פתיחה כוללת ב י; בכורי יעקב תרנז סק"ד, בדעת הט"ז).

• ויש אומרים שאין חובת חינוך בדרבנן (רמ"ע מפאנו קיא; אליה רבה קפו סק"ג, בדעת הלבוש; אמרי בינה או"ח יד), שכן אמרו: כל שגדול מחוייב מן התורה מחנכים את הקטן מדרבנן, וכל שגדול פטור מן התורה, קטן פטור אף מדרבנן (חגיגה ו א. אמרי בינה שם, וגליון החתם סופר או"ח שמג), שכיון שחיוב חינוך מדרבנן הוא, הרי זו כעין תקנה לתקנה (חקרי לב או"ח צט). ולא חייבו חכמים בחינוך אלא במצוה שיש לה שורש מן התורה, כגון תפילה (פרי מגדים או"ח קפו, אשל אברהם סק"ג), וכן מגילה וחנוכה וארבע כוסות (ראה לעיל), לפי שאף הקטנים היו באותו הנס (פרי מגדים שם; חקרי לב שם)^[35].

תעניות דרבנן

בתעניות דרבנן, כגון תשעה-באב (ראה ערכו) ושאר הצומות (ראה ערך תעניות, וראה תשעה באב), יש שנהגו לחנך בהם את הקטנים (סופרים יח ה, שכן מנהג ירושלים; השואל ברמ"ע מפאנו שם); ויש שכתב שחינוך לשעות לבריאים בלבד מנהג יפה הוא, וכן למיעוט תענוג, אבל לא להשלמה, שאין להביא התינוקות לידי סכנה, ואין הבדל בין תשעה באב לשאר צומות, שהרי מן הדין אף בגדולים אמרו שבזמן שאין גזירת המלכות ואין שלום, רצו מתענים, רצו אין מתענים (ראה ראש השנה יח ב), אלא שכבר רצו וקבלו (ראה טוש"ע או"ח תקנ א), אבל בקטנים אין חיוב כלל, ואפילו סמוך לפרקם, אלא יאכלו לחם ומים, להתאבל גם הם עם הציבור (רמ"ע מפאנו שם; מגן אברהם שם סק"ב, בשמו; תוספת יום הכפורים יומא פב א, על פי פסחים נד ב), ודוקא בקטן שיש לו דעת להתאבל (מגן אברהם שם). וכן כתבו הפוסקים להלכה (חיי אדם סו י; אליה רבה תקמט סק"ז; פרי מגדים, פתיחה כוללת ב י, ואו"ח תקנ, אשל אברהם סק"ב)^[36].

באבלות

קטן שמת אחד מקרוביו שחייבים להתאבל עליהם (ראה ערך אבלות: על מי חייבים להתאבל) אינו נוהג אבלות (ראה ערכו), שאין אבלות בקטן (מועד קטן יד ב; רי"ץ גיאת, אבל, עמ' רג במהדורת המכון על שם החתם סופר; מרדכי שם תתע), שכן אמרו בטעם שמקרעים לקטן שהוא משום עגמת נפש (גמ' שם) שיבכו הרואים וירבו בכבוד המת, ולא מפני שהוא אבל (רש"י שם ד"ה מפני עגמת). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלא אמרו כן אלא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך נוהג אבלות (רי"ץ גיאת שם), וכן קורע על קרוביו, כשאר מצוות שמחנכים אותו בהן (רא"ש שם ג עד, וחידושי הר"ן ונמוקי יוסף שם כו ב, וטור יו"ד שמ, בשם רי"ץ גיאת; רדב"ז אבל ח ד, בדעת הרמב"ם; שו"ע שם כז), ואפילו במקום שאין בו משום עגמת נפש (בית יוסף שם; דרישה שם ס"ק יב; ט"ז שם ס"ק טו), וכן לא די לו בקריעה כל שהיא, אלא צריך קריעה כשיעור (ב"ח שם; פרישה שם ס"ק מז).

• ויש מפרשים בדעת ראשונים שאינו נוהג אבלות אפילו שהגיע לחינוך (נקודות הכסף שמ, בט"ז ס"ק טו, וזרע אמת קנה, בדעת המהר"ם והרא"ש), שכן נחלקו בקטן שמת לו מת והגדיל תוך שלשים, שנדחה מאבלות בקטנותו, אם פקע ממנו חיוב אבלות לעולם (רא"ש שם צו; טוש"ע יו"ד שצו ג), ונחלקו הפוסקים אם לדעה זו דוקא באבלות אינו נוהג לפי שמבטלו מתלמוד תורה, אבל בקריעה נוהג (נקודות הכסף שם); או שאף בקריעה אינו נוהג במקום שאין בו משום עגמת נפש (זרע אמת שם).

להלכה כתבו הפוסקים שקטן, אף שהגיע לחינוך, אינו נוהג באבלות (שו"ע יו"ד שצו ג; נקודות הכסף שם ושפד סק"ה; מגן אברהם תקנא ס"ק לח; חכמת אדם קנב יז)^[37], ואין לבטלו מתלמוד תורה, והולך לבית רבו כהרגלו (שו"ע שפד ה; שואל ונשאל ג ריג)^[38], ונחלקו המנהגים אם קטן זה קורע (נטעי גבריאל, אבלות א עמ' שו, שכן המנהג בחוץ לארץ); או שאינו קורע (נחמו נחמו עמי עמ' כח, ונטעי גבריאל שם, בשמו, שכן המנהג בירושלים).

אנינות

אף באנינות (ראה ערכו) כתבו אחרונים שאין מחנכים קטן (שדי חמד, אנינות יד; שו"ת רבנו יוסף מסלוצק נה)^[39].

טומאת קטן כהן לקרובים

קטן כהן, שאסור לו ליטמא למתים, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לו להיטמא לקרוביו כגדול מדין חינוך (חקרי לב יו"ד קמה; אחיעזר ג פא ו)^[40].

באיסורים

אסור להאכיל לקטן - אף שאינו בר הבנה (שלחן ערוך הרב או"ח שמג ה) - דברים אסורים (כן משמע מיבמות קיד א; רמב"ם מאכלות אסורות יז כז), שכן דרשו מה שנאמר בשרצים (ראה ערכו): לֹא תֹאכְלוּם (ויקרא יא מב), לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות שם), וכן דרשו באיסור דם (ראה ערכו) ובאיסור טומאת-כהנים (ראה ערכו. גמ' שם), ומהם נלמד לכל איסורים שבתורה (רמב"ן ויקרא כא א) שהקפידה תורה שלא ירגילו הקטן לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו (תרומת הדשן, פסקים סב); ויש שכתבו בדעת ראשונים שבשאר איסורים אין האיסור להאכיל לקטן אלא מדרבנן (לבוש שם א, בשם יש מפרשים; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"א, ופתיחה כוללת ב ט, בדעת הטור)^[41].

הפרשת בית דין

קטן שאכל איסור, או שעשה אחד מן האיסורים - וזהו הנקרא קטן-אוכל-נבלות (ראה ערכו) - אין בית דין מצווים להפרישו (מספר אמוראים ביבמות קיג ב – קיד א ונדה מו ב; רמב"ם שבת יב ז, ושם מאכלות אסורות יז כז, ושם אבל ג יב; סמ"ג ל"ת סה וקמח ורלד; רשב"א וריטב"א יבמות שם; טוש"ע או"ח שמג א, ורמ"א יו"ד שעג א)^[42].

הפרשה מדין חינוך

אם יש חיוב על בית דין, או על האב, להפריש קטן מאיסורים מדין חינוך, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף בקטן שהגיע לחינוך אמרו שאין מצווים להפרישו, לפי שחינוך לא שייך אלא להזהיר לעשות ולקיים מצוה, אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך (תוספות ישנים יומא פב א, בשם ר"א ממיץ; תוספות נזיר כח ב ד"ה בנו, בתירוץ הראשון; רשב"א ותוספות רי"ד ומאירי ונמוקי יוסף יבמות קיד א; שו"ת הרשב"א א קכח), שמצות עשה צריכה אזהרה יותר מאיסור לאו שהוא שב ואל תעשה (תרומת הדשן צד).

• יש אומרים שלא אמרו אין בית דין מצווים להפרישו אלא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך, כיון שחייבים לחנכו, כל שכן שצריך להפרישו שלא יעשה עבירה (תוספות שבת קכא א ד"ה שמע שם; רשב"א יבמות שם, וריטב"א שם, בשם הרא"ה; רמ"א או"ח שמג א, בשם יש אומרים). ואין חילוק בין בית דין לאביו (בית יוסף וב"ח שם, בדעת התוספות), שכיון שהגיע לכלל שנים שאביו חייב לחנכו, מצוה על כל אדם להפרישו מאיסור (חיי אדם סו ג).

• ויש אומרים שאף על פי שאין בית דין מצווים להפרישו, אפילו שהגיע לחינוך, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (רמב"ם מאכלות אסורות יז כח; תוספות ישנים יומא שם, בתירוץ הראשון; תוספות נזיר כח ב ד"ה בנו, בשם ר"י; רשב"א וריטב"א וריא"ז יבמות שם; שו"ע שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים) כדי לחנכו בקדושה (רמב"ם שם), שאיך יחנכו במצוות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות (ריטב"א יבמות שם, בדעת הרמב"ם), ואם הניחו אביו - בית דין ממחים בידו שלא יניחנו לעשות איסור (רדב"ז וכסף משנה מאכלות אסורות שם, בדעת הרמב"ם; בית יוסף שם; ט"ז שם סק"א). ומכל מקום לא אמרו שצריך להפרישו אלא בתינוק בר הבנה (איסור והיתר הארוך מח ח; מגן אברהם שם סק"ב, בשמו) שמבין כשאומרים לו שזה אסור (שלחן ערוך הרב שם א; משנה ברורה שם סק"ג).

עבירות שבין אדם לחברו

בעבירות שבין אדם לחברו, כתבו ראשונים שלדברי הכל מצווים להפריש את הקטנים, כדי שלא תארע תקלה על ידם (מגיד משנה גנבה א י, בדעת הרמב"ם), וראוי לבית דין להכותם על הגנבה, כדי שלא יהיו רגילים בה, וכן אם הזיקו שאר נזקין (רמב"ם שם). ופשוט שאם שמע שבנו או בתו הקטנים מדברים לשון-הרע (ראה ערכו), מצוה לגעור בהם ולהפרישם, וכן ממחלוקת ושקר וקללות, שאם יניחם ויורגלו בכך, אף כשיגדלו וישמעו שיש בזה איסור יהיה קשה להם לפרוש מהרגלם (משנה ברורה שמג סק"ג).

הערות שוליים