מיקרופדיה תלמודית:חק תוכות

הגדרה^[1] - חקיקה בתוך חלל האות וסביבותיה, או עשיית מעשה שלא בגוף האות, באופן שהכתב נעשה או הוכשר מאליו, לענין מצוות ודינים שנאמרה בהם כתיבה

חק תוכות אם נקרא כתב, הוזכר לענין כתיבת גט (ראה ערכו), או ספר תורה תפילין ומזוזה (ראה ערך כתיבת סת"ם), או מלאכת כותב (ראה ערכו) בשבת, בין באופן שהכתב עצמו נעשה מאליו, ובין באופן שהכתב הוכשר - לאחר שנפסל - על ידי מעשה שלא בגוף האות.

בכתב הנעשה מאליו

בגט

בכתיבת גט אשה, שנאמר בו: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת (דברים כד א) דרשו: וכתב - ולא חקק (גיטין כ א; ירושלמי שם ב ג, ושבת יב ד). ואין המיעוט ממעט חקיקה, שהרי אף חקיקה בכלל כתיבה, שכן שנינו: עבד שיצא בכתב חקוק שעל גבי טבלה ופנקס - יצא לחירות (גמ' שם), ונאמר: וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות לב טז), שהיה הכתב חקוק (תוספות שם ד"ה למימרא), אלא בא למעט כתיבה על ידי חק תוכות (גמ' שם; כן משמע מהירושלמי שם; רמב"ם גרושין ד ו; טוש"ע אה"ע קכה ד), היינו שחקק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות, שאין זה כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהן (רש"י שם ד"ה הא), ועיקר הכתב נעשה מאליו (מאירי שם), ולא עשה מעשה בגוף האותיות (סמ"ג עשין נ; ר"ן שם; קרית ספר למאירי ב ב). אבל חק ירכות, שחקק ירכותיהן של האותיות ממש, שישקע הכתב, זו היא כתיבה (רש"י שם ד"ה הא), והגט כשר (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי עשה מעשה בגופו (מאירי שם), והרי הוא אומר: כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל (ירמיהו יז א), כלומר שהוא חופר (רמב"ם שם).

חקיקה בטס

חקק ירכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס, אינו בכלל חק תוכות, אלא בכלל חק ירכות (רמב"ם שם, על פי גמ' שם; טוש"ע שם), שכן נאמר בציץ (ראה ערכו): וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם וגו' (שמות לט ל), ושנינו: לא היה כתבו שוקע אלא בולט, כדינרי זהב (גמ' שם), ופירשו שלא היה כדינרי זהב ממש, שבהם הכתב הוא תוכות, ואילו כאן ירכות (גמ' שם), שהיה הציץ דק כעין טס, וצר האותיות - הפוכות (מאירי שם) - מהעבר האחד, ודחק ירכותיהן והיו בולטות מהעבר השני (רש"י שם ד"ה ואילו), וכל כיוצא בזה נקרא כתב מצד הבליטה שבצד האחר, שהרי מכל מקום עשה מעשה בגוף האותיות (מאירי שם)^[2].

טביעת חותם

אותיות בולטות שנעשו על ידי טביעת חותם שיש בו צורה שוקעת על גבי טס של מתכת, כחותם שעושים בו המטבע, הרי הם בכלל חק תוכות (גמ' שם, ורש"י ד"ה מיחרץ; טוש"ע שם), לפי שהתוכות והסביבות של צורת החותם שהיא שוקעת, חורצים ודוחקים תוכות וסביבות של צורת הכתב עד שהיא בולטת כמו שהיתה (רש"י שם). ואין אומרים שתוכותיה של צורת החותם דוחקים את התוכות של צורת הכתב, ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה, ואין הכתב נעשה מאליו אלא בידים (רש"י שם ד"ה או כנופי).

כתב לבן על גבי שחור

אף כתב לבן על גבי שחור, כגון שמילא דיו מסביב לצורת האותיות, באופן שהכתב נעשה מאליו מנייר חלק, הרי זה בכלל חק תוכות, לפי שלא עשה מעשה בגוף האותיות, ואין זה כתב (תוספות סנהדרין כא ב ד"ה כתב).

במלאכת כותב

במלאכת כותב (ראה ערכו) בשבת (ראה ערך כותב) כתבו ראשונים שאף חק תוכות בכלל כתיבה, לפי שבשבת מלאכת-מחשבת (ראה ערכו) אסרה תורה, וכיון שמתכוין לעשות אותיות חייב בכל ענין, ועוד שמלאכות שבת למדו ממשכן, ומלאכת כותב היתה במשכן, שכן היו רושמים על הקרשים לידע איזה הוא בן זוגו (ראה שבת קג ב. וראה ערך הנ"ל), ולא היו חוששים באיזה ענין נעשו האותיות (התרומה קטו ורה; אור זרוע א תשטו; מרדכי גיטין שדמ; קרית ספר למאירי ב ב)^[3].

בהכשרת אות פסולה

נפלה טיפת דיו לתוך חלל אות ב ונעשית אות פ, וכיוצא, באופן שאין שמה עליה ואינה ניכרת, כתבו ראשונים שאין לה תקנה על ידי מחיקת החלק המיותר בלבד, לפי שעל ידי כך נעשית האות מאליה והרי זה בכלל חק תוכות, והוא הדין אם כתב ד במקום ר, או ב במקום כ, או מ סתומה במקום מ פתוחה (התרומה שם ושם; אור זרוע ומרדכי וקרית ספר למאירי שם; סמ"ג עשין כב ונ; טוש"ע או"ח לב יז, ואה"ע קכה ח-ט), או ה במקום ד (סמ"ק קפד), שאין לו תקנה למחוק ולתקן האות, בין בגט, שנאמר בו וכתב ולא וחקק (שו"ע או"ח שם), בין בכתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזה, שנאמר בהם: וּכְתַבְתָּם (דברים ו ט), וזו נקראת חקיקה, שחוקק החלל, ונשארת צורת האות מאליה (לבוש שם יז; שלחן ערוך הרב שם יז). ואף על פי שלענין מלאכת כותב בשבת אמרו שאם נטל גגו של ח ועשאו לשני זיינים חייב (שבת קד ב), הרי זה לפי שבשבת חייב אף בחק תוכות (התרומה שם ושם; אור זרוע ומרדכי וקריאת ספר למאירי שם; סמ"ג עשין נ)^[4].

כשנפלה הטיפה לאחר שנכתבה האות

טיפת דיו שנפלה לתוך חלל האות, שאמרו שיש במחיקתה ותיקונה משום חק תוכות, היינו אף אם נכתבה האות כתיקונה, ואחר כך נפל הדיו (טור או"ח לב, ויו"ד רעד, בדעת התרומה והרא"ש; שו"ע אה"ע קכה ח, לפי פתחי תשובה שם סק"ג)^[5].

גרירת מקצת האות

במקום שאמרו שאין מועיל תיקון על ידי מחיקת המיותר משום חק תוכות (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שיש להכשיר על ידי שיגרור מקצת מן האות עד שתיפסד צורתה, ואחר כך יכתבנה כתיקונה, שלא אמרו שפסול משום חק תוכות אלא כשעל ידי המחיקה לבד נתקנה האות מקלקולה, מה שאין כן כשעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה כדי לעשותה אות (מהר"י וייל כז; בית יוסף אה"ע קכה ד, בדעת הסמ"ק והכלבו; רמ"א שם ולבוש שם ט, בשם יש אומרים), והכל הולך אחר החיתום (גט פשוט שם ס"ק לח, לדעה זו). ומטעם זה כתבו באות מ שנדבקה פתיחתה ונסתמה (ראה לעיל), שתקנתה היא שיגרור כל החרטום ותישאר כצורת נ, ואחר כך יכתוב מה שגרר (בית יוסף או"ח לב יח, בדעת הרבה ראשונים), וכן הלכה (שו"ע שם יח).

• ויש אומרים שאין לה תקנה עד שיגרור את כולה ויכתבנה מחדש (תשובת רבי אברהם צרפתי בשו"ת מהרלב"ח א; רד"ך א יב, ומהר"ם אלשקר ה, בדעת הרבה ראשונים), שאם יגרור מקצתה אינו עושה מעשה אלא באותו מקצת שמחק, ונמצא מקצתו עשוי על ידי כתיבה, ומקצתו על ידי מחיקה (מהר"ם אלשקר שם), וחק תוכות פוסל אף במקצת האות (רד"ך שם).

ומכל מקום אם כתב ד במקום ר, נסתפקו הפוסקים בדבר, שאפשר שאף לדעת הסוברים באות מ שנסתמה שמועיל לגרור מקצתה עד שתישאר צורת נ, הרי זה לפי שצורת נ שבה נעשתה בהכשר - והוא הדין שאר אותיות הנכתבות בשתי כתיבות, כגון ג וכיוצא (ט"ז או"ח שם ס"ק יז) - מה שאין כן באות ר שעשאה כעין ד, שבין הגג ובין הירך נעשו בפסול, שיש להחמיר ולומר שלא די בגרירת אחד מהם, אלא צריך שיגרור את כולה (בית יוסף שם ושו"ע שם יח). ומכל מקום אם כתב מתחילה ר כהלכתה, ואחר כך טעה והוסיף בה תג ונעשית כמין ד, דיו שיחזור ויגרור הגג או הירך עם התג לבדו, ויחזור ויכתבנה כמין ר, שהרי נעשית מתחילה בהכשר (לבוש שם; מגן אברהם שם ס"ק כה)^[6].

וכן כתבו הפוסקים שאם כתב ד במקום ר יכול להוסיף עליה דיו ולעשותה עגולה, או אם כתב ר במקום ד יכול להוסיף דיו ולעשותה ד (ט"ז שם ס"ק טז; משנה ברורה שם ס"ק סח), וכן כל כיוצא בזה (כן משמע מהמשנה ברורה וביאור הלכה שם)^[7].

אותיות דבוקות

היו שתי אותיות דבוקות - שהרי אמרו שצריך שתהא כל אות מוקפת גויל (ראה ערך אותיות: היקף גויל) - כתבו ראשונים שיכול לגרור הדיו שביניהן ולהפרידן, ואין זה בכלל חק תוכות (התרומה רה, במסקנתו; מרדכי גיטין שמה, בשמו; רא"ש שם ב יט; טוש"ע או"ח לב יח, ואה"ע קכה ו), מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתיקונה (שו"ע או"ח שם), וכשגורר אינו נוגע בגוף האות (חלקת מחוקק שם סק"ז), והוא שהיתה צורתן ניכרת היטב (ב"ח שם), אלא שבגט נהגו שלא להפריד, ויכתוב גט אחר (כן משמע מהרמ"א שם).

רגל ה או ח שנגעו באות שמתחתיהן

אף אם נגעה רגל של ה או של ק בגג שלמעלה שהדין הוא שהאות פסולה (ראה ערך ה וערך ק) - יש מן הראשונים סוברים שדינה כנגיעת אות בחברתה, ויכול להפריד הרגל מן הגג בסכין, ואין זה כחק תוכות (מרדכי, הלכות קטנות תתקנב, שכן מסקנת הר"ץ; ים של שלמה גיטין ב כג); ויש חולקים וסוברים שהרי זה בכלל חק תוכות (מרדכי שם, בשם הר"ץ, שכן כתב בתיקון; האגור פא, בשם מהר"ם; קרית ספר למאירי ב ב; תרומת הדשן מח; מהרי"ק צח; מהרלב"ח א; שו"ת הרדב"ז א שסג וב תקצו), וכן הלכה (שו"ע או"ח לב יח), ואין זה דומה לשתי אותיות דבוקות שאין הפסול בגוף האות, מה שאין כן בנגיעת הרגל בגג שלמעלה, שהפסול בגוף האות (בית יוסף שם). והוא הדין באות א שנגעה רגלה בגג שלמעלה, או שנגע היו"ד העליון שלה בגג שתחתיה (ראה ערך א: צורת האות), שאין לה תקנה בגרירה להפרידן, שהרי זה חק תוכות (האגור מח; שו"ע שם), וכן ביו"דין של האותיות ע, פ, צ, ש, שנגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקן הראוי להן (בית יוסף או"ח לו א; רמ"א שם לב יח).

כשבא לתקן אותיות אלו נחלקו ראשונים: יש סוברים שצריך למחוק כל האות (מהר"ם אלשקר ה, בשם רש"י ובדעת הרא"ש); ויש סוברים שאין צריך אלא לגרור רגל של ה או של ק בלבד, כי הגג כדין נכתב (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רלו; תרומת הדשן שם; מהר"ם אלשקר שם, בשם רבנו תם והרשב"ם), וכן הלכה (שו"ע או"ח לב יח), וכן בשאר הנגיעות יגרור כל מה שנעשה בפסול - היינו כל מה שכתב באות אחר הנגיעה (מגן אברהם שם סק"ל) - ויחזור ויכתבנה (בית יוסף שם; שו"ע שם).

נפלה טיפת דיו במקום שצריך לכתוב י

נפלה טיפת דיו במקום שצריך לכתוב שם י או ו, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין למחוק בה קצת ותישאר י או ו, שכיון שנעשה על ידי מחיקה לבד הרי זה חק תוכות, אבל אם הוסיף עליה לעשותה י, או משך אותה לעשותה ו, הרי זה חק ירכות וכשרה (בית יוסף אה"ע קכה ו, בדעת הכלבו עו), לפי שלדעתם אינו נקרא חק תוכות אלא כשנתקנה האות על ידי מחיקה בלבד, מה שאין כן כשצריך להוסיף ולכתוב (בית יוסף שם; בית שמואל שם סק"ה).

• ויש אומרים שאף כאן, כיון שתחילת האות אינה על ידי כתיבה, אינו מועיל להשלימה על ידי כתיבה, שהרי זה חק תוכות במקצת האות (מהר"ם אלשקר ה; ט"ז שם סק"י, בדעת הכלבו).

ומכל מקום אם נפלה טיפת דיו ובעודה לחה משכה והזיזה ממקום למקום עד שעשה ממנה אות שלמה, אף על פי שלא כתבה על ידי קולמוס, לדברי הכל הרי זה חק ירכות וכשרה (ט"ז שם, בדעת הכלבו). וכן אם האריך בה ועשאה ו או ן, ויש בחלק שהאריך כשיעור האות, צידדו אחרונים שכשרה, לפי שאותה טיפה הרי היא כמי שאינה (גט פשוט שם ס"ק לד, בדעת מהר"ם אלשקר).

גרירת אות

ספר תורה, או פרשיות של תפילין ומזוזה, שנמצאה בהם אות יתירה, שהדין הוא שיש להם תקנה על ידי שיגרור את האות (ראה ערך כתיבת סת"ם), אינם נפסלים משום חק תוכות, אף על פי שעל ידי המחיקה מתכשרים שאר התיבות והאותיות, כיון שאינו עושה מעשה בגופן (גט פשוט קכה ס"ק לו; משנה ברורה לב ס"ק קיא), והוא הדין בגט, ואף על פי שעל ידי האות היתירה נשתנתה משמעות התיבה (גט פשוט שם), ומכל מקום בספר תורה מנוקד, שכתבו הפוסקים שפסול, ואפילו הסירו ממנו הניקוד (ראה ערך הנ"ל) - יש שכתבו הטעם שכיון שבספר תורה יש אם למקרא, ויש אם למסורת (ראה ערך הנ"ל וערך יש אם למסורת), ואינו יכול לקרוא כפי המסורת אלא על ידי מחיקת הניקוד, הרי זה בכלל חק תוכות (גט פשוט שם).

העברת קולמוס לאחר מחיקה שלא כדין

במקום שאמרו שיש במחיקת המיותר משום חק תוכות (ראה לעיל) כתבו ראשונים שאף אם העביר קולמוס על האות לאחר שתיקנה, אינו מועיל (התרומה קטו ורה; אור זרוע א תשטו; סמ"ג עשין כב; מרדכי גיטין שדמ; קרית ספר למאירי ב ב; מגן אברהם לב ס"ק כו), שלא אמרו שמועיל אלא בכותב שלא לשמה (ראה שבת קד ב, וגיטין כ א), שהאות נכתבה כהלכתה ואינה מחוסרת אלא כוונה, והכתיבה השניה מועילה להחשיבו לשמה, מה שאין כן בחק תוכות, שאין זו אות כלל, ואין הכתיבה השניה מועילה להחשיבה לאות (התרומה רה; סמ"ג ומרדכי וקרית ספר למאירי שם)^[8].

הערות שוליים