מיקרופדיה תלמודית:חסימה

הגדרה^[1] - איסור מניעת בעלי חיים מלאכול בשעת מלאכתם ממה שהם עושים בו

הלאו וגדרו

מקורו

לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד), אזהרה שלא למנוע את הבהמה מלאכול מן הדבר שהיא עושה בו, בשעת מלאכתה (ספר המצות לרמב"ם [מהדורת קאפח] לא תעשה ריט). האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצות שם; סמ"ג לאוין קפד; סמ"ק קסט; החינוך תקצו), והעובר עליו לוקה (ברייתא בבא מציעא צ ב, וצא א; רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חושן משפט שלח ב. וראה ערך חייבי מלקיות).

ויש שכתבו שמאחר שהזהירה תורה שלא למנוע את הבהמה מלאכול, מכלל שמצוה להניחה לאכול (רבי אליהו מזרחי דברים שם. וראה מנחת חינוך שם), וכדרך שפועל (ראה ערכו) אוכל ממה שעושה בו (ראה ערך פועל), כך בהמה אוכלת, ומותר הבהמה מן האדם שהחוסמה עובר בלאו (טור חו"מ שם).

גדרו

בגדר איסור חסימה פירשו: לא תדוש בחסימה אמרה תורה, שבשעת דישה לא תהא חסימה (רבי סימאי במסכת בבא מציעא צ ב, ולמד כן מאיסור שתויי - יין (ראה ערכו)), או: שלא תדוש בשור חסום (ירושלמי תרומות ט א), לפיכך אף אם חסם הבהמה מבחוץ - קודם שתיכנס לדוש - ודש בה כשהיא חסומה - לוקה (בבא מציעא שם; רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חו"מ שלח ג).

אף כל בהמה חיה ועוף

אחד שור ואחד כל בהמה לחסימה (משנה בבא קמא נד ב; רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חו"מ שלח ב), וכן חיה ועוף כיוצא בהם (משנה שם^[2]), בין טמאים בין טהורים (רמב"ם ושו"ע שם), שלמדו כן מגזרה שוה שור שור משבת, שנאמר בה: וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ (דברים ה יד), וכל בעלי חיים בכלל (ראה בבא קמא נד ב, ובבא מציעא פט א, וראה ערך בעלי חיים), אלא שדבר-הכתוב-בהוה (ראה ערכו. משנה בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שחיות הים לא נתרבו (מנחת חינוך תקצו, לדעת התוספות בבא קמא נה א ד"ה אתיא).

בספרי אמרו: מנין לרבות שאר בהמה וחיה ועוף כשור, תלמוד לומר לא תחסם - מכל מקום (ספרי דברים רפז), ולא נאמר שור אלא למעט אדם (ראה ספרי שם, ולהלן: באדם).

חסמה בקול

חסמה בקול - שכשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה (רש"י ד"ה חסמה) - נחלקו אמוראים:

• רבי יוחנן אמר חייב, שעקימת פיו הרי היא מעשה, ולאו שיש בו מעשה הוא ולוקים עליו (שם. וראה ערך חיבי מלקיות, על לאו שאין בו מעשה).

• וריש לקיש אמר פטור, שהקול אינו מעשה (בבא מציעא צ ב. וראה סנהדרין סה ב, וראה ערך דבור; דבור כמעשה).

הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חו"מ שלח ג). וכן דרשו: לא תחסם, מכל מקום, אפילו חסמה בקול (מדרש תנאים דברים שם).

אופנים שונים שהסתפקו אם יש בהם איסור

נסתפקו בגמרא באופנים שונים האם עובר על איסור חסימה וכדלהלן:

• היתה הבהמה מעוכבת מלאכול, באופן שאין הדש בה עושה מעשה בידים, כגון ישב לה קוץ בפיה - שאם הושיב לה בידים חסימה גמורה היא (בבא מציעא צ ב: הושיב לה חסימה מעלייתא היא) - נסתפקו בגמרא אם עובר (בעי רמי בר חמא, בבא מציעא צ ב. ובלבוש שלח ו, לפי שלא תחסם משמע שלא יעשה מעשה בגוף הבהמה).

• רבץ לה ארי מבחוץ - ולא שהרביץ בידים (גמרא שם: הרביץ לה חסימה מעלייתא היא) - ולאימתו אינה אוכלת, נסתפקו אם עובר, כיון שאין החסימה בגופה (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה הרביץ, ותוספות ד"ה רבץ).

• העמיד - ויש גורסים: עמד (תוספות שם ד"ה עמד ורא"ש שם ז ז) - בנה מבחוץ, נסתפקו אם עובר (גמרא שם), שהרי הבהמה כרוכה אחריו ואינה אוכלת (מאירי שם), אף שאינה נחסמת כל כך כמו מפחד הארי (תוספות שם).

• היתה צמאה למים (גמרא שם), ואינו משקה אותה (רמב"ם שכירות יג ג), ואינה יכולה לאכול (טור חו"מ שלח), שאף אם באופנים הקודמים אינו עובר, אפשר שכאן עובר כיון שהיא צמאה מכח טורח המלאכה שהוא בגרמתו (דרישה שם סק"ח).

וכתבו ראשונים שכל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ו), שכיון שהספק לא נפשט, מחמירים (רא"ש שם ז ז), ככל ספק דאורייתא (בית יוסף שם^[3]).

מניעת אוכל כשהוא מזיק לה

לא הזהירה תורה על חסימה אלא לטובתה של הבהמה, לפיכך נסתפקו באם היתה אוכלת ומתרזת - שיש לה חולי מעיים והחטים קשים לה (רש"י ד"ה ומתרזת) - אם עובר, ופשטו שאינו עובר, אף שרואה את המאכל לפניה ומצטערת (בבא מציעא צ א בעיא דאיפשטא), ומותר למנעה, שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה, והרי אינה נהנית (רמב"ם שכירות יג ג; טוש"ע חו"מ שלח ז).

ויש מן הראשונים שכתב שאינו מותר אלא למנעה על ידי קול ונערה, אבל חסימה גמורה אסורה משום מראית-העין (ראה ערכו. מאירי שם. וראה להלן: מפני מראית העין).

המלאכות

שאר מלאכות

לא תחסם שור בדישו, אין לי אלא דיש, מנין לרבות שאר עבודות, תלמוד לומר לא תחסם, מכל מקום (ספרי דברים רפז), ולא נאמר בדישו אלא בהוה (רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חו"מ שלח ב), שהשור רגיל לעשות בדיש ולאכול ממנו (סמ"ע שם סק"ו), אלא שלמדו ממה שנאמר בדישו - ולא נאמר לא תחסום שור במלאכה (תוספות בבא מציעא פט א ד"ה ס"ד) - שאין הבהמה אוכלת אלא בגידולי קרקע (ברייתא שם פט א בפועל, וכעין זה בספרי שם, ובתוספתא שם ח בבהמה, וכן הוא בסמ"ג לא תעשה קפד, וסמ"ק קסט).

ויש מן הראשונים סוברים שלא נתרבו שאר מלאכות אלא שהבהמה אוכלת בהן - שמצוה להניחה לאכול - אבל אינו עובר בלא תחסום אלא בדיש בלבד (רמב"ן ור"ן שם, בשם יש מפרשים, ושכך כתב בעל הערוך), לפי שאין-עונשין-מן-הדין (ראה ערכו. רמב"ן ור"ן שם).

במחובר לקרקע

אף במחובר לקרקע אמרו שהשור אוכל (בבא מציעא פח ב; רמב"ם שכירות יג א; טוש"ע חו"מ שלח א), קל וחומר מפועל (ראה ערכו), שאינו אוכל בתלוש - שלא מצינו במקרא מפורש (רש"י שם ד"ה אדם. וראה ערך פועל) - ואוכל במחובר שנאמר: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וגו', כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וגו' (דברים כג כה - כו), שור שאוכל בתלוש אינו דין שאוכל במחובר (בבא מציעא שם, וכעין זה בירושלמי מעשרות ב ד), או שנלמד מהכתוב בפועל רעך רעך שתי פעמים, אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לשור (בבא מציעא שם).

בירושלמי אמרו שאם חסמו במחובר אינו עובר בלאו, שנתמעט מבדישו (ירושלמי שם, וכן הוא בספרי שם), ולא למדו מפועל אלא שמצוה להניחו לאכול, אבל אין בו לאו (צפנת פענח תרומות ב י)^[4].

בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר ולחלה

בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר ולחלה (ראה ערך גמר מלאכה), יש מן הראשונים סוברים שאינו עובר בלא תחסום, שכן דרשו בפועל - שהוקש אדם לשור (מדרש תנאים דברים כה ד) - מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה (ברייתא בבא מציעא פט א, בפועל, וכעין זה בתוספתא שם ח בסתם, וראה רש"י שם צ א ד"ה המרכסות); ויש סוברים שלא נאמר נגמר למעשר אלא בפועל, אבל בהמה אוכלת כל שהיא עושה בגידולי קרקע, בין במחובר בין בתלוש, ואפילו נגמר למעשר (מאירי שם צ א, וכן ברמב"ם ושו"ע לא הוזכר תנאי זה^[5]).

פרות המרכסות בתבואה

פרות המרכסות בתבואה, אמרו בברייתא שאינו עובר עליהן בלא תחסום (ברייתא בבא מציעא פט ב, וראה תוספתא שם ח, וירושלמי תרומות ט א). ונחלקו ראשונים בפירושו:

• יש מפרשים כגון ששורים שעורים במים, ומייבשים אותן בתנור, ודשים אותן בפרות להסיר קליפתן (רש"י שם ד"ה המרכסות; הראב"ד בהשגות שכירות י ד; טור ורמ"א חו"מ שלח ח), ולפי שנגמרה מלאכתן למעשר בשעת דישה אינו עובר (רש"י שם צ א ד"ה המרכסות; רבינו יהונתן בשיטה מקובצת שם; טור ורמ"א שם).

• יש מפרשים כגון פרות שמהלכות על התבואה מפני שירט להן הדרך (ראה רמב"ם שם ד, ובהשגות הראב"ד בדעתו; בית יוסף ושו"ע שם ח), היינו שהולכות עליה דרך הליכתן למקום אחר (ראב"ד שם. וראה שם במגדל עוז). לדעה זו יש שכתבו שאף שדרך הילוכן דשות את התבואה, אינו עובר, כיון שלא היתה כוונתו לדוש שם (ראה מאירי שם צ ב, ומשנה למלך שם; שו"ע הרב הלכות חסימה ל), והרי זה דבר-שאין-מתכוין (ראה ערכו) שמותר (מנחת חינוך תקצו).

• ויש מפרשים פרות המרכסות בתבואה, כגון שאוכלות מן התבואה ומוציאות רעי, ומפסידות את התבואה (רמב"ן שם בשם ר"י אלברגלוני).

במשאוי

משא שעל גבה

הבהמה אוכלת אף ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת (משנה בבא מציעא צא ב ובחמור כו', וברייתא שם צב א חמור וגמל כו'; תוספתא שם ח; רמב"ם שכירות יג א; טוש"ע חו"מ שלח א), שלאחר שפרקה אי אפשר שתאכל, שהרי כל משאה פורקים בבת אחת והולכים (רש"י שם צב א ד"ה כשהיא), או לפי שבדישו אמרה תורה, ולא אחר דישו (שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד).

שלא יטול בידו ויאכילנה

לא אמרו שאוכלת ממשאוי שעל גבה אלא שתאכל בעצמה, וכן שנינו: ובלבד שלא יטול - השוכר - בידו ויאכילנה (ברייתא בבבא מציעא צב א, ותוספתא שם ח; רמב"ם שכירות יג א, וטוש"ע חו"מ שלח א), לפי שתאכל יותר מדי, ואין חובה מוטלת על השוכר אותה להשביעה, אלא שלא לחסמה (שיטה מקובצת שם בשם הר' יהונתן). והוא הדין בכל המלאכות (לבוש שם).

בדבר האסור להאכיל

בשל הקדש

פרה - של חולין הדשה בשל הקדש (רש"י) - לא תאכל בכרשיני הקדש (משנה מעילה יג א; תוספתא שם א; רמב"ם מעילה ח ב. וראה ערך הקדש), והרי זה חוסם אותה (רמב"ם שם), שנאמר: לא תחסם שור בדישו, דישו שלך, ולא של הקדש (רב אחדבוי בר אמי מעילה שם), שכל הענין מדבר בחולין (רש"י מעילה שם ד"ה דישו), או משום שבדישו משמע דיש הראוי לו (רמב"ם שם).

בטעם שצריך למעט הקדש, אף שאין הקדש יוצא בלא פדיון ואסור להאכילו לבהמה (ראה ערך מעילה וערך פדיון הקדש), פירשו אחרונים לפי שהייתי אומר שמשום צער בעלי חיים מותר להאכילה (קרן אורה מעילה שם ד"ה דישו).

בתרומה ובתרומת מעשר

פרה הדשה בתרומה (ראה ערכו) או בתרומת-מעשר (ראה ערכו), אין עוברים עליה בלא תחסום (ברייתא בבא מציעא צ א; רמב"ם שכירות יג ד). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים הטעם משום שסתם דיש האמור בתורה אינו בתרומה ומעשר, שאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך (רש"י שם ד"ה תרומה).

• ויש מפרשים הטעם משום שבדישו משמע דיש הראוי לו, ותרומה אסור לישראל ליתן לפני בהמתו, ואפילו כהן אינו מותר להאכילה אלא כרשינים שהם מאכל בהמה, ולא חטים, משום הפסד תרומה (תוספות שם ד"ה והדשות; רמב"ן שם פט א ד"ה אלא; ריטב"א בשמ"ק שם צ א, בשם יש שפירש), או משום שנאמר בתרומה: הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ (ויקרא כב יא), ודרשו: הם יאכלו, ולא הבהמה אוכלת, יכול אף בכרשינים תלמוד לומר בלחמו (שיטה מקובצת שם צ א בשם הראב"ד שכן הוא בתורת כהנים, ולפנינו בשינויים, וכן כתב המאירי שם בשם תוספתא).

במעשר ראשון

במעשר-ראשון (ראה ערכו) - לאחר שהופרשה ממנו תרומת מעשר (ריטב"א שם) - אמרו שעובר בלא תחסום (בבא מציעא צ א הא במעשר ראשון כו'), שנקרא דישו (תוספות שם ד"ה כאן), שהרי מותר לזרים (מאירי שם^[6]. וראה ערך מעשר ראשון).

במעשר שני

במעשר-שני (ראה ערכו) בתוך חומת ירושלים - שמותר באכילה (ראה ערך מעשר שני) - אם עובר בלא תחסום, הדבר תלוי במחלוקת תנאים:

• לרבי מאיר הסובר מעשר שני ממון גבוה הוא (ראה ערך הנ"ל), אינו עובר (בבא מציעא צ א, וכן הוא להלכה ברמב"ם שכירות יג ד), שאין אנו קוראים בו בדישו (רש"י שם ד"ה ממון), לפי שאסור להאכילו לבהמתו מן התורה (תוספות יבמות עג א סוף ד"ה נכסי).

• ולרבי יהודה הסובר ממון הדיוט הוא (ראה ערך הנ"ל) - עובר (בבא מציעא שם), שלדעתו אין איסור להאכילו לבהמתו אלא מדרבנן, הילכך בשעת דישה מותר (תוספות יבמות שם).

ומכל מקום אם דשה במעשר שני חוץ לחומה, שאסור באכילה, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וגו' (דברים יב יז), לדברי הכל אינו עובר (בבא מציעא שם: והא בעי חומה, וראה בתוספות ד"ה כאן שהוא לדברי הכל), ואפילו אם מעשר שני ממון הדיוט הוא, אין זה בכלל דישו (תוספות שם, ובבכורות ט ב ד"ה ותנן).

בגידולי תרומה

בגידולי תרומה, שאין איסורם אלא מדרבנן (ראה ערך גדולין), וכן תרומת מעשר ומעשר שני של דמאי (ראה ערכו) שאסורים מדרבנן (ראה ערך דמאי), עובר בלא תחסום (בבא מציעא צ א: כאן בגדולי תרומה כו' כאן בתרומת מעשר דמאי כו'; רמב"ם שכירות יג ה), שכיון שמן התורה חולין הם, הרי הם בכלל סתם דיש שאמרה תורה (רש"י שם ד"ה גדולי), והרי זה דישו הראוי לו (ראה תוספות שם ד"ה והדשות).

בירושלמי נחלקו בדבר אם עובר בלא תחסום אף בדיש שהוא אסור לך, או דוקא בדיש שהוא מותר לך (ירושלמי תרומות ט א), להוציא גידולי תרומה (ר"ש סיריליאו שם. וראה שם בפני משה ורידב"ז).

מפני מראית העין

במקום שאינו עובר בלא תחסום, כגון הדש בתרומה או במעשר שני (ראה לעיל: בדבר האסור להאכיל), אמרו שמפני מראית-העין (ראה ערכו) - שלא יאמרו עליו שהוא חוסם (רש"י) - מביא בול - מלא אגרוף (רש"י) - מאותו המין, ותולה לה בטרסקלין – שק או סל^[7] - שבפיה (ברייתא בבא מציעא צ א; רמב"ם שכירות יג ד; טור ורמ"א חו"מ שלח ח), והמאכל בתוכה ואוכלת (רש"י בבא מציעא שם); רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל (ברייתא שם).

בשל אחרים ונכרי

בבהמת חברו

איסור חסימה נאמר בין בבהמת עצמו, שדש בה דישה שלו (ראה רש"י בבא מציעא צב ב ד"ה שאין, וריטב"א בשיטה מקובצת שם), ובין בבהמת חבירו, כגון ששכרה לדוש בה, שאין המשכיר יכול לקצוץ עמו ליטול דמים שלא תאכל (משנה שם צג א: ולא על ידי בהמתו^[8]), שגזירת הכתוב היא (ריטב"א בשיטה מקובצת שם), או שלפי שאין בה דעת למחול על צערה (שם).

ועוד אמרו: רשאי בעל פרה - שהשכיר פרתו לדוש בה - להרעיב פרתו, כדי שתאכל מן הדישה הרבה (ברייתא שם צ ב, ותוספתא שם ח; רמב"ם שכירות יג ו; טוש"ע חו"מ שלח ט).

בבהמה של גוי

ישראל הדש בפרתו של גוי עובר בלא תחסום (ברייתא בבא מציעא צ א, ותוספתא שם ח; רמב"ם שכירות יג ג; טוש"ע חו"מ שלח ה), שהרי לא אמרה תורה לא תחסום שורך (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), אלא שור סתם, בין של ישראל בין של גוי (קרית ספר על הרמב"ם שם; סמ"ע שם ס"ק יא), או לפי שצער בעלי חיים אסור מן התורה (שיטה מקובצת שם, בשם הר' יהונתן), ולכן אף בתבואה של גוי עובר (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; טור שם, וסמ"ע ס"ק יא, ולבוש שם ה).

ויש מן הראשונים שכתב שבתבואה של גוי אינו עובר (אור זרוע בבא מציעא רפג).

גוי הדש בבהמת ישראל

גוי הדש בפרתו של ישראל - כגון שאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה (רש"י) - אינו עובר בלא תחסום (ברייתא בבא מציעא צ א, ותוספתא שם ח; רמב"ם שכירות יג ג; טוש"ע חו"מ שלח ה), אלא שלסוברים שבכל איסור לאו אסורה אף אמירה לגוי, כדרך שאמרו באיסור שבת (ראה ערך אמירה לנכרי שבות, ושם אם האיסור מהתורה או מדרבנן), אף כאן אסור (ראה בבא מציעא שם שנסתפקו, וברמב"ם וטוש"ע שם ו שאסור).

חיוב תשלומין

השוכר בהמה וחסמה, ודש בה, מלבד שלוקה (ראה לעיל: הלאו וגדרו) משלם לבעליה ארבעה קבים לפרה, ושלשה קבים לחמור (ברייתא בבא מציעא צא א; רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חו"מ שלח ד) - בירושלמי אמרו: ששה קבים לפרה, וארבעה קבים לחמור (ירושלמי תרומות ז א, וכתובות ג א) - שכך שיערו חכמים אכילתם (רש"י שם ד"ה שלשה), כשאין איש מונע מהם (שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן), היינו ליום אחד ולדישה מרובה שיש לה לדוש כל היום (שיטה מקובצת שם; רמ"א בשו"ע שם), ואם דשה חצי יום או שליש, משלם לפי ערך זה (סמ"ע שם סק"ט).

ונחלקו אמוראים בחיוב זה:

• לדעת אביי לא אמרו שמשלם אלא לרבי מאיר הסובר בכל מקום שחיוב מלקות וממון באים כאחד, שלוקה ומשלם (ראה מכות ד א, וראה ערך קם ליה בדרבה מיניה), אבל לחכמים הסוברים שאין אדם לוקה ומשלם (ראה מכות שם), אף כאן כיון שלוקה - פטור מלשלם (בבא מציעא שם).

• לדעת רבא אמרו שמשלם לדברי הכל, שאף במקום מיתה או מלקות חל עליו חיוב תשלומין, אלא שאין כח בבית דין לענשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם (בבא מציעא שם, ורש"י שם ד"ה רבא בפירוש א'; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד וריטב"א. וראה ערך הנ"ל וערך דיני שמים).

• ולדעת רב פפא לוקה ומשלם מן הדין, לפי שלא אמרו אינו לוקה ומשלם אלא כשחיוב המלקות והתשלומין באים כאחד, מה שאין כן בחוסם, שמשעת משיכה נתחייב במזונותיה, ואינו חייב מלקות עד שעת חסימה (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה רב). וכן כתבו ראשונים להלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בהקדש או בתרומה

הדש בהקדש או בתרומה, אף על פי שאינו עובר בלא תחסום (ראה לעיל: בדבר האסור להאכיל), אמרו בירושלמי שחייב השוכר לשלם (ראה ירושלמי תרומות ז א, וכתובות ג א).

במקום ספק

במקום שספק הוא אם עובר בלא תחסום, כגון שאינו עושה מעשה בגוף הבהמה (ראה לעיל: הלאו וגדרו), יש מן האחרונים שכתבו שחייב לשלם, לפי שמשעה שמשכה נתחייב במזונותיה, והרי לא אכלה (ב"ח חו"מ שלח, לדעת הטור, שכיון שאינו לוקה משלם; סמ"ע שם ס"ק יב); ויש שכתבו שאף על פי שאסור, פטור הוא מלשלם, שהמוציא מחברו עליו הראיה (תרומת הכרי שם), או שאינו משלם אלא דמי עמיר בלבד (שער המלך שכירות יג, ומהר"ם שיק מצוה תקצו).

באדם

פועל העושה מלאכה לבעל הבית

פועל העושה מלאכה לבעל הבית, באופן שמצוה על בעל הבית שיניח אותו לאכול ממה שהוא עושה בו, שנאמר: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ וגו' (דברים כג כה. וראה ערך פועל על האופנים שפועל אוכל), אם חסמו - אינו עובר בלאו של לא תחסום (בבא מציעא פח ב, ורש"י ד"ה פטור; רמב"ם שכירות יג ב; טור חו"מ שלז), בין שקצץ עמו שלא לאכול, בין שחסמו בחזקה (רש"י שם ד"ה אם חסמת; טור שלז בשמו).

ואין ללמוד אדם משור בקל וחומר: ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו אתה מצווה על חסימתו, אדם שאתה מצווה להחיותו (ראה ערך הצלת נפשות, וערך צדקה) אינו דין שאתה מצווה על חסימתו, לפי שנאמר: וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ (דברים שם), מה נפשך אם חסמת פטור - כשאתה עומד בכרמך ואי אתה אוכל (ערוך ערך חסם), שהרשות בידך שלא תאכל (מאירי שם) - אף פועל אם חסמת פטור (בבא מציעא שם).

ואף לכתחילה מותר לחסום אותו מדעתו (פרישה שם סק"ב, וסמ"ע סק"ג), אבל אסור לחסמו בעל כרחו (טור שם בשם הרמ"ה; שו"ע שם א) משום גזל (תלמיד הרשב"א (בשיטת הקדמונים) שם), שהרי התורה אמרה ואכלת (לבוש שם).

החוסם את הפועל בעל כרחו

החוסם את הפועל בעל כרחו, כתבו ראשונים שחייב לשלם לו (ריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא פח ב; טור חו"מ שלז בשם רמ"ה; רמ"א בשו"ע שם ס"א) כשיעור שהיה אוכל (סמ"ע שם סק"ד); ויש שכתבו בדעת ראשונים שפטור מתשלומין (חזקוני דברים כה ד, בדעת רש"י, וכן כתב המנחת חינוך תקעו בדעת הרמב"ם שלא הזכיר תשלומין).

הערות שוליים