מיקרופדיה תלמודית:טעמא דקרא

הגדרה^[1] - מצוות או דינים שנלמדו מן הכתוב, פעמים שדרשו את הטעם כדי לחלק בדיניהם או להוסיף ולהחמיר בהם, או בתורת דרש בלבד

נתינת טעם למצוות

חוקים ומשפטים

מצוות התורה, בין עשה בין לא תעשה, פעמים שנקראו חוקים, ופעמים שנקראו משפטים, וכן דרשו על הפסוק: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ (ויקרא יח ד), שמשפטים הם דברים המתקבלים על השכל, שהם דברים מיושרים ושהדין נותן לעשותם כגון: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם (יומא סז ב, ורש"י ד"ה משפטי). ועל המשך הפסוק וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ (ויקרא שם) דרשו שחוקים הם דברים שאין להם טעם, ואינם אלא גזירת מלך, כגון אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח (יומא שם, ורש"י ד"ה חוק; רש"י בראשית כו ה, ויקרא יט יט).

ואמרו: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, כגון למה נאסרו לבישת שעטנז ואכילת חזיר וכיוצא בהן, שהרי שתי מקראות נתגלה טעמם, ונכשל בהם גדול העולם, שנאמר במלך: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ (דברים יז יז), וכן: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה (שם טז. וראה ערך מלך), ואמר שלמה אני ארבה ולא אסור, אני ארבה ולא אשיב (סנהדרין כא ב, ורש"י ד"ה לא).

מצות שנתפרש טעמם

אף שברוב המצות לא נתפרש הטעם, מצינו כמה מצוות שנתפרשו טעמיהן בתורה, כגון בשבת שנאמר: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וגו' (שמות כ יא, לא יז. וראה ערך שבת); וכן בציצית נאמר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וגו' (במדבר טו מ. וראה ערך ציצית); ובהנחת תפילין נאמר: לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ וגו' (שמות יג ט. וראה ערך הנחת תפילין); ובישיבת סוכה נאמר: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי וגו' (ויקרא כג מג. וראה ערך ישיבת סוכה)^[2]. וכן באיסור גיד הנשה נאמר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה וגו' (בראשית לב לג), ואמרו שאיסור זה נאמר בסיני, אלא שנכתב במקומו בפרשת יעקב עם המלאך, כדי לידע מאיזה טעם נאסר (חולין קא ב).

ופירשו הראשונים שמצוות אלו והדומות להן שנתגלה טעמן מפני סיבות שעברו, אין לחוש בהן למכשול (מאירי סנהדרין כא ב).

ויש מן הראשונים שכתב, שאף המצוות שנתפרשו טעמיהן בתורה אין הטעמים תכלית הכוונה בהן, והדברים הנעלמים הרמוזים בתורה אין להם תכלה, והוא שאמר דוד: לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד (תהלים קיט צו. שו"ת הרשב"א א צד)^[3].

לדרוש טעם הפסוק להלכה

במשנה ובברייתא מצינו שדרשו חכמים טעם למצוות שלא נתפרשו טעמיהן בתורה, או שדרשו את הטעם שנתפרש בהן, כדי לחלק בדיני המצוה או להוסיף בהם, או בתורת דרש בלבד (ראה בפרקים הבאים).

וכן אמרו שר' שמעון בר יוחאי דורש בכל מקום טעמא דקרא (ראה קדושין סח ב. וראה רש"י גיטין מט ב ד"ה ור"ש היא); ושלדעת ר' יהודה ועוד תנאים אין דורשים טעמא דקרא (ראה בבא מציעא קטו א; סנהדרין כא א)^[4].

וכן נחלקו הראשונים להלכה:

• יש שכתבו שבמקום שיש חילוק בדין על פי הטעם, אין דורשים טעמא דקרא, שר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה (ראה רמב"ן ורשב"א ומאירי נדרים עג א; רא"ש יבמות ג ג; שו"ת הרשב"א ד רסח).

• ויש שנראה מדבריהם שסוברים להלכה שדורשים טעמא דקרא (ראה בית יוסף אבן העזר טז א, וכסף משנה איסורי ביאה יב א, בדעת הרמב"ם. וראה לחם משנה מלוה ולוה ג א; כסף משנה ולחם משנה עבודה זרה ד ד; תוס' יום טוב יבמות ב ה, פרה ג ז, מכשירין ו ד; סנהדרי קטנה סנהדרין טז ב, כא א; היראים השלם שטו, בתועפות ראם).

טעמים שדרשו הראשונים

אף בדברי הראשונים מצינו שנתנו טעם לכמה מצוות, אפילו שהן מכלל החוקים (ראה אמונות ודעות לרס"ג מאמר ג; מורה נבוכים ג לא,לט,מז; הכוזרי מאמר ב נח,סב; ספר החינוך ברוב המצוות, ובאריכות במצוות צה,קנט,תקמה ועוד, וכן ברמב"ם בהרבה מקומות ובעוד ראשונים, וראה להלן: טעמי מצוות בראשונים), ופירשו בדעתם שטעמים אלו נאמרו כדעת ר' שמעון הדורש טעמא דקרא (ראה בית יוסף יורה דעה קפא, בדעת הרמב"ם).

וכן כתבו הראשונים שאף על פי שכל חוקי התורה גזירות הן, ראוי להתבונן בהם, וכל שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, שהרי אמרו חכמים הראשונים ששלמה המלך הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה (ראה עירובין כא ב; במדבר רבה יט), ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים (רמב"ם תמורה ד יג); ואין במצוות אף אחת שאין לה טעם וסיבה, אלא שרוב אותן הסיבות והטעמים לא ישיגום דעות ההמון ולא יבינום, והם כולם כמו שנאמר: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט ט. ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שסה, וראה מורה נבוכים ג כו, וראה רמב"ן דברים כב ו).

ויש מן הראשונים שכתבו שאין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצות מלך הן עלינו אף אם לא נדע טעמן (טור יו"ד קפא. וראה תוס' בבא מציעא קיג ב ד"ה נימא, ושו"ת הרשב"א ד רנג)^[5].

חילוק בדין על פי הטעם

ישנם מצוות או דינים שנלמדו מן הכתוב, שנחלקו בהם תנאים אם דורשים את הטעם כדי לחלק ולומר שהמצוה או הדין לא נאמרו אלא באופנים ששייך בהם הטעם.

כגון: בלאו שנאמר בבעל חוב הממשכן את הלוה: וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה (דברים כד יז), לדעת ר' יהודה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנים אותה; ולדעת ר' שמעון לא נאמר לאו זה אלא באלמנה עניה, שמתוך שאתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה כסות לילה בלילה, שנאמר: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ (דברים כד יב. וראה ערך השבת עבוט), ואם יכנס אצלה שחרית ליטלו וערבית להחזירו, נמצא משיאה שם רע בשכנותיה; אבל עשירה ממשכנים אותה לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירו לה בלילה. ופירשו בגמרא שר' שמעון דורש טעמא דקרא, ור' יהודה אינו דורש טעמא דקרא וסובר שאלמנה סתם אמרה תורה, וגזירת הכתוב היא (בבא מציעא קטו א; סנהדרין כא א ורש"י ד"ה משיאה ויד רמה. וראה ערך אלמנה).

להלכה פסקו הראשונים כדעת ר' יהודה (רמב"ם מלוה ולוה ג א; טוש"ע חו"מ צז יד).

בדבר תמוה

במקום שבאו ליתן טעם לדבר תמוה, כתבו הראשונים שלדברי הכל דורשים טעמא דקרא לחלק בדין (מרדכי בבא קמא רמז קלח,ריד). כמו במודה במקצת הטענה, שאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (כתובות יח א. וראה ערך מודה במקצת). ופירשו הראשונים שאף לחכמים שסוברים שאין דורשים טעמא דקרא, בא רבה לפרש למה אינו נאמן בלא שבועה במיגו שהיה יכול לכפור הכל, או שנלמד מכאן שאין אומרים מיגו, ותירץ שאין זה מיגו לפי שאין אדם מעיז לכפור הכל, הואיל וחברו מכיר בשקרו (תוס' ד"ה מפני), לפיכך במקום שאין חזקה זו, כגון בבנו של בעל חובו, פטור משבועה מפני שהוא כמשיב אבדה, שהרי יכול להעיז פניו ולכפור (ראה גיטין נא ב; כתובות יח א; שבועות לח ב, ורש"י ד"ה שהוא; רמב"ם טוען ונטען ד ה; טוש"ע חו"מ עה ג).

בטעם ברור

במקום שהטעם ברור והוא פשוטו של מקרא, כתבו הראשונים שלדברי הכל דורשים טעמא דקרא, כגון באיסור לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד. וראה ערך חסימה), שפשוט הוא שהתורה לא הזהירה אלא לטובת הבהמה (תוס' הרא"ש בבא מציעא צ א, הובא בשיטה מקובצת שם), לפיכך נסתפקו בגמרא בבהמה שהיתה אוכלת ומשלשלת, שיש לה חולי מעים והחיטים קשים לה, אם עובר בלא תחסום, ופשטו שאינו עובר, אף על פי שרואה את המאכל ומצטערת (ראה בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה ומתרזת), לפי שלא הקפידה תורה אלא על הנאתה, והרי אינה נהנית (רמב"ם שכירות יג ג; טוש"ע חו"מ שלח ז).

בתוספת דין או חומרא

הוספת חומרא

מצינו שר' שמעון דורש טעמא דקרא אף בהוספת חומרא לאותו דין שנאמר בו הטעם, שכן שנינו: הניזקין שמין להן בעידית מפני תיקון העולם, ופירשו בגמרא שנשנית לדעת ר' שמעון הדורש טעמא דקרא, שהרי למדוהו מהכתוב: מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם (שמות כב ד), וכן אמרו בברייתא: אמר ר' שמעון מפני מה אמרו הניזקין שמין להן בעידית, מפני הגזלנים ומפני החמסנים, כדי שיאמר אדם למה אני גוזל ולמה אני חומס, למחר בית דין יורדים לנכסי ונוטלים שדה נאה שלי, וסומכים על מה שכתוב בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (גיטין מח ב, מט ב). ופירשו הראשונים שמפני טעם זה סובר ששמים להם בעדית של מזיק מן התורה, אפילו היתה הזיבורית שלו שוה כעדית של ניזק (ראה תוס' שם מט ב ד"ה ור"ש, ותוס' הרא"ש שם).

הוספת דין

טעמא דקרא בתוספת דין, מצינו שאמרו כן אף לר' יהודה, שכן שנינו לדעתו שהאוהב והשונא נמנים בין פסולי עדות (ראה סנהדרין כז ב, ורש"י שם כט א ד"ה ולא. וראה ערכים: אוהב; שונא; פסולי עדות), אף על פי שלא מצינו לימוד לפסול אלא לשונא, לפי שסברא היא, שהרי הטעם ששונא פסול לעדות הוא משום ריחוק הדעת, ולכן אף אוהב פסול משום קירוב הדעת (סנהדרין כט א).

וכן על הכתוב בנגעי בתים: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת וגו' (ויקרא יד לו. וראה ערך נגעי בתים), פירשו הטעם לפי שהתורה חסה על ממונו, ומכאן למדו חכמים בכמה מצוות לנהוג בהן חסכון מטעם זה (ראה ערך התורה חסה על ממונם של ישראל).

הרחבת הדין

אף באותו דין עצמו, שלפי פשוטו של מקרא נאמר רק באופן מסויים, מצינו שדרשו טעמא דקרא, ומחמת הטעם אמרו שאין לחלק בדבר, כגון באיסור להקדיש בעל מום למזבח פירש רבא הטעם משום בזיון קדשים (תמורה ז א; רמב"ם איסורי מזבח א ב. וראה ערכים: בעל מום; בזיון קדשים), ומטעם זה אמרו שאף המקדיש בעל מום לדמי נסכים - לוקה (תמורה שם. וראה אמרי שפר לד ד).

טעם בתורת דרש

כשאין חילוק בדין

בכמה מקומות מצינו בשם ר' שמעון טעמים למצוות ודינים, אף כשאינו מחלק בהם בדין, ופירשו הראשונים שאף שר' שמעון דורש בכל מקום טעמא דקרא, מכל מקום בטעמים אלה אף כשיש מקום לחלק בהם בדין אין מחלקים, כיון שלא נאמרו אלא דרך אגדה (ראה תרומת הדשן ב קח). וכן בשאר התנאים או בתלמוד מצינו שדרשו טעמים למצוות או לפרטיהן (ראה להלן: בעונשים; במצות עשה), וכתבו הראשונים והאחרונים שטעמים אלו נאמרו אף לדעת הסוברים שאין דורשים טעמא דקרא, כיון שאין בהם חילוק בדין (ראה תוס' סוטה יד א ד"ה כדי; תוס' גיטין מט ב ד"ה ור"ש; תוס' יום טוב סנהדרין י ה).

כגון: במצות פאה שנאמר בה: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר (ויקרא יט ט) אמר ר' שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו, ולא שיקצה אותה קודם לכן: מפני גזל עניים, שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה; ומפני ביטול עניים, שלא יהיו יושבים ומשמרים עכשיו מניח בעל הבית פאה; ומפני החשד, שלא יהיו עוברים ושבים אומרים תבא מארה שלא הניח פאה בשדהו; ומשום בל תכלה, דהיינו מפני הרמאים העוברים על בל תכלה ואומרים כבר הנחנוה (שבת כג א, ורש"י ד"ה לסוף, כג ב ורש"י ד"ה אמר רבא)

וכן אמרו מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה ולא לשבעה, כדי שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, שאסורים בתשמיש כל שבעה משום טומאת יולדת (נדה לא ב, ורש"י ד"ה שלא).

בעונשים

אף בעונשים שבתורה מצינו בשם ר' שמעון ועוד תנאים שדרשו טעמא דקרא, כגון בעיר הנדחת שנאמר בה: הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ (דברים יג טז) אמר ר' שמעון: מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, שמי גרם להם שידורו בתוכה - ממונם, לפיכך ממונם אבד (סנהדרין קיב א; תוספתא (צוקרמאנדל) יד ד; רמב"ם עבודה זרה ד ז).

ואמרו: שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב לשלם כפל וארבעה וחמשה יותר מבגזלן, אמר להם זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, שגזלן לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, שגנב כיבד העבד יותר מקונו, שהוא ירא מבני אדם, ומעין של מעלה לא נזהר (בבא קמא עט, ורש"י ד"ה השוה).

במצות עשה

טעמא דקרא בתורת דרש, מצינו בשם תנאים או אמוראים אף בכמה מצוות עשה או פרטיהן, כגון בנדה, שנאמר בה: שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ (ויקרא טו יט) היה ר' מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה (נדה לא ב. וראה ערך נדה). וכתבו האחרונים שטעם זה נאמר אף לדעת הסוברים שאין דורשים טעמא דקרא, לפי שאין הבדל בין נשואה לפנויה לאיסור נדה, ואין בטעם זה חילוק בדין (תורת השלמים יו"ד קפג סק"ד; כרתי ופלתי שם סק"ג; ברכי יוסף שם בשיורי ברכה סק"א)^[6].

טעמי מצוות בראשונים

הקפת הראש

בכמה מצוות, עשה או לא תעשה, מצינו בדברי הראשונים שנתנו בהן טעם אף באופן שיש לחלק או להוסיף בדיניהן לפי הטעם, כגון בלאוים של לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ: (ויקרא יט כז. וראה ערכים: הקפת הראש; השחתת זקן), יש מן הראשונים שכתבו שהטעם הוא שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה שהיו עושים כן (ראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה מג,מד, ורמב"ם עבודה זרה יב א,ז, ומורה נבוכים ג לז; אבן עזרא ויקרא שם; חינוך רנא. וראה שו"ת מן השמים כח); וכתבו שמטעם זה הוצרכו לומר שגם הקפת כל הראש שמה הקפה (ראה יבמות ה א), כדי שלא נאמר שבאופן זה מותר כיון שאינו מתדמה להם בזה, כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה (ספר המצות וחינוך שם).

ויש חולקים, שאין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצות מלך הן עלינו אף אם לא נדע טעמן, ואין לנו לדרוש טעם הכתוב לומר שאינו אסור אלא כדרך שעשו עובדי עבודה זרה וכומריהם, אלא בכל ענין אסור הואיל ואין הטעם מפורש במקרא (טור יו"ד קפא, ודרכי משה שם סק"א, בדעתו).

ויש שכתב שלא נתנו בהם הראשונים טעם מדעתם אלא מדעת הכתוב, לפי שלאוים אלו מוקפים מלפניהם ומאחריהם מצוות הנאסרות משום חקות הגוים, כמו: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ (ויקרא יט כו), וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם (שם כח), והרי זה כמפורש שהקפת הראש והשחתת הזקן נאסרו מטעם זה (בית יוסף יו"ד קפא, בדעת הרמב"ם).

איסור חמץ

באיסור בל יראה ובל ימצא שנאמר בחמץ בפסח (ראה ערכים: בל יראה ובל ימצא; חמץ), יש מן הראשונים שכתבו שהטעם שהחמירה תורה בחמץ יותר משאר איסורים, לפי שאין בדלים ממנו כל השנה, ויש בו כרת, ושמא יבא לאכלו (ר"ן פסחים ב א ד"ה ומה; הרשב"ץ ביבין שמועה מאמר חמץ ד"ה התורה); ושמטעם זה אף חכמים החמירו לבדוק את החמץ ולבערו, אף על פי שמן התורה די בביטול לבד (ר"ן שם; תוס' שם ד"ה אור)^[7].

כתיבת ספר תורה

בראשונים מצינו שנתנו טעם למצוות אף להרחבת אופני קיום המצוה, שכן כתבו במצות כתיבת ספר תורה שלמדוה מהכתוב: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וגו' (דברים לא יט. וראה סנהדרין כא ב, רמב"ם ספר תורה ז א, טוש"ע יו"ד רע א. וראה ערך ספר תורה), שלא נאמרה המצוה כפשוטה אלא לדורות הראשונים, שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, והיו מבארים בפה, לפי שלא היו רשאים לכתוב תורה שבעל פה; אבל בזמננו שכותבים ספר תורה, ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, ונתחדשה הלכה משום עת לעשות לה' לכתוב תורה שבעל פה, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשים וגמרא ופירושיהם, להגות בהם הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה, כמו שנאמר: וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם (דברים לא יט. רא"ש הלכות ספר תורה (בסוף מנחות) א; טוש"ע יו"ד רע ב, ובית יוסף שם, בשם הגאונים; לבוש שם ב).

ופירשו בדעתם שלא באו לפטור אותנו מכתיבת ספר תורה, אלא לחדש לנו שאף זו בכלל המצוה (בית יוסף וב"ח שם; וט"ז שם סק"ב)^[8]; שאף על פי שלדעתם הלכה כדעת הסוברים שאין דורשים טעמא דקרא, מכל מקום דורשים טעמא דקרא להחמיר (שו"ת חתם סופר יו"ד רנד; שו"ת חסד לאברהם יו"ד פה); או שבאופן זה שהטעם ברור שמצות כתיבת ספר תורה היא כדי ללמוד בה, והטעם הוא פשוטו של מקרא, לדברי הכל דורשים טעמא דקרא (אמרי שפר שם אות ה).

הערות שוליים