מיקרופדיה תלמודית:טעות הדיינים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:19, 4 במאי 2017 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דין או הוראה שנפסקו בטעות, שבאופנים מסויימים אינו חוזר; וחיוב הדיין או המורה בתשלומים לבעל הדין, בתורת מזיק, על שהפסידו ממון שלא כדין

חזרת הדין

בדבר המפורש

הדיין שדן דיני ממונות, וטעה בדין המפורש במשנה, או שטעה באחד משאר הדברים הגלויים והידועים - הדין חוזר ומחזירים הדבר כשהיה, ודנים בו כהלכה (סנהדרין לג א, ורש"י ד"ה טועה; רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם סנהדרין ו א; שו"ע חו"מ כה א).

ואפילו דנו את הדין שלשה דיינים מומחים וטעו, הדין חוזר, ואפילו קיבלום בעלי הדין עליהם, כיון שטעו בדבר אין דין זה ראוי להתקיים כלל (רמ"ה סנהדרין לג א בבא עשיראה; רא"ש סנהדרין ד ה; טור שם), והרי הוא בטל לגמרי, וכאילו לא נפסק (חינוך רלג; רש"י שם לג א ד"ה טועה).

אבל אם לא טעה הדיין בדבר המפורש אלא בשיקול הדעת, דהיינו שפסק את הדין כנגד "סוגיין דעלמא", מה שעשה עשוי, ואין הדין חוזר (סנהדרין ו א, ושם לג א. וראה להלן: בטעות בשיקול הדעת).

גדר דבר המפורש

דיין שטעה בדבר המפורש בתורה, הרי זו כטעות בדבר משנה, והדין חוזר (ראה כתובות פד ב; ירושלמי כתובות ט ב).

ואף אם טעה בדבר המפורש בספרא ובספרי, או בתוספתא, או בדברי האמוראים שפסקו הדין מסברתם (סנהדרין לג א, ורש"י ד"ה ואפילו; מלחמות שם; מאירי שם), ואף דיין בימי האמוראים שטעה בדברי האמוראים שבדורו, הרי זו טעות בדבר משנה, והדין חוזר (סנהדרין שם, וחידושי הר"ן).

וכן הטועה בדברים המפורשים בתלמוד (רמב"ם סנהדרין ו א; שו"ע חו"מ כה א), בין ענין הנזכר בתלמוד בלא מחלוקת, ובין ענין שיש בו מחלוקת והוכרע בתלמוד בפירוש (מאירי סנהדרין לג א); וכן אם טעה הדיין בכללי ההלכה שבתלמוד, כגון שפסק במחלוקת של ר' עקיבא וחברו שלא כר' עקיבא, וטעה בכלל של "הלכה כר' עקיבא מחברו" (ראה עירובין מו ב), הרי זו טעות בדבר משנה והדין חוזר, שהרי טעה בדברי האמוראים שנתנו כלל זה (כתובות פד ב, ורש"י ד"ה בדבר).

וכן אם טעה בכללים המסורים מהגאונים כמי מהתנאים והאמוראים לפסוק במחלוקת שביניהם (ראה ערך הלכה. תשב"ץ ב רעב); וכן כשיש לסתירת הדין ראיה ברורה מן התלמוד (מאירי סנהדרין לג א), או אף אם נלמדת מדיוק בדברי התלמוד (ריטב"א עבודה זרה ז א); וכן דבר שאינו מפורש, אלא שהוא פשוט, ואין בו מחלוקת (ש"ך חו"מ כה סק"ט אות ב; שו"ת חוות יאיר מה); או אם דימה הדיין דבר לדבר שאינו דומה לו כלל, והכל מודים בכך (חוות יאיר שם; שו"ת לחם רב קפד).

מחלוקת מסברא

דן הדיין בדבר שלא נידון בפוסקים, ואחר כך חלקו עליו חבריו מסברא, אפילו רבים וגדולים חולקים עליו, כתבו אחרונים שאין זה בגדר טעות כלל, ואין הדין חוזר (שו"ת מבי"ט א סב; אמרי בינה דיינים לב); ויש סוברים שנחשב טעות (שו"ת בית יוסף דיני כתובה ג; ש"ך חו"מ כה סק"ט אות ב; תומים שם ס"ק טו; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק יא).

נגד מנהג

פסק הדיין נגד מנהג המקובל באותו מקום, כגון שיש מחלוקת בפוסקים וקיבלו עליהם בני המקום דעת האחד, או שמנהגם לעשות הכל כדעת פוסק ידוע, ופסק הדיין שלא כמנהג - יש שכתבו שהוא כטועה בדבר (תשב"ץ ב רעב ד"ה ומצינו); ויש שכתבו שאינו כטועה בדבר משנה, אלא כטועה בשיקול הדעת (ש"ך חו"מ כה סק"י; אורים ונתיבות המשפט חידושים שם ס"ק יא).

טעות במציאות

טעה הדיין במציאות, ולא מחמת סברת הדין, כתבו הראשונים שהדין חוזר, וכל שכן הוא מטעות בדבר משנה (ריב"ש תצח. וראה ש"ך חו"מ כה סק"ט אות ב); וכן הדין אם סמך הדיין על עדות, ונתגלה שעדות שקר היא (שו"ת מהרשד"ם אבן העזר יז ד"ה ועצור).

כתיבת הפסק

בעל דין שאמר לבית דין: כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו קודם שיוציאו ממונו (סנהדרין לא ב ומאירי; רמב"ם סנהדרין ו ו; טוש"ע חו"מ יד ד), כדי שילך למקום הועד (רמ"ה ור"ן סנהדרין שם), דהיינו לבית דין הגדול שבירושלים (ראה רמב"ם סנהדרין ו ו; מאירי שם, בשם גדולי המחברים), או למקום הועד של חכמים שדינם יפה (רמ"ה שם), ואם יראו טעות יכתבו וישלחו לאלו ויחזרו בהם (רמ"ה ומאירי סנהדרין שם); ואין בעל הדין יכול לומר לא אשלם כעת עד שאראה אם אוכל להחזיר הדין, אלא מוציאים ממנו מיד, ואם יסתרו את הדין, יחזיר לו התובע (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג תקכג; רמ"א חו"מ יד ד)[2].

בטעות בשיקול הדעת

בדבר שאינו מפורש

טעה הדיין בשיקול הדעת, דהיינו שפסק את הדין כנגד "סוגיין דעלמא" (ראה להלן פירוש הדבר), מה שעשה עשוי, ואין הדין חוזר (סנהדרין ו א, לג א).

בטעם הדבר כתבו הראשונים שבעל הדין שיצא זכאי יכול לומר כבר נפסק דיני לזכותי, ולא אשלם עד שיוכיחו לי שדנוני שלא כהלכה (רש"י סנהדרין ו א ד"ה וסוגיא; רמ"ה שם; תמים דעים רז)[3], שאי אפשר להוציא ממון מן המוחזק בו (רא"ש סנהדרין ד ה, בדעת הרי"ף).

ונראה מדברי הראשונים, שאפילו פסק במזיד כנגד "סוגיין דעלמא", ועבר על הלאו של "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט טו), אין הדין חוזר (ראה חינוך רלג, שאינו לוקה, לפי שהלאו ניתן לתשלומין, שמה שעשה עשוי ומשלם מביתו).

טעה בשיקול הדעת כיצד, כגון דבר שיש בו מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהם, ועשה הדיין כאחד מהם, ו"סוגיין דעלמא" כדברי האחר (סנהדרין ו א, ושם לג א)[4]. ופירשו הראשונים ש"סוגיין דעלמא" הכוונה שלא ידע שכבר פשט המנהג בכל העולם כדברי האחר (רמב"ם סנהדרין ו ב; סמ"ג עשין צז; שו"ע חו"מ כה ב); ויש מפרשים שרוב הדיינים נראה להם כדעה זו (רש"י סנהדרין לג א ד"ה סוגיין; נימוקי יוסף שם).

ויש גורסים: "סוגיא בעלמא", או "סוגיא דשמעתא" (כך הגירסא לפנינו סנהדרין לג א, וכך גרסו הערוך ערך סג ורבינו חננאל סנהדרין ו א) כדברי האחר (רי"ף שבועות מב ב; רמ"ה סנהדרין ו א; נימוקי יוסף שם לג א; ריטב"א עבודה זרה ז א). ופירשו הראשונים הכוונה שהתלמוד מקשה ומתרץ לדעה זו (רבינו חננאל סנהדרין ו א; ערוך ערך סג; רמ"ה סנהדרין לג א ד"ה ואיבעיא); או שהשמועה בגמרא הולכת בשיטה זו שמקשה מדעה זו בסתם וכיוצא בזה (ראה רי"ף שבועות מב ב; רמ"ה שם; שו"ת הרשב"א א אלף רל; טור חו"מ כה).

להלכה כתבו האחרונים שיש לקיים כל הפירושים, וכל הטועה באחד מאופנים אלו הרי זה טועה בשיקול הדעת (בית יוסף חו"מ כה ב,ג; והובא בש"ך שם סק"ט).

נשא ונתן ביד

  • לדעת רב חסדא לא אמרו שמה שעשה עשוי אלא כשהדיין נשא ונתן ביד, דהיינו שהוא עצמו גבה מזה ונתן לזה, ומה ששנינו שדיני ממונות מחזירים בין לזכות ובין לחובה, זהו כשלא נשא ונתן ביד אלא ציוה לבעל דין והוא עשה מעצמו (סנהדרין לג א, ורש"י ד"ה נשא וד"ה לא נשא. וראה ש"ך חו"מ כה ס"ק מה אות ב).
  • לדעת רב ששת מה ששנינו שדיני ממונות מחזירים בין לזכות בין לחובה מדובר בטעות בדבר משנה, אבל בטועה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי. ונחלקו הראשונים בפירושו: יש סוברים שחולק על רב חסדא, ולדעתו בכל טעות בשיקול הדעת אין הדין חוזר (רמ"ה סנהדרין לג א ד"ה ואיבעיא וד"ה רבינא; פסקי רי"ד שם; המכריע לב); ויש שכתבו שסובר כרב חסדא (ראה ר"ן שם, בדעת רש"י).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שבכל טעות בשיקול הדעת הדין קיים, וכדעת רב ששת לדעה זו (רמ"ה סנהדרין לג א; פסקי רי"ד שם; המכריע לב).
  • יש פוסקים כרב חסדא, שאם לא נשא ונתן ביד הדין חוזר (רי"ף סנהדרין שם; רמב"ם סנהדרין ו ג; מלחמות שם; שו"ע חו"מ כה ג).
  • ויש שכתבו שאין הלכה כרב חסדא (רי"ף סנהדרין לג א, בשם חד מרבוותא; בעל המאור שם; רמ"ה שם; רא"ש סנהדרין ד ה; טור חו"מ כה; רמ"א שם ג; ש"ך שם ס"ק יד אות א), מפני שלדעתם הדיין חייב בתשלומים להלכה שדנים דינא דגרמי, אפילו כשלא נשא ונתן ביד (בעל המאור שם; רא"ש שם. ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי).

בקרקע

אף כשדנו בית דין בקרקע, והוציאוה מידי בעליה והעמידוה אצל התובע, וטעו בשיקול הדעת, אין הדין חוזר (ראה כתובות ק ב, ורש"י ד"ה וחוזרין), וביארו האחרונים שיכול התובע לומר שמא לא טעו בית דין בתחילה, וכדין הקרקע בידי (שער משפט כה סק"ז).

מודה בטעות

טעה הדיין באופן שאין הדין חוזר, אם היה בעל הדין חכם ומבין שאין הדין נכון ומודה שגבה שלא כדין, כתבו הראשונים שחייב להחזיר (תמים דעים רז).

בהוראה

מי ששאל לחכם ואסר אין חברו רשאי להתיר. ולא אמרו שאינו רשאי להתיר אלא דבר התלוי בשיקול הדעת ובסברא ואומד הדעת, אבל אם טעה בדבר משנה, חכם אחר יכול להתיר, שאין הוראתו הוראה כלל, ואפילו הוא גדול הדור (ר"ן וריטב"א עבודה זרה מ א; ספר הישר קמו; רמ"א יו"ד רמב לא).

ואף בשיקול הדעת יש מחלקים בין שיקול הדעת שאי אפשר לברר הטעות, אלא שתלוי בסברא, שאין להתיר, לשיקול הדעת שהוא טעות, ומברר טעות לחכם הראשון שחוזר ומתיר (ש"ך יו"ד רמב ס"ק נח); ויש שאינם מחלקים בכך, וסוברים אפילו בטעות גמורה בשיקול הדעת אינו יכול לחזור ולהתיר (ש"ך חו"מ כה ס"ק יד. וראה ערך הוראה).

בקבלת בעלי הדין

באו מרצונם

אם קיבלו עליהם בעלי הדין את הדיין, פעמים שמועילה קבלתם לקיים הדין (ראה להלן); ואם פירשו דרך קבלתם, ייעשה כפירושם (מאירי סנהדרין לג א).

דיין שאינו מומחה שטעה, שיש בו הבדל אם טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת (ראה לעיל: בטעות בשיקול הדעת), הדברים אמורים כשבעלי הדין קיבלו עליהם שידון אותם, ואף על פי כן אם טעה בדבר הדין חוזר (ראה ערך בית דין. רא"ש סנהדרין ד ה; מאירי סנהדרין לג א; טור חו"מ כה), ואפילו קיבלוהו בין לדין בין לטעות (שו"ת רדב"ז ד אלף קכו (נד). וראה שו"ת מהר"י בן לב ג לב, שנסתפק בזה).

ואם התנו בפירוש שאף אם יטעה בדבר יהא דינו קיים, תנאם קיים (מאירי שם); וכן אם אמרו שמקבלים עליהם כל מה שיראו לדיין מן השמים, דינו קיים אף על פי שטעה בדבר (ספר המכריע לב).

קיבלו דין תורה

אם אמרו לדיין בפירוש שידונם דין תורה, וטעה בשיקול הדעת, נחלקו הראשונים:

  • יש שכתבו שאין דינו דין כלל, אפילו היה מומחה (נימוקי יוסף ריש סנהדרין ה א, בשם מקצת מן המפרשים; מאירי שם לג א).
  • ויש שכתבו שדינו דין אפילו אינו מומחה (רש"י ותוס' סנהדרין ה א ד"ה ואי; פירוש המשניות בכורות ד ד; רא"ש סנהדרין ד ה; המכריע לב; ש"ך חו"מ כה ס"ק ל אות ד,ה), שמאחר שלא טעה אלא בשיקול הדעת ולא בדבר משנה הרי דן דין תורה, שהרי פסק כדעה אחת (ש"ך שם אות ה).

חיוב הדיין

בלא נשא ונתן

דיין שדן את הדין וטעה, וזיכה את החייב, או חייב את הזכאי, ולא נשא ונתן ביד, נחלקו הראשונים אם חייב לשלם במקום שאין הדין חוזר, או כשאי אפשר להחזירו:

  • יש סוברים שהדיין נחשב כמזיק מדין גרמי, וחייב לשלם לדעת הסוברים – וכך הלכה – שגרמי חייב; ויש סוברים שבאופנים מסויימים אף על פי שדנים דין גרמי, כל שלא נשא ונתן ביד פטור מלשלם.
  • ויש מהראשונים חולקים על כל זה וסוברים שאף כשלא נשא ונתן ביד, באופן שהדין קיים ואינו חוזר (ראה לעיל: בטעות בשיקול הדעת), אם זיכה את החייב שנמצא שבדיבורו עשה לו היזק מיד בגוף הממון, הדיבור חשוב כמעשה, והרי הוא כמזיק בידים בגוף הממון, וחייב לשלם אפילו לדעת הסוברים שאין דנים דין גרמי, ופוטרים את המזיק בגרמי מלשלם; ודוקא בחייב את הזכאי הדבר תלוי בדין גרמי, שהרי לא הזיק לו מיד בדיבורו, אלא על ידי שבעל הדין שילם אחר כך הוא שניזוק (ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי).

נשא ונתן ביד

אם נטל הדיין בידו המעות מזה ונתנן לזה - חייב לשלם, אף לדעת חכמים הפוטרים גרמי בנזקים (בכורות כח ב), וחיובו משום שהזיק בידים (הר"ן נימוקי יוסף ומאירי סנהדרין לג א), או מדין גזלן (בעל המאור סנהדרין שם; רמ"ה שם סוף בבא יב; השלמה שם).

וכן זיכה את החייב, והיה לתובע משכון ונטלו הדיין ממנו והחזירו לנתבע; או שטימא את הטהור, ושנטל שרץ והגיעו בטהרות שהורה עליהן בטעות שהן טמאות כדי להעמיד דבריו, ולא יהא לבעליהן עוד ספק בהן שהן טהורות, וכדומה – חייב, כיון שעשה מעשה בידיו (בכורות כח ב, ורש"י ד"ה דאגע).

בשלשה הדיוטות

שלשה הדיוטות - שיכולים לכוף את האדם לדון בפניהם בעל כרחו (ראה ערך בית דין) - שדנו את הדין, בלא קבלת רשות מראש הגולה, ובלא שקיבלום בעלי הדין עליהם, וטעו באופן שהדין קיים (ראה לעיל: בטעות בשיקול הדעת) - חייבים לשלם (סנהדרין ג א; רמ"ה סנהדרין לג א בבא חמישאה; רא"ש סנהדרין ד ה, והובא בטור חו"מ כה. וראה רמ"א שם ב, וסמ"ע ס"ק טו, וש"ך ס"ק טו), ולא פטרום מתשלומים אף על פי שברשות חכמים ירדו לדון, כדי שבני אדם לא יימנעו מלהלוות מחשש שמא יטעו בית דין ויפטרו את הלווה שלא כדין (סנהדרין ג א, ורש"י ד"ה כל שכן).

ואם קיבלום בעלי הדין עליהם, נחלקו בדבר:

  • יש מהראשונים סוברים שפטורים, שכיון שגם בלא קבלה רשאים לדון, על מנת כן קיבלום שאם יטעו - ייפטרו (ראה לעיל. רמ"ה סנהדרין לג א בבא שתיתאה; רא"ש שם; תלמיד הרמב"ן סנהדרין ה א, ושם לג א; חידושי הר"ן שם ה א; טור שם; רמ"א חו"מ כה ב).
  • ויש סוברים שבשלשה הדיוטות אף על פי שקיבלום בעלי הדין עליהם, אם טעו חייבים לשלם (ש"ך חו"מ כה ס"ק טו, בדעת הרי"ף ורש"י ורמב"ם והמאור, ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג תשטו. ובש"ך שם בסוף הסימן בכלל העולה סעיף ב אות ח הכריע כן).

בגדר הקבלה הפוטרת את השלשה הדיוטות, לסוברים כן, נחלקו הראשונים:

  • יש שכתבו שהדברים אמורים כשקיבלוהו לילך אחריו אם לדין אם לטעות, ולא יתבעוהו (רש"י סנהדרין ה א ד"ה אי קיבלוך).
  • ויש שכתבו שאף בקיבלוהו בסתם, שקיבלו עליהם לדון על פיו מומחה - פטור (מאירי סנהדרין לג א; חידושי הר"ן שם ה א); ובקיבלוהו הן לדין הן לטעות, אף ההדיוט פטור (רא"ש סנהדרין ד ה; מאירי שם; טור חו"מ כה; רמ"א שם ג).

באו בעלי הדין מעצמם לפני הדיין לדין, יש ראשונים שכתבו שהדיין פטור (רי"ף סנהדרין ה א; חידושי הר"ן שם, בשם הגאונים), שהרי זה כקבלה בסתם, שפטור, לדעתם (מאירי סנהדרין ה א, בשם יש מפרשים; ריב"ש רעא).

בחשש לטעות בדין

חשש לטעות

לעולם אין בית דין בודקים אחר בית דין אחר, אלא מחזיקים אותם שהם בקיאים ולא יטעו (בבא בתרא קלח ב; רמב"ם עדות ו ה), ואפילו ידוע שלא היו הדיינים גדולים וחשובים, אין מדקדקים אחר פסק דינם (שו"ת משפט צדק ג י (דף לב ע"ב)). ומי שיצא זכאי מבית דין, ובא בעל דינו לפני בית דין אחר, אין הם רשאים לשמוע דבריו כלל (תשובת הרא"ש בחזה התנופה שבסוף ספר חיים שאל מ, הובא בבית יוסף חו"מ יב מחודש אות ז, ובדרכי משה שם כ סק"ב, ובסמ"ע יט סק"ב).

יש שכתבו שאם בית הדין הראשון כתבו בפסק דינם שהם נותנים רשות לעיין בפסק דינם, הרשות בידי בית דין אחר לחזור ולדון (ערוך השלחן חו"מ יד ח)[5].

בשני דיינים

קיבלו בעלי הדין עליהם שני דיינים, יש מהאחרונים שכתב שמדקדקים אחריהם לברר אם טעו, שאינם בית דין מעולה (חקרי לב חו"מ א פו ד"ה ובר); ויש חולקים, שמאחר שקיבלום עליהם בעלי דין אין מדקדקים אחריהם (הגהת הבית יוסף על תשובת רדב"ז שבשו"ת אבקת רוכל כא).

בזמן הזה

בזמן הזה יש שכתבו שמותר לבית דין לדקדק אחר בית דין אחר, שחוששים לבית דין טועים, כיון שבזמן הזה אין הדיינים בקיאים כל כך בדינים (תשובת הרדב"ז בשו"ת אבקת רוכל כא).

ויש חולקים שאף בזמן הזה אין מדקדקים, אם לא בדין שידוע שרוב הדיינים שיושבים עכשיו בדין אינם בקיאים בו (הגהת הבית יוסף באבקת רוכל שם, ושכן כתב בשו"ת הרשב"א אלף קמט; שו"ת מהריב"ל ג לב).

טעות ידועה

היה הדבר ידוע שטעו, בית דין אחר חוזרים ודנים (שו"ת מבי"ט א רפט, ב קעג; משפט צדק ג י).

וכתבו האחרונים שאם בא לפני בית דין פסק של בית דין אחר, ואינם יודעים מאיזה טעם פסקו, ולהם נראה שהדין הוא להיפך, אין להם להחזיר את הדין; אבל אם הם יודעים טעמו, והם רואים שיש לפרוך אותו, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומחזירים את הדין (שו"ת חתם סופר ו נ).

תביעת הדיינים

בעל דין שחושש שהדיינים עיוותו לו את הדין, באופן שהם חייבים לשלם (ראה לעיל: חיוב הדיין) יכול לתבוע את הדיינים לדין (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג תשטו,תשיז, הובא במרדכי סנהדרין רמז תרעו).

וכתבו הראשונים שאסור לומר לבעל דין שהדיין טעה בפסק דינו, משום הלאו של: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז), כדרך שאין הדיין רשאי לומר לבעל הדין אני זיכיתי, ומה אעשה שחברי רבו עלי (ראה סנהדרין כט א. פירוש מהר"א שטין לסמ"ג לאוין ט). וכתבו האחרונים שלא נאמרו הדברים אלא כשאין בעל הדין יכול להחזיר הדין (ראה לעיל: חזרת הדין; בטעות בשיקול הדעת), ואינו יכול לתבוע מן הדיין (ראה לעיל: חיוב הדיין); אבל כשהוא יכול להחזיר הדין, מותר לומר לו (הפלאה חו"מ יט, בדעת הש"ך. וראה שער משפט יט סק"א).

וכן כתבו הראשונים שמצוה לומר לבעל הדין שהדיין טעה בדבר משנה, משום השבת אבדה (שו"ת הרא"ש צט ו).

ויש מצדדים שבתחילה צריך לומר לדיין שטעה, ואם יאמר קודם לכן לבעל הדין יש בו משום אבק לשון הרע, אלא שאם הדיין עומד על דעתו ואינו מודה שטעה, מותר לומר לבעל הדין כדי שיוכל לבטל את הפסק שנעשה בטעות (אורים יט סק"ב).

ויש שכתבו שדוקא אם בעל הדין שואלו מותר לומר לו, אם יכול להחזיר את הדין (קצות החושן יט סק"א, בשם כנסת הגדולה. וראה שער משפט סק"א).

בתקנת קהל

ציבור שתקנו שכל אחד רשאי לערער על פסק הדין בפני בית דין אחר, יש שכתבו שהזוכה בדין חייב לחזור ולדון לפני הבית דין האחר, שתקנת הציבור במקומם היא כתקנת בית דין הגדול לכל ישראל (ראה ערך תקנת הקהל), והדיינים האחרים רשאים לשוב ולדון, שהרי זה כאילו שני הצדדים וגם בית דין הראשון קיבלום עליהם, ולכתחילה דנו על דעת כן, ואין כאן זלזול בבית דין ראשון, שהכל יודעים שתקנת ציבור היא (שו"ת חושן האפוד מב. וראה משפטי עוזיאל חו"מ א אות טו,טז)[6].

הערות שוליים

  1. כ, טורים תצה – תקלט.
  2. וראה ערך דיני ממונות, על החיוב להודיע טעם הפסק מפני החשד.
  3. וראה חזון איש סנהדרין טז ס"ק יז, שאפילו אם בית דין הגדול שבלשכת הגזית אומרים שטעה, אין הדין חוזר.
  4. וראה פירוש רבי עובדיה מברטנורא סנהדרין ג א; שו"ת מבי"ט א סב; ש"ך חו"מ כה סק"ז, שכן הדין גם במחלוקות שאחר התלמוד.
  5. וראה ערך שטר, על שטר שהוציאו בית דין, אם יש לחוש בו שנעשה בפסול.
  6. על בתי דין לערעורים, ראה שו"ת ריב"ש שצג,תצד,תקו, וראה בתי הדין וסדריהם אחר חתימת התלמוד (אסף) יא, שנהגו כן בתקופות שונות.