הקדש

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:21, 28 במרץ 2017 מאת 95.86.124.118 (שיחה) (←‏קדושה ובעלות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[עריכה]

נכס שמיוחד להקדש ואסור לשאר העולם.

בערך זה נדון בדין הנכסים המוקדשים. באופן ההקדשה ע"ע אמירה לגבוה.

לדוגמא, אדם שאמר על בהמה תמימה "הרי זו לעולה" - היא נעשית הקדש (מגילה ח.).

מקור וטעם[עריכה]

בחלות ההקדש כתב הגר"ח (סטנסיל כתובות נט. מודר ומושבע מפי אחרים, בתחילתו) שאינו בגברא כלל אלא רק בחפצא (שלא כנדר שאע"פ שהוא בחפצא עדיין הוא נאסר על הגברא - "לאסור איסר על נפשו", ולא כשבועה שהיא רק על הגברא).

קדושה ובעלות[עריכה]

במהותו חקרו האחרונים בדיני הקדושה (איסור) והקניין לגבוה (ממון) שיש בו, ויש בזה שבע אפשרויות (אפשרות א סוברת שאין קניין כלל, אפשרויות ב ג ד סוברות שיש גם קדושה וגם קניין, אפשרויות ה ו ז מחלקות בין קדושת דמים לקדושת הגוף)[1]:

א) יש בו רק קדושה בלי קניין לגבוה (שב שמעתתא ו-ד, וכן האריך בזה אתוון דאורייתא ג).

ב) יש בו גם קדושה וגם קניין לגבוה, והם נפרדים זה מזה: שניהם חלים בנפרד ע"י הדיבור של המקדיש, ולא שאחד מהם גורם לחבירו (אתוון דאורייתא ג (תחילת ד"ה והנה הספק) חוקר האם יש בו רק קדושה או גם קניין. דרכי משה דרך הקודש ח-א: בכל הקדש יש גם קניין וגם איסור, ויש מקרים שיש רק אחד מהם. ומעין זה כתב הקובץ שיעורים כתובות קפו שאע"פ שסתם הקדש יש בו גם קדושה וגם קניין, אפשר לעשות הקדש שיהיה בו רק קדושה (שיאסר בהנאה) ולא יהיה בו קניין לגבוה, ונשאר בצ"ע).

ג) יש בו גם קדושה וגם קניין לגבוה, והקדושה היא הגורמת לקניין לגבוה.

ד) יש בו גם קדושה וגם קניין לגבוה, והקניין לגבוה הוא הגורם לקדושה (קובץ שיעורים קידושין מב ופרי משה קניינים יד-א: האם הקניין גורם לקדושה או להיפך. קובץ שיעורים בבא בתרא ש: הממון גורם לקדושה. ולצד שהקניין גורם לקדושה חקר הקובץ שיעורים קידושין סו האם הקדושה מתחדשת בכל רגע ורגע ע"י הקניין, או שחלה מתחילה לעולם).

ה) בקדושת דמים יש קניין לגבוה, ובקדושת הגוף יש קדושה (קהילות יעקב מעילה א-ד בדעת ת"י באפשרותו הראשונה).

ו) בקדושת דמים יש קניין לגבוה, ובקדושת הגוף יש גם קניין לגבוה וגם קדושה (קהילות יעקב מעילה א-ד בדעת ת"י באפשרותו השניה).

ז) בקדושת דמים הקניין גורם לקדושה, אך בקדושת הגוף הקדושה גורמת לקניין (קובץ שיעורים קידושין מב, קהילות יעקב מעילה א (בסופו) בדעת רש"י)[2].

ויוצאות מחקירה זו כמה נפק"מ:

א) איסור מעילה - האם טעמו מדין גזל גבוה: אם יש בו גם קניין - אפשר שכן, שזו גזילה מהקדש, ואם אין בו קניין אלא רק קדושה - ע"כ הוא איסור נפרד (אתוון דאורייתא ג, קובץ שיעורים בבא בתרא רצט)[3].

ב) ההקדשה - מה הטעם שאין צריך מעשה קניין אלא דיבור מועיל (קידושין כח: במשנה), שהרי בקניינים צריך מעשה. ואם אינו קניין פשוט שמועיל בדיבור[4].

ג) ספק הקדש - אם הוא קניין א"כ דינו לקולא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אך אם הוא קדושה א"כ ספיקו לחומרא, שהרי ספיקא דאורייתא לחומרא (קובץ הערות נב-טו)[5].

וכן דנו בכמה מדיני הקדש, האם הם בקדושה או בבעלות:

א) הדינים שנתמעטו בהקדש (ריבית, נזיקין ועוד) - תלויים בקניין הממוני של ההקדש, או בקדושה (קובץ שיעורים ח"ב כ-ו).

ב) איסור ההנאה מהקדש - דן הקובץ הערות (נב-טו) האם הוא מדין איסור גזל, או שאיסור הקדש הוא איסור נפרד (אגב, שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תעט דן באיסור ההנאה מהקדש האם הוא רק איסור מעילה או גם איסור קונם).

ג) הדיוט שהזיק הקדש פטור (בבא קמא לז:). והסתפק הקונטרסי שיעורים (בבא קמא יז-ד) מה הדין בהדיוט שהזיק הקדש שאין בו קדושה אלא רק בעלות הקדש.

ד) פחות משווה פרוטה - יש דעה שהקדושה לא חלה עליו אך הקניין להקדש כן חל (קונטרסי שיעורים) (בבא קמא יז-ה בדעת רש"י)[6].

הבדלים בין בעלות ממונית להקדש

א) בממון הדיוט זוכה הבעלים בפירות הדקל, ובהקדש נחלקו תנאים אם ההקדש זוכה בפירות (לדעת רשב"ם בבא בתרא עט.)

ב) ממון הדיוט שהתערב בממון אחרים אין בו ביטול ברוב (ביצה לז:) ובהקדש שנתערב מועיל ביטול ברוב במקום שאי אפשר להתיר ע"י שאלה (נדרים נח.)

ג) ממון הדיוט שנמכר לאחר לא משתיירת בעלות על הממון לבעלים הראשונים, ובהקדש גם אחרי ההקדש משתיירת בעלות, וכפי שאומרת הגמ' בבא קמא עו. שגזלן שמקדיש לא נחשב הדבר כשינוי רשות כי "מעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן", ואף יכול להוריש את ההקדש לבניו (זבחים ה:) ויכול להקדיש את הממון שוב אחרי שכבר שייך להקדש כמו בבכור שיכול להקדישו אחר שהוקדש מאליו (נדרים יג.).

גוף ודמים[עריכה]

ישנם שני סוגי קדושות (תמורה לא. במשנה, דן בזה קהילות יעקב מעילה א):

א) קדושת הגוף (קדושת מזבח) - דבר שראוי להקריבו, כגון בהמה תמימה.

ב) קדושת דמים (קדושת בדק הבית) - דבר שאינו ראוי להקריבו בעצמו אלא רק למוכרו ולהשתמש בדמיו, כגון בהמה בעלת מום, וכן אבנים ועצים.

ויש ביניהם כמה וכמה חילוקים, ונביא כמה מהם:

א) במהותם - יש שחילקו שבקדושת הגוף הקדושה היא העיקר, ובקדושת דמים בעלות ההקדש היא העיקר[7].

ב) מעילה - יש מי שחילק שבקדושת דמים מעילה היא מדין גזל, ובקדושת הגוף אינה משום גזל אלא איסור הנאה נפרד (נתיבות המשפט כח-ב)[8].

ג) דבר שאינו ברשותו - יש שחילקו שבקדושת דמים הקדושה לא חלה על דבר שאינו ברשותו, ובקדושת הגוף כן (רא"ש שהובא בשו"ת הריב"ד שנט, דן בדבריו קובץ שיעורים קידושין מב)[9].

ד) שעבוד - הקדש מפקיע מידי שעבוד, כלומר שהלווה יכול להקדיש את האפותיקי ולהפקיע ממנו את שעבודו של המלווה (גיטין מ:). ודעת רש"י שדין זה הוא רק בקדושת הגוף אך לא בקדושת דמים (שם ד"ה הקדש, דן בדבריו קהילות יעקב מעילה א-ה).

ה) קדושה לזמן - כגון שאמר "נטיעות הללו קדושות עד שיקצצו", יש דעה בגמרא (נדרים כט.) שקדושת הגוף לא פוקעת בכדי, וגם כשיעבור הזמן הן עדיין קדושות, וקדושת דמים כן פוקעת בכדי.

ו) פשטה קדושה - נאמר רק על קדושת הגוף אך לא על קדושת דמים, כיוון שהקדושה בקדושת דמים נובעת מהקניין, והקניין עצמו הרי לא פושט (קובץ שיעורים קידושין מב).

ז) תמורה - קדושת הגוף עושה תמורה וקדושת דמים לא (תמורה לא. במשנה).

הנכס[עריכה]

בעל מום לא חלה עליו קדושת הגוף (אלא רק קדושת דמים). וחקר הגר"ח האם הוא משום שאינו ראוי למזבח, או משום שאפשר לפדותו (וקדושת הגוף חלה רק על דבר שא"א לפדותו) (גר"ח על הרמב"ם איסורי מזבח ג-י ד"ה ונראה).

הקדש על פחות משווה פרוטה - יש בו שלוש דעות:

א) הקדש חל עליו (תוס').

ב) הקדש לא חל עליו (רש"י גיטין יב. בפשטות).

ג) הקדושה לא חלה עליו אך הקניין להקדש כן חל (קונטרסי שיעורים בבא קמא יז-ה בדעת רש"י הנ"ל).

בית הכנסת, לדעת האגודה יש לו דין הקדש, ולקצוה"ח אין לו דין הקדש אלא כהדיוט (ר-א ד"ה אולם, והביא גם את האגודה).

פרטי הדין[עריכה]

ספק הקדש - לדוגמא, שכיב מרע שהקדיש את כל נכסיו והבריא, שהיא בעיא דלא איפשיטא האם יכול לחזור בו והנכסים חולין, או שלא יכול לחזור והנכסים קדושים (בבא בתרא קמט) - נחלקו בו הראשונים:

א) כשאר ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה, וא"כ הם חולין, שהרי האדם הוא המוחזק וההקדש רוצה להוציא ממנו (רשב"א, ר"ן, רמב"ם).

ב) ספיקא דאורייתא לחומרא, שהרי ספק האם החפץ קדוש ואסור מדאורייתא להשתמש בו - "בל יחל" (שיטה מקובצת בבא בתרא קמט, ומביא את הראשונים הנ"ל).

וביאר הקובץ הערות (נב-טו) את מחלוקתם, שנחלקו האם איסור ההנאה מהקדש הוא מדין איסור גזל, ולכן בספקו מקילים כמו בשאר דיני ממונות שהם ספק גזל, או שאיסור הקדש הוא איסור נפרד, וא"כ יש להחמיר בו כשאר ספיקות באיסורי דאורייתא[10].

אסמכתא - בהקדש אין דין אסמכתא, וההתחייבות מועילה (שו"ע חו"מ רז-יט ורמ"א).

בקניינים שונים[עריכה]

בסעיף זה נפרט אלו קניינים מועילים להקנות להקדש:

קדושה הבאה מאליה, כלומר שלא האדם הקדישה, כגון חפץ שנקנה להקדש ע"י קניין חצר - נחלקו בזה הראשונים:

א) לרמב"ן (בבא בתרא עט.) ולר"ן (לגרש"ש נדרים ט ד"ה וקשה) החצר קונה להקדש (ורק נחלקו אם יש בזה מעילה: לרמב"ן אין ולר"ן יש).

ב) הרשב"ם (בבא בתרא עט. ד"ה הכי) והתוס' (שם ד"ה ואין) סוברים שחצר בכלל לא קונה להקדש, שהרי חצר מטעם יד ואין יד להקדש (במחלוקת זו דנו הקצוה"ח ר-א, הקובץ שיעורים בבא בתרא רצט, והפרי משה קניינים יד-ד. והתוס' יום טוב מעילה ג-ו (ד"ה ואין) הקשה שהרי חצר גם מדין שליחות, ויש שליחות להקדש). וחקר הקהילות יעקב האם מה שאין חצר להקדש הוא שאין לו קניין חצר (וכן קנייני משיכה והגבהה) אלא הקדש קונה רק בדיבור (או בכסף), או שבפועל אין להקדש חצר, שחצר צריכה להיות מיוחדת לתשמישו של בעליה, כמו שיד מיוחדת לבעליה, אך חצר הקדש אינה מיוחדת לקב"ה יותר משאר חצרות (קהילות יעקב בבא בתרא לב-ו: בדעת הנתיבות המשפט (בד"ה והנה) - אין קניין חצר, דעת עצמו (בסופו ד"ה ואולם) - בפועל אין להקדש חצר).

אודיתא - הקדש שהוקדש באודיתא אין בו מעילה, כי לא הקדישו באמירת פיו (פלס חיים, הביאו ספר המקנה ב-ח ד"ה ופלס).

יד - הקדש אינו קונה בקניין יד (תוס' בבא בתרא עט. ד"ה ואין מועלין).

ירושה - הסתפק הקובץ שיעורים (בבא בתרא שעג) האם בהקדש יש דין ירושה, שאע"ג שהוא ממון גבוה, אפשר שגוף הדבר הוא שלו, ורק דין ממון שבו הוא של גבוה, ולכן א"א למוכרו אך יש בו ירושה, כמו מעשר שני.

מתנת שכיב מרע לא מועילה בהקדש שיקנה לאחר מיתה (שו"ת הרשב"א ח"ג קכב, מחנה אפרים צדקה ד בדעת הרא"ש. אך הקובץ שיעורים בבא בתרא תקלב הביאם והסתפק בדעת הרא"ש).

יאוש, דהיינו שהגזבר התייאש, כתב הרשב"א שהיאוש מועיל (חולין קלט., ספר המקנה טז-כג). ודברי ירמיהו (שקלים פ"ג, הובא בספר המקנה שם ד"ה בדברי) הוכיח מתוס' (בבא בתרא עט) שהם חולקים עליו.

אמירה לגבוה - הוא קניין שמיוחד רק להקדש, ודנו בו בערך נפרד.

בדינים שונים[עריכה]

הגוזל הקדש פטור מכפל, שנאמר "רעהו" ולא של הקדש. ונחלקו הראשונים האם חייב בקרן: לרמב"ם (גניבה א) חייב, ולראב"ד (בשיטה מקובצת בבא קמא עח:) פטור אף מהקרן.

שביעית חלה גם על קרקע של הקדש (רש"ש בבא קמא סט. על תד"ה והצנועין, ומביא שכך כתב הירושלמי פאה סוף פרק ז ופסחים ד-ט).

הקונה[עריכה]

הגזבר של ההקדש, נחלקו בו אמוראים בירושלמי: לרב אידי דינו כבעלים ולרבי יוסי דינו כאחר (תרומות א-א. האריך בביאורו אתוון דאורייתא ג ד"ה ודע שנלענ"ד).

ראה גם[עריכה]

אמירה לגבוה

מעילה

[[מעילה בקונמות (ולגבי הדמיון בין נדרים להקדש עיין שם בסעיף "מהות הקונם"), נדר, נזיקין ]]בהקדש, פשטה קדושה, תרומות ומעשרות.


הערות שוליים[עריכה]

  1. בחילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף עיין עוד לקמן בסעיף "גוף ודמים".
  2. בחילוק בין קדושת דמים לקדושת הגוף עיין עוד לקמן בסעיף "גוף ודמים".
  3. בערך מעילה בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) הבאנו מחלוקת בזה, והבאנו דעה שמחלקת בין קדושת הגוף לקדושת דמים.
  4. הארכנו בזה ובהסברים נוספים בערך ‎אמירה לגבוה בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעם שמועיל בדיבור.
  5. הבאנו בזה מחלוקת ראשונים לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה ספק הקדש.
  6. ויש חולקים, הובאו לקמן בסעיף "הנכס" ד"ה פחות משווה פרוטה.
  7. הבאנו שלוש דעות שונות בחילוק הזה לעיל בסעיף "קדושה ובעלות" ד"ה במהותו אותיות ה ו ז.
  8. יש שלא חילקו בזה, ע"ע מעילה בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמו.
  9. יש שלא חילקו בזה, ע"ע דבר שאינו ברשותו בסעיף "פרטי הדין" ד"ה בקדושת הגוף.
  10. בחקירה האם הקדש הוא קניין או איסור, הארכנו לעיל בסעיף "קדושה ובעלות".