מיקרופדיה תלמודית:חנוכת המקדש

הגדרה^[1] - הקרבת קרבנות לשם חנוכת המשכן והמקדש בגמר בנייתם

הקרבת הקרבנות

כשהקימו את המשכן חינכוהו בהקרבת קרבנות מיוחדים, ככתוב: וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ (במדבר ז י)^[2]. וכן עשה שלמה המלך חנוכת הבית, שנאמר: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה' וגו' וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית ה' הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (מלכים א ח סג). וכן עשו אנשי כנסת הגדולה כשבנו המקדש השני, שנאמר: וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה, וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה וגו' (עזרא ו טז-יז. במדבר רבה יג א; רמב"ן עה"ת שם יג) - ויעשו בני ישראל וכו' חנוכת בית האלהים הזה בשמחה, והקריבו לחנוכת בית האלהים הזה שוורים מאה וכו' - וכן כשנשלם בית המקדש שבנה הורדוס, עשו חנוכה בשמחה ובתהילות לה' ובקרבנות מרובים (קדמוניות היהודים טו יא ו; יוסיפון נה). אף לימות המשיח בחנוכת בית המקדש השלישי נאמר: שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וגו' וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם (יחזקאל מג כו-כז. כן משמע מרבי יוחנן במנחות מה א; רבי יוסי ומסקנת רבי יהודה ורב אשי בגמ' שם, לפי הלחם משנה מעשה הקרבנות ב יד, בדעת הרמב"ם; רמב"ן עה"ת שם), והקרבנות הללו באים לחנוכת המקדש (רמב"ן עה"ת שם)^[3].

חיובה לדורות

בגדר מצות חנוכת המקדש נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שזו מצוה שנוהגת לדורות, שהמשכן בהקמתו והמקדש בהיבנותו צריכים חנוכה (השגות הרמב"ן לספר המצוות, שורש ג, בדעת הלכות גדולות, והסכים עמו). ואף על פי שהנשיאים מדעתם התנדבו להביא קרבנם, הסכימה דעתם לדעת עליונה וציוה עליהם ה', שנאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (במדבר ז יא), ונצטוינו על כך לדורות (כן מצדד הרמב"ן עה"ת שם יג)^[4], ובנדבת הנשיאים היתה הוראת שעה להקריב קרבנות בשיעור זה שעלה בדעתם, ולדורות אין מצוה בשיעור זה - והרשות נתונה לחנך המקדש כפי רצון הדור שנבנה המקדש בימיו, או על פי חכמים ונביאים שביניהם (קנאת סופרים לספר המצוות שם, בדעת הרמב"ן) - אבל עצם חנוכת המקדש בהקרבת קרבנות היא מצוה הנוהגת לדורות (השגות הרמב"ן לספר המצוות שם). ונחלקו לדעה זו מוני המצוות: יש שמנו מצות חנכת המזבח במנין המצוות (הלכות גדולות, הקדמה, עמ' יט במהדורת מכון ירושלים; אזהרות רבי אליהו הזקן, עמ' 635 במחזור גולדשמידט-פרנקל לשבועות); ויש שלא מנאוה, שלדעתם היא בכלל מצות בנין בית-המקדש (ראה ערכו. קנאת סופרים שם, בדעת הרמב"ן).

• ויש אומרים שאין חנוכת המזבח מצוה נוהגת לדורות - לא בשיעורים הללו, ולא בשיעורים אחרים (זהר הרקיע לרשב"ץ מ"ע נ, ומגילת אסתר לספר המצוות שם, בדעת הרמב"ם) - ולכן אין למנותה במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם שורש ג), וקרבנות שהקריבו הנשיאים בהקמת המשכן, וכן הקרבנות שהקריב שלמה בבנין המקדש, והקרבנות שהקריבו אנשי כנסת הגדולה בחנוכת הבית השני, היו הוראת שעה (כן משמע מהמיוחס לרש"י עזרא ו יז, ומספר המצוות שם); או שבתורת נדבה הקריבום (זוהר הרקיע ומגילת אסתר שם).

זמנה

מיד לאחר סיום בנין בית המקדש עושים חנוכת הבית, שכיון שנתחייבו בחנוכתו אין ממתינים לה, כדי שלא יהא המזבח בטל, שזריזים-מקדימים-למצוות (ראה ערכו. תלמיד רבי יחיאל מפריש מועד קטן ט א, על פי הגמ' שם), והוא שסיימו לבנותו כולו, אבל אם שיירו בו דבר, כגון שלא השלימו עדיין את "כליא עורב" - שעשו בראש גג ההיכל למנוע העופות מלבוא שם (ראה ערך היכל: קרקע, היכל ועלייה) - ממתינים בחנוכתו עד שיסיימוהו כולו (גמ' שם). ואף על פי שאין הדבר כל כך צורך המקדש, שכיון שלא נגמר הבנין אין כאן משום מזבח בטל (תלמיד רבי יחיאל מפריש שם)^[5].

דחיית שבת ויום הכפורים

הנשיאים הקריבו קרבנותיהם אף בשבת, אף על פי שקרבנות יחיד היו, שנאמר: ביום עשתי עשר יום וגו' ביום שנים עשר יום וגו' (במדבר ז עב,עח), ודרשו: מה יום כולו רצוף, אף עשתי עשר ושנים עשר כולם רצופים (מועד קטן ט א), שהקריבו יום יום בלא הפסק, ואף בשבת שבאמצע (רש"י שם ד"ה ביום עשתי). ואף על פי שאין קרבן יחיד דוחה שבת (ראה ערך קרבנות), על פי הדיבור עשו, שנאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ (במדבר ז יא. במדבר רבה יד א; תלמיד רבי יחיאל מפריש ומאירי שם).

וכן בחנוכת המקדש בימי שלמה נאמר: וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו' וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל וגו' שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (מלכים א ח ב,סה), ומכיון שנאמר ארבעה עשר יום, למה נאמר שבעת ימים ושבעת ימים, אלא ללמדנו שעשו שמחת חנוכת המקדש שבעה ימים קודם לחג הסוכות, ומיד לאחר מכן חגגו את חג הסוכות (מועד קטן ט א, ורבנו חננאל שם ד"ה ומנ"ל). ולמדו קל וחומר ממשכן שאין קדושתו קדושת עולם, וקרבן יחיד שהקריבו הנשיאים דחה את השבת שהוא איסור סקילה, מקדש שקדושתו קדושת עולם, וקרבן ציבור שהקריב שלמה לחנוכתו לא כל שכן שיהא דוחה את יום הכפורים, שאין איסורו אלא איסור כרת (גמ' שם, ורש"י ד"ה וקרבן יחיד וד"ה דאיסור סקילה וד"ה וקרבן צבור).

השמחה

בשבעת ימי חנוכת הבית עשו שמחה ומשתה (רש"י מועד קטן ט א ד"ה לא עשו, על פי הגמ' שם), לפיכך לא המתין שלמה בחנוכת הבית עד לימי חג הסוכות, שאין-מערבין-שמחה-בשמחה (ראה ערכו. גמ' שם), אלא נהגו שמחת חינוך לחוד ושמחת החג לחוד (רבנו חננאל שם ד"ה ומנ"ל). ולא עוד אלא שביום הכפורים שבאותה שנה, שהיה בתוך שבעת ימי חנוכת המקדש, אכלו ושתו, שסברו שחנוכת המקדש דוחה את יום הכפורים לאכילה ושתיה - משום שמחה (מאירי שם) - כשם שהקרבת הקרבנות דוחה את יום הכפורים (ראה לעיל: הקרבת הקרבנות. גמ' שם). והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, לפי שדוקא הקרבת קרבנות החינוך שהיא צורך גבוה דוחה יום הכפורים, אבל לא אכילה ושתיה שאינן אלא צורך הדיוט, ויצאה בת קול ואמרה: כולכם מזומנים לחיי עולם הבא (גמ' שם), לפי שלא נתכוונתם אלא למצוה (רבנו חננאל שם ד"ה יצאת ב"ק).

מקורה

אף על פי שלא נאמרה שמחה בחנוכת המקדש אלא הבאת קרבנות, כיון שמביאים קרבנות צריכה להיות שם שמחה, שנאמר: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ וגו' (דברים כז ז. תלמיד רבי יחיאל מפריש שם, בשם ריב"ם; תוספות הרא"ש שם)^[6].

וכן מצינו בשעה שחינך שלמה את המקדש, שנאמר: וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (דברי הימים ב ה יג. העמק דבר ומשך חכמה במדבר י י), ואמרו אז הלל, כמו ביום התקדש חג (העמק דבר שם).

שמחה לדורות

בחודש ניסן שאין מתענים (ראה ערך ניסן. מסכת סופרים כא א; שו"ע שם ב), הרי זה לפי שבאחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנותיהם בשנים עשר הימים הראשונים, וכל אחד היה עושה ביומו יום טוב (סופרים שם), ואחר כך יש ערב פסח, וימי הפסח ואסרו חג, וכיון שיצא רוב החודש בקדושה, אין בו תענית בכולו (בית יוסף שם). לפיכך אין אומרים תחנונים - נפילת-אפים (ראה ערכו) - כל חודש ניסן (מס' סופרים שם; שו"ע שם). וכתבו ראשונים שאין נופלים על פניהם בימים שבין יום הכפורים לסוכות (שבלי הלקט ל ושכג, שכן המנהג בוורמייזא ובמגנצא; שו"ע או"ח קלא ז), לפי שבהם נשלם בנין בית המקדש שעשה שלמה (שבלי הלקט שם; באור הגר"א שם)^[7].

הערות שוליים