מיקרופדיה תלמודית:יום טבוח

הגדרה^[1] - היום שבו מקריבים את קרבנות חג השבועות, שלא הקריבום בחג.

בקרבנות החג

בשם יום טבוח נקרא במשנה ובברייתא היום שבו מקריבים את קרבנות העצרת - היינו חג השבועות - שהיה אסור להקריבם בחג (ראה משנה חגיגה יז א, ותוספתא חגיגה ב יג).

וכן שנינו בעצרת שחלה להיות בערב שבת, שלדעת בית שמאי הסוברים שעולת-ראיה (ראה ערכו) - או אף שלמי חגיגה (ראה רש"י חגיגה שם ד"ה יום טבוח. וראה ערך חגיגה) - אינם קריבים ביום טוב (ראה ביצה יט א), יום טבוח של קרבנות אלו הוא לאחר השבת (משנה חגיגה שם), והוא הדין בעצרת שחלה להיות באחד משאר ימי השבוע, יום טבוח של קרבנות אלו לדעת בית שמאי הוא ביום שלאחריה (תוספתא חגיגה ב יג); ולדעת בית הלל הסוברים שקרבנות אלו קריבים ביום טוב (ראה ביצה שם יט א), אינה צריכה יום טבוח, לפי שמותר להקריבם ביום טוב (חגיגה יז ב). ומודים שאם חלה עצרת להיות בשבת^[2] - שאין קרבנות אלו קריבים בשבת (ראה ערך חגיגה, וערך עולת ראיה) - שיום טבוח הוא לאחר השבת (משנה חגיגה יז א; מגילה שם).

ומכל מקום לדברי הכל יש לקרבנות אלו תשלומין כל שבעה (ראה חגיגה שם, ומגילה שם), ואף הם נקראים ימי טבוח (חגיגה יז ב).

אף אותה שאמרו שברגלים כל ישראל חברים הם, וטומאת עם-הארץ (ראה ערכו) כטהורה היא חשובה (ראה חגיגה כו א, וראה ערך חבר), אמרו בירושלמי שהוא הדין ביום טבוח שדינו כעצרת (ירושלמי חגיגה ג ז).

במלאכה, הספד ותענית

ימי התשלומין של חג השבועות נקראים ימי חג, אף על פי שמותרים במלאכה, שכן דרשו: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וגו' וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם וגו' (ויקרא כג כא-כב), איזהו חג שאתה קורא - מקרא קודש (רש"י חגיגה יז ב ד"ה וקראתם) - וקוצר בו, הוי אומר זה חג עצרת, והרי אי אפשר לומר כן ביום טוב עצמו, שהרי קצירה אסורה בו, אלא לתשלומין (חגיגה יז ב).

בירושלמי (מגילה א ד) יש שאומר שיום זה אסור במלאכה, לפי שאסור לאדם לעשות מלאכה ביום הקריבו את קרבנו (תוספות חגיגה יז ב ד"ה אלא בדעת הירושלמי. וראה תוס' פסחים נ א, וראה רמב"ם כלי המקדש ו י, שאסור משום מנהג, ובמשנה למלך שם בארוכה, וראה ערך קרבנות). וכתבו ראשונים שאף התלמוד שלנו אינו חולק בדבר זה, שיום טבוח אסור במלאכה מדרבנן (תוס' חגיגה שם), והיינו דוקא למי שמקריב באותו יום (משנה למלך שם).

יום טבוח שהוא לאחר השבת, מותר בהספד ובתענית (חגיגה יז א), שלא לקיים דברי הצדוקים (ראה ערכו) האומרים עצרת אחר השבת (חגיגה יז א, ורש"י שם. וראה מנחות סה א, וערך ספירת העומר וערך שבועות).

בברייתא אמרו: מעשה ומת אלכסא בלוד, ונכנסו כל ישראל לסופדו, ולא הניחם ר' טרפון, מפני שיום טבוח של עצרת היה (חגיגה יח א. וראה ערך הספד), ופירשו שהדברים אמורים כשחלה עצרת באחד מימי החול, שאין יום טבוח שלה לאחר השבת (חגיגה שם, ורש"י ד"ה בי"ט). ויש שכתבו הטעם לפי שהוא יום הנקרא אסרו-חג (ראה ערכו), שנהגו בו איסור הספד ותענית (משנה למלך כלי המקדש ו ט,י).

אף בזמן הזה, כתבו ראשונים שמוצאי יום טוב של עצרת אסור בהספד ותענית (תוס' רי"ד בפסקיו חגיגה שם; שו"ע או"ח תצד ג). ואף בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים (ראה ערך יום טוב שני של גליות), מכל מקום יום שני ספק ראשון הוא, ולמחר הוא יום טבוח ואסור (תוס' רי"ד שם), אלא אם כן חל יום טוב בשבת, שמותר מפני הצדוקים (פסקי ריא"ז תענית ב ג ה, וראה מגן אברהם או"ח תצד סק"ג).

בשאר ימי התשלומין, יש מן הראשונים שכתב שאף על פי שקרבנות החג יש להם תשלומין כל שבעה, לא נוכל לעשות מכולם יום טוב, אלא יום אחד בלבד, ועוד שעיקר הקרבתם ביום זה היתה, לפי שהיו טרודים לחזור לבתיהם (תוס' רי"ד חגיגה יח א). ויש מן הראשונים שכתב שכל ימי התשלומין אסורים בהספד ותענית (ראבי"ה חגיגה תתו, וראה בית יוסף יו"ד תא), ואפילו לאחר החורבן (ראבי"ה שם בשם אביו). ומטעם זה כתבו שיש נוהגים שלא ליפול על פניהם עד שבעה ימים אחר עצרת (ראבי"ה שם בשם אביו; שו"ת בנימין זאב ריב; מגן אברהם קלא ס"ק יח. וראה ערך נפילת אפים), היינו עד י"ג סיון ולא עד בכלל (משנה ברורה קלא ס"ק לו). ובחוץ לארץ יש נוהגים כן אף ביום י"ג (ראה שערי תשובה קלא ס"ק יט).

מטעם זה שלא לקיים דברי הצדוקים האומרים עצרת אחר השבת (ראה לעיל), שנינו שביום טבוח שהוא אחר השבת אין כהן-גדול (ראה ערכו) מתלבש בכליו (משנה חגיגה יז א).

הערות שוליים