מיקרופדיה תלמודית:יוצא ליהרג

הגדרה^[1] - אדם שנגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל

יוצא ליהרג נאמר בדרך כלל על אדם שנגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל, משום שעבר עבירה שחייבים עליה אחת מארבע-מיתות-בית-דין (ראה ערכו. ראה גיטין כח ב; ערכין ו ב ועוד. וראה ערך חיבי מיתות בית דין, וערך מיתת בית דין), שלענין כמה דינים חשוב כאדם הרוג ("גברא קטילא").

באופנים מסויימים דנו כן אף על אדם שנתחייב מיתה בבית דין של גוים (ראה גיטין שם), או בדיני המלכות, והוזכר אף בשם יוצא בקולר (ראה משנה גיטין סה ב, ורש"י ד"ה היוצא בקולר, ושם ז א ד"ה קולר). ויש שהוזכר אף על בהמה (ראה בבא קמא מד ב, ושם צו ב ועוד. וראה ערך שור הנסקל).

הוצאתו מבית דין

מקורו

מי שנגמר דינו למיתה בבית דין, מוציאים אותו ליהרג מחוץ לבית דין, וכן שנינו בחייבי סקילה (ראה ערכו): נגמר הדין מוציאים אותו לסקלו, ובית הסקילה היה חוץ לבית דין (משנה סנהדרין מב ב; רמב"ם סנהדרין יב ג, וראה שם יג א), ולמדוהו מהכתוב במגדף (ראה ערכו): הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וגו' וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה (ויקרא כד יד. משנה שם), מלמד שבית דין מבפנים ובית הסקילה מבחוץ (תורת כהנים אמור יט. וראה בברייתא בסנהדרין שם מקורות נוספים). בספרי דרשו כן את הכתוב במקושש: וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת (במדבר טו לו), מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לבית דין (ספרי שם קיד. וראה רש"י במדבר שם. ובספרי זוטא שם: אל מחוץ למחנה, חוץ לג' מחנות כו').

בבתי דין שבכל עיר ועיר

אף בבתי דינים שבכל עיר ועיר - היינו של עשרים ושלשה שדנים דיני נפשות (ראה ערך בית דין) - כתבו ראשונים שהיה בית הסקילה חוץ לעיר, בדומה לירושלים (רש"י סנהדרין מב ב ד"ה חוץ לשלש מחנות; יד רמ"ה שם), והדברים אמורים בעיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון (ראה תוספות שם ד"ה בית הסקילה, ור"ש כלים א ז, וראה ערך ערי חומה), שדינן כדין מחנה ישראל (תוספות ותוספות הרא"ש שם. וראה ערך מחנות).

כשבית דין יושבים מחוץ לג' מחנות

אף אם יצאו בית דין וישבו חוץ לשלש מחנות, היה בית הסקילה חוץ לבית דין (סנהדרין מב ב, בפירוש המשנה שם: חוץ לבית דין), כדי שלא ייראו בית דין רוצחים (סנהדרין שם), שגנאי הוא הדבר, שכן אמרו: סנהדרין ההורגת פעם אחת בשבוע - היינו בשבע שנים - נקראת חבלנית (ראה משנה מכות ז א), וכל שכן אם יהיה קרוב למקומם, שנראה שהוא מקום איבוד נפשות (רש"י סנהדרין שם ד"ה כי היכי); או שהרואה יאמר: אחד מן הדיינים הרגו שלא כדין (יד רמ"ה שם); או שהטעם הוא כדי שתהא לו הצלה (סנהדרין שם), שבזמן שיוצא להיסקל מחוץ לבית דין ימצא אחד ראיה של זכות ויצילהו ויחזירוהו (רש"י שם ד"ה אי נמי).

בהמיתוהו או חבלו בו

ההורגו

היוצא ליהרג בבית דין של ישראל על עבירה שעבר, משעת גמר הדין הרי הוא כאדם הרוג ("גברא קטילא") (ראה סנהדרין פא א, ושם פה א), וההורגו פטור (תוספות מכות ה א סוף ד"ה דבעידנא). וכן אמרו בספרי: רבי יונתן אומר, הרי שיצא ליהרג, וקדם אחר והרגו - משנגמר דינו פטור, ולמד כן מהכתוב: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת (במדבר לה לא. ספרי במדבר קסא), שלא תאמר שצריך להרוג את זה שהרג את הרוצח כדי שתהא לו כפרה, לפי שאין צריך כפרה (ראה פירוש רבינו הלל, וספרי דברי רב על הספרי שם. וראה ביאור עמק הנצי"ב שם).

החובל בו

היוצא ליהרג שחבלו בו אחרים פטורים מתשלומי נזק (תוספתא בבא קמא ט; ברייתא ערכין ו ב; רמב"ם ממרים ה יב), לפי שאין לו דמים ועומד הוא ליחבל (רש"י שם ד"ה פטורין). בספרי למד כן ר' יאשיה מהכתוב: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת (במדבר לה לא), עד שלא נגמר דינו חייב, משנגמר דינו פטור (ספרי שם), שאם חבל אדם בנפש הרוצח שנגמר דינו, לא תקחו ממנו כופר, כלומר תשלומי נזק, שהרי הוא כמת (ראה פירוש רבינו הלל, וספרי דבי רב על הספרי שם). ודוקא אם חבלו בו בגופו, אבל חבלו בממונו חייבים (ספרי שם).

והוא הדין באיסור לאו שיש במכה את חברו (ראה ערך חובל, ושם הלימודים), וחיובו במלקות, וכן באיסור וחיוב מלקות שיש במקלל את חברו (ראה ערך מקלל, וערך חיבי מלקיות), אמרו שהיוצא ליהרג ובא אחר והכהו או קללו - פטור (ברייתא סנהדרין פה א; רמב"ם ממרים שם).

לדעת רב חסדא הדברים אמורים בשליח-בית-דין (ראה ערכו) שמסרב בו לצאת - מבית דין ליהרג (ראה לעיל: הוצאתו מבית דין) - ואינו יוצא (ראה סנהדרין שם, ורש"י ד"ה ואינו יוצא. וראה ערך חובל, וערך שליח בית דין, על האופנים שפטור), ולדעת רב ששת אף באין מסרבים בו לצאת אמרו שפטור, או לפי שהיוצא ליהרג הרי הוא גברא קטילא (ראה סנהדרין שם), או לפי שנאמר במקלל: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב כז. וראה ערך מקלל שמכאן הלימוד אף לכל אדם), ודרשו: בעושה מעשה עמך (סנהדרין שם), וזה שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה אינו עושה מעשה עמך (רש"י סנהדרין שם ד"ה בעושה). ואף בהכאה כן, לפי שהוקשה לקללה (סנהדרין שם. וראה ערך מקלל).

ומכל מקום אם ביישו חייב בדמי בושת (ראה ערכו. ראה סנהדרין שם, ורש"י ד"ה חייב, ותוספות שם ד"ה והאמר; רמב"ם ממרים ה יב; טור יורה דעה רמא. וראה ערך בושת), וכדרך שאמרו בביישו ישן ומת תוך שינתו, שחייב, משום בושת בני המשפחה (ראה רש"י שם ד"ה חייב).

בנתחייב מיתה אחרת או קרבן

כשנתחייב מיתה אחרת

מי שנגמר דינו למיתה על עבירה שחייבים עליה מיתה קלה מאחת מארבע מיתות בית דין (ראה ערך מיתות בית דין, ושם מחלוקת תנאים על סדר המיתות החמורות זו מזו), וחזר ועבר עבירה שחייבים עליה מיתה חמורה - נידון בחמורה (ראה משנה סנהדרין פא א, וגמרא שם; רמב"ם סנהדרין יד ד. וראה ערך חיבי מיתות בית דין), ואין אומרים שכיון שנגמר דינו למיתה הרי הוא "גברא קטילא" (סנהדרין שם), ולא יחול עליו חיוב אחר (ר"י מלוניל שם).

וכתבו ראשונים שאף שכשהעידו עליו על העבירה השניה היה יוצא ליהרג, אין דינו כאדם טרפה (ראה ערכו) שהעידו עליו שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה, שאינו נהרג, מטעם שאין מקבלים עדותם לפי שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה (ראה ערכו) - שאם הוזמו אינם נהרגים, לפי שבאו להרוג "גברא קטילא" (ראה ערך טרפה) - שהיוצא ליהרג אינו כטריפה אלא כגוסס בידי שמים, שדינו כחי, אף שרוב גוססים למיתה (ספר הישר לרבינו תם חלק התשובות פז), או שהדברים אמורים כשעבר את העבירה השניה בפני בית דין, שאף טריפה שנתחייב מיתה באופן זה נהרג, משום שנאמר: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יג ו. תוספות שם ד"ה ונגמר, וראה ערך הנ"ל).

כשנתחייב קרבן

היוצא ליהרג וחטא בשוגג באותה שעה - כגון שראה חלב, וכסבור שומן הוא ואכלו (רש"י. וראה ערך חטאת) - אין נזקקים לו (ברייתא ערכין ז א, ורש"י ד"ה חטא) שיפריש קרבן ליקרב (רש"י שם ד"ה אין), מפני שאין מענים את דינו (רב יוסף שם), שימתינו מלהורגו עד שישחטו את הזבח ויזרק הדם, שעינוי הדין הוא (רש"י שם ד"ה מפני. וראה ערך ענוי הדין). והוא הדין אם חטא קודם לכן אין נזקקים לו מטעם זה (ערכין שם; רמב"ם שגגות ג יב, וסנהדרין יב ה. וראה ערך הנ"ל).

ומכל מקום אם היה זבחו זבוח - שהפריש קרבן, ואחר כך נגמר דינו - מזים עליו - היינו בשבילו - מדם חטאתו ומדם אשמו (ערכין שם בפירוש הברייתא שם, ורבינו גרשום שם; רמב"ם שם ושם), קודם שייהרג, כדי שיתכפר על אותו חטא (רבינו גרשום שם), לפי שאין חטאת ואשם קריבים לאחר מיתה (תוספות שם ד"ה מזין, וראה ערך אשם; אשם שנתק לרעיה, וערך חטאת; חטואת המתות). ואף שיוצא ליהרג, אין זה כחטאת - או כאשם - שמתו בעליה, כל זמן שלא נהרג (רש"י שם ד"ה מזין עליו. וראה ערך הנ"ל).

בנתחייב ממון

הזיק ונתחייב ממון

היוצא ליהרג - בבית דין של ישראל (ראה להלן: בנידר ונערך) - שהזיק, נחלקו תנאים: לדעת רבי יוסי חייב בתשלומין (תורת כהנים בחקותי יב ח; משנה ערכין ו ב, וגמרא שם. וראה ערך תשלומי נזק), ולדעת תנא קמא פטור (ערכין שם בדעת תנא קמא במשנה שם). ונחלקו אמוראים בדעתם:

• לדעת רב יוסף נחלקו אם מלוה על פה (ראה ערכו) גובה מן היורשים (שם, וראה ערך מלוה בשטר וערך מלוה על פה), שהרי זה כמלוה על פה, לפי שלא עמד בדין על כך קודם למיתה (רש"י שם ד"ה מלוה), ואין משהים אותו עד שעת העמדה בדין (פירוש הראב"ד והר"ש משאנץ לתורת כהנים שם).

• ולדעת רבה לדברי הכל מלוה על פה אינה גובה מן היורשים, אלא שנחלקו התנאים אם מלוה הכתובה בתורה (ראה ערכו) הרי היא ככתובה בשטר (ערכין שם), כגון תשלומי-נזק (ראה ערכו), שכתובים בתורה, ומן התורה משועבד לו בעל כרחו (רש"י שם ד"ה תשלומי נזק. וראה ערך מלוה הכתובה בתורה).

חבל

וכן נחלקו תנאים ביוצא ליהרג שחבל באחרים:

• לדעת חכמים חייב (ברייתא ערכין ו ב; תוספתא בבא קמא ט; ספרי מסעי קסא בשם ר' יאשיה) - אף שאחרים שחבלו בו פטורים (ראה לעיל: בהמיתוהו או חבלו בו; החובל בו) - שהרי בר דעה הוא (רש"י שם ד"ה חייב), לפי שלדעתם מלוה על פה גובה מן היורשים (רב יוסף שם ז א. וראה לעיל בסמוך), או לפי שלדעתם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר (רבה שם. וראה לעיל שם).

• רבי שמעון בן אלעזר אומר שאם חבל באחרים פטור, שלא ניתן לחזרת עמידת בית דין (ברייתא שם, ובתוספתא שם: לאמידת בית דין), שאין אתה יכול להחזירו לבית דין ולהעמידו בדין על מה שחבל, לפי שאין מענים את דינו (רש"י שם ד"ה לחזרת. וראה ערך ענוי הדין), שלדעתו מלוה על פה אינה גובה מן היורשים, ומלוה הכתובה בתורה אינה ככתובה בשטר (רב יוסף ורבה בגמרא שם).

להלכה כתבו ראשונים שהיוצא ליהרג שהזיק - או שחבל - חייב לשלם וגובים הכל מנכסיו (רמב"ם ערכין א יד^[2]).

נדר העריך או הקדיש

בנדרי-הקדש (ראה ערכו) וערכין (ראה ערכו) שנינו שהיוצא ליהרג נודר ומעריך (משנה ערכין ו ב; תורת כהנים בחקותי יב ח. ובגמרא שם שאף תנא קמא מודה) את אחרים (רש"י שם ד"ה כולי עלמא) - שאומר דמי פלוני עלי להקדש, או ערכו של פלוני עלי, אף שהוא עצמו אינו נידר ונערך (ראה להלן: בנידר ונערך, מחלוקת תנאים בנערך) - שהרי בר דעה הוא (רש"י שם), כשאר בני אדם (תוספות שם ד"ה כי), וחל נדרו וערכו, ואם יוכל ישלם בחייו (שיטה מקובצת [אילן] שם בשם הרא"ש).

ונראה מדברי ראשונים שאם לא שילם, הדבר תלוי במחלוקת אם מלוה על פה גובה מן היורשים, או אם מלוה הכתובה בתורה הרי היא ככתובה בשטר, כדרך שאמרו כן בהזיק (ראה לעיל בסמוך. שיטה מקובצת שם, ור"ש משאנץ לתורת כהנים שם). ולדברי הכל היוצא ליהרג מקדיש (משנה וגמרא שם), שמיד שהקדיש חל ההקדש, ואינו דומה למלוה (תוספות שם. וראה ערך נדרי הקדש).

בנידר ונערך

בנידר

היוצא ליהרג, לא נידר (משנה ערכין ו ב^[3]), שאם אמר דמי עלי - להקדש (ראה ערך נדרי הקדש) - או שאמר אחר דמי זה עלי, אינו חייב כלום (רמב"ם ערכין א יג), שהרי צריך לשומו כאילו הוא עבד הנמכר בשוק (ראה ערך הנ"ל), וזה אין אדם קונהו (רש"י שם ד"ה שדמיו קצובין^[4]).

בנערך

בנדרי ערכין - שנאמר בהם: אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה' וגו' (ויקרא כז ב), שאינו נותן לפי דמים, אלא לפי השנים הכתובים בפרשה (ראה ערך ערכין) - נחלקו תנאים ביוצא ליהרג ואמר ערכי עלי, או שאמר עליו אחר ערכו עלי, שלדעת חכמים לא אמר כלום (משנה ערכין ו ב: ולא נערך, וראה ברייתא שם; תורת כהנים שם), אלא הרי הוא כמת (רמב"ם ערכין א יג), שהרי הולך למות, ואין לו לא דמים, ולא ערך (רש"י ויקרא שם); ר' חנינא בן עקביא אומר שאף היוצא ליהרג נערך, מפני שדמיו קצובים (משנה ערכין שם, וראה תורת כהנים שם) בתורה לפי שנים (רש"י כתובות לז ב ד"ה שדמיו. וראה ערך ערכין). הלכה כחכמים (רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל).

רק כשנגמר דינו בבית דין של ישראל

יוצא ליהרג שאמרו שלא נידר ולא נערך, כתבו ראשונים שהוא שנגמר דינו בבית דין של ישראל (רש"י ערכין ו ב ד"ה פטורין; רמב"ם ערכין א יג, ובפירוש המשניות שם א ג), על עבירה שעבר (רמב"ם שם. וראה ערך חיבי מיתות בית דין), שאינו תלוי ברצוננו אלא התורה ממיתה אותו (פירוש המשניות שם), אבל היוצא ליהרג במצות המלך - בין מלכות ישראל ובין מלכות אומות העולם (ברטנורא שם) - לדברי הכל נערך, לפי שלפעמים חוזר בו המלך (פירוש המשניות שם), וכן אם נגמר דינו בבית דין של גוים, אינו חשוב כמת, לפי שיש שמקבלים שוחד ומחזירים אותו (כסף משנה ורדב"ז על הרמב"ם שם). ואף שגם בבית דין של ישראל, לאחר שיצא ליהרג, אם מצאו לו זכות פוטרים אותו (ראה סנהדרין מב ב, וראה ערך דיני נפשות), אין הדבר מצוי (ראה גיטין כט א ותוספות ד"ה אבל).

בשאר דינים

אינו בחזקת חי

היוצא ליהרג ואין ידוע אם נהרג, אין מעמידים אותו על חזקתו שעודנו חי - כדרך שאמרו כן בכל אדם שהיה ידוע שהוא חי ולא שמענו בו שמת (ראה ערך חזקת חיים, ושם על הדברים שבהם מעמידים אותו בחזקת חי) - וכן שנינו שהיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים (משנה גיטין כח ב; רמב"ם תרומות ט ב).

אין שערו נאסר בהנאה

היוצא ליהרג, אף שנגמר דינו למיתה, אין שערו נאסר בהנאה מחיים (רמב"ן בתורת הבית הארוך שער ההוצאה [מהדורת שעוועל עמ' צז]; שו"ת הרשב"א א של; טור יו"ד שמט, ורמ"א שם ב), אף לדעת הסוברים ששער של מת (ראה ערכו) אסור בהנאה כגופו (ראה ערכין ז ב, מחלוקת אמוראים, וראה ערך מת, ושם מחלוקת ראשונים להלכה); ויש שגורסים כן בברייתא: האשה שיצאה ליהרג נהנים בשערה, בהמה היוצאת ליהרג (ראה ערך שור הנסקל) אסורה בהנאה, ומה הפרש בין זו לזו, זו מיתתה אוסרתה, וזו גמר דינה אוסרתה (ראה ערכין שם. וראה ערך גמר דין), שאין גמר דין אוסר אלא בבהמה, שלמדוהו מהכתוב בשור-הנסקל (ראה ערכו): וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי (שמות כא כח. וראה פסחים כב ב ושם נתבאר, וערך שור הנסקל), שהקפידה תורה על בעל השור שיצא נקי מנכסיו בלא שום הנאה, מיד שנתחייב בבית דין, מה שאין כן באדם (לבוש יו"ד שם. וראה רש"י ערכין ז א ד"ה אסורה בהנאה).

הערות שוליים