מיקרופדיה תלמודית:טרפה (בעלי חיים)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:22, 4 במאי 2017 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה - בהמה, חיה או עוף, הנוטים למות מחמת חבלות או חליים מסויימים

גדרה וסוגיה

סופה למות מחמת מכה

טריפה בבעלי חיים שאסרתה תורה באכילה, ולכמה דינים בקדשים ובמצוות ועוד (ראה להלן), היא בעל חיים שיש באחד מאבריו מכה שסופה להמיתו (רמב"ם מאכלות אסורות ד יא. וראה להלן על בהמה מסוכנת שאין חסרון בגופה), וכלל שנינו: כל שאין כמותה חיה - שבהמה שלקויה דוגמתה אינה ראויה לחיות (רש"י חולין מב א) - הרי זו טריפה (חולין שם; רמב"ם שם ט; טור יו"ד כט), ורמז לטריפה שאינה חיה, שנאמר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ (ויקרא יא ב) - חיה אכול, שאינה חיה לא תאכל (חולין שם).

לסוברים שטריפה יכולה לחיות שנים עשר חודש ויותר (ראה להלן), למדים מהפסוק בֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל (ויקרא יא מז), שאף על פי שהיא חיה, לא תאכל (חולין מב א ורש"י).

טרפה האמורה בתורה: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב ל), היא בהמה שטרפה אותה חית היער כגון ארי או זאב, ועדיין לא מתה (רמב"ם מאכלות אסורות ד ו; טור יו"ד כט) - והיא הקרויה דרוסה (ראה ערכו), שאם כבר מתה - נבלה (ראה ערכו) היא (רמב"ם וטור שם) - יכול הוכתה מכה כל שהיא, תלמוד לומר לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, שיעשה ראוי לכלב (רמב"ם שם ז).

וכן בהמה שנוטה למות מחמת מכותיה, טריפה היא, הואיל והיא נוטה למות הרי זו טריפה, בין שהיה הגורם בידי בשר ודם, בין שהיה בידי שמים (רמב"ם שם ח וט, ושחיטה ה א), ולא נאמר בתורה "טרפה", אלא שדבר הכתוב בהוה (ראה ערכו. שם ט).

מסוכנת

המסוכנת (ראה ערכו) - שנטתה למות, אלא שלא אירעה מכה באחד מאיבריה (רמב"ם מאכלות אסורות ד יא) - אינה טריפה, ומותרת (חולין לז א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד יז א), וכן אחוזת הדם והמעושנת - שנכנס עשן בגופה (רש"י חולין נח ב) - והמצוננת, ושאכלה סם המוות, או ששתתה מים הרעים, או שהכישה נחש, שלא אסרה התורה אלא כעין טריפה, ש"מחוסרת" היא (חולין לז א, ורש"י ד"ה טריפה; רמב"ם שחיטה י ח; טוש"ע יו"ד ס).

אפילו הוכתה מכת מוות בידי אדם - שבאדם חשוב הוא כמת, וההורגו פטור (ראה סנהדרין עח א, וראה ערך גוסס) - אינה בכלל טריפה (חלקת יואב יו"ד ז; שרידי אש א הימום בהמות וכו' ב; חידושי ר' שלמה (היימן) חולין יא, וכן כתב בשם בעל האחיעזר).

ויש סוברים שהמסוכנת אינה אסורה לפי שאפשר לרפאה על ידי סממנים (ראב"ד לתורת כהנים שמיני ג; פרישה יו"ד ס; ב"ח יו"ד נא).

שמונה טריפות מן התורה

מלבד הדרוסה (ראה ערכו) המפורשת בתורה (ראה לעיל. רמב"ם שחיטה ה ב וג), שאר הטריפות הם הלכה למשה מסיני (ראה ערכו. חולין מב א ורש"י, ושם מג א; רמב"ם שם; טור יו"ד כט), שמהתורה למדנו שטריפה היא שאינה חיה, ומהלכה למשה מסיני התבארו אלו הם הדברים המטריפים (מגיד משנה מאכלות אסורות שם).

תנא דבי רבי ישמעאל: שמונה עשרה טריפות נאמרו למשה מסיני (חולין מב א, ראה שם). עולא אמר שמונה מיני טריפות נאמרו למשה בסיני, והם: נקובה; פסוקה; נטולה; חסורה; קרועה; דרוסה; נפולה; שבורה (ראה ערכיהם. חולין מג א; רמב"ם שחיטה ה ב; טוש"ע יו"ד כט), וסימנם: ד"ן חנ"ק נפ"ש (שו"ע שם). כל הטריפות נכללות במינים אלו (טור שם), שהטריפות נמסרו מסיני ככללים, וחכמים דקדקו ומצאו את הפרטים (פלתי כט סק"א וב, ובכרתי שם סק"ה).

לדעת רכיש בר פפא - והלכה כדבריו (ראה חולין נה ב, ורמב"ם שחיטה ח כו, וטוש"ע יו"ד מד ב, וראה ערך כליות) - ישנה טריפה נוספת, והיא: כוליה שלקתה (חולין מג א ורש"י).

הטריפות המצויות

הטריפות המצויות בבהמה ובחיה שבעים הן (רמב"ם שחיטה י ט), ואלו הן:

  • דרוסה;
  • בכלל נקובה עשרים ושש טריפות: ניקב קרום של מח (ראה ערכו); נתמסמס המוח עצמו; ניקב תרבץ הושט (ראה ערכו); נהפך הושט במראיו; ניקב הלב (ראה ערכו) לבית חללו; ניקב קנה הלב; ניקבה המרה (ראה ערכו); ניקבו קני הכבד (ראה ערכו); ניקבה הקבה (ראה ערכו); ניקב הכרס (ראה ערכו); ניקב ההמסס (ראה ערכו); ניקב בית הכוסות (ראה ערכו); ניקבו בני מעים (ראה ערכו); יצאו המעיים לחוץ ונהפכו; ניקב הטחול (ראה ערכו) בעביו; ניקב הקנה למטה במקום שאינו ראוי לשחיטה (ראה ערך גרגרת); ניקבה הריאה (ראה ערכו); ניקב סמפון מסמפוני הריאה; נאטם מקום מן הריאה; נמוק סמפון מסמפוני הריאה; נמצאת ליחה סרוחה בריאה; נמצאו בריאה מים סרוחים; נמצאו בה מים עכורים, אף על פי שלא הסריחו (ראה ערך ריאה וערך נקובה שיש מכשירים בשלש האחרונות); נתמסמסה הריאה; נשתנו מראיה; נסרכה - או: נסמכה (ראה רמב"ם מהדורת פרנקל, וראה ערך סרכא) - אונא (ראה ערכו) לאונא שלא כסידרן;
  • בכלל חסורה עשרים ושלש טריפות (ראה ערך חסורה), ובכללן תשע משום יתר כנטול (ראה ערך יתר): חסרה המרה (ראה ערך מרה שיש מכשירים); חסרה הקיבה; חסר הכרס; חסר ההמסס; חסר בית הכוסות; חסר אחד מן המעיים; חסרה אונא ממנין אונות הריאה; נתחלפו האונות; נמצאת הריאה בלא חיתוך אזנים; חסרה מקצת הריאה (ראה ערך ראה שיש מכשירים); יבשה מקצת גוף הריאה; צמקה הריאה מפחד אדם; חסרה הרגל (ראה ערכו); חסרה הגולגולת כסלע (ראה ערך גולגולת שיש מכשירים); נמצאו שתי מרות (וראה ערך יתר וערך מרה שיש מכשירים); נמצאו שתי קיבות; נמצאו שני כרסים; נמצאו שני המססים; נמצאו שני בתי כוסות; נמצאו שני מעיים; הותירו האונות מגבה; נמצאת הריאה נפוחה ועומדת (ראה רמב"ם שחיטה ח ח, ואסורה מספק); היתה יתירה רגל;
  • בכלל פסוקה שתי טריפות: נפסק חוט השדרה (ראה ערכו); נמרך מוח חוט השדרה ונתמסמס;
  • בכלל נטולה שמונה טריפות: ניטל צומת הגידים (ראה ערכו); ניטל הכבד; ניטל לחי העליון (וראה ערך לחי (אבר), שיש מכשירים); כוליה (ראה ערך כליות) שהקטינה ביותר; כוליה שלקתה (ראה לעיל); כוליה שנמצאת בה ליחה; כוליה שנמצאו בה מים עכורים, אף על פי שאינם סרוחים; כוליה שנמצאו בה מים סרוחים;
  • בכלל שבורה שש טריפות: נשתברו רוב צלעותיה (ראה ערך צלעות); נעקרו רוב צלעותיה; נעקרה צלע אחת בחוליתה (ראה ערך שדרה); נעקרה חוליה אחת מהשדרה (ראה ערכו); נשמט הירך (ראה ערכו) מעיקרו; נחבס רוב הגולגולת ונתרוצץ;
  • בכלל קרועה שתי טריפות: נקרע רוב הבשר החופה את הכרס; גלודה (ראה ערכו);
  • בכלל נפולה שתי טריפות: נתרסקו האיברים מנפילה; נדלדלו הסימנים (רמב"ם שחיטה י ט, וכסף משנה שם).

על הדעות השונות בהכללתם בשמונת סוגי הטריפות, ראה בערכים המיוחדים לסוגי הטריפות.

על פרטי דיניהם ושיעוריהן, ועל הדעות המכשירות בחלקן או מטריפות באופנים אחרים, ראה בערכים המיוחדים לסוגי הטריפות ולאיברים השונים (ראה רשימת ערכים בנספח לערך זה).

על פסוקת הגרגרת, שהיא נבילה, אם חשובה אף טריפה, ראה ערך גרגרת. על נקובת הושט, לסוברים שהיא נבלה, ראה ערך ושט.

טריפות שלא נמנו

אין לנו אלא מה שמנו חכמים בטריפות, ולכן בהמה שהציידים זרקו חצים בכליתה, וסופה למות, אם שחטה קודם שמתה - מותרת, שבידוע שאם היו מרפאים אותה בסמי רפואה היתה יכולה לחיות (חולין נד א ורש"י; רמב"ם שחיטה י יב. וראה ערך רופא, על נאמנותו). ויש שכתב שבדבר שברור וידוע לכל שבשום אופן אינה יכולה לחיות - טריפה היא (תבואות שור לג סק"ג).

כמה טריפות מצינו שהוסיפו גאונים וראשונים, כגון בהמה שניקב טרפש הכבד שלה (ראה להלן), ומחט שנמצא בחלל הלב (ראה להלן), ועוד.

טריפות המנויות ויש להן רפואה

אלו שמנו חכמים שהם טריפה, אף על פי שייראה בדרכי הרפואה שבידינו שאינם ממיתים - טריפה הם, שנאמר עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז יא. רמב"ם שחיטה י יג. וראה ערך טרפה (אדם) שבאדם אינו כן), שודאי טעות בידי הרופאים (ראה כסף משנה שם), וכן כתבו ראשונים שאין לסמוך על דברי חכמי הטבע והרפואה, שהם דנים מסברתם על פי הניסיון, וכמה ספיקות נופלים בניסיון (שו"ת ריב"ש תמז).

ויש שכתבו שהליקויים שאינם בכלל הטריפות המסורות מסיני (ראה לעיל), אם יש להם רפואה אינם טריפה (העמק שאלה שאילתא קכה, והעמק דבר שמות כב ל, והרחב דבר שם).

ויש שכתבו שנמסר הדבר לחכמי התלמוד, והמחלות שבימיהם לא היה להן רפואה, והן אסורות לעולם, אף שהתגלתה להן רפואה, או השתנו הטבעים (חזון איש אה"ע כז סק"ג, וכעין זה בשו"ת אגרות משה חו"מ ב עג ד), או שהדבר תלוי בזמן מתן תורה, ועד זמן התלמוד עדיין לא השתנה הטבע (אגרות משה שם).

השואת טריפות

אין לומדים טריפות זו מזו, שאין חיות האיברים שוה, שהרי אם חותך צמת הגידים (ראה ערכו) טריפה, ואם חתכה למעלה מן הצומת - כשרה (ראה ערך צמת הגידין), ומקל וחומר היה לנו לומר שהיא טריפה, אלא שאין מדמים בטריפות זו לזו (רשב"ם בבא בתרא קל ב, וראה חולין עו א).

טריפות בעוף

טריפות שמנו חכמים בבהמה, כנגדן יש בעוף, באיברים שיש בשניהם, אבל אין לעוף המסס (ראה ערכו), ולא בית הכוסות (ראה ערכו), ולא כרס (ראה ערכו), וכנגדם יש לעוף זפק (ראה ערכו) וקרקבן (ראה ערכו. חולין נו א ורש"י; רמב"ם שחיטה ו יז, ושם י י; טור יו"ד מט).

וכתבו ראשונים שלא נאמר כלל זה באיברים שאינם דומים לשל בהמה (תורת הבית ב ג, בדעת הרמב"ם), כגון אונות הריאה, שאין לעוף חיתוך אונות כבהמה (רמב"ם שם י י), לכן אין בו חסר או יתר וכיוצא באונות (ראה ערך אונא), ואין נקב פוסל בטחול העוף, שהוא עגול, ואינו דומה לטחול הבהמה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד מג ו)[1], וכן בכוליות, שסגורות בעצם, ואינן מגיעות לבני מעיים (האגור אלף קלז, בשם מהר"י מולין (מהרי"ל). וראה ערך כליות).

ויש טריפות שהעוף יתר בהן על הבהמה, כגון עוף המים שנשבר עצם ראשו אף על פי שלא ניקב קרום של מוח, מפני שקרומו רך (חולין נו א; רמב"ם שם ז,יא; טוש"ע יו"ד ל ב, וט"ז שם סק"ג)[2].

על עוף שניטל עורו, ושניטלה נוצתו, ראה ערך גלודה: בעוף. על ניטלה האם בעוף, ראה ערך אם (ג): בעוף. על שמוטת הירך בעוף, ראה ערך בוקא דאטמא: בעוף.

אף לסוברים שאין שחיטה לעוף מן התורה (ראה ערך נבלה וערך שחיטה), יש בו טריפה (חולין כח א, ורש"י שם ד"ה לטהרה).

עינוניתא דורדא

ליקוי שמצוי כיוצא בו במקצת מן הבהמות שדרכן בכך, אינו פוסל גם בבהמות שאין דרכן בכך (תורת הבית ב ג), ולפיכך עינוניתא דורדא - אונא קטנה שבריאה (ראה ערך ורדא) - אינה פוסלת משום יתר כנטול (ראה ערך יתר), לפי שכל "עיזי ברייתא" - עיזים הרועות באפר (רש"י חולין שם), או: מדבריות (סמ"ג עשין סג, בשם רש"י), ויש מפרשים: הבריאות והשמנות (רש"י שם בפירוש שני) - דרכן בכך (חולין שם, וראה רמב"ם שחיטה ח א, וטוש"ע יו"ד לה ב,ג. וראה ערך ורדא), ואפשר שיימצא לעתים אף בשאר בהמות (ראה תורת הבית שם).

וכן אם נמצא בה מעי היוצא מבית הכוסות להמסס (ראה ערכיהם) כשרה מטעם זה (חולין נח ב; טוש"ע יו"ד מז ג), הואיל וכל "עיזי ברייתא" יש להם כן (מאירי שם).

וכן לענין טריפות של שינוי מראה (ראה ערך מראות), ולכן עוף חי שנפל לאש ונמצא שהכבד שלו ירוק, אם יש במינו עוף מדברי - שכבדם ירוק (תורת הבית ב ג, הובא בטוש"ע יו"ד נב ד) - אף הביתי אינו נפסל, שאפשר שיימצא לעתים אף במין הביתי (תורת הבית שם; טוש"ע שם), שאין הדבר רחוק שאף זה מטבעו כך (ב"ח שם). מהאחרונים יש שסוברים שכיון שיש ריעותא לפנינו, למה נתלה להקל (ים של שלמה ג צו. וראה פרישה שם יד, ופרי תואר שם סק"ט).

אבל עוף שנמצא שאין לו מרה (ראה ערכו), אין להכשירו מחמת שיש מין עוף שאין לו מרה (רא"ש חולין ג א; שו"ת הרשב"א א קח. וראה ערך מרה), לפי שהעופות חלוקים במינם זה מזה, ואין ללמוד אלו מאלו (רא"ש שם). ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאף בבהמה אין מכשירים אלא כשכיוצא בה מצוי במינה (ראה מאירי חולין נח ב. וכן משמע בשו"ת הרשב"א שם).

בדבר שהשתנה הטבע

נשתנה טבע הבהמה, כגון בהמה שאין לה ורדא (ראה ערכו) - לסוברים שבזמן התלמוד לא היתה ורדא מצויה בבהמות, ועכשיו היא מצויה בכל הבהמות (ראה ערך ורדא) - כתבו ראשונים שאם אין לה ורדא, הרי זו טריפה (ר"ן על הרי"ף חולין יא ב, בשם הרב אלברגלוני); ויש סוברים שכשרה (תבואות שור יו"ד לה ס"ק מב, בדעת תוספות חולין מז א ד"ה כל).

סופה להיטרף

בהמה שסופה ליטרף בודאי, כגון שיש מכה באיבר שנקב מטריפו (ראה לעיל, וראה ערך נקובה) וסופו להינקב, כתבו ראשונים שהיא טריפה מעתה (רמב"ן חולין ג), שכל העומד (ראה ערכו) להינקב כנקוב הוא חשוב (תורת הבית ב ג).

ובכמה טריפות אין הטריפות אלא מחמת שסופה להיות טריפה, כגון:

  • שינוי מראה בריאה, משום שסופה לינקב (ראה ערך מראות וערך נקובה וערך ריאה. רש"י חולין מג א ד"ה לא),
  • אונות שנדבקו בסרכא שלא כסדרן (ראה ערך סרכא וערך ראה), שעתידה אחת מהן להתפרק, וייקרעו קרומי הריאה (תורת הבית ב ג, וכעין זה ברש"י חולין מו ב),
  • גרגרת שנחסרה בכאיסר (ראה ערך גרגרת: נקובה, וערך נקובה), שסופה ליפסק ברובה (תוספות חולין מג א ד"ה הנך).

אף דרוסה (ראה ערכו), יש סוברים שהוא מפני שסופה לינקב (ראה ערך דרוסה. וראה להלן), ויש סוברים שהיא טריפה משום שסופה למות מחמת הארס (תוספות חולין מב א ד"ה דרוסת; מרדכי שם תרח).

כשהדבר ספק אם סופה להנקב - כשרה (ב"ח מ ד"ה לשון), שאין אומרים שכל העומד להיעשות כעשוי אלא כשהדבר ודאי (חלקת יואב יו"ד ו, וראה ערך כל העומד וכו'); ויש סוברים שאסורה מספק (ראה תבואות שור מט סק"ב).

כשעדיין לא התחיל בה החולי

בהמה שסופה להיעשות טריפה, ועדיין אין ריעותא בגופה, נחלקו ראשונים ואחרונים:

  • יש שכתבו שלא אמרו שטריפה היא, ולכן אם נמצא בחלל הושט מחט או קוץ, אפילו אם סופם לנקוב את הושט, אינה טריפה (איסור והיתר נא כד. וראה חולין מג ב, וראה ערך ושט), וכן מחט הנמצאת בלב, יש שכתבו שאף שסופה לנקב את הלב - אינה טריפה (ראה ערך לב וערך נקובה. ראה בית יוסף יו"ד מ, ולבוש שם ג בהגהה, ותבואות שור שם ג ועוד), שכל שלא התחיל בה חולי אין לאסרה מחמת העתיד (לבוש שם; תבואות שור שם), ודומה לבהמה שרודפים אחריה להרגה, שהיא מותרת (לבוש שם).
  • יש שכתבו שאם הדבר שסופו להטריפה מגופה הוא, הרי זו טריפה מיד, כגון בהמה שניטל הלחי התחתון שלה, שאם אי אפשר להאכילה - טריפה היא (ראה רא"ש חולין ג מב, וטוש"ע יו"ד לג א, וראה ערך לחי (אבר)), אף על פי שעדיין לא התחיל בה חולי, אלא שסופה למות מרעב (חלקת יואב יו"ד ז).
  • ויש שכתבו אף במחט שבחלל הלב, שהיא טריפה (בית יוסף מ בפירוש שני, בדעת טור שם בשם בעל הלכות גדולות, וכן נראה ברמ"א שם).

כמה הבדלים ישנם בין דיני טריפה מחמת סופה, לבין דיני שאר טריפות, ראה להלן.

טריפה רק בחיי הבהמה

אין בהמה נעשית טריפה אלא מחיים (ראה להלן), ואם נשחטה והיא מפרכסת עדיין - שחשובה כחיה (ראה ערך מפרכסת) - ונולדו בה סימני טריפה, אינה נטרפת, שעיקר החיות יוצאת על ידי השחיטה (ר"ן חולין כח א).

טריפה לחצי חיות

לקתה אחרי שנשחט בה סימן אחד - שלא נשארה בה אלא חצי חיות (רש"י שם) - כגון ששחט את הקנה, וניקבה הריאה קודם ששחט את הושט, אמר ריש לקיש שהיא כשרה (חולין לב ב). ונחלקו אמוראים:

  • רבא אמר שלא הכשיר אלא בריאה, שחייה תלויים בקנה (ראה ערך ראה), וכיון שנשחט הקנה, כאילו נחתכה הריאה ומונחת בסל, אבל אם ניקבו בני המעיים - טריפה, שיש טריפה לחצי חיות (שם, ורש"י ושאר ראשונים שם).
  • ורבי זירא סובר שאין הריאה כמונחת בסל, והכשיר ריש לקיש משום שאין טריפה לחצי חיות, ואף אם ניקבו בני המעיים - כשרה (שם, ורש"י ד"ה התרת).

במקום אחר אמרו שחזר בו רבי זירא, וסובר שיש טריפה לחצי חיות, ורב אחא בר רב אמר שאפשר שלא חזר בו (שם לג א ורש"י).

חיותה וטבעה

שלשה סימנים נתנו חכמים לטריפה, שאם חסרה אחד מהם, חזקתה שאינה טריפה, והם: שאינה חיה יותר מזמן מסויים; שאינה משבחת; שאינה יולדת. ויש חולקים בכל אלו, ולהלכה טריפה אינה חיה ואינה יולדת, אבל אפשר לה להשביח.

חיותה של טריפה

על חיותה של טריפה, נחלקו תנאים:

  • יש סוברים שטריפה אינה חיה, היינו שאין סופה לחיות (ראה חולין מב א, ורש"י שם ד"ה אלא, וראה לעיל: גדרה), וספק טריפה שחיתה בידוע שלא נטרפה (ראה רש"י חולין נז ב ד"ה סימן), ונחלקו כמה אפשר שתחיה: רבי אומר שלשים יום (חולין שם); רבי שמעון בן אלעזר סובר שנים עשר חודש (ראה חולין שם, ושם רב הונא).
  • תנא דבי רבי ישמעאל - וכן רבי ינאי (נדה כד א) - סובר שטריפה חיה (חולין מב א ועוד) שתים ושלש שנים (שם נז ב, וראה רש"י שם מב א), ואפילו שנים רבות (ראה רש"י עבודה זרה נא א ד"ה ודלמא, ותוספות שם ו א ד"ה ודלמא), אלא שהיא חולה וסופה למות מחבלה זו (ראה תוספות עבודה זרה ו א ד"ה אלא, וסנהדרין עח א ד"ה ההורג), שאם יתווסף לה מיחוש, תמות מיד (כתב סופר חולין פרק אלו טריפות אות יב). ויש שכתבו שאף לדעה זו אינה חיה זמן רב (תוספות חולין קמ א ד"ה טרפות).

הלכה שאין טריפה חיה שנים עשר חודש, וספק טריפות ששהו שנים עשר חודש, הרי אלו בחזקת שלמים ומותרים (ראה חולין נח א, בזכר, וראה תורת הבית ב ג, שהוא הדין בנקבה; רמב"ם שחיטה יא א; טוש"ע יו"ד נז יח). וכתבו אחרונים שהטריפות שבזמננו השתנה בהן הטבע ויכולות לחיות שנים עשר חודש (ראה לעיל), אין ספקן ניתר על ידי ששהו שנים עשר חודש (תבואות שור ל סק"ח).

הטעם בשיעור שנים עשר חודש

שיעור שנים עשר חודש, כתבו ראשונים שמסברא הוא, שיש מכה שמתה הימנה מתוך החום, ויש שמתוך הצינה, ולכן צריך שיעברו עליה ימות החמה וימות הצינה (רש"י חולין נז ב), ועד אז לא נודע אם ראויה לחיות (תורת הבית ב ג).

ויש שכתבו שניסו חכמים ומצאו שלא היו מתקיימות יותר משנים עשר חודש, והסוברים טריפה חיה קבעו כן על פי ראיית חכמתם או קבלתם, ולא חזרו בהם מחמת הניסיון, לפי שאפשר שבמקרה מתו (רמב"ן חולין מב א).

י"ב חודשים או שנה

  • נתעברה השנה, כתבו אחרונים שצריך להמתין שלשה עשר חודש, אף על פי שבכל שיעור הניתן בחדשים אין חודש העיבור בכלל (ראה ערך אדר), כיון שצריך שיהיו ימות החמה וימות הצינה שלימים (תורת חטאת עג ב; ש"ך יו"ד נז ס"ק מג, בשם אפי רברבי, ופרי מגדים שם);
  • יש סוברים שדי בשנים עשר חודש (פרי חדש שם ס"ק מו; פרי תואר שם סק"כ);
  • ויש שכתבו שכיון שהשיעור הוא בעתות השנה, לעולם צריך שס"ה ימים (גנת ורדים אה"ע ב ד; פתחי תשובה שם ס"ק טז, בשם חומות ירושלים).

טריפה ודאית שחיתה י"ב חודש

אין שנים עשר חודש סימן להכשר אלא בספק טריפות (רש"י ומאירי חולין נז ב; רמב"ם שחיטה יא א; שו"ת הרשב"א א צח; רמ"א יו"ד נז יח, ועוד), אבל טריפה ודאית אינה ניתרת בכך (רמ"א שם), שאינו אלא אקראי בעלמא מסיבה נסתרת (מאירי חולין מב א), ודוקא בספק ניתר בכך, לפי שהולכים אחר הרוב (פרי מגדים ל שפתי דעת סק"ה).

בליקויים שסופה להיות טריפה (ראה לעיל: סופה להיטרף), על הרוב אמרו, אבל כשרואים שחיתה שנים עשר חודש, אומרים שזו לא היה סופה להיטרף (ים של שלמה שם).

ויש שכתבו הטעם שאסורה, מפני שאי אפשר שתחיה שנים עשר חודש (שו"ת הרשב"א שם; הגר"א יו"ד נז ס"ק מב), וודאי טעה ונתחלף לו הזמן או הבהמה (שו"ת הרשב"א שם), ואם באמת חיתה, מעשה נסים הוא, ואסורה (ש"ך יו"ד נז ס"ק מח, ופרי חדש סק"נ, בדעת הרשב"א).

בספק מחמת מחלוקת

כשנחלקו תנאים בליקויים מסויימים אם הם מטריפים, מצינו שהוכיחו מזה שחיתה שנים עשר חודש (ראה בכורות כח ב, חולין נז ב, ועוד), אף שלאוסרים היא טריפה ודאית (ים של שלמה חולין ג פ), שהרי רוב טריפות שאינן חיות קובע שזו אינה טריפה (פרי מגדים נז שפתי דעת ס"ק מח).

וכתבו אחרונים שהוא הדין בספק טריפה מחמת בעיה בתלמוד (כנסת הגדולה יו"ד ל הגהות בית יוסף א), וכן דבר שנחלקו בו הפוסקים (ש"ך יו"ד נז ס"ק מח; פרי חדש שם סק"נ; פלתי שם סק"י; פרי מגדים שם; חכמת אדם יד כט), כיון שלפנינו הדבר ספק, ספק טריפה היא ומותרת (דעת תורה פתיחה לטריפות כה).

ויש שכתבו שכשלא הכריעו בתלמוד הלכה כמי, אין לפשוט הספק מזה שחיה, שאפשר שהאוסר יש לו קבלה מרבותיו, וכן במחלוקת הפוסקים, שמוכיחים האיסור מהתלמוד ולא מסברתם (עמודי אור מט ב).

בטריפה מן הבטן

טריפה מחמת יתר כנטול (ראה ערך יתר), יש מהראשונים שכתבו שלדברי הכל יכולה לחיות יותר משנים עשר חודש, והיא טריפה מהלכה למשה מסיני (שו"ת הרשב"א א צח), שלדעה זו טריפה מן הבטן יכולה לחיות (לבוש יו"ד נז יט)[3]. ויש שכתבו שטריפה מן הבטן טריפותה משום שסופה להיות לקויה (ראה לעיל), וכל זמן שלא לקתה, יכולה לחיות (חתם סופר חולין מב א).

ורבים סוברים שאף טריפה של יותרת אינה חיה יותר משנים עשר חודש (נימוקי יוסף בבא קמא יא ב, בבעל שני ראשים; תשב"ץ ב קעב. וראה שואל ומשיב מהדורה קמא ב קנו בדעת הרמב"ם).

אם יכולה להשביח

טריפה, לדעת רבן שמעון בן גמליאל, אינה יכולה להשביח (חולין נז ב), אמר רב אחא בר יעקב: הלכה טריפה משבחת (שם). וכן הלכה (כנפי יונה מט)[4]. ואף לסוברים טריפה משבחת, באבר שנטרפה בו אינה משבחת (חולין שם ורש"י ד"ה במידי).

אם יכולה ללדת

אם טריפה יכולה ללדת, נחלקו תנאים ואמוראים:

  • לתנא קמא סימן לטריפה כל שאינה יולדת (חולין נז ב), שאם ילדה בידוע שאינה טריפה (תוספות חולין שם ד"ה סימן), וכן סבר רבינא (חולין שם).
  • ולדעת רב אחא בר יעקב ורב אחא טריפה יולדת (שם, ושם נח א, וראה חקרי לב יו"ד כו, שכן דעת רבן שמעון בן גמליאל שם).

ולסוברים שיולדת כל שכן שהיא חיה (תוספות עבודה זרה ו א ד"ה אלא), ויש שנראה מדבריהם שאפשר שאינה חיה (ראה רש"י עבודה זרה נא א ד"ה ודילמא, וריטב"א שם ו א ד"ה ודילמא).

הלכה שספק טריפה שילדה מותרת (רמב"ם שחיטה יא א; טוש"ע יו"ד נז יח), אבל ודאי טריפה, אין לידה סימן להכשירה (רבינו ירוחם טו ה יז א), שיש מיעוט טריפות שיולדות (פלתי מ סק"ג; כתב סופר יו"ד כט). ואותן הטריפות שהשתנה טבען בזמננו והן חיות יותר משנים עשר חודש (ראה לעיל), אף יולדות הן (תבואות שור ל סק"ח).

על חָלָב של טריפה שאסור בבשר, ואין דינו כחלב של שחוטה שמותר, ראה ערך בשר בחלב.

נתעברה ואחר כך נטרפה, יכולה ללדת (ראה חולין נח א, ופרי מגדים בסוף פתיחה להלכות טריפות).

אם יכולה להתעבר

התעברה אחרי שאירע בה הספק, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שדוקא אם התעברה וילדה הרי זה סימן שאינה טריפה (תורת הבית ב ג; ארחות חיים ב עמוד 429, וכלבו קא בשם ר' דוד ב"ר לוי; איסור והיתר כו ד,ה; טוש"ע יו"ד נז יח). יש שכתבו שלדעה זו הסימן מחמת שאין בכחה להתעבר בולד בן קיימא (פלתי מד סק"ח); ויש שכתבו שהלידה היא הסימן (גידולי הקדש נז סק"ז).
  • ויש סוברים שטריפה אינה מתעברת, ואם שחטוה בעודה מעוברת - מותרת (פרי חדש יו"ד נז ס"ק מז).

הטלת ביצים בעוף

הטלת ביצים סימן כשרות היא בעוף (רמב"ם שחיטה יא א, וראה שו"ע יו"ד נז יח), אבל אותן שהיו במעיה באותה שעה, מטילה אותן יום אחר יום עד שיכלו (מאירי חולין נח א), ולכן אינה ניתרת עד שיעברו עליה עשרים ואחד יום ותחזור להטיל ביצים (טוש"ע יו"ד פו ט, ושו"ע נז יח). וכן הביצים, שאסורות משום ספק ביצי טריפה (ראה ערך ביצה (א)), משהים אותן, ואם הטילה עוד הותרו הראשונות (חולין נח א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא; טוש"ע יו"ד פו ט).

לסוברים טריפה יולדת (ראה לעיל), אף נקיבת העוף טוענת ומטילה ביצים (ראה חולין שם).

הולדה בזכר

זכר טריפה, אם הוא יכול להוליד, נחלקו בו:

  • יש סוברים שאינו מוליד (שו"ת מים חיים ב; כנסת הגדולה נז הגהות טור מו; שער המלך שחיטה יא; שו"ת רבי עקיבא איגר א רד), ומהראשונים יש שכתבו שאף אינו נזקק לנקיבה (איסור והיתר כו ד, ומנחת יעקב לתורת חטאת עג ה בדעתו).
  • ויש סוברים שמוליד (חקרי לב יו"ד כז; אבני מלואים שו"ת ח; שו"ת כתב סופר יו"ד כט), שאף בנקיבה אין העיבור סימן אלא עם הלידה (ראה לעיל. חקרי לב וכתב סופר שם).

אם יכולה להתרפא

אם אפשר שתתרפא, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שיכולה להתרפא (ארחות חיים ב עמוד 429; שו"ת נאות דשא (איבשיץ) קכז, בדעת תוספות חולין מו ב ד"ה היינו)[5], והיינו בטריפה מחמת חולי שבגופה, אבל בטריפה שנעשתה בידי אחרים אמרו: כיון שנטרפה שוב אין לה היתר (חולין סח ב. נאות דשא שם ד"ה שוב).
  • יש שכתבו שאין לה רפואה אלא כשמשתנה עניינה, כגון שנחתכה רגלה בצומת הגידים (ראה ערכו) שהיא טריפה, ואחר כך חתכה למעלה מצומת הגידים, חזרה להכשרה, שכבר אינה נטולת הגידים, אלא חתוכת הרגלים למטה מהארכובה, שהיא כשרה (רמב"ן חולין עו א).
  • יש סוברים שאין לה רפואה בידי אדם, ואף לא על ידי חתיכת רגליה למעלה מן הצומת (רשב"א חולין שם, ובתורת הבית ב ג; רא"ש חולין ד ז), ובידי שמים אפשר שתהיה לה רפואה (רא"ש שם, ועונג יום טוב עג; ים של שלמה שם ג פח; פרי חדש יו"ד מא ס"ק יג, ושם מד ס"ק יג. וראה ערך נקובה).
  • ויש שכתבו שאי אפשר לה שתתרפא בשום ענין (ראה בדק הבית ב ג; ר"ן על הרי"ף חולין יא א), ונקב שאפשר שייסתם, מתחילתו אינה טריפה, וכיון שאין אנו בקיאים מספק אנו אוסרים בכל הנקבים, ואם נסתם, הוברר שמתחילתו לא היתה טריפה (ר"ן שם).

איסורה באכילה

מקור האיסור

הטריפה אסורה באכילה, שנאמר וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב ל. חולין מב א, ושם קב ב; רבי שמעון בן לקיש בירושלמי נזיר ו א; רמב"ם מאכלות אסורות ד ו; טור יו"ד כט).

בספרי שנינו: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (דברים יד כא), אין לי אלא נבילה, טריפה מנין, תלמוד לומר כל (ספרי שם; וכן רבי יוחנן בירושלמי שם).

וכתבו אחרונים בדעת ראשונים להלכה, שלמדים משני הפסוקים (אבני מלואים בשו"ת ד, ואחיעזר ב ו ה, ושם ז ז, בדעת הרמב"ם. וראה ירושלמי שם רבי יוסי בדעת רבי שמעון בן לקיש).

איסור לכהנים

זה שנאמר כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים (יחזקאל מד לא), הוצרך לאסור לכהנים שלא נאמר שכיון שהותרה להם אכילת חטאת העוף שנעשית טריפה במליקתה, הותרו אף בטריפה בחולין (מנחות מה א).

עונשו

האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה קפא; סמ"ג לאוין קלד; החינוך עג), והאוכל כזית מבשר טריפה - לוקה (מכות יג א; רמב"ם מאכלות אסורות ד ו, וסנהדרין יט ד אות פט).

ויש שכתבו שאם אכל מהדרוסה (ראה ערכו) לוקה, אבל משאר הטריפות אינו לוקה אלא מדרבנן (ספר המצוות לא תעשה קפא), היינו מכת מרדות (ראה ערכו. השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ב), שאין לוקים מן התורה על איסור שאינו מפורש בתורה (ראה ערך הלכה למשה מסיני. לב שמח לספר המצוות שורש ב).

באיסור עשה

כתבו ראשונים שעובר אף באיסור עשה, שנאמר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ (ויקרא יא ב), ודרשו: חיה אכול, ושאינה חיה - כגון טריפה, לסוברים שאינה חיה (ראה לעיל: חיותה וטבעה) - לא תאכל (ראה חולין לז א. מאירי חולין עא א, וראה תוספות חולין לז ב ד"ה ומה).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שאין איסור עשה בטריפה (מלבושי יום טוב קל וחומר ג, בדעת הרמב"ם).

השלכתה לכלב

זה שנאמר לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, לא בא אלא להתירה בהנאה (ראה פסחים כג ב, וראה להלן), למכרה או ליתנה לנכרי (ראה טור ורמ"א יו"ד קיז). ויש שכתבו בדעת ראשונים שהוא איסור עשה (דברי אמת קונטרס לאוין, מנחת חינוך עג, על פי תוספות יומא לו ב), ודוקא בכזית, שכל איסורים שבמאכלים שיעורם בכזית (ראה ערך שעורים. מנחת חינוך שם).

מותרת בהנאה

הטריפה מותרת בהנאה (מנחות קא ב, וראה פסחים כא ב, ושם כג ב) - אף לסוברים שכשנאמר "לא תאכלו" אף איסור הנאה במשמע (ראה פסחים כא ב, וראה ערך אסורי הנאה. ראה רש"י שם כב א ד"ה ור"מ) - שנאמר לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב ל), והרי הוא נהנה במה שכלבו אוכל, שמזונותיו עליו (רש"י מנחות שם, ראה שיטה מקובצת שם).

גדר איסורה

  • בגדר איסור טריפה, יש ראשונים שכתבו שתחילת נבילה היא (רמב"ם מאכלות אסורות ד יז), שאיסור אחד הם, וכל שמתקרבת למיתה נוסף בה איסור (רמב"ן חולין לז א, וראה אחיעזר ב ו ה). וכתבו אחרונים שלדעתם יש חסרון בהיתר שחיטתה לאכילה (רי"ז הלוי במכתב (עמוד 158), בשם הגר"ח, על פי רמב"ם אבות הטומאות ב י; אחיעזר ב ז ז, וכעין זה באתוון דאורייתא טז)[6], והיא כנבילה מחיים לענין אכילה (אתוון דאורייתא שם), היינו שהיא כמתה מקצתה, ולכן אין שחיטה מועילה להתירה לגמרי (ראה שו"ת נאות יעקב ה טז); ויש שכתבו שטריפה אינו משום נבילה, אלא שיש בה גם איסור נבילה, שלמדוהו מהריבוי "כל נבלה" (ראה לעיל. אחיעזר שם).
  • ויש מהראשונים שכתבו שאיסורה חמור מנבילה, שאינו משום קירוב מיתה, אלא משום חסרון (רש"י חולין לז ב ד"ה מכלל, על פי זבחים ע א), שאסרה הכתוב מטעם זה אף שאינה קרובה למיתה (תוספות הרא"ש חולין שם).

איסורה מחיים

איסור טריפה חל מחיים (זבחים ע א; חולין לז ב, וכן בחולין קג א, ורמב"ם מאכלות אסורות ה ה, באבר וחלב מן החי מטריפה), שאם חתך בשר מטריפה בחייה ואכלו, לוקה משום וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה וגו' (שמות כב ל. ראה חולין קג א; תוספות שם לב א ד"ה ורמינהי), אף לדעת ריש לקיש שעל בשר מן החי - שאינו טריפה - אינו עובר באיסור זה (ראה ערך בשר מן החי. ראה שם קג א).

בבהמה בחיה ובעוף

איסור טריפה נוהג בבהמה ובחיה ובעוף (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ד ו).

בהמה טמאה וכן עוף טמא אין במינו טריפה (זבחים ע ב, וסט ב), שאין טריפה נוהג אלא במינים טהורים (רמב"ם מאכלות אסורות ד ב,ו). ויש שכתבו שאיסור טריפה נוהג אף במין טמא (תוספות חולין לב א ד"ה ורמינהי), אלא שלא שייך בה איסור טריפה לבדו, שאם שחטה יש בה, לדעתם, גם איסור נבילה (תוספות שם).

בדגים

אין טריפה בדגים (רש"י חולין עה א ד"ה אבל) ובחגבים (ראה ערכו), שבטריפה נאמר: בשר (ראה לעיל), ואלו אינם נקראים בשר (ראה ערך בשר: בלשון בני אדם. אשכול (רצב"א) ג עמ' 34).

הותרה בחטאת העוף

איסור טריפה הותר מכללו (ראה ערכו), שחטאת העוף (ראה ערכו) שנמלקה מותרת לכהנים (ראה מנחות ו א ורש"י), והיא נעשית טריפה בתחילת המליקה (ראה ערכו), שחותך שדרה ומפרקת (ראה ערך מליקה. רש"י שם).

טריפה שלא מחמת מליקה, נוהג בה איסור כבחולין, בין לישראל בין לכהנים (תשב"ץ א סז).

בנוסף לאיסורים אחרים

איסור טריפה חל על איסור חֵלֶב (חולין לז א ועוד; רמב"ם מאכלות אסורות ז ב), אף לסוברים שאין איסור חל על איסור באיסור כולל (ראה ערך אין אסור חל על אסור: איסור כולל[7]. חולין שם ורש"י, ראה שם הלימוד מהפסוק).

ונחלקו אמוראים אם חל על איסור אבר מן החי (ראה ערכו), לסוברים שאבר מן החי חל מחיים (ראה ערך הנ"ל: אימתי חל האיסור):

  • יש סוברים שאיסור טריפה חל על אבר מן החי, כדרך שהוא חל על חֵלֶב (חולין קג א), שלפני שנטרפה כבר חל עליה איסור אבר מן החי, ואיסור טריפה חל עליו (לשון אחרון ורבי אמי ורבי אבהו בלשון אחד בדעת רבי יוחנן חולין שם).
  • ויש סוברים שאינו חל על אבר מן החי (חולין שם לשון אחד בדעת ריש לקיש, ורבא שם בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש, ועוד שם).

איסור טריפה חל מחיים על איסור עשה של "אינה זבוחה" אף לסוברים שחל מחיים (ראה ערך שחיטה, מחלוקת ראשונים. ראה חולין קג א, וראה תוספות חולין לז ב ד"ה ומה), לפי שאיסור חמור חל על איסור קל, לסוברים כן (ראה ערך אין אסור חל על אסור: איסור חמור), וטריפה היא בלאו ואין לה היתר, ואיסור "אינה זבוחה" אינו אלא עשה, ויש לו היתר בשחיטה (אבני נזר יו"ד סו ו); או שאי אפשר לאיסור טריפה בענין אחר, וגזירת הכתוב היא (אמרי משה ד לג).

נבילה בטריפה שמתה

טריפה שמתה, כתבו ראשונים שחייבים עליה משום טריפה ומשום נבילה, שאין איסור טריפה פוקע (תוספות חולין לב א ד"ה ורמינהי). ואיסור אחד הן, וכל זמן שמתקרבת למיתה נוסף בה איסור (רמב"ן שם לז א. ראה לעיל), ולכן לא שייך הכלל שאין איסור חל על איסור (אחיעזר ב ו ה, על פי רמב"ן שם)[8].

בירושלמי נחלקו: רבי יוחנן אמר חייב שתים, ורבי שמעון בן לקיש אמר חייב אחת (ירושלמי נזיר ו א), ונחלקו אחרונים בדעתו: יש שכתבו שלוקה משום נבילה (פני משה שם), ויש שכתבו שלוקה משום טריפה, שאיסור נבילה אינו חל, לדעתו, על איסור טריפה (אחיעזר שם).

ספק טריפה

  • ספק טריפה, יש שכתבו שאסור ככל ספק איסור של תורה (ראה ערך ספק איסור. הגהות הרמ"ך לרמב"ם שחיטה ה ג).
  • יש מחלקים בין ספק דרוסה שאסור, הואיל ומפורשת בתורה (ראה לעיל), לשאר הטריפות - שמהלכה למשה מסיני (ראה לעיל) - שיש בהם ספיקות שמותרים (רמב"ם שחיטה ה ג, וטור יו"ד כט בשמו; חינוך עג)[9]. שכיון שכל ספק של תורה הולכים בו להחמיר מדרבנן - לסוברים כן (ראה ערך ספק איסור) - הקלו במקצת מהספיקות שבהם (פרי חדש יו"ד כט סק"א), או שלדעה זו כל ספק בהלכה למשה מסיני להקל (ראה ערך הלכה למשה מסיני. תבואות שור שם)[10].
  • יש סוברים שהחילוק הוא בספק שנשאר בתלמוד בתיקו (ראה ערכו), שאם יש סברא להקל, כיון שאין מפורשים בתורה ודומים קצת לדרבנן, דנים אותם להיתר, אבל כשיש סברא לחומרא, דנים לאיסור (לחם משנה שם ח כא-כב, בדעת הרמב"ם).
  • ויש סוברים שאף לדעה זו בספק בטריפה הולכים להחמיר, והחילוק נאמר לענין ספק ספיקא (ראה ערכו), שבדרוסה אפילו בספק ספיקא דנים להחמיר (ט"ז יו"ד כט סק"א בפירוש ראשון, בדעת הרמב"ם).

רוב בעלי חיים אינם טריפה

כל בהמה חיה ועוף בחזקת בריאים הם, ואין חוששים שמא טריפה הם (רמב"ם שחיטה יא ג; טור יו"ד לט), שרוב בעלי החיים בריאים וכשרים (טור שם. וראה חולין יא א), לפיכך אינם צריכים בדיקה, והרי הם בחזקת היתר (ביצה כה א; רמב"ם שם, וראה טוש"ע יו"ד כה ג)[11] - מלבד בדיקת הריאה, שטריפות מצויות בה (רש"י חולין יב א, וראה ערך בדיקת ריאה) - עד שיוולד בהם דבר שחוששים לו, ובודקים על אותו דבר בלבד (ביצה שם; רמב"ם שם).

לוקחים ביצים - של מינים טהורים (ראה ערך ביצה (א)) - מן הנכרים בכל מקום, ואין חוששים שמא ביצי טריפה הן (ראה להלן: הפורש ממנה, וראה ערך ביצה (א): ביצת טריפה. חולין יג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ג יט; טוש"ע יו"ד פו א), שביצי טריפה אינן אלא מיעוט (מגיד משנה שם).

היתר בטריפה שנרפאה

טריפה שהתרפאה - לסוברים שיכולה להתרפא (ראה לעיל) - נחלקו בדבר:

  • יש שכתבו שאינה ניתרת (פרי מגדים יו"ד לג משבצות זהב סק"ד; חקרי לב יו"ד כו; שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד יח מבן המחבר), וכן אמר רבה: כיון שנטרפה שוב אין לה היתר (ראה חולין סח ב. חקרי לב שם; קובץ שמועות חולין כו).
  • יש שכתבו שניתרת (רמב"ן חולין עו א; רא"ש שם, וקובץ שמועות שם בדעתו; ים של שלמה חולין ג פח), ואותה שאמרו שאין לה היתר (ראה לעיל), הרי זה באופנים שאין לה רפואה (ראה לעיל. עונג יום טוב שם).
  • ויש שכתבו שאין לה היתר בידי אדם, אבל אם נתקנה בידי שמים - כשרה (העמק שאלה קכה א, ושם קנב יד, בדעת רש"י ורא"ש).

טריפה משום סופה (ראה לעיל) שנרפאה, יש שכתבו שלדברי הכל חוזרת להכשירה (שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד יח מבן המחבר).

שחיטתה

באיסור נבילה

קדם ושחטה קודם שתמות, אף על פי שאסורה משום טריפה (חולין פה ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד ז), אין בה איסור נבילה (ראה תוספות חולין לב א ד"ה ורמינהי, וכן אתוון דאורייתא טז ואחיעזר ב ז ז).

באיסור אינה זבוחה

יש שכתבו לסוברים שהאוכל מבהמה שלא נשחטה עובר בעשה של "אינה זבוחה" (ראה ערך שחיטה), אף איסור זה הותר בשחיטת הטריפה (מהרש"א שבועות כד א לתוספות ד"ה האוכל; רבי עקיבא איגר יו"ד יג). ויש חולקים (אמרי משה ד לב ואילך; אבני נזר יו"ד יח ד וכב ה).

וכתבו אחרונים ששחיטתה מפקיעה איסור אבר מן החי בעודה מפרכסת (ראה ערך אבר מן החי. תבואות שור כז סק"ג, ופרי מגדים שם שפתי דעת סק"ב; רבי עקיבא איגר שם, ובשו"ת קסה).

שחיטה שאינה ראויה

שחיטת טריפה, כיון שאינה מתירה את הבשר (ראה לעיל), הרי זו שחיטה שאינה ראויה (ראה ערכו), שנחלקו תנאים אם שמה שחיטה לענין חיובים ואיסורים הבאים על ידי שחיטה (ראה ערך שחיטה שאינה ראויה), כגון הגונב בהמה ושחטה ונמצאת טריפה, לרבי שמעון ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה (ראה חולין פה א), פטור מתשלומי ארבעה וחמשה (ראה ערכו), ולחכמים הסוברים ששמה שחיטה - וכן הלכה (ראה ערך הנ"ל) - חייב (בבא קמא ע א).

וכן לענין איסור אותו ואת בנו (ראה ערכו. חולין פא ב; רמב"ם שחיטה יב ו), ולענין השוחט חולין בעזרה והיא טריפה, שאסורה בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה (ראה ערכו. חולין פה ב ועוד), וכן לענין שפטור מכסוי הדם בשחיטת חיה או עוף (ראה ערך כסוי הדם. חולין פה א; רמב"ם שחיטה יד י; טוש"ע יו"ד כח יז).

לבן פקועה שבמעיה

בן פקועה (ראה ערכו) - ולד בר קיימא שנמצא במעי אמו לאחר שנשחטה, שניתר בשחיטתה (ראה ערך בן פקועה) - שהיתה אמו טריפה, אינו ניתר בשחיטתה (ראה חולין פה ב, ושם עה א, ורש"י ד"ה אוסר), אף שאינו נאסר משום טריפותה (ראה להלן: הפורש ממנה. רש"י שם פה ב ד"ה וסבר), שעובר ירך אמו הוא הואיל ואתה בא להתירו בשחיטת אמו (רש"י ביצה ו א ד"ה הטריפה), שכל שאתה בא להתירו מחמת שחיטת אמו, הרי הוא כאחד מאבריה, ואסור משום טריפה (רבי עקיבא איגר יו"ד יג).

בטומאת נבילה

שחיטתה מטהרתה

טריפה שנשחטה, טהורה מטומאת נבלה (ראה ערכו. חולין עב ב, וזבחים סט ב; רמב"ם אבות הטומאות ב ו), ששחיטתה מטהרתה (זבחים שם), ואינה כבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה, שזו יש במינה שחיטה, והיא בכלל שאר צאן ובקר ששחיטתם מטהרתם (רש"י חולין עב ב), או מפני שלמדים זאת מדרשת הכתוב (חולין עד א ועוד).

אף לדעת רבי שמעון ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה (ראה לעיל וראה ערכו) הרי זו מטהרת מידי נבילה (ראה חולין פה ב).

טומאה מדרבנן במוקדשים

במוקדשים טריפה שנשחטה מטמאה מדרבנן (חולין עג א ורש"י ועוד; רמב"ם אבות הטומאות ב ח). יש מפרשים שאם נמצאה טריפה - מטמאה (רש"י שם קכג ב ד"ה מטמאה); ויש מפרשים שקודש שנגע בטריפה שנשחטה - נטמא (רמב"ם שם וט; מאירי חולין עב א).

בנבלת עוף טהור

עוף טריפה ששחטו, נחלקו בו תנאים:

  • רבי מאיר ורבי יוסי אומרים ששחיטתו מטהרתו מלטמא בבית הבליעה (ראה ערך נבלת עוף טהור. טהרות א א; זבחים סט ב), קל וחומר מבהמה שנבלתה מטמאה במגע ובמשא (ראה ערך נבלה. זבחים שם), או שלמדים ממה שהוקש עוף לבהמה (ראה ויקרא יא מו. תוספות שם נ ב ד"ה מה). וכן הלכה (רמב"ם אבות הטומאות ג יב).
  • רבי יהודה אומר אין שחיטתו מטהרתו (טהרות וזבחים שם).

במליקת קרבן עוף

מלק עוף - בעזרה, והוא של קדשים (ראה רש"י זבחים סט ב ד"ה אף) - ונמצא טריפה: רבי מאיר אומר אינו מטמא בבית הבליעה; רבי יהודה אומר לא שחיטתו ולא מליקתו מטהרות מידי נבילה; ורבי יוסי אומר אף על פי ששחיטתו מטהרתו - לדעתו (ראה לעיל) - אין מליקתו מטהרתו (טהרות שם; זבחים סט א).

להלכה אין המליקה מטהרת טריפה (רמב"ם אבות הטומאות ג יב, ופסולי המוקדשים ז ג), שאין המליקה מטהרת עוף טריפה שאינו כשר למזבח, ולא היה פסולו בקודש (ראה ערך מליקה. רמב"ם פסולי המוקדשים שם, על פי זבחים סח ב).

עוף טריפה שנחרו, לסוברים אין שחיטה לעוף מן התורה (ראה ערך שחיטה), נחירתו מטהרתו (חולין כח א).

הפורש ממנה

שלושה מינים פורשים מהטריפה: ביצת טריפה וחֲלָבָה, שאסורים באכילה, וולד טריפה, שלהלכה מותר באכילה (תורת הבית ב ג).

על ביצת טריפה ראה ערך ביצה (א): ביצת טרפה.

על חלב טריפה ראה ערך חָלָב: בבהמת איסור.

ולד טריפה

ולד טריפה, רבי אליעזר אומר לא יקרב על גבי המזבח (ראה להלן. תמורה ל ב; חולין נח א) ואפילו להדיוט אסור (חולין שם), ולדעת רבי יהושע מותר להדיוט, ואף יקרב על גבי המזבח (חולין שם).

  • רב אחא בדעת אמימר מפרש מחלוקתם כשנטרפה ואחר כך עיברה (ראה חולין שם) - שלדעתו טריפה יולדת (ראה לעיל: חיותה וטבעה) - שרבי אליעזר סובר זה וזה גורם (ראה ערכו) אסור (חולין שם; תמורה לא א), שהטריפה והזכר שבא עליה גרמו לולד שיבוא (רש"י תמורה שם), ולדעת רבי יהושע זה וזה גורם מותר (חולין שם; תמורה שם)[12].
  • לסוברים טריפה אינה יולדת (ראה לעיל: חיותה וטבעה), מחלוקת התנאים כשעיברה ולבסוף נטרפה, שלרבי אליעזר עובר ירך אמו (ראה ערכו) ואסור, לפי שהטרפות אירעה בגופו (רש"י תמורה שם), ולרבי יהושע אינו כירך אמו (חולין ותמורה שם). וכתבו ראשונים שאפשר שאף רבי יהושע לא אמר אלא לענין טריפה, שאיסורה משום שאינה חיה (ראה לעיל), ולעובר יש חיות בפני עצמו (תוספות חולין שם א, ותמורה לא א ד"ה למאן; תורת הבית ב ג).

להלכה ולד הטריפה מותר (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ה טו; טוש"ע יו"ד עט ג; תורת הבית שם).

ואין לאסור הולד משום שגדל מהבהמה, אף שמטעם זה ביצת טריפה אסורה (ראה תמורה לא א, וראה ערך ביצה (א)), שהביצה גדלה מגוף התרנגולת, אבל ולד בהמה גדל מאויר (תמורה שם), שאינו אדוק בגופה, אבל ביצה כל זמן שלא נגמרה אדוקה וגדילה מגוף התרנגולת (רש"י שם לשון ראשון); ויש מפרשים שעיקר גידולו אינו מאמו, שהרי אף לאחר שנולד הולך וגדל, אבל הביצה לאחר שנולדה שוב אינה גדילה (רש"י שם לשון שני).

בקדשים ובמצוות

מן המותר לישראל

טריפה אסורה למזבח (מנחות ה ב ועוד; רמב"ם איסורי מזבח ב י, ושם ג יא), בכלל שאר אסורי מזבח (ראה ערכו), כמו כלאים (ראה ערכו), ויוצא דופן (ראה ערכו), לכל האיסורים האמורים בהקרבתם (ראה ערך אסורי מזבח).

איסורה למזבח הן כשנטרפה ממעי אמה, והן שנטרפה לאחר שנולדה, ואפילו אחר שהקדישה (מנחות ו א), שנאמר מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל (ראה ערכו. יחזקאל מה טו), ודרשו: מן המותר לישראל (ראה מנחות ו א, ותמורה כט א, ושם דרשות נוספות)[13].

הקריבהו נא לפחתך

יש שכתבו טעם אחר, שנאמר הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ (מלאכי א ח. רמב"ם איסורי מזבח ב י. וראה ערך הקריבהו נא לפחתך), וכתבו אחרונים שהוא פסול נוסף (ראה כסף משנה איסורי מזבח שם), ובא להוסיף איסור על שחיטה שראוי שתהא מותרת, כגון נפולה (ראה ערכו), שאפשר לבדוק לאחר שחיטה אם טריפה היא (לקח טוב ו ד). ויש שכתבו שמטעם זה אסור להקריב אף טריפה שמדבריהם, שמקריב הוא דבר שאינו ראוי לעצמו (שו"ת כתב סופר או"ח פח).

עוף טריפה

עוף טריפה האסור באכילה, נפסל לקרבן (רמב"ם איסורי מזבח ג א. וראה מנחות ו א), שאף בו שייך הקריבהו נא לפחתך וגו' (כסף משנה שם).

לבן נח

  • בני נח, יש שכתבו שאסורים להקריב טריפה לגבוה בבמה (ראה ערכו) שלהם (ראה ערך בן נח), שהזהיר הקדוש ברוך הוא לנח שלא להביא לתיבה טריפה, מפני שעתיד להביא מהן קרבן (ראה עבודה זרה ו א, ושם נא א, וזבחים קטז א), ולמדנו שאסורים להקריב טריפה (תוספות עבודה זרה ו א ד"ה אתך, ומחזיק ברכה יו"ד נז יג בדעתם; שער המלך שחיטה יא).
  • יש סוברים שמותרת לבני נח לקרבן, ולא מיעטה תורה בהכנסה לתיבה אלא משום שאינה ראויה לקיום העולם (תוספות רבנו אלחנן עבודה זרה שם ד"ה שאסור (הב'); שער המלך שם בדעת כסף משנה; מחזיק ברכה שם; חקרי לב יו"ד כז בדעת תוספות).
  • ויש שכתבו שלסוברים שטריפה אינה יולדת, נתמעטה מהבאה לתיבה משום שאינה ראויה לקיום העולם, וכשרה לקרבן; אבל לסוברים שטריפה יולדת (ראה לעיל), שראויה לקיום העולם, נתמעטה בהכנסה לתיבה לפי שפסולה לקרבן (חקרי לב שם, בדעת תוספות עבודה זרה שם; בית הלוי ב ל).

בהקדש למזבח

המקדיש טריפה למזבח, אמר רבי אושעיא: אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים (תמורה יז א; רמב"ם איסורי מזבח ג י). ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים שאין בה אלא קדושת דמים (רש"י ורבינו גרשם שם), שנפדית שלא במום, ואינה אסורה בגזה ועבודה (ראה ערכו) משתפדה (רש"י יבמות פד א).
  • ויש שכתבו שהיא כחולין לכל דבר, ותימכר ויביא בדמיה כל קרבן שירצה (רמב"ם שם), וכתבו אחרונים שלדעתם אין בגופה קדושה כלל, אלא שדמיה שייכים למזבח (אבן האזל שם).

בתמורה

אמר רבי אליעזר: המקדיש טריפה למזבח, אינה קדושה ואינה מקדישה (תמורה יז א ועוד), אמר שמואל: אינה קדושה בתמורה, ואינה מקדישה לעשות תמורה (שם יא א, ושם יז א; רמב"ם תמורה א יז). היינו שאם המיר בהמת קדשים תמימה בבהמת חולין טריפה, אין הטריפה נתפסת בתמורה, כממיר בבהמה טמאה, ואינו כממיר בבעל מום (ראה ערך תמורה), כיון שאסורה באכילה כמו בהמה טמאה, דינה כבהמה טמאה שאין תמורה חלה עליה (ראה ערך תמורה. תמורה שם, ורש"י שם יא א; רמב"ם שם).

ואם הקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, והמיר בה בהמת חולין - אינה נעשית תמורה, אף על פי שהיא קדושה בקדושת הגוף, מפני שאסורה באכילה כמו בהמה טמאה (ראה לעיל. תמורה שם ורש"י, וראה רש"י שם יז א ד"ה והרי בעל מום), ואף על פי שקדושת הגוף שבה אינה נפקעת, דין קרבן אין בה (חידושי רבנו חיים הלוי איסורי מזבח ג י).

בתוספתא אמר תנא קמא: עושים תמורה בטריפה (תוספתא תמורה א ה), שלדעתו כשם שבעל מום נתפס בתמורה, כך טריפה, וחולק על רבי אליעזר (ראה לעיל. חידושי הגרי"ז תמורה יז א). ושמואל אמר שהמקדיש טריפה חלה עליה קדושת הגוף (תמורה יז א ורש"י), שלדעתו חולק הוא עליו גם לענין הקדשת הפה (חידושי הגרי"ז תמורה שם).

הלכה כרבי אליעזר וכרבי אושעיא שאין קדושת הגוף חלה עליה (ראה לעיל. רמב"ם איסורי מזבח ג י).

בבכור ופטר חמור

בכור בהמה טהורה (ראה ערכו) שנולד טריפה, קדוש בקדושת בכורה (ראה מנחות ו א, ורש"י ד"ה מה, וחולין קלו ב, ובכורות ג א), וכן פטר חמור (ראה ערכו) טעון פדיון אפילו הוא טריפה (ראה רמב"ם בכורות א א).

פדיונה

בהמת קדשים שנטרפה - שאין קדושתה נפקעת (ראה לעיל) - אין פודים אותה, שאין פודים קדשים להאכילם לכלבים (ראה ערך פדיון הקדש. תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ב י), לסוברים כן (ראה שם יז א).

אם נחשב מום

הטריפה אינה חשובה בעלת מום (אבן האזל איסורי מזבח ב י, וראה ערך טרפה (אדם)), ולדעת הסוברים שהמקריב שאר אסורי מזבח (ראה ערכו) - מלבד בעל מום - אינו לוקה, לפי שלא נתפרשה אזהרתם (ראה ערך אסורי מזבח וערך חיבי מלקיות), אף המקריב טריפה אינו לוקה (ראה רמב"ם איסורי מזבח ג ז).

וכן לענין פדיון - לסוברים פודים את הטריפה (ראה לעיל) - צריכה מום קבוע להיפדות עליו (ראה תמורה יז א. וראה שם שדחו). ויש שכתבו בדעת ראשונים בבהמת קדשים שילדה טריפה, שהולד נפדה שלא במום (ראה רמב"ם תמורה ד ח, ולחם משנה בדעתו), שלהלכה שאין חלה על טריפה קדושה (ראה לעיל), חשובה היא כבהמה טמאה, ואין לך מום גדול מזה (אור שמח תמורה שם).

אם פסולה בקודש

טריפה נמנתה בין הפסולים שאין פסולם בקודש, שאף אם עלתה על גבי המזבח - תרד (ראה ערך פסולי המוקדשים. זבחים פד א, וכן ברמב"ם פסולי המוקדשים ז ב וג).

אותה ששנינו: בהמת קדשים שנשחטה ונמצאת טריפה, תצא לבית השריפה (ראה זבחים קג ב ועוד; רמב"ם איסורי מזבח ב יא), יש שכתבו הטעם שלדעת משנה זו אם נמצאה טריפה לאחר שחיטה חשובה פסולה בקודש, וכל שפסולו בקודש טעון שריפה (ראה ערך שריפת קדשים. תוספות יום טוב זבחים יב ד, וכן כתב בדעת הרמב"ם שם). ויש שכתבו שאף על פי שאין פסולה בקודש, החמירו בנשחטה במקדש להצריכה שריפה (חזון איש בכורות כג סק"ה, על פי תוספות בכורות לב ב).

במעשר בהמה

אין טריפה נכנסת לדיר להתעשר, שטריפה פטורה ממעשר בהמה (בכורות נז א, ומנחות ו א; רמב"ם בכורות ו יד).

לאינם קרבים על המזבח

עגלה ערופה (ראה ערכו) שהיא טריפה, וכן פרה אדומה (ראה ערכו) ושעיר המשתלח (ראה ערכו) שהם טריפה - פסולים (חולין יא א,ב; רמב"ם רוצח י ב, בעגלה ערופה, פרה א ז, בפרה אדומה, ועבודת יום הכיפורים ה יח, בשעיר המשתלח. ראה שם ושם הלימודים).

צפרי מצורע (ראה ערכו) שהן טריפה - פסולות (ראה נגעים יד ה, ורמב"ם טומאת צרעת יא ט), ואם לקחן ונמצאו טריפה, לא חלה עליהן קדושה כלל (קידושין נז א).

בשילוח הקן

שלוח הקן (ראה ערכו), נוהג אף באם טריפה (חולין קמ א,ב; רמב"ם שחיטה יג יא; טוש"ע יו"ד רצב א).

היו האפרוחים טריפות - פטור משילוח (תוספתא חולין י יא; חולין קמ א; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ז), שנאמר תִּקַּח לָךְ (דברים כב ז), ולא לכלביך (חולין שם).

בראשית הגז

ראשית הגז (ראה ערכו) נוהג בטריפה (תוספתא חולין י א; חולין קלו ב; נדה נא א), ורבי שמעון פוטר (חולין ונדה שם), שלמדים בגזרה שוה (ראה ערכו) ממעשר בהמה שהטריפה פטורה (ראה לעיל. חולין שם), ואין הלכה כדבריו (רמב"ם בכורים י ז).

בפדיון פטר חמור

אין פודים פטר חמור (ראה ערכו) בטריפה (בכורות יב א; רמב"ם בכורים יב ח; שו"ע יו"ד שכא ב).

בשאר דינים

שחיטתה ועשיית חבורה בשבת

השוחט טריפה בשבת - חייב (ראה פסחים עא ב, ועג א; רמב"ם שגגות ב י), וכן העושה בה חבורה (רשב"א שבת קלו א), שיכולה לחיות עד שנים עשר חודש, לכן כחיה היא לכל דבריה (תוספות רי"ד שבת שם). וכן השוחטה ביום טוב שלא לצורך, יש בו איסור מהתורה (רש"י ביצה לד א ד"ה מי, וד"ה ביום טוב. וכן נקטו הצל"ח שם כה א, ושאגת אריה סד, ועונג יום טוב מד-מו ועוד).

ויש מהראשונים שכתבו שהחובל בה בשבת פטור, שהטריפה דומה כמת, ואין שייך בה נטילת נשמה, כדרך שההורג אדם טריפה פטור מרציחה, משום ש"אדם מת" הרג (ראה ערך טרפה (אדם). תוספות רי"ד שבת שם בשם ריב"ם, וכן מצדד במנחת חינוך לב מוסך השבת כט).

בשור הנסקל

שור טריפה שהרג את הנפש, נחלקו אמוראים: רבא אמר חייב סקילה, ורב אשי אמר פטור, שכיון שבעליו אם היה טריפה והרג, לא היה נהרג (ראה ערך טרפה (אדם)), אף השור אינו נסקל, שנאמר הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שמות כא כט. סנהדרין עח א), כל מקום שאין קוראים בו 'וגם בעליו יומת', אין קוראים בו 'השור יסקל' (שם), וכיון שבעליו אילו היה טריפה והרג על פי עדים, עדות שאי אתה יכול להזימה (ראה ערכו) היא ואינו נהרג, אף השור אינו נהרג (ראה רש"י שם); ורבא סובר שכיון שעדותם על השור אפשר להזימה, וישלמו דמי שור לבעלים (ראה ערך עדים זוממים), אין השור פטור (תוספות שם ד"ה שור).

הלכה כרב אשי (רמב"ם נזקי ממון י ז).

בתשלומי ד' וה'

גנב שור או שה שהיו טריפה ומכרם, לרבי שמעון הסובר שאינו חייב על טביחתם בתשלומי ארבעה וחמשה (ראה לעיל, ושאין הלכה כן), נחלקו אמוראים: ריש לקיש אמר פטור מארבעה וחמשה, שכל שאינו חייב בטביחה אינו חייב במכירה; ורבי יוחנן אמר חייב, שאף על פי שאינו בטביחה ישנו במכירה (בבא קמא עז ב, וראה ערך ארבעה וחמשה).

הערות שוליים

  1. ראה ערך טחול: בטריפות העוף, שיש חולקים.
  2. על החומר של טריפות שבצומת הגידים של עוף מצומת הגידים של בהמה, ראה ערך צמת הגידין.
  3. וראה רמ"א יו"ד פא ב, אבל בתורת חטאת עב ג, ובש"ך שם סק"ה ביארו שם מטעם אחר.
  4. וראה דעת תורה פתיחה להלכות טריפות ל שמצדד שהלכה שאינה משבחת.
  5. ראה העמק שאלה קכה שכתב בדעת הרמב"ם, שהטריפות שמהלכה למשה מסיני, אפשר שיש להן רפואה, ואותן שנאסרו מסברא, אינן אסורות אלא כשאין להן רפואה.
  6. וכן כלי חמדה ראה יד כא ג, על פי רש"י פסחים כה א ד"ה מנבילה; אמרי משה ד לב ואילך; קובץ ענינים (לר"א וסרמן) חולין עב ב, ושם מהגרד"ר ב.
  7. וראה שם שלהלכה חל.
  8. וראה ערך נבלה עוד טעמים לזה.
  9. וראה בית יוסף שם שתמה שלא מצא ספק טריפה שמותר אלא בספק גלודה (ראה ערכו), ראה רמב"ם שחיטה ט ז, ושם הוא ספק ספיקא.
  10. ראה מגיד משנה (מכ"י) שחיטה ה ג, באופן אחר על פי לשון הרמב"ם: החמירו בה, וראה פרי תואר כט סק"א, וט"ז סק"א ופרי מגדים במשבצות זהב שם.
  11. על הטעם שסומכים על חזקה זו אף על פי שאפשר לברר, ראה ערך ספק איסור.
  12. וראה ערך חוששין לזרע האב וערך זה וזה גורם: בבעלי חיים, לסוברים אין חוששין לזרע האב.
  13. וראה תוספות מנחות שם ד"ה כתב, ונדה מא א ד"ה היינו, שלמדים מהדרשות שאין לחלק, ובכל אופן שנטרפה פסולה למזבח.